בין ברושים פרטיים - לנופלי העמק והגלבוע יש אנדרטאות

רוני מ. האס

. האנדרטאות של נופלי העמק וקיבוצי הגלבוע הן לעשרות. ניתן לראות איך בשנות ה-60 הולאם הזיכרון על ידי המדינה, ולא ניתנה לגיטימציה להנצחה פרטית, אך כאשר משנות ה-80 ואילך מתחיל עידן ההפרטות, הוא כולל גם את הפרטת הזיכרון ובעקבותיו את הפרטת ההנצחה לצד בריכת ההשקיה בבית השיטה הקרויה על שמו של יוחאי גלעד ז"ל, שנפל במלחמת יום כיפור, נוסף לפני מספר שנים גן שעשועים קטן. הגן הוקם לזכרה של בתו, עופרי ז"ל, שנרצחה בראס-בורקה, בסיני, בהיותה בת 13. במרחק אלפי קילומטרים משם, על קיר של בית באמסטרדם, מודפס שירו הנפלא של יוסף שריג מבית השיטה "מאזניים", שאותו כתב כמה שנים לפני מותו. אלו הן רק שתיים מעשרות האנדרטאות של הנופלים בעמק חרוד ובמועצה האזורית גלבוע. אנדרטאות ואתרי הנצחה הוקמו משך השנים על ידי היישובים או על ידי בני משפחה, בתוך היישובים עצמם או בנקודות שונות ברחבי הגלבוע והעמק. כל הנצחה והסיפור האישי שמאחוריה, אוצרת בתוכה כאב פרטי, כאב משפחתי וכאב קהילתי. השנה, לכבוד 60 שנה למדינה החליטה ענת ציזלינג (עין חרוד מאוחד), מנהלת בית שטורמן, לצלם את כל אתרי ההנצחה ביישובי המועצה האזורית גלבוע ולהציג את התצלומים בתערוכה מיוחדת בבית. בחצר של בית שטורמן נטועים שלושה ברושים, לזכר שלושה דורות של הגברים באחת ממשפחות השכול הידועות ביותר בעמק. הבית עצמו קרוי על שם חיים שטורמן ז"ל שנהרג לפני קום המדינה, ושלושת הברושים ניטעו לזכר בנו משה שנהרג במלחמת העצמאות, נכדו חיים שטורמן (בנו של משה) שנהרג על האי גרין, כלוחם בשייטת, והברוש השלישי לזכר אמיר ברין (בנה של תמה, אחותו של משה) שנהרג כחייל בשריון במלחמת ההתשה. בית שטורמן, שהוא בבעלות שני העין-חרודים, ותל יוסף, הוא אחד משני אתרי הנצחה שהוקמו להנצחה כוללת לכל נופלי העמק בשנות ה-50 (השני הוא האנדרטה שהוקמה במעין חרוד על ידי האומן דוד פלומבו). בבית, שנחנך בשנת 1941 לזכר חיים שטורמן חבר עין חרוד, שוקדים עתה על הפרטים האחרונים, לקראת פתיחתה מחדש של חצר ההנצחה לנופלים. ציזלינג, המנהלת, שואפת עתה להרחיב את היריעה ולתת ביטוי לכל האנדרטאות ואתרי ההנצחה הפרטיים, הניצבים במקומות שונים ברחבי האזור. "בנוסף לחידוש חצר ההנצחה והמוזיאון בכלל, החלטנו לאתר את כל האנדרטאות ברחבי העמק. את כל האנדרטאות אנו מתעדים ונציג את תמונותיהן בתערוכה שתיוחד לנושא ההנצחה, שתיפתח השנה ביום ירושלים", מסבירה ציזלינג. האנדרטאות, המונצחות דרך עדשת המצלמה של דוד עינב, ממוקמות בקיבוצים, במושבים, בחורשה, בשדה, ברפת, בפרדס; לעתים משקיפות אל הנוף, לעתים מתלווה אליהן מגרש משחקים, וחלקן נטועות בנקודה מסוימת, שבה נפלו הבנים. רבות מהאנדרטאות עשויות אבן בזלת, חצובות ביד אמן, ועליהן חקוקות מילים המבקשות לגעת, לזכור ולהזכיר. תמה ברין, 81, בתו של חיים שטורמן, שנהרג בשנת 1938, כאשר רכבו עלה על מוקש, איבדה את אביה ואת אחיה בתוך עשר שנים. על אחיה הבכור, משה, שנפל במלחמת השחרור, היא מספרת: "הוא היה החזק במשפחה, אחרי מותו של אבא, לקח את האחריות עלינו, איש אמיץ, בעל השפעה, מאוד מעשי". לזכרו נטע בנו הקטן, חיים, עץ ברוש, בחצר בית שטורמן. אבל הברוש, למרבה הצער, לא נותר בודד. חיים הבן, שגדל בצל השכול, יתום מאב, נהרג בעצמו בגיל 23, במלחמת ההתשה. שנה לאחר מכן נפל בנה של תמה, אמיר, ממש בסוף מלחמת ההתשה, כאשר