הם בני 60-30, יוצאי הולנד החיים בצפון הארץ, הם קוראים למועדון שלהם בשם שלקוח מעולם הגבינות ההולנדיות -"יון בליכן" (jong belegen) שמשמעו בהולנדית - "לא צעיר לא זקן", נפגשים פעם בשישה שבועות בקיבוץ גינוסר, שותים תה או קפה, מחליפים ספרים והעיקר – מפטפטים בשפת האם ומתרפקים על אהבתם אליה. הקו המנחה הוא הגעגועים לשפת האם. זה מה שמלכד אותם וזה החל לפני כ-8 שנים כשקבוצת דוברי הולנדית בגילאי הביניים, החליטה לעשות מעשה ולהקים מועדון שישמש בית לדוברי הולנדית בצפון הארץ. יונה לובין, 49, מדגניה ב', מספרת, שבמפגש הראשון אליו הגיעה הייתה מלאת התנגדויות. כל חייה בארץ היו כרוכים ברצון להיות ישראלית "אני חושבת וחולמת בעברית, כל כך הרבה שנים, למה שארצה פתאם להתחיל לדבר בהולנדית? זה היה לי ממש לא טבעי". בסופו של אותו ערב הגיעה לבית חולים עם התקף בכיס המרה. כעבור שנה חזרה לקבוצה. "אני מאמינה שלא סתם סיימתי את הערב ההוא בבית החולים, אבל אחרי שנה, הצלחתי לחזור למפגשים ומאז, כבר 8 שנים שאני למדתי ליהנות מהמפגשים". לובין, גננת-מורה במקצועה, משמשת כנהגת בריאות, הגיעה לישראל כמתנדבת מהולנד. "המשיכה שלי לארץ הייתה מאוד טבעית, הרגשתי שהגעתי הביתה, אומנם אף פעם לא סיפרו לנו בבית על קשר כלשהו ליהדות, לא היו שום מאפיינים של דת כלשהי, אבל איכשהו משהו הביא אותי לרצות להגיע לישראל. אני יודעת שאבא שלי תמיד רצה להגיע לכאן. הדור שלי לא שאל יותר מדי שאלות, אבל כל מיני סיפורים קשרו את חיי ליהדות - כמו תווי הפנים של סבתא שסיכנו את חייה כי נראו יהודיים מדי, האוכל המיוחד שהתווסף לשולחן האוכל לפעמים - בחג הפסחא אכלנו גם מצות, בסוף דצמבר פתאום היו מופיעות בבית לביבות תפוחי אדמה, השואה שריחפה בבית כל הילדות, הקושי של אמי להתמודד עם כל מה שהזכיר את המלחמה ההיא, הייתה לזה בטוח השפעה עלי". כיום לובין יודעת ליהנות ממפגשי הקבוצה "ראשית, דרך המפגשים למדתי להכיר את עצמי, הרי עזבתי את הולנד בגיל מאוד צעיר, השפה ההולנדית הייתה מודחקת כל כך עד שממש הייתי מופתעת שבמפגש שירים שהיה לנו הצלחתי להיזכר בכל השירים, בכלל זה סוג של נגיעה בשורשים, במאפיינים ההולנדים שאפילו לא ידעתי שהם כאלה, למשל כשחברה שקיבלה מתנה, קיפלה יפה את נייר העטיפה במקום לזרוק אותו, כולנו הזדהינו וצחקנו, פתאום גיליתי מאין באות כל מיני התנהגויות שלי, היום אני מרגישה שהערוץ ההולנדי שהיה הרבה שנים נעול אצלי, הוא היום ערוץ פתוח, היום כל החלקים שבי מחוברים ומשולבים, אני מקבלת את ההולנדיות שבי". לובין מספרת שהירושה הישראלית הכי חשובה שהיא מעבירה לילדיה הוא החיבור לרגש "בהולנד להיות מחובר לרגש היה לוקסוס, הרגש היה מוחבא, אי אפשר היה להשתמש בו, כאן מאוד חיים את הרגשות, וזה מחבר אותי אל עצמי