ספרה של סופי בן ארצי משרטט את דרכו של נער, אחד מ"נערי קובנה", השורד אתהשואה ועובר חבלי קליטה בחברת הילדים בקיבוץ. דווקא האיש שעל תולדות חייו מבוסס הסיפור, משה קרבץ, נקלט בעיר והוא מגדיר את עצמו כזאב בודד, שמעולם לא הצליח לרכוש לו חברים של ממש בארץ
לפני כתשע שנים פגשה הסופרת סופי בן ארצי את משה קרבץ במסגרת ביקור שערך בבית החינוך "הר וגיא". בן ארצי, סופרת, מורה להיסטוריה ומומחית בתחום השואה, שליוותה עשרות מסעות לפולין, שמעה מפיו לראשונה, בשיחת חולין מקרית, על סיפורם של 131 ילדי קהילת קובנה בזמן השואה. הסיפור שלו ריתק אותה ואז גם החל נרקם ספרה "אחד מכולם", שיצאלאור בחודש שעבר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים.
הספר, שנכתב לקהל קוראים צעירים, מספר את חוויותיו של נער, המגיע לקליטה בחברת הילדים הקיבוצית, לאחר שעבר את התופת של השואה ומתאר את חוויותיו כנקלט בקיבוץ, שלא פעם מעוררות בו זיכרונות, תהיות והשוואות לימים אחרים באירופה. דמות הגיבור, כמו דמויות אחרות בספר, מבוססת על גיבור אמיתי, במקרה הזה משה קרבץ, אשר עלה ארצה ב-1946 לאחר ששרד את השואה וניצל ממצעד המוות לבוכנוולד, והוא אחד מ-131 ילדי קובנה.
שורד זה אקטיבי
"הסיפור בעצם מתמקד בקורותיו של שורד שואה עם הגיעו ארצה ובמהלך קליטתו בה. הספר מתבסס על דמויות אמיתיות ומקרים אמיתיים, אך כמובן שהסך הכל הוא יצירה ספרותית ולא תיעודית", מסבירה בן ארצי. "הרוב המוחלט של הסיפורים בנושא השואה עד היום, עוסקבהתרחשויות בזמן השואה. רובינו עסוקים בשאלות על מה שקרה להם בזמן השואה, אף אחד לא חשב לשאול את השורדים, איך היה להם אחרי שהגיעו ארצה".
בן ארצי מקפידה לקרוא להם "שורדי שואה" ולא "ניצולי שואה". "ניצול הוא מישהו פאסיבי", היאאומרת, "שמישהו הציל אותו. זהו מושג שהזרם הציוני החדיר בנו, כדי להעביר את המסרשהלוחמים היחידים בשואה היו לוחמי המחתרות, ולשאר קראו ניצולים. אני יוצאת נגד הכינוי הזה, עבורי כל מי ששרד את השואה הוא לוחם, כל אחד שנלחם על חייו הוא שורד עבורי".
בן ארצי, 49, מספרת כי עד לפני 16 שנה כלל לא הרגישה קשר כלשהו לנושא השואה. אך חייהקבלו תפנית באופן מקרי ביותר. בבית הספר "הר וגיא" שבקיבוץ דפנה, בו היא מלמדת, ביקשוממנה ללוות מסע לפולין ולהחליף מורה אחרת שלא יכלה לנסוע. במסע הזה עברה חוויה שהיא לא ממש יודעת להסבירה. "ביקרנו בלובלין, עיר שלצדה שכן מחנה השמדה ובה עצמה היה גטו. בסופו של היום, לאחר שהמדריך המקומי עזב אותנו, הרגשתי כאילו משהו בתוכי מניע אותי לצאת לרחובות. לקחתי אתי את בני הנוער והובלתי אותם בין בתים, שמן הסתם מעולם לא הכרתי, אך משהו בתוכי אמר לי שכאן חיו יהודים ובכל בית שכזה בדקנו את תיבות הדואר ובכל פעם מצאנו מתחת למדבקות הקיימות, שמות של יהודים שחיו כאן בעבר".
מאז בן ארצי, שעלתה כילדה מרומניה, גדלה בבת ים, הייתה חברת קיבוץ הגושרים וכיום מתגוררת במטולה, מכורה לעניין השואה. היא יוצאת שמונה עד עשר פעמים בשנה ללוות משלחות נוער לפולין. "מישהו פעם אמר שאני מזכירה לו אסיר שהשערים פתוחים והוא יכול לצאת אבל בוחר להישאר בפנים". כשהיא מנסה להסביר את הקשר האישי שלה לשואה חשוב לה להיות מדויקת. "ההורים שלי אף פעם לא נקשרו מבחינתי לשואה, ואני עצמי הייתי אדישה לנושא זה. בכלל, התפיסה הישראלית הייתה תמיד שמשפחה מחוברת לשואה רק אם אחד מחבריה היה במחנות. אצלי בבית ידענו שאבא השתתף במלחמת העולם כחייל בצבא הרוסי. הוא איבד במלחמה את שני אחיו, אחותו הייתה במחנות, הוא עצמו היה אחד מהחיילים שהגיעו כמשחררים והיה צריך לחיות עם התמונות שראה למשך חייו. היום אני חשה עצמי כמחוברת למעגל הראשון של השואה. אני רואה באבי שורד שואה. אנחנו, הילדים, סוג של ניצולים. אותנו הם הצילו".
אווירה מיסטית
לסיפורו המלא של משה קרבץ, גיבור סיפרה, התוודעה בשנת 1998 בעקבות הכרותה אתו, כאשר קיימה בעזרת הנערים מבית ספרה ראיונות שלו ושל חבריו, ילדי קובנה לשעבר, ששרדו את השואה והגיעו לארץ ישראל. "לאחר שערכנו ראיונות עם כמה מילדי קובנה, ארגנו משלחת נוער שנסעה בעקבות הדרך שעשו אלה בשואה. נסעו אתנו 9 משורדי הקבוצה, חלקם עםילדיהם הפרטיים. זה היה מפגש עם האלוהים". היא עוצרת לרגע. נרגשת מחדש, מבטה צף, לח, נזכרת באותם רגעים. היא ממשיכה: "הגענו למחנה ההשמדה בירקנאו באושוויץ. ממש לפנישעמדנו לצאת משם ביקש משה שהם, שורד שאחיו התאום נרצח בשואה, שנחזור רגע לצריף בו היינו. חזרנו כולנו לצריף, עמדנו שם, 120 בני נוער, תשעת השורדים וילדיהם. השעה הייתה שעת בין ערביים, והם התחילו להעלות זיכרונות. אחזה בנו אווירה מיסטית, הרגשתי שכל הילדים שמתו שם, הגיעו גם הם להקשיב לעדויות של תשעה מחבריהם". כשיצאה משם הבטיחה לעצמה שהיא הולכת לכתוב עליהם.
והיא כתבה. בספרה מגולל הגיבור את סיפורם של ילדי קובנה בפני ילדי הקיבוץ בו הוא נקלט,כחלק מהכנה שילדי הקיבוץ עוברים לקראת משימה חשאית אליה הם מתכוננים. המעבריםמסיפורו האישי אל הווייתו בקיבוץ, מחדדים וממחישים את מורכבות קליטתו של ילד שכזה,בקיבוץ של פעם.
בן ארצי שמעה הרבה עדויות משורדי שואה. בשנים האחרונות היא מתמקדת בעדויות בנושאקליטתם של השורדים בארץ. ליתר דיוק, את עבודת הדוקטורט שהיא כותבת בימים אלה, היאכותבת בנושא "יחסו של הפרט לקליטת שורדי שואה בתנועות הקיבוציות". בספרה מתוארים הרבה מהלכי הנפש של הנקלט הצעיר, תחושותיו וחוויותיו בקיבוץ, וכולם מבוססים על העדויות ששמעה מפי השורדים הללו.
"אחד האנשים שהכרתי מקרוב שהגיע מהשואה אל חיק הקיבוץ, הוא אביו של בעלי, עמיקם בןארצי ז"ל. הוא חי כל השנים בקיבוץ, כל כך רצה להיות אחד מכולם, ולשם כך היה צריך לשלםמחיר יקר של פרידה ממי שהיה, כולל פרידה משמו המקורי ומאמץ תמידי להידמות לישראליהאידיאלי".
דני הוא משה הקטן
מסתבר שדווקא את חוויותיו של גיבור סיפורה בקיבוץ, לא ביססה על משה קרבץ, כיוון שהוא לא נקלט בקיבוץ בהיסטוריה האישית שלו. לעומתו, גיבור אחר, דני חנוך, המופיע בספר כ"משה הקטן", כן הגיע לקיבוץ באחת מתחנות חייו. חנוך, שנולד לפני 74 שנה בקובנה, פולין, נשלח עם משפחתו בגיל 11, עם חיסול הגטו בקובנה, למחנה שטוטהוף בו נאלץ להיפרד ראשית מאמו ובהמשך מאביו ומאחיו (אחיו, אורי, שרד ונשאר בחיים. הם נפגשו באיטליה בסוף המלחמה ואף הוא פעיל עד מאוד בשימור זכרה של השואה, ר.מ.ה.) ונשלח עם עוד 130 ילדים מקובנה בגילאי 12-5 למחנה דכאו. 131 הילדים הפכו לקבוצה מגובשת, כשהיחסים ביניהם הפכו לסמל
ודוגמא לכוחה של קבוצה. 38 מהילדים שרדו את מחנות המוות והוא ביניהם.
חנוך גר היום בכרמי יוסף, נשוי, אב לשני ילדים, סב לארבעה. הוא שם לו למטרה לעשות ככלשיש לאל ידו לשם זיכרון השואה. מעבר לעיסוקיו הרבים לצורכי פרנסה, הוא מרצה בארץ ובעולם על השואה, על חוויותיו האישיות. הוא עושה זאת ללא הרף, בשלוש שפות, בין השאר הוא גם מלווה משלחות לפולין. חנוך אומר כי מתן עדויות מאימי השואה הן חובה הכרחית ויש לו נימוק מוחץ: "העדויות הללו הן הנשק הטוב ביותר כנגד כל האחמיניג'דים למיניהם". הוא מברך על ספרה של בן ארצי. את עצמו הוא רואה כבר מזל, בקליטתו בארץ ובכלל. "מייד אחרי המלחמה הגעתי לאיטליה, שם פגשתי המון אנשים טובים, שעזרו לי, שיתפו אותי. חייתי שם חיים נפלאים.
כשעליתי ארצה, הגעתי לבאר טוביה, קלטה אותי משפחה מקומית, הרגשתי בסדר גמור, אולי גם בזכות העברית ששלטתי בה, כי בגימנסיה שלמדתי בליטא, לימדו אותנו עברית. בארץ למדתי בכיתה של ישראלים, עם כל הווילדע חאייס מהקיבוצים והמושבים. התייחסו אלי כאחד האדם, גם בקיבוץ נוה איתן, שם חייתי 6 שנים, הרגשתי שייך. אז לי היה מזל. אבל היו כאלה עם התנסויות קשות בקליטתם בארץ. כל אחד והחוויות שלו".
זאב בודד
קרבץ בדומה לחנוך מרגיש כי קליטתו בארץ הייתה נוחה באופן כללי, אך בשונה ממנו הוא דווקא לא רואה עצמו כמי שרצה להיות אחד מכולם. "מיום שהגעתי ארצה ועד היום פילסתי דרכי כזאב בודד, ניתן לאמור שמלכתחילה לא רציתי להיות כמו כולם, מצדי שהם יהיו כמוני", הוא צוחק ומוסיף: "כשאני מנסה להסתכל לאחור, אני יודע שמעולם לא יצרתי בארץ קשרים אמיצים, מעבר לקשרי ידידות שנבעו מדי פעם במקום כזה או אחר. כמו שאמרתי, זאב בודד". קרבץ מרוצה מספרה של בן ארצי ובטוח כי היא הצליחה להכניס את הקוראים לאווירה ששררה בתוך קבוצת ילדי קובנה, ובאופן כללי בקרב העולים ארצה באותה תקופה. מאחר והוא, כמו חנוך, נקלט במקווה ישראל, הוא חושב שגורלו היה טוב מאחרים שנקלטו במקומות שהתקשו להתמודד עם מורכבות קליטתם. "אולי גם העובדה שהגעתי דובר עברית, מאחר ולמדנו בגימנסיה בליטאעברית והגעתי די מוכן ארצה, הייתה לטובתי".
ספרה של בן ארצי מצליח להוציא את הקורא משלוותו, לא ברור אם בגלל שהדרמות שבו מסופרות דרך עיניו הילדיות ועדיין נאיביות של המספר, על אף היותו שורד שואה, או משום חוסר הנוחות שהוא מעלה כאשר הוא זורק לקורא את מה שלא כל כך רצינו לשמוע על הקושי של החברה הישראלית, הצברית, ובמקרה זה הקיבוצניקית, לקלוט את שורדי השואה. הספר מצליח לחלחל אל הלב, לעורר הזדהות עם הנער שנאלץ לספוג כינויים כגון "סבון", שמסתובב בודד לגמרי בביתו החדש, תמה למשל כיצד ההורים מסכימים שילדיהם יישנו כל כך רחוקים מהם, כל כך בודדים.
בן ארצי שוזרת הרבה הווי קיבוצניקי בסיפורה. חלק מחוויות הילדות המתוארות שם, התגלגלולאוזניה מסיפורי הילדות של בעלה, שגדל בקיבוץ הגושרים, שם חיה אתו שנים רבות, לפני שעברו למטולה.
"אני פיתחתי מן תפיסה אישית, שיש איזשהו קו של דמיון בין שורדי שואה ובין הקיבוצניקים שלפעם, כיוון שככל שחסרות לך חומות חיצוניות, הגנה, בית, הורים, אתה חייב להגביה את החומות הפנימיות שלך. זה נכון לגבי ילד ששרד את השואה, זה נכון, להבדיל, גם לגבי ילד שגדל ללא כל פרטיות ופחות עם ההורים, בחינוך המשותף של פעם".
בן ארצי, שייעדה את סיפורה לקהל הקוראים הצעיר, עשתה שימוש מרבי באינפורמציה שאספהמתוך עשרות הראיונות שערכה עם שורדי שואה שונים, ביניהם חברי קיבוץ וכאמור עם כל ילדיקובנה לשעבר. אך חלק מהתיאורים הרגשיים מגיעים שלא במפתיע, דווקא מעולמה האישי. בןארצי יודעת לספר על חוויות אישיות, כנקלטת בקיבוץ, ולפני כן כבת לעולים מרומניה, שאינהמעוניינת לשתף את החברה הסובבת בקודים הגלותיים של משפחתה - אם בשפת האם, שהייתה השפה המדוברת בבית, אם בסגנון הלבוש או סתם שגיאות בעברית שעשתה כמו כל עולה חדש. מסיפוריה עולה חוויה אישית שמצליחה לחדד את האופן בו נקלט בקיבוץ, גם אם אינו שורד שואה, יכול לחוש כה שונה ואחר, עד כדי כך שיעשה הכל בכדי להפוך אחד מכולם. כשלעתים המחיר אותו עליו לשלם, כבד מגמולו
רשומות