הטנק שלו ניסה להיחלץ מפגיעת מוקש ועלה על מוקש נוסף. כך ניטעו שני ברושים נוספים בחצר המוזיאון לזכר חיים ואמיר, נכדיו של חיים שטורמן הסב, בחצר ההנצחה של בית שטורמן. תמה עצמה התגייסה זמן קצר אחרי מות בנה לעבוד עם המשפחות השכולות בתנועה הקיבוצית מטעם יד לבנים. אחרי שש שנים עזבה. "פנו אליי זמן קצר לאחר מות בני, וזה לא היה לי פשוט. נפגשתי עם גורמים קיבוציים, עם משפחות נופלים, וביקרתי בבתי הקברות בקיבוצים. אחרי שש שנים בעבודה הזו הרגשתי שאין לי כוחות נפש להמשיך". תמה חושבת שהזיכרון הוא דבר חשוב. היא עצמה נתנה יד לחברי הקיבוץ, בזמן שאיבדו את יקיריהם, להנציח את זכרם בבית הקברות המקומי, שאותו עד לפני שנה, ב-35 השנים האחרונות. "אני נוהגת לומר, שבית הקברות הוא ההנצחה הכי בטוחה. השם של הנפטר חקוק על גבי המצבה, וכן התאריכים המשמעותיים ותוספת אישית לפי רצון המשפחה. לי גם היה חשוב שבית הקברות ישמש כמקום נעים ונינוח ככל האפשר בתוך הכאב הגדול של האובדן". כשתמה שומעת על מיזם הנצחת האנדרטאות בבית שטורמן, היא מספרת, כי תמיד האמינה ברעיון של מתן מקום לכאב המשותף של משפחות הנופלים. היא לא אוהבת, וזאת בלשון המעטה, את הגורמים המבקשים בשנים האחרונות לעשות הפרדה בין נופלים. "אין הבדל בין מי שנהרג במלחמה או בפעולות איבה, או לפני שצה"ל הוקם. אבא שלי נהרג ב-1938, והוא אפילו לא חלם אז שתקום מדינה. אף אחד לא העלה על דעתו שלא להחשיב את הנופלים לפני קום המדינה כחללי מערכות ישראל." הפרטת הזיכרון ד"ר אפרת קנטור מגשר, חוקרת ומרצה במכללה האקדמית כנרת, שחקרה את עיצוב הזיכרון בקיבוץ המאוחד, מספרת כי גם נושא ההנצחה, כמו דברים אחרים בחיינו, עבר שינויים רבים משך השנים. "אם בשנות ה-60, הולאם הזיכרון על ידי המדינה, ולא ניתנה לגיטימציה להנצחה פרטית, אזי כאשר משנות ה-80 ואילך מתחיל עידן ההפרטות, הוא כולל גם את הפרטת הזיכרון, ובעקבותיו את הפרטת ההנצחה. מאז ניתן לראות מאות הנצחות במרחב. לדוגמה, בעין חרוד ובבית השיטה הנציחו את יקיריהם גם בנוף וגם בטקסטים במרחב, על גבי אנדרטאות למיניהן. קנטור מדברת על סוגי הנצחות נוספים - בטקסטים, בדמות ספרי זיכרון שהוציאו קרובי משפחה, או בסוגי אמנות אחרת, כגון "ונתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום לזכר נופלי בית השיטה. קנטור אומרת, שהחברה מנציחה את עצמה באנדרטאות ולאו דווקא את הנופלים, כפי שרבים טועים לחשוב; הנופלים מונצחים במילים הכתובות. היא מצליחה לחבר את מנהגי האבלות, הזיכרון וההנצחה לימים קדומים. "לדוגמה, אני רואה במישהי כמו תמה ברין מעין כוהנת זיכרון. זהו תפקיד קשה, זר קוצים כואב שקשה לשאתו, אך החברה זקוקה לה והיא הסכימה לקחת על עצמה את התפקיד". כאשר תמה ברין שומעת על התואר שהעניקה לה קנטור, היא מתקשה להזדהות איתו. "כוהנת זה תואר גדול מדי. כאשר באתי לאנשים עשיתי את זה לא מתוך ידע מקצועי, אלא מתוך הרצון לעזור ומתוך ניסיון החיים האישי שלי", היא אומרת בצניעות כנה. בחצר ההנצחה של בית שטורמן עקרו את שלושת הברושים, שחלו במשך השנים, ובמקומם ייטעו ברושים חדשים בטקס של פתיחת הבית המשופץ. שביל גישה לנכים יאפשר לכל המעוניין להגיע בקלות ובבטיחות. ותיקי העמק יתפלאו לגלות, כי הכניסה חזרה לדרום המבנה, וכי קיר ההנצחה חודש והוא נושא את שמות כל הנופלים באותיות יפות ואחידות. בנוסף לו מוקדש קיר שלם לתצלומים של אנדרטאות העמק.