וטוב שכך". עברית פעם בשנה פעם בשנה יש מפגש אחד שמותר לדבר בו גם עברית. אבל ביתר הזמן - ההולנדית היא התוכן והאמצעי. המועדון מופעל על-ידי ארבע נשים וגבר אחד, חברי קיבוץ ותושבי פריפריה בצפון, הרוב הולנדים, אחת בלגית ואחת פלמית. עולים ישנים וחדשים, כאלה שהתגיירו וכאלה הנשואות לבני זוג ערבים. מלבד הגעגועים להולנדית יש עוד כמה דרישות משני הארגונים ההולנדים התומכים ומסבסדים את הפעילות - ארגון עולי הולנד (I.O.H) ואגודה לליווי פסיכו-סוציאלי (ELAH) כמו למשל שמירה על כללי הכשרות "אנחנו לא מגזימים בכמות המפגשים", אומרת מרים קאן מראש פינה, "כדי שיישאר טעם לעוד." במפגש הדובר-עברית מזמינים את המשפחות המורחבות, כולל ילדים ונכדים, זו הפקה גדולה הכוללת הפעלות לילדים, במקור חגגנו את זה בתאריך של "יום המלכה", יום חג הולנדי ידוע, היום זה נחגג קרוב לתאריך (תחילת מאי), אבל כבר שינינו את שמו ל'יום המשפחה'". ההולנדית מהכפר זרזיר טינקה סעידה מנהלת שיחה בעברית מעורבת באנגלית. היא חיה עם משפחתה בזרזיר, לשם הגיעה לפני 5 שנים, עם בעלה, סיאד, אותו פגשה לפני 20 שנה בהולנד, שם חיו רוב חייהם המשותפים. "חיינו 20 שנה בהולנד, שם נולדו גם ארבעת ילדינו, החלטנו לחזור לישראל, כיוון שבעלי התגעגע לחיים בארץ, בכפר. בהתחלה היה קשה מאוד, לא דיברתי ערבית ולא עברית, בבית אנחנו מדברים הולנדית, קשה לי מאוד ללמוד ערבית, דווקא עברית למדתי ואני יודעת די טוב, אבל אין לי כל כך היכן לתרגל אותה". על הקבוצה שמעה דרך הורים של ידיד מהולנד. היא מאוד שמחה על ההזדמנות להיפגש עם עוד הולנדים "ברגע שמישהו שומע שאני מדברת הולנדית, לא מתביישים לפנות, ליצור קשר, היום אני כבר מכירה בחורות הולנדיות מכל מיני מקומות - גבעת אלה, אום אל פאחם, רמת דוד. בקבוצה אני מרגישה בבית, מדברים הולנדית, נהנים, למרות שבאופן אישי הייתי שמחה לו היו מדברים גם קצת עברית - שתהיה לי הזדמנות לתרגל את השפה". למרות חבלי הקליטה הקשים סעידה יודעת לראות את הטוב בחיים בכפר, בישראל "אני אוהבת את התרבות כאן, אנשים תמיד נחמדים, תמיד מוכנים לעזור, הדלת פתוחה, תמיד אתה מוזמן". "המשפחה בכפר אפילו למדה לכבד את השונות של האישה ההולנדית "בהתחלה המשפחה הייתה מגיעה כל יום, כל בוקר, יושבים, שותים קפה, מדברים, היה לי קצת קשה, אני קצת יותר סגורה, המשפחה כיבדה את זה והם באים פחות, מאפשרים לי יותר פרטיות". היא מספרת שחסרה לה החברותא עם נשים "בהולנד הייתי יוצאת עם חברות, הולכות ביחד לקניות, מבלות, כאן כל בילוי הוא עם כל המשפחה, כמעט שלא יוצא לי ללכת עם חברה לבד ליום של כיף, כאן למרות שהכפר בשנים האחרונות עובר שינויים, עדיין רוב הנשים בבית." "בהולנד הבעל שלי הרגיש לפעמים לא רצוי בגלל שהיה זר. דווקא אני ממש מרגישה רצויה כאן ולא מרגישה בכלל אפליה נגדי, הקושי היחיד שאני חשה לפעמים בקבוצה ההולנדית הוא שאנשים לא מעזים לבוא לבקר אותי בגלל שאני גרה בכפר ערבי, כואב לי שלא רוצים לבוא לבקר אותי, היה יכול להיות נחמד לארח יותר חברות בבית". התאהבה פעמיים רנטה שן, 55, משער הגולן, התאהבה בישראל בפעם הראשונה כשהגיעה כמתנדבת לשער הגולן, בפעם השנייה שהגיעה ארצה, התאהבה בירון לו נישאה ואתו נשארה לחיות בקיבוץ עד היום. שלושת הבנים שלהם מפטפטים הולנדית גם בזכות העובדה שאבא התגורר משך שנה עם אימא בהולנד ורכש את שפת המקום. במשך השנים עבדה שן כמורה בקיבוץ וכן עם קשישים. כיום היא עובדת במרכז יום לקשישי המועצה האזורית עמק הירדן ומלמדת במכללת עמק הירדן מדריכות לתעסוקת קשישים. כאשר הגיעה בפעם הראשונה למפגשי הולנדים המתקיימים בקיבוץ עמיעד הבינה שזה מה שחסר לה - מפגש עם שפת האם וקהילת דובריה, אבל המפגשים נועדו לאוכלוסיית הוותיקים. שן וחברתה אינגריד קדם (מעגן) שהיו בשנות ה-40 לחייהן, הרגישו שחשוב לפתוח מועדון נפרד לגילאי 60-30. הוקם צוות שהחל לעשות סדר בשמות הולנדים מיישובי הצפון- קתרין נקר (גנוסר), אחראית המועדון ואשת הקשר, מרים קאן מראש פינה המשמשת כראש הצוות, עובדת סוציאלית במקצועה ומלווה מקצועית מטעם אגודת , ELAH אינגריד קדם ממעגן, אליס דברסר מכפר ורדים, בפ דווידס מאליעד שברמת הגולן והגבר שבחבורה - פיט שטרומר מעין גב. קאן מספרת: "כל 6 שבועות אנחנו יושבים ומתכננים את המפגש הבא, שולחים הזמנות לרשימה בת כ-100 מעוניינים, מתוכם מגיעים בין 30-25 משתתפים. המפגשים מתקיימים בגינוסר. אנחנו מארגנים סרט, הרצאה, הפעלה, משחקים, אוכל. משתדלים ליהנות ביחד, כמובן שבתור קבוצה יש גם שותפות לצדדים הפחות שמחים בחיים - אחרי המלחמה קיימנו שיחה בה שיתפנו אחד את השני במה שעבר עלינו, בזמנו נהרג בן חייל של אחד החברים והתארגנו לניחום ההורים. אנחנו מרגישים שהקבוצה עם השנים הולכת ומתגבשת, אנשים מגיעים לכאן ממרחקים גדולים - אפילו מהגליל המערבי, מקריית שמונה ומעמק בית שאן, ועם זאת הקבוצה כל הזמן פתוחה לקבל אנשים חדשים". "לאחרונה הגשמנו חלום - פתחנו ספרייה של ספרים הולנדים. אינגריד קדם ואני אספנו בעזרת החברים כמה מאות ספרים, אתם אנחנו מגיעות מדי מפגש ומאפשרות לחברים להתענג גם על השפה הכתובה. אנחנו מגיעות עם הספרים גם לקבוצות אחרות של הולנדים הנפגשות בעמיעד ובשדה נחמיה, זה תענוג גדול ומשמש עוד מקור להתקרבות ולשיחה בין החברים". מסתבר כי מצפון יצאה תורה - וספריות הולנדיות דומות נולדו בעקבות היוזמה הצפונית וכבר נעות ברחבי הארץ - בחיפה, תל אביב, באר שבע, ומצפה רמון כבר מתענגים ההולנדים על שפת אמם הכתובה. |
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה