"ארזתי את המזוודות ונסעתי. זו הייתה תוכנית מדהימה. היינו 80 סטודנטים מכל העולם, מ-40 מדינות. כולם אנשים שמתעניינים בתחום. החברים הכי טובים שלי היו מפקיסטן, מזימבבואה, מבליז. הלימודים פתחו בפניי את כל העולם הזה, גם מבחינה חברתית - להכיר אנשים בעלי רצון זהה לשלי, למה שאני רוצה לעבוד בו. כל אחד מביא את הניסיון ואת התרבות שלו. תוך כדי הלימודים היה ברור לי, שאני רוצה לעסוק בנושא של עבדות ילדים ושל סחר בבני אדם. כל עבודה שעשיתי הייתה בתחום הזה וזה הלך והתעצב. סוף סוף הרגשתי, שכל מה שקורה סביבי מתאים למה שאני רוצה - עליתי על הדרך הנכונה".
בשנה השנייה היא הייתה צריכה לעשות התמחות במיזם במדינת עולם שלישי ולהתחיל לכתוב את התיזה. "הייתי צריכה למצוא לי ארגון. היו בכיתה כמה בנות טיבטיות שהכירו לי בחור ישראלי שהייתה לו חברה טיבטית. בסוף התברר שהבחור הזה, מייקי גינגולד, הוא גם קיבוצניק. הוא עבד בתחום, ונמנה עם מקימי ידידי טיבט בישראל. הוא סיפר לי על תוכנית בקמבודיה העובדת על מניעה של סחר בנערות, שם חיפשו בדיוק מתמחה לפרויקט וגם מישהו שיכתוב את עבודת התיזה שלו על הפרויקט. בקיץ כבר הייתי על המטוס לקמבודיה".
היא עשתה שנה בקמבודיה ולמדה מקרוב על נושא הסחר בילדים. "פעלנו בשלוש פרובינציות - הראשונה על גבול וייטנאם, המהווה מוקד של סחר בילדים בעיקר נערות מקמבודיה לוייטנאם. וייטנאם היא מדינה יחסית עשירה, ושם קונים את הילדים לעבדות; השנייה על גבול תאילנד, שם יש סחר של ילדים אל תאילנד, והשלישית - פרובינציה הקרובה לבירה נומפן".
עניין של היצע וביקוש
קובנר מבקשת להכניס לפרופורציות את התפיסה הנפוצה, הנוגעת לתעשיית המין בקרב סחר בבני אדם: "בכל הקשור לסחר בבני אדם, בעיקר בנשים וילדים, יש לנו נטייה לחשוב שזה לטובת ניצול מיני בלבד, אבל זה רק חלק אחד מכל הנושא. במדינות מסוימות נוהגים בילדים מתחת לגיל 18 פשוט כבעבדים, גם אם ילד נוסע עם דוד שלו לעיר אחרת, כי חשב שיהיה כיף, והוא עובד שם כקבצן או בחקלאות, זה נחשב לסחר".
מסתבר שיש סטנדרטים בינלאומיים שמנסים לשמור על ילדים מפני ניצול, אבל המציאות חזקה מהם. "מדובר בתעשייה שמגלגלת מיליארדים, וככל שהמשבר הכלכלי העולמי גדל, התופעה גדלה, רשתות הפשע שזה עיסוקן משכללות את שיטות הסחר, הניצול וההונאה ואנחנו תמיד שלושה צעדים מאחור. כשמדברים על סחר בבני אדם יש כמו בכל מסחר היצע וביקוש, האוכלוסייה המועדת לסחר היא אוכלוסייה פגיעה, מהשכבות הכי חלשות, ללא רכוש, משפחות חד-הוריות, אנשים שנפגעו על ידי אסונות טבע, מחלות כמו איידס, נפגעי אזורי קונפליקט פוליטי, ילדים וילדות שנושרים מבית ספר. כל עוד יש ביקוש, לא נוכל למגר את הבעיה כמו שצריך. בעצם, זה התפקיד של שלטון החוק: לטפל בצד של ה'ביקוש' - המשטרה, התביעה, משרדים ממשלתיים".
כפי שגילתה קובנר בשטח, הבעיה היא שבהרבה מקרים, במדינות שבהן עבדה, האנשים שאמורים להילחם בבעיה הופכים לחלק ממנה - הם נכנעים לתשלומי שוחד ולוקחים חלק בסחר.
"כשעבדתי בקמבודיה הייתה שם רשת של סחר בילדים. האישה שהייתה לוקחת את הילדים, הייתה נחמדה לכאורה, מגיעה למשפחות מציעה להם לתת את הילד לשנה-שנתיים, מבטיחה שכך יוכלו לצאת מהבעיות הכלכליות שלהם. ברוב המשפחות הללו זה גם פחות פה להאכיל, מקווים שיהיה לילד מזל והוא ירוויח במקום החדש.
"אלה מדינות שאין בהן שום תנאים סוציאליים, ההורים יודעים שאם חלילה יקרה להם משהו, אין אף אחד שידאג להם, הילדים הם הביטוח היחיד, אלה שידאגו להם. מקובל במקומות האלה זה לחתן את הנערות בנישואין מאורגנים, כשהן הופכות 'רכוש' של משפחת החתן, אז עדיף למכור לעבדות מאשר לחתן אותן. מוציאים את הילדה בגיל שמונה מבית ספר, כשלכאורה, הברירה היחידה לעתיד טוב זה לצאת מהכפר, ללכת לעבוד. האישה הזו מבטיחה לילדות שיוכלו לעבוד כמלצריות בתאילנד, ירוויחו כסף ויוכלו ללמוד אחר כך. הן שמחות. נשמע להן טוב".
במקרה הזה, שקובנר מספרת עליו, הסוף לא היה כל כך טוב. האישה המפתה היה אשתו של הפקיד במחלקת ההגירה. הם היו מקושרים עם השוטרים המקומיים ועם שוטר בבירה שהיה מחפה עליהם, ומכרו את הנערות לעבדות מכל מיני סוגים.
קובנר: "מה שעזר לנו היה מסמך הבנה, שנחתם בין הממשלות, שמביא לכך שברגע ששוטרים תאילנדים רואים ילדים קמבודים עובדים בבנגקוק, הם מחויבים על פי ההסכם, להחזיר את הילדים בחזרה לארץ המוצא, והם מעבירים אותם לחסות ארגונים בינלאומיים, כמו הארגון שעבדתי בו. הארגונים מקימים בתי מחסה שבהם הילדים מתגוררים, מעניקים להם שם טיפול להתגברות על הטראומה, ואז מנסים למצוא להם פתרונות סבירים להמשך החיים. לפעמים מוצאים להם משפחות אומנות, לפעמים הם נשלחים לקרובי משפחה, בהשגחת עובדים סוציאליים".
קובנר מדגישה, כי מדובר בתעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף: "המון אנשים מרוויחים ממנה, בעיקר בשעת משבר. לעתים מדובר ברשתות פשע בינלאומיות מובנות ומבוססות, שחברים בהן אנשי ממשל, שוטרים, פקידי ציבור ואנשי עסקים, ולעתים מדובר בפושעים קטנים שמנסים להרוויח על חשבון החלשים מהם".
איך הסתדרת בתנאים הפיזיים במדינות האלה?
"היה קשה נפשית ופיזית, פעם הייתי חולה בזיהום טרופי, פעם הותקפתי על ידי כלב רחוב, זה חלק מהעניין. לעומת זאת, בכל מקום שעבדתי בו היה לי צוות מדהים, והעבודה הזו תמיד מביאה אותך לחשוב מחשבות פילוסופיות על החיים. היינו אומרים שעוני הוא לא דבר סקסי, לא יפה. נכון שבתי הקש נראים מרחוק נורא פסטורליים, אבל בעצם כשנכנסים לעובי הקורה ולומדים מה קורה שם בפנים, מגלים כל כך הרבה עוולות - סחר בילדים, אלימות כלפי נשים - וזה מקלקל את התמונה הפסטורלית. אפילו כשמנסים לעזור, הרבה פעמים זה נכשל, כי המציאות כל כך קשה. למשל, בכפר מסוים קיבלו תרומות לבניית בית ספר מפואר ולספרייה, אבל בסופו של דבר, הספרייה סגורה כי אין ספרים, המורים בבית הספר בתת-רמה, כי אין בכלל הכשרה להוראה ועל כל מורה יש 100 ילדים".
הילדים התנגדו לשיקום
אחרי שסיימה את השנה בקמבודיה וסיימה את התואר, נבחרה לנהל מיזם בנפאל. מבחינתה, היה מדובר בסגירת מעגל. "קיבלתי הזדמנות לחזור לנפאל. שנתיים הייתי על הקו בוסטון-קטמנדו. שם עבדתי בעיקר על פרויקטים של עבדות ילדים". אחרי שנתיים בניהול בער בה הרצון לחזור לשטח, והיא קיבלה הצעה להיכנס בנפאל לתחום של עבודה עם ילדים-חיילים. "זה חשף אותי למציאות הרבה יותר מורכבת ממה שהכרתי בעבודות הקודמות. בנפאל היו בסביבות 10,000 ילדים-חיילים. כשנחתמו הסכמי השלום ב-2006, לקח על עצמו האו"ם את שיקום הילדים האלה. הם חילקו את הפרויקט בין שלושה ארגונים, בתוכם הארגון שבו אני עבדתי.
"זו הייתה תוכנית חירום של 24 שעות, תוכנית מאוד מסובכת, עם המון רבדים והרבה מכשולים. הילדים הללו, ש-50% מהם היו בנות (!), היו קבוצה מאוד מפחידה. הם אולפו להרוג. כשהיו במסגרת המאואיסטית, היו להם הרבה זכויות. צריך לזכור, שמדובר בילדים שהגיעו מהמקומות הכי נמוכים, ופתאום התייחסו אליהם בתור שווים, כאל קולגות, ובעיקר לבנות היה הרבה מה להפסיד. רובן לא רצו לעזוב, כי היה להן ברור שברגע שיחזרו הביתה, מיד יחתנו אותן והן בשום אופן לא רצו את זה. במצב הזה היה מאוד מסובך לעבוד - כשאתה מציל ילד מעבדות, זה ברור שכולם מרוצים; כאן הילדים התנגדו לשיקום, היה להם יותר משתלם להמשיך בתור חיילים. ככל שהמאואיסטים איבדו את כוחם מול הממשלה שהלכה והתחזקה, הם השתמשו באותם ילדים כבקלפי מיקוח נגד הממשלה, הבטיחו לילדים כל מיני דברים, שבסופו דבר לא התגשמו אבל העמידו את הילדים הללו בקונפליקטים ובלחצים מכל הכיוונים, מה שהקשה עלינו לתת להם עזרה ושיקום מתאים".
נשמע שלפעמים העבודה מאוד סיזיפית.
"אנשים מחפשים לעשות דברים מעניינים, אולי כחלק מהרצון להגשמה עצמית, חיפוש רוחני. אבל יש גם כאלה שמגיעים לתחום מהסיבות הלא נכונות. מחפשים את ההילה והזוהר, ואז לא רק שאינם מקדמים הם לפעמים ממש מקלקלים. גם מבחינה נפשית מאוד קשה לפעמים וגם פיזית לא קל, הרבה פעמים זו עבודה תחת המון לחץ.
"למשל, כשחייתי בנפאל, לא היה לנו בחורף 16 שעות ביום חשמל. הייתי צריכה להגיש דוחות בזמן לוושינגטון, לניו יורק ולרומא, הייתי יושבת עם המחשב הנייד, תלויה בסוללה, עם נר לתאורה. הדרישות מאיתנו מערביות לגמרי, לא מעניין אותם התנאים של עולם שלישי שבהם אני עובדת. אני חייבת להעביר הכול עד למועד שנקבע. בקטמנדו לפעמים יש רק ארבע שעות חשמל. לפעמים זה רק בין 24:00 ל-04:00. הייתי מכוונת את השעון לארבע בבוקר, חופפת את הראש וחוזרת לישון".
אז איך שורדים את זה?
"או שלוקחים את זה ספורטיבית, צוחקים, או נכנסים לקריזה. גם ההתמודדות עם המציאות הקשה, שאליה אנחנו נחשפים במהלך העבודה, לא פשוטה בכלל. לכן חשוב לדעת לדבר עם הקולגות על מה שעולה, להתאוורר. זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעבודה הזו - האנשים שעובדים איתם הם הרבה פעמים אנשים מיוחדים, לא קונבנציונליים. יש לי חברים מכל העולם, יש לנו המון במשותף".
אחרי נפאל עבדה קובנר שנה וחצי בסין, עם ילדים שננטשו על ידי הוריהם בגלל מוגבלויות פיזיות. אחר כך נסעה לרומניה, שם עבדה בפיתוח מיזמים נגד סחר בילדים צוענים. "מדובר באחד העמים שסובל מנידוי חברתי. הילדים נמצאים בסיכון גבוה. מעבידים אותם בתור קבצנים או בתור גנבים; ילדים שאין להם שום מערכת שתגן עליהם. יש ילדים שמרוויחים 500 פאונד ביום, ומעבירים את זה למעסיקים. הם מנוצלים בלי שום זכויות ובסיכון גבוה".
אחרי רומניה ניהלה באלבניה מיזם להגנה על ילדים. "מאוד אהבתי את אלבניה, אנשים לא יודעים עליה הרבה. זו מדינה מדהימה, אנשים חמים ומקסימים. למרות שמדובר באנשים שחיו שנים בתוך קומוניזם ופיתחו טראומה קולקטיבית. היה נחמד לעבוד שם, כי מצד אחד זו לא ממש מדינה מתפתחת, אבל מצד שני יש מה לעשות. כמו לעבוד בחיפה אבל בתחום שלי. היה חיבור מיידי עם האנשים".
נורא קשה לחזור
אחרי שמונה שנים שלא הייתה בארץ קיבלה הצעה לבוא ארצה ולנהל מיזם שפועל בהאיטי, בעקבות רעידת האדמה, ובמקביל להמשיך לנהל מיזמים ברומניה.
איך זה לחזור לארץ? לקיבוץ?
"אני כבר שלושה חודשים בארץ. חצי מהזמן בקיבוץ, חצי מהזמן בירושלים. זה עדיין חדש בשבילי. הרגשתי שאני צריכה להיות בארץ אחרי תקופה ארוכה ובזכות ההזדמנות המקצועית הצלחתי להגיע. אני מודה שנורא קשה לחזור. אני מרגישה חזק את הניתוק המנטלי. אנשים לא מבינים מה אני עושה. חושבים שאני מטיילת בעולם. לא מבינים שיש לי מקצוע ברמה בינלאומית, שיש בו תחרות לא פשוטה. אני מקבלת כל מיני הערות שמעידות על חוסר הבנה מוחלט