גשם הטילים בא למנוע את גשם הטילים - ח" יוסי ביילין

גשם הטילים בא למנוע את גשם הטילים - מחיר הדמים

אורית פראג, נחמן גלבוע, רוני מלישקביץ-האס

גשם הטילים בא למנוע את גשם הטילים

אורית פראג

הפרדוקס של המלחמה הזאת על פי יוסי ביילין

יש הבדל בין הראייה הסובייקטיבית של התנועה הקיבוצית ובין הראייה האובייקטיבית אותה", אומר יוסי ביילין בראיון אתו, ראיון שהוא דוחק יום לפני הפסקת האש, בין שיחת רקע לכתב גלי צה"ל ובין השתתפות בדיון בערוץ 1. "בתנועה הקיבוצית, אין ספק שאנחנו עדים ל-20 שנה של משבר מתמשך ולתחושה של מות האידיאולוגיה ומות האחריות ההדדית ודברים מהסוג הזה.

כיוון שהתהליך הזה, שקוראים לו הפרטה, עבר על כל החברה הישראלית, במקביל, הוא מטעה את הראייה. כולם זזו, אז גם הקיבוצים זזו. אבל הם עדיין, בתוך הכלל, גורם הרבה יותר מגויס וקולקטיביסטי מאשר החברה הישראלית הכללית".

בהקדמה לראיון אמרתי שאני רוצה ראיון שיש בתוכו נחמה. אבל ביילין לא סיפק את הסחורה.

בסופו של הראיון הודה שהוא הולך לדרוש ועדת חקירה, לבירור פעולותיה הבלתי-נבונות בעלילשל הממשלה. הוא לא אמר בפירוש בלתי נבונות, אבל הסביר איך המלחמה הזאת יצרה פרדוקס אווילי וטרגי:

"מה המלחמה הזאת באה למנוע? היא באה למנוע גשם של טילים על צפון הארץ. ומה היא עשתה? היא חשפה את צפון הארץ לגשם של טילים. זאת השאלה המרכזית שכרוכה במלחמה הזאת. זה בדיוק כמו שמישהו בא לתת זריקה למנוע מחלה והזריקה הזאת יוצרת את המחלה.

"כלומר, לא רק שהמערכה הזאת לא סיפקה פעולה צבאית שמנעה את הטילים, אלא היא אפילו זירזה אותם. ולכן השאלה שתישאל בוועדת החקירה הממלכתית שתהיה חייבת לקום בסופה של המלחמה, היא מדוע הדבר הזה לא נעשה קודם וזו היא שאלת השאלות. התשובה לה אינה פשוטה.

"למי שאומר שישראל לא יכלה להרשות לעצמה ארסנל כזה של טילים בגבולה הצפוני והייתה חייבת להתגונן, אני אומר שני דברים. אחד, אני נוטה לקבל את הנחת העבודה שארסנל נשק כזה שיהיה מונח בצדו האחר של הגבול, אינו דבר טוב. הדרך האפקטיבית לרוקן אותו היא על-ידי הסכם וההסכם היה צריך להיות עם סוריה. המחיר הוא רמת הגולן והתוצאה היא שלום עם סוריה, שלום עם לבנון וניטרול מלא של החיזבאללה".

הדבר השני, הוא נושא הטילים. אין זה נכון שאם יש איום טילים ארצי אני חייב לפרק אותו בכל מחיר. בטח לא במחיר שאני מאפשר לירות את הטילים עלי. למה הדבר דומה? לאיום הסובייטי מאז שנות ה -50 ועד סוף שנות ה -80. במשך 40 שנה היה איום אטומי נורא על ארצות הברית. לא איום קטיושאי. ארה"ב ידעה שיש טילים סובייטים שמכוונים עליה וידעה בדיוק איפה הם נמצאים.

בשנים האלה נבנו המון מקלטים אטומיים והמעצמה הזאת חייתה בחשש. אך האמת היא שהמלחמה הקרה הייתה מלחמה שלא התקיימה.

"אנשים באמריקה היו אומרים לשורת הנשיאים המפוארת שהנהיגה את המדינה במשך השנים הללו, איך המעצמה הכי גדולה בעולם יכולה להרשות לעצמה להימצא תחת איום של טילים. אבל שורת הנשיאים בזה אחר זה לא התפתו להתחיל במלחמת מנע. הם ידעו שבמצב שנוצר, מלחמת מנע תביא לשימוש בטילים עצמם.

המלחמה הקרה נותרה אפוא תמיד בחזקת קרה ולא בחזקת מלחמה עד שהיא הסתיימה.

לפי ההיגיון הזה אני אומר, בואו נעשה מלחמה קרה עם לבנון.

"המלחמה הזאת שיבשה את תחושת הביטחון האמיתית שהתקיימה במשך שש השנים האחרונות בצפון. הצפון פרח באמת, אלו לא היו שנים וירטואליות, ובאחת סיימנו את התקופה הזאת. ויש כמובן גם השלכות כלכליות מרחיקות לכת. אנחנו מדברים היום על 25 מיליארד ש"ח ואני מניח שזאת רק ההתחלה.

כל התחומים שחשבנו להרחיב בתקופה הזאת, עכשיו צריך רק לקצץ. יש פה מחיר מאוד גובה שמדינה לקחה על עצמה ללא שיקול דעת".

מחיר הדמים

נחמן גלבוע, רוני מלישקביץ-האס

המלחמה הזאת הוכיחה כי התנועה הקיבוצית היא תנועה איכותית.

וכשמה כן היא, תנועה ולא קבוצה סתמית. והיא נעה, נוהגת ופועלת על פי ציוויים שאינם גשמיים בלבד.

אנשי התנועה, בניגוד להלעזות של הסביבה הישראלית עליהם ולייסורי הנפש של חבריה בתוכה, קרוצים מהסוג שחיים את חייהם על פי ערכים הגדולים מהם עצמם והאיש והאישה בתוך החברות הקיבוציות יודעים כי זולתה וזולתו ורעו ורעותה לידם, יחד אתם.

על כן, הייתה היערכות כה יפה של קיבוצי המרכז לפליטים, חברי הקיבוצים ואנשי היישובים הצפוניים, על כן, נערכו הקיבוצים בצפון באופן שלא חלה עליהם העזובה שחלה על שכניהם. הםידעו כי הם נמצאים בקהילות מאורגנות.

וברקע של כל אלה, נמצא מחיר הדמים הנורא ששילמו 19 משפחות. 19 משפחות מתוך התנועה הקיבוצית ו -21 משפחות מכלל ההתיישבות העובדת, סך הכל 40 משפחות, נכון ליום שני בבוקר, מועד הפסקת האש.

מסתבר שבעוד שבהנהלת המדינה וזרועותיה הנדל"ניות נשמרים בימי החול אינטרסים של בעלי ההון והכוח במדינה, והיא פועלת במפורש ברשעות ובנחישות כנגד אנשי ההתיישבות העובדת, ממשיכה אותה קבוצה של אנשים להחזיק באמונה תמימה וטובה כי הארץ הזאת חשובה להם. וכי הבית הזה, אין להם אחר. "כל מה שאני אוהב נמצא במקרה בצד הזה של הגדר", כותב אסא וולפסון, הבן של שוקי ופיקי מאפיקים, רגע לאחר שקיבל צו שמונה. ואני אומרת לך אסא, אין זה במקרה, זה בזכות כוונת מכוון. ובל נשכח זאת.

להתעלות מעל הכאב הגדול

אהרון ולנסי מכפר גלעדי, ראש המועצה האזורית הגליל העליון, אומר שהוא רוצה להתעלות לרגע מעבר לכאב הגדול על האובדן והשכול לנוכח החללים הרבים שגבתה עד כה המלחמה בכלל ובקרב בני הקיבוצים בפרט, ולחזק את ידינו: "אשרי העם שידע לחנך את בניו לאהבת הארץ והעם שלנו". כאשר הוא נשאל האם המחיר הכבד שגבתה עד כה המלחמה, שווה את הישגיה, הוא לא מוכן להשיב על השאלה. "זו שאלה לא ראויה", הוא אומר.

בסוגית מספר הבנים הלוחמים ביחידות קרביות הוא אומר כי למרות השינויים המהותיים שחלו בקיבוצים ובמדינה לכיוון החומרי, והפיחות בממד האידיאולוגי, עדיין נותר בחברה הקיבוצית יותר מניצוץ של אחריות לאומית, אותה אחריות שהוא רואה גם בקרב הכיפות הסרוגות, הרצון לתת אפילו עד מוות, לצערינו, ולא רק לקחת, וזה בולט מאוד עכשיו, לנוכח מספר הקורבנות בשני המגזרים, זו גאווה מהולה בדמעות. כי למרות הניוון והשינויים המתחוללים בקרבינו מזה שנים רבות, עדיין בוערת בנו עוצמת אמת שמעטות הקהילות בארץ היכולות לומר כזאת על עצמן.

המלחמה הזו מוכיחה לנו, בדרך נוראה וכואבת, כי עם כל הצניעות, יש לנו גם במה להתגאות.

ולנסי טוען שהמלחמה הזו היא אולי הזדמנות, קשה וכואבת, אך מכינה אותנו ליום המחרת, מכריחה אותנו לשאול את עצמנו כמה שאלות נוקבות, ולחזור לדון בקונפליקט הבסיסי שנע בין הרצון להיות עם נורמלי ככל העמים ובין המציאות שמכתיבים לנו החיים במזרח התיכון.

"עלינו להתמודד עם שאלות כמו החוסן הלאומי שלנו, אופן ההתארגנות, חוסר הצניעות, פיחות בסולידריות בינינו לבין עצמנו וכדומה.

המנהיגות איננה ראויה לא לארץ הזו ולא לעם הזה. אם יש משהו שאנו זקוקים לו היום הם קברניטים חדשים שמממשים דרך ואידיאולוגיה ולא משיחים מודרניים עליהם העם משליך את כל תשוקותיו ללא תוחלת. הנושא בו תצטרך לעסוק המנהיגות החדשה הזו, היא ראש וראשון השאלה כיצד חברה יהודית בארץ ישראל צריכה להתקיים".

התנועה בשעת מבחן מעוררת הערכה

גברי ברגיל: "אני חושב שזה לא יהיה נכון למדוד את המחיר ששילמנו במלחמה הזו, מול הישגים מידיים כאלה או אחרים. כל פעם שחיילים שלנו נופלים בשדה הקרב זה דבר כואב ביותר, וחשוב שנדע שכשאנחנו מאבדים את הדבר היקר לנו מכל, אנחנו מאבדים אותו למען ביטחון המדינה.

חשוב עוד יותר לזכור שנכפתה עלינו מלחמת אין ברירה, בניגוד למלחמות אחרות שבהן היו לנו סימני שאלה. הפעם היה צורך אמיתי להסיר את האיום האסטרטגי של החיזבאללה, המשתייך לציר המוביל של החזית הפונדמנטליסטית במזרח התיכון.

"לגבי הצידוק שבהמשך המלחמה מאז שהתקבלה החלטת האו"ם על הפסקת הלחימה, קשה לשפוט כרגע כשאנחנו נמצאים בסערת קרב עם יותר מדי מלל בתקשורת וכשאין עדיין פרספקטיבה של זמן. אני חושב שהממשלה עשתה מאמץ גדול מאוד מצד אחד להשיג הישג צבאי, ומצד שני לא לשקוע בבוץ הלבנוני מתוך הבנה שאת ההישגים החשובים באמת ניתן להשיג רק בתחום המדיני.

מהבחינה הזאת, טוב עשתה הממשלה שאימצה את החלטת מועצת הביטחון, גם אם היא החליטה לנסות לשפר עמדות צבאיות ככל הניתן.

"כמי שעדיין משרת בצבא בעמדות פיקוד אני יכול לציין שבכל מה שקשור בצבא הסדיר, מדובר בצבא מקצועי יותר מאי פעם. ההתרשמות שלי היא שהמקצועיות, הנחישות והמוטיבציה הן לפחות כמו בעבר, אבל לזה נוספו תורת לחימה ואמצעים טכנולוגיים שמאוד השתפרו ושדרגו את הצבא.

יש כאלו שמגלים את התנועה הקיבוצית, כשמתפרסמים סיפורי החללים במלחמות ישראל. אני יכול לומר בגאווה ובהרבה כאב שהתנועה הקיבוצית עומדת בשעת מבחן זו בצורה מעוררת הערכה.

אני רואה את המעורבות של בני הקיבוצים ביחידות הלוחמות, את ההתנהלות של הקיבוצים שנמצאים תחת אש, את הסולידריות האדירה של הקיבוצים שמחוץ לקו האש, וחושב שהתנועה הקיבוצית מתגלה במלוא הדרה להרבה מאוד אנשים בחברה הישראלית".

איך בכלל ניתן למדוד אבדן חיים

ד"ר גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד, העומדת בראש מרכז הרצוג ללימודי יהדות שהוקם על-ידי תנועת הקיבוץ הדתי, מרגישה היום יותר מתמיד, כיצד היא וחבריה משתייכים בו זמנית לשני מגזרים כה רחוקים אך כה קרובים - הקיבוצניקים וחובשי הכיפות הסרוגות. בשני המגזרים אליהם היא משתייכת, עד כמה שנורא הדבר, בולטת כמות החיילים הגבוהה שנהרגו.

"אני עסוקה בסוגיות לאומיות ואינני מבינה בתחום הצבאי, אך המלחמה הזאת, בניגוד למלחמות קודמות, תופסת אותי כאימא לילד בגיל צבא. כל חייל יכול להיות חבר של הילד שלי.מהפרספקטיבה הזו אני מרגישה כי נדרשת ממני מידה גדולה של צניעות. יהיה זה יומרני לומרשאנחנו יודעים מהו המחיר ומה ההישג, איך בכלל ניתן למדוד אובדן חיים, הרס של משפחות ובני משפחה, יהיה זה בלתי אחראי לנסות לומר משהו בימים אלה על מה שמתרחש כרגע בשדה הקרב".

ושוב אל שני המחנות אליהם היא משתייכת, הקיבוצניקים וחובשי הכיפות: "למרות המשברים בהם שתי הקבוצות הללו נמצאות, החברה הקיבוצית המצויה במשבר מזה שנים רבות וחובשי הכיפות הסרוגות המצויים בשבר גדול מאז ההתנתקות, שני המחנות מפגינים את הכוח שלהם והעוצמה, גם בדרך הנוראה של הקרבת חיים למען המדינה.

יש אצל אלה וגם אלה קשר מאוד עמוק ואכפתיות למדינה ולעם, שגם אם כועסים מאוד או מאוכזבים, עדיין ברורה האחריות והנאמנות למולדת.

הלוואי שידעו הבנים לנתב את האנרגיות הללו גם לעשייה בימי שלום ובזכותם שתי התנועות והעם כולו יצליחו לצאת מהמשבר בו הם נמצאים".

את העבודה המרכזית עושים חברי הקיבוצים

זאב (ולולה) שור: "את הדעות שיש לי על מחיר המלחמה מול הישגיה, אני משאיר לעצמי עד שאחרון החיילים ייצא מלבנון. כל זמן שיש חיילים שנלחמים ולצערי הרב עוד נפצעים ונהרגים, אני לא חושב שזה נכון להיכנס לכל הדיון של מה נכון ומה לא נכון.

לכן, כרגע אני רוצה רק להחזיק אצבעות לצה"ל ולכל הגורמים שבמערכה, ולחזק את החיילים והמפקדים שלנו.

"לצערי הרב יש הרבה מאוד נופלים במערכה, ורבים מאוד הם בני וחברי התנועה הקיבוצית. מהרגע שנכנסו הסיירות והיחידות המיוחדות, החלו להיפגע בני התנועה הקיבוצית ובנים אחרים. אני רוצה לשלוח תנחומים לכל המשפחות היהודיות, הערביות והדרוזיות, שאיבדו את יקיריהן בחזית ובעורף במלחמה הזאת.

מסתבר שהחיזבאללה יורה לכל הכיוונים ולא מבחין בין דם לדם, ואנחנו שותפים מלאים למה שעובר על כל מדינת ישראל.

הדרך בה המועצות האזוריות והארגונים מנהלים את הדברים והדרך בה הקיבוצים מאורגנים, ראויה לכל הערכה והוקרה ולכל שבח.

אנחנו במטה התנועתי משתדלים לתת תשובות לבעיות המתעוררות בשטח, לעזור במקלטים, בקטיף ובאירוח של אנשי הצפון, אבל את העבודה המרכזית עושים חברי הקיבוצים שעומדים יום יום במערכה הזאת".

החברה הישראלית צריכה לעמוד דום ולבקש סליחה

יעקב חורין: "החברה הישראלית, צריכה לעשות כעת חשבון נפש מול התנועה הקיבוצית. זאת לאחר שהפכו את החברה שלנו למרקקה, וכל זב חוטם בפוליטיקה ובתקשורת לא חש בנוח אם לא הוסיף את המורסה שלו כנגדה. החברה הישראלית צריכה היום מבחינתי לעמוד דום ולבקש סליחה מהתנועה הקיבוצית ובניה".

חורין, בן 56, חבר אילת השחר, אל"מ במילואים, המגויס ליחידת השריון שלו, עבר ימים לא פחות קשים בנחישותו ונחישות חבריו להמשיך לנהל את מחלקות המפעל בו הוא עובד (נטפים) למרות אש הקטיושות והמרגמות שנחתו סביבם.

"מתנהלת כעת מלחמה. במלחמה יש הרוגים. אי אפשר להימנע מזה. ובמזרח התיכון, מי שלא מוכן להילחם - לא ישרוד. כולל התשלום שצריך לשלם, ומסתבר שכל הטכנולוגיות שבעולם אינן מהוות תחליף לחייל הקרבי בשטח.

אני לא מופתע מכמות בני המשקים הבולטת ברשימות ההרוגים. יש לנו נוער טוב ואנשים טובים וזו עובדה שהחברה הקיבוצית מצליחה לגדל בנים שמוכנים להקריב עצמם.

אחרי חיזבאללה, נשארו לעם שלנו עוד כמה אויבים שכדאי למגר, כמו אובדן הסולידריות והסגידה להפרטות יתר. שינויים והתייעלות הם הכרחיים, אך אסור לשכוח כי בערבו של יום כולנו צריכים להיות ערבים זה לזה, וזה יהיה הניצחון האמיתי שלנו במזרח התיכון".