הימים הכי יפים

רוני מ האס

יש היום זקנה אחרת. היא מתחילה כבר בגיל 55 ויש להתכונן אליה ולמצוא את הדרך למלא את היום בעשייה משמעותית שתשאיר טעם של עוד. כל העניין הוא אפשרות הבחירה, אומרים רכזי גיל הפרישה בשלוש מועצות שונות. יום הזקן 2007 "חיפשתם זקנה מאושרת אז הגעתם אלי?" שואלת בקריצה עטרה נאור מקיבוץ יראון, שחוגגת בימים אלה לא יותר מ-71 שנה. זה לא מפריע לה להשתמש במילה זקנה בנוחיות רבה ואפילו בהתרסה. כבר שנים שעמותת ותיקי הגליל מובילה קו שמחזיר את הזקנים חזרה ללקסיקון. לא עוד קשיש, חלש כמו קש, לא ישיש ואפילו לא ותיק. חוזרים למלה זקנה, עם כל כובד המשקל והעוצמה. עם כל הכבוד. חוזרים לזקני השבט. עטרה והמרא נאור הגיעו ליראון בשנות העשרים לחייהם. היא ילידת קריית מוצקין, חניכת בית הספר לילדי עובדים בקריית חיים והנוער העובד וממקימות קיבוץ עין גדי, ממנו הלכה אחרי שנתיים. "הבנתי שחתן אני לא אמצא בקיבוץ, החלטתי שעשיתי מספיק ציונות והלכתי ללמוד גננות בסמינר אורנים. שם פגשתי את המרא, בעלי, קיבוצניק מעין חרוד. הגענו שנינו לעזור לקיבוץ הצעיר. מי היה מאמין שאתחתן בסוף עם קיבוצניק ועוד יותר מזה, מי היה מאמין שאת חיי אבלה עד תומם בקיבוץ". לא היית שלמה עם החיים בקיבוץ? "משך שנים הכביש לחיפה היה בעיני הדבר הכי טוב ביראון. בשלב מסוים החלטתי שמודיעים על עזיבה. הגיעו לכאן ראשי התנועה, באו לשכנע אותנו שאנחנו חייבים להישאר, כי אם נעזוב הקיבוץ יעבור טלטלה, עלולה להיווצר תגובת שרשרת, והקיבוץ יתפרק בגללינו. לשמע הקריאה לדגל, גמרתי אומר להתייצב למען המטרה. כזו אני- כשקוראים לי לעזרה, אני מייד נרתמת". להזדקן בקיבוץ היא לא שוכחת את נאומה המרגש באסיפה בו הודיעה כי החליטו להישאר בקיבוץ. "הודעתי באופן רשמי שהחלטתי לקשור את גורלי בגורל יראון. אך היו קשיים. ראשית, האימהות. סבלתי מאוד מהחינוך המשותף, מהמסגרת הנוקשה. חוץ מזה, הקיבוץ שלנו היה מאוד שמרן. למשל אני, שמאוד אהבתי בגדים, נאלצתי להפסיד נקודות במחסן בגדים, אם הייתי קונה בגד חדש לעצמי. היו ימים בהם אמי רכשה עבורי בגד חדש והייתי משאירה אותו אצלה, כדי שלא יתחשבנו אתי בקיבוץ". כשהייתה בשלהי שנות העשרים לחייה פגשה זקנה מקיבוץ אחר, אימא של אחת החברות. "היא באה להתגורר ליד בתה, אחרי שהתאלמנה, ועבדנו ביחד במחסן הבגדים. אני לא אשכח את המסכת שגוללה בפני על חייה כזקנה בקיבוצה. כיצד על כל דבר שהייתה זקוקה לו כאדם זקן, היה עליה לבקש 'טובה' מהקיבוץ, על חוסר היחס המוחלט לצרכים של הגיל, על ההכרח לעבוד עד מוות. אולי זו לא הייתה המציאות, אולי היו אלה המסקנות האישיות שלי, בכל מקרה אני זוכרת שלאחר אותה שיחה גמלה ההחלטה בלבי שאני בקיבוץ לא אזדקן". נאור, שמרבית חייה עבדה בחינוך, ותחת ידיה האמונות עברו ילדים מגיל 0 ועד בגרות, החליטה לצאת לפרישה בגיל 60. "ביום שיצאתי לפנסיה, ביקשו ממני להיות מזכירת הקיבוץ ונעניתי ברצון. הרגשתי מאוד טוב עם התפקיד, לא התחברתי לתחושה ששידרו עמיתי מקיבוצים אחרים לגבי הדכדוך שבדשדוש בביצה הקיבוצית. נהפוך הוא, הרגשתי שאני עושה, הרגשתי שאני מקדמת דברים. נכון שמדי פעם התגנבו ללבי חרדות לגבי מה שיקרה כשאסיים את התפקיד ומשיא של פעילות אפול לתוך הכלום. "והיום הזה אכן הגיע. לאחר שש שנים סיימתי את התפקיד והגעתי לנקודה ממנה פחדתי כל כך. היה עלי להחליט מה עושים. ואז החלטתי עושה פסק זמן, לוקחת שנה הפסקה". באותה שנה בדיוק חזרה לקיבוץ בתה ומשפחתה, שבאו לגור בקיבוץ כתושבים. נאור התמסרה לסבתאות, כפי שהיא אומרת. "הפכתי לסבתא במשרה מלאה, הלכתי ללמוד יום בשבוע בבית ותיקי הגליל, מחשבים, התעמלות ואנגלית, בכדי שאוכל לתקשר טוב יותר עם הילדים של בני הגדול, נכדי הגדלים בבוסטון". המפגש שלה עם בית ותיקי הגליל, שם בחרה ללמוד, היה טראומטי לדבריה. "הגעתי לשם והייתי בשוק. כל הזקנים האלה סביבי, בני 80 ו-90, ואני הרגשתי כל כך צעירה. ממש עברתי טראומה, לקח לי זמן להסתדר עם זה. אבל לא ויתרתי לעצמי, החלטתי שאני ממשיכה ליהנות מהשנה שלקחתי לעצמי. "חוץ מהכל גם יש לי גינה גדולה, זה אחד המקומות בהם אני אוהבת להשקיע את הזמן שלי. אין כמו השעות בהן אני עובדת בגינה, מזיעה עם הקלשון. לפעמים אני צוחקת ביני לבין עצמי שעוד יום אחד אסיים את חיי עם הקלשון ביד, בגינה שאני כל כך אוהבת". פשוט ליהנות מהזמן הפנוי עם תום שנת ההפסקה היא קיבלה עליה לנהל את הגיל הרך ועשתה זאת בהרבה אהבה ומקצועיות. "היה לי חשוב לחבר מחדש את השרשרת שנקטעה אי שם מאחור, בשל הפסקות בניהול לאורך השנים והעובדה שחברות יצאו מהמערכת והיא עברה לידי שכירות. "אחרי שלוש שנים העברתי את התפקיד לחברת קיבוץ אחרת, שמאוד רצתה בו, והחלטתי שאמשיך לעבוד, אך הפעם בהתנדבות. הצטרפתי לקורס סייעות במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואונס. התחלתי את קורס הסייעות ותוך פגישה או שתיים הבנתי פתאום שבעצם אני לא מסוגלת. אני לא רוצה. לא מעוניינת לקחת את כל האחריות הזו על כתפי. ידעתי לפתע באופן ברור שמה שאני רוצה זה לעשות לעצמי, וכבר אינני מעוניינת לתת שוב כל כך הרבה. וההרגשה הזו התחילה חוזרת על עצמה בעוד תחומים. בבית ותיקי הגליל עברתי קורס ליזמי פנאי. לימדו אותנו כיצד לנהל נכון את הזמן שלנו. חלק משמעותי באג'נדה היה כיצד נוכל לנהל את הזמן כך שנוכל להיות מועילים לקהילה, כיצד נוכל להתחבר לפרויקטים שונים באזור. אבל עם התקדמות הקורס הרגשתי שהולכת ונוצרת בי תחושת התנגדות חזקה יותר ויותר. נמאס לי כבר להקדיש את הזמן לאחרים, לעשייה ציבורית. פתאום הרגשתי שאני רוצה להתחיל ליהנות מלא לעשות כלום, פשוט ליהנות מהזמן הפנוי. ואז שמתי לב שהפסקתי לדאוג מה יהיה, איך אעביר את הזמן, גיליתי שכל הזמן קורים דברים, אני כל הזמן עושה, כל הזמן מתפתחת". זה היה לפני שנה. היא מעידה על עצמה שיותר ויותר היא מרשה לעצמה את ההנאה הזו, של לעשות שום דבר. למרות שמטבעה היא אישה מאוד אנרגטית, כך שגם כשהיא לא עושה דבר נראה שאין לה רגע דל. בשנה האחרונה היא עובדת לצדה של מנהלת חנות יד שנייה, מקבלת את כל הלגיטימציה לתת את הטאץ' שלה בארגון החנות, כשרון שהתגלה לה רק בשנה האחרונה, וממנו היא מאוד נהנית. היא גם נותנת יד בארגון תהליך אסטרטגי בקיבוץ ומסייעת לגזברית שמונתה לטפל בעניין. דיבורה שוטף, ברור, קולח. היא מרתקת וכריזמטית, עירנית, מודעת וכנה בלי בושות. "אני אומרת הכל, אני היום במקום שאני לא צריכה לעשות חשבון לאף אחד". הלוק החדש: שיבה בעצם, כמעט. זאת אומרת, כשהחליטה שהיא מפסיקה לצבוע את השיער ועשתה קצוץ, היא התקשרה לבעלה והשביעה אותו שהוא לא אומר מילה כנגד המראה החדש, אחרת נגמרו מבחינתה חיי הזוגיות. התסרוקת הקצוצה שזכתה בתחילה למספר הסתייגויות, בעיקר מחברות המשק, הפכה בסוף להיות סיפור של הצלחה, כשהיא לא מפסיקה לקבל מחמאות על ה"לוק" החדש. אז טוב לך? "ממש בימים אלה אני נפרדת מ-6 שנים נפלאות, של סבתאות פעילה, ומתארגנת לקראת השינוי בחיי עם המרווח שיווצר בהם. הבת שלי ומשפחתה עוברת להתגורר בהרחבה של קיבוץ מורן. "אני מאושרת, והיום אני מודה לקיבוץ ומברכת על היותי חלק ממנו. אני יודעת להעריך כל מה שהקיבוץ נותן". אין מחשבות על סוף החיים? פחד מהמוות? "פעם חששתי מחלוף הנעורים, היום החשש הוא יותר מלהגיע למצב של חוסר ישע כשאת לא יכולה לעזור לעצמך. אבל כשמגיעות מחשבות מסוג 'מה יהיה?' אני מזיזה אותן הצדה. לפני כשנה חלתה אלמנתו של אחי במחלה חשוכת מרפא ובחרתי לסעוד אותה בימיה האחרונים. משך שלושה חודשים הגעתי אליה לבית החולים בכפר סבא ושם עברנו ביחד תהליך שתרם לי בהתייחסותי אל המוות. נוכחתי בכך בדיעבד. גיסתי ואני פיתחנו הומור שחור, דיברנו הרבה על המוות והחיים, על המשפחה, למדתי להעריך מה חשוב באמת בחיים, כמה לא כדאי לצבור חפצים, וכמה חשוב להשאיר אחרי טביעת אצבעות משמעותית. אני חושבת שהשקפת העולם שלי לא נותנת לי לשקוע במחשבות על הזקנה. לפעמים יש אותות קטנים, כמו בתקופה שהיה לי קשה להרים את הרגל בכדי לעלות על האופניים. אז החלפתי אופניים. אני פשוט לא מוותרת". ובעלך? "בעלי עוד לא למד ליהנות מהזקנה, או שעלי לומר כי הוא נהנה בדרכו שלו. הולך יום יום לעבודה, כפי שחונך בקיבוץ של פעם. פעם בחודש הוא מצטרף אלי כששנינו מצטרפים לטיול הזקנים מטעם ותיקי הגליל, או סתם מבלים ביחד אחרי שעות העבודה". בריאה על כל המשתמע מכך שולה עובד, בת 70 ממעוז חיים, שימשה כל חייה בתפקידים מרובי אחריות. בגיל 32 כבר הייתה מזכירת הקיבוץ, בהמשך לא הפסיקה להיענות לאתגרים ולקחה תפקידים שונים, שגבו ממנה הרבה שעות עבודה ואחריות. בד בבד היא ניהלה בית "אמיתי", כפי שהיא אומרת. "היה לי חשוב תמיד, גם אם הייתי צריכה לקום בשביל זה מאוד מוקדם בבוקר, שהבית יהיה בית עם ריחות של בישולים. זה היה לא פשוט, החיים שלי היו מאוד אינטנסיביים, אבל נהניתי מכל רגע". עד לפני 3 שנים כיהנה כמבקרת הפנים של המפעלים האזוריים והמועצה האזורית בקעת בית שאן. "הקדנציה הגיעה לסיומה, והייתי צריכה להחליט - האם אני נענית לבקשה להמשיך לעוד קדנציה או שאני פורשת. חברים לא מעטים האמינו שלא אוותר על העבודה, אבל אני החלטתי שעדיף לי לפרוש בשיא, שיישאר טעם של עוד, ולא לצאת לפנסיה כשאני כבר נבולה". היא פרשה מרצונה ומאז היא מתענגת על האפשרויות שהזמן הפנוי נותן בידה. "אם פעם לא הרשיתי לעצמי לבזבז זמן על קריאה של חומר לא מקצועי, ולא העזתי לקחת ספר מהספרייה כיוון שידעתי שייקח לי יותר מדי זמן עד שאחזיר אותו, היום אני יכולה ליהנות מקריאת ספרים, מצפייה בסרטים, מטיולים. אני נהנית לאפות לנכדים החיילים שלי, משתתפת בחוג התעמלות, הולכת כל יום סביב הקיבוץ. "הרופא שלי אומר לי כל הזמן שזה שאני תומכת בעצמי נפשית, זה החוזק שלי. המוטו שלי אומר שכשאני חולה אני חולה אבל ברגע שאני בריאה, אני בריאה על כל המשתמע מכך. להתלבש יפה, לבלות. לא עושה מזה עניין". בכל זאת, אחרי כל כך הרבה שנים שהיית במרכז התמונה, מנהלת, מובילה, לא קשה להיזרק החוצה, להיות מחוץ לתמונה? "ממש לא. לו רציתי להיות יותר מעורבת, הייתי עושה זאת. עשיתי את שלי בדרכי. אם פונים אלי לייעוץ אני תמיד שמחה לעזור. אבל החלטתי לפרוש וזהו. זה נראה לי מסלול החיים הטבעי. הגיע הזמן ליהנות מקצב חיים אחר". לא פנוי לחשוב על פנסיה דווקא יורם חנני מקיבוץ גן שמואל נשמע עסוק מאי פעם. בגיל 72 הוא קם כל בוקר לחצי יום עבודה במוסך. באחריותו תקינותן של יותר מ-50 קלנועיות של זקני היישוב ועוד כמה עגלות נכים מהבית הסיעודי. הוא לא יכול להרשות לעצמו לחשוב על פנסיה. "אני רוצה להמשיך לעבוד. לא מעוניין להפסיק. אני ואשתי חושבים שחשוב לעבוד, שיהיה בשביל מה לקום בבוקר". לפני שנים החל מגדל ענבים והקים יקב ביתי. הוא עובד ביקב רק בשעות שאחרי העבודה כשאשתו אורה, שגם עובדת חצי יום בקיבוץ, לצדו. לראיון הסכים לפנות דקות ספורות, שכן היה באמצע ההכנות לקראת השבת, בה נסע עם קבוצת משוגעים לדבר, בתוכם בני משפחה, לפני הזריחה, לכיוון הגליל, שם קיבל אישור לבצור ענבים עמם חזר אל היקב. "המסגרת העיקרית שלנו זו העבודה, אחר כך בא התחביב שלי ביקב. חוץ מזה, בשנים האחרונות התחברנו לפעילות במרכז הוותיקים של המועצה האזורית, יום בשבוע אנחנו מפנים ללימודים שם". ליורם ואורה חנני שלושה ילדים ושמונה נכדים וכולם בקיבוץ, ובנוסף אחיו ואחותו של חנני וחלק מילדיהם גם הם חיים בקיבוץ, כך שמדובר בשבט גדול שנותן הרבה כוח לזקניו. אתה דואג לעתיד? "כן, לפעמים. הרי שומעים על בעיות בקיבוצים אחרים, על כך שלדור המבוגר אין אמצעי קיום סבירים וזה מאוד מדאיג. אבל העובדה שהמשפחה קרובה, מעודדת. אנחנו יודעים שגם אם ישתנו הדברים, לפחות יש לנו את הילדים לידינו. הקרבה לילדים נותנת לי גם לא מעט תעסוקה. אני עם הנכדים כשהוריהם עדיין בעבודה, מסיע אותם לפעמים מחוץ לקיבוץ וכל מה שהסבאות דורשת". ולא מתחשק לך לפעמים לעזוב את כל החובות ולהתחיל ליהנות מהחיים? "אני מודה שהייתי יכול לעזוב הכל ולעשות סיבוב סביב העולם, ואני מוכן לשקול זאת, אבל מאחר ואין לי את המימון לכך, אני מעדיף כרגע להמשיך באורח חיי". הגיל או התרגיל יגאל ברקת, בן 68 ממענית, התחיל לפני שנתיים ללמוד במלוא. "לפני כן למדתי במכון אבשלום, ואז גיליתי שיש אפשרות ללמוד במלוא, שם אני נהנה מכל היתרונות, לימודים ברמה גבוהה, בקרבת הבית ואפילו בסבסוד מאוד משמעותי מצד הקיבוץ. חוץ מזה אני עושה שם כושר ואפילו מכיר אנשים חדשים מהאזור". ברקת עדיין לא יצא ממעגל העבודה. למרות שהגיע לגיל הפנסיה, הוא עובד באגרקסקו 3 ימים בשבוע, אחראי על יצוא של פירות אקזוטיים, עבודה הדורשת ממנו לא פעם לעבור את מכסת השעות הנדרשת, ולגמוא כל חודש יותר מ-5,000 קילומטרים ברחבי הארץ. הוא מעיד על עצמו שחייו מלאים בעבודה ובחיים במשפחתיים. הזקנה נראית ממנו והלאה ובכל זאת הוא מודה כי טוב לדעת שאם יזדקק לכך, קיים המרכז הזה שיודע לתת תשובות גם לגילאים הרבה יותר מבוגרים. הוא לא מרגיש עצמו זקן, אפילו מתפלא שאנחנו מכניסים אותו תחת הכותרת הזו, מנסה להבין מה בעצם מגדיר את גיל הזקנה - אם לעשות שימוש בביטוי שחוק - הגיל או התרגיל. אולי בעקבות הצטרפותו למלוא הוא מרשה לעצמו בזמן האחרון לתת דעתו על הזקנה המתקרבת. זה קורה לו בעיקר כשהוא מתבונן בחבר'ה הבוגרים יותר במרכז, המשתתפים בפעילויות השונות, ביניהם הטיולים שהוא ואשתו מצטרפים אליהם מדי כמה שבועות. יום הזקן במועצה האזורית עמק הירדן ישנה תכונה רבה בימים אלה. שכן, שוב נבחר בית גבריאל, השוכן על שפת הכנרת, כמקום שיארח בסוף החודש את אירועי יום הזקן. יאיר בן דוד, בן 60 מאשדות יעקב איחוד, המנהל את "ביתנו", מכללת הגמלאים במועצה האזורית עמק הירדן, מספר כי החגיגות, שיערכו, כמו לפני שנה בשיתוף פעולה של ארבע מועצות אזוריות - עמק הירדן, בקעת בית שאן, הגליל העליון ודרום הגולן, הן הצדעה לגיל הזקנה תוך זקיפת הקומה ולא השפלת המבט. "היוזמה לציין את יום הזקן הבינלאומי נולדה לפני כעשר שנים על-ידי סוניה וינוגרדוב ז"ל שהקימה את 'ביתנו'. הרעיון היה לייחד יום בשנה למען הזקנים, מתוך מטרה שאם אתה שם אתה קיים. בשנים האחרונות ראינו לנכון לקיים את האירוע בשיתוף פעולה בין מועצות. אנחנו מקיימים פעילויות בקנה מידה ארצי כשהשנה הפעילויות יהיו תחת הנושא "60 שנה בתנועה ההתיישבותית". בין השאר יארחו את טלי ליפקין שחק בהרצאה בנושא הזקנה, האלוף יורם יאיר (יה יה), שידבר על ביטחון, מאיר שלו ישוחח בנושאים ספרותיים ותהיה הרצאה של המזרחן עבאדי איני, מומחה מהמגרש הביתי (דגניה א'). בנוסף יוקרן הסרט "ילדי השמש" שבסופו יתקיים דיון. כמו כן יתקיים רב שיח בנושא צמיחה מול הזדקנות וכן יתקיימו פעילויות כגון סיורים לאטרקציות באזור ושירה בציבור. בן דוד מסביר שהיום מאורגן ברוח המקום. "יהיו הרבה פעילויות לאורך היום, ואנשים יוכלו לבחור את מה שמתאים להם. אם מתחשק, יוכלו גם סתם לטייל לאורך הכנרת". גם בן דוד מדבר על הפעילות למען הזקן ב"ביתנו" כפעילות שנועדה מצד אחד להקל על האדם המזדקן את הפרידה מעולם העבודה ומצד שני לעודדו לעשות שימוש אקטיבי במשאב היקר הנקרא "פנאי". אחד הנושאים עליהם שמים דגש בעמק הירדן היא הרב דוריות. "בעקבות עליית תוחלת החיים, אנו עדים לתופעה של רב דוריות ביישובים, כשמשפחות רבות מכילות נכדים ונינים. כחלק מהחזרת עטרה ליושנה, והכבוד לזקני השבט, אנו מוצאים דרכים שונות, בהן מקבל הדור הזקן במה להעניק לדור הצעיר מניסיונו וסיפור חייו". זה קורה למשל בימי הזיכרון לשואה ולגבורה, כאשר מזמינים באופן קבוע שורדי שואה לתת עדויות בפני בני הנוער, או בפרויקט 'פרח לניצול', בו מבקרים זוגות של בני ובנות נוער פעם בשבוע משפחות של שורדי שואה, מהם הם שומעים את סיפורם האישי המכיל מחד את הקושי ומאידך את הבנייה מחדש. מפעל זה במיוחד נחל הצלחה, שכן חלק מהזקנים, שמעגל החיים שלהם הצטמצם, כולל מבחינה חברתית, מקבלים פתאום הזדמנות למשמעות חדשה. וכידוע, כשיש משמעות לחיים, הכל נראה אחרת, כולל הזקנה, שחלקיה הפחות נעימים תופסים פחות מקום ויש הזדמנות להזדקנות עם תכלית". סטיגמה מיושנת על הזקנה במועצות האזוריות ישנה הרבה התעסקות סביב נושא הזקנה. עידית חמל, בת 49 ממעיין ברוך ובעלת תואר שני בגרנטולוגיה, היא מנכ"לית עמותת ותיקי הגליל, ואחראית בפועל על מתן תשובות לזקנים מ- 29 קיבוצי המועצה. "אחת הבעיות שיש לי, בעיקר עם התקשורת, זו הסטיגמה המיושנת על הזקנה. אם כבר יש עיסוק בזקנים, הוא נעשה בהקשר של חולי או של עוני. המטרה שלנו היא למגר את התפיסה הזו. כשחוקרים את נושא הזקנה ברצינות מוצאים כי 10% מקרב הזקנים מוגבלים בשל בעיות בריאותיות. זה אומר ש-90% יכולים ליהנות מהחיים, אם רק יהיו מכוונים לכך". מה זה אומר מבחינת אופי הפעילות שלכם? "אנחנו לא מחזיקות את בית ותיקי הגליל כמועדון לתעסוקת פנאי, אלא מפתחות את המקום כמרכז למידה אמיתי, בו המשתתפים יכולים באמת לעשות תהליך של למידה, של התפתחות ושל שינוי. בשביל זה אנחנו משתדלים לחבר אלינו את האנשים מגיל 55-50. אנחנו אומרים להם, אתם מתקרבים לימים הכי יפים שלכם, תתכוננו". כשאת אומרת שהם מתקרבים לימים הכי יפים שלהם, את באמת מתכוונת לכך? "היום מדברים על 'בריאות חיובית', מונח המשלב בין הבריאות הפיזית והנפשית. בגדול הוא מדבר על חיים עם משמעות, עם כיוון, עם סביבה אנושית קרובה ואוהבת, אתגרים אינטלקטואלים ואחרים. כל אלה, כך מראים מחקרים רבים, מקדמים בריאות חיובית". את באמת מאמינה שזקנה זה דבר טוב? הרי הפחד הגדול של כולנו זה להזדקן. "אנחנו פה בדיוק בכדי להוריד את הפחד הזה שדבק בזקנה. הרי פעם זקן, לפחות בקיבוצים, היה עובד עד יומו האחרון. בעצם לא היה דבר כזה שעות פנאי. היום המצב מאוד שונה. אנשים יוצאים לפנסיה בגילאי 70-65, כשהם עדיין בשיא כוחם. מצד אחד הם כבר במקום הבטוח בו הם לא צריכים לחשוב על מה חושבים עליהם, הם הרבה יותר חופשיים לעשות מה שבאמת בא להם, יותר קרובים אל עצמם, ומצד שני יש להם את הזמן הפנוי לממש את השאיפות הללו". טיולים לחו"ל גם חגי פוקס משדה נחום, ממייסדי עמותת גיל-עז שחגגה השבוע 20 שנה להיווסדה, המנהל את העמותה מיום היווסדה, מספר על שינויים בתפיסת הזקנים. "אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי שמתארגנת קבוצת זקנים לנסיעה לרומניה. שאלתי את המארגנים למה הזקנים צריכים את זה, מה יש להם לעשות שם? אחרי שהצטרפתי לטיול כזה, הבנתי את הפוטנציאל האדיר. "מהטיול הזה הפכתי את טיולי הזקנים לחו"ל להתמחות. הרחבנו את יעדי טיולים, את כמות הקבוצות היוצאות, ובנינו מסגרת מובנית. לכל קבוצה הצטרף רופא, גם בני משפחה, בנים, נכדים, היו מוזמנים להצטרף. המדריך ידע שמעבר להדרכה רגילה הוא חייב להיות קשוב למשתתפים, לצורכיהם. אנשים ידעו שהם יכולים לבחור. אם מסלול מסוים נראה להם קשה מדי הם יכלו לבחור באופציה אחרת". בתקופה האחרונה לקחה חברה פרטית את העניין לידיה. זה מטריד אותך? "למה שזה יטריד אותי? זה רק משמח אותי. זה סימן של הצלחה, הגדלנו את אפשרויות הבחירה של האוכלוסייה הזקנה ועל כך אני מאושר". פוקס, עובד סוציאלי במקצועו, מדבר הרבה על חופש הבחירה. "הכי חשוב בעיני הוא לעודד את האנשים בגיל הזקנה שלא יצטמצמו בדלת אמותיהם, שיצאו מהבית, שירחיבו אופקים. אנחנו לא אומרים להם מה לעשות, אנחנו מגישים להם כמה שיותר דברים, חופש הבחירה הוא שלהם". עמותת גיל-עז נותנת גם שירות סיעודי, אפילו תחת ידיהם מחלקה לתשושי נפש, מחלקה שמצליחה לתת לחולים הסובלים הללו תנאי מגורים המקלים על סבלם ובעיקר הרבה מרחב, המקטין את החיכוכים - גם בתוך הבית וגם מחוצה לו, בדמות חצר גדולה ונעימה. פוקס הוא ממתנגדי התעסוקונים למיניהם, התפיסה שאם האדם הזקן ילך כל בוקר לעבודה, גם אם מדובר על הברגת ברגים, הוא יהיה מאושר. "היום אנחנו מבינים שלא רק המוטוריקה היא מה שזקוקה לתחזוק, מה שחייב תחזוק יומיומי הם החושים. הראש, התפיסה. אנחנו עסוקים בלספק תשובה לחושים ולקוגניציה באמצעות למידה ככל האפשר חוויתית". יותר בריאים רפי עגנון (יש קשר משפחתי: אביו הוא בן דודו של הסופר הידוע), בן 49 מגן שמואל, מנהל "מלוא" - המרכז לוותיקים של מועצה אזורית מנשה - רואה הבדל בין התנהגות של מבוגרים בקיבוצים שיתופיים ובין אלו בקיבוצים מופרטים. בקרב המשותפים קיימת עדיין נטייה חזקה להמשיך לקום בבוקר לעבודה והוא דווקא די מברך על כך. אני חושב שהחברים שמעוניינים להמשיך לעבוד, טוב שיעשו כך. מה שחשוב הוא תחושת הערך העצמי. התחושה שאתה עוד נחוץ. ואת התחושה הזאת אפשר להשיג דרך עבודה, או דרך התנדבות או למידה. אנשים כאלה בריאותם תהיה גבוהה יותר בעקבות הזדקנותם". גם במנשה, כמו בגליל עליון, מקיימים סדנאות הכנה לפרישה לבני 55 ומעלה. "מאחר והמרכז שלנו שהוקם לפני 15 שנה הוקם לטובת האוכלוסייה המבוגרת, 60+, העצמאית, ולאו דווקא המוגבלת, יכולנו להתמקד בבניית מערך ברמה מאוד גבוהה, תוך התחשבות בסוגי האוכלוסייה המגוונת שתחת אחריות המועצה". ברחבי המועצה כ-1,500 תושבים בגילאי 60+, המגיעים מקיבוצים שיתופיים או מופרטים, מושבים ואף משלושה כפרים ערביים. "אנחנו נותנים שירות בחמישה תחומים - לימודים וחוגים, פעילות חברתית, מרכז יעוץ ומידע בתחומי החיים ממשפט ועד רפואה ופסיכולוגיה, התנדבות, ומרכז יצירה המתעתד להפוך בסופו של דבר מוזיאון לאמנות. המרכז הינו מרכז קהילתי ונהנה מתמיכה עצומה מצד המועצה, כולל תמיכה כספית של כמיליון שקל בשנה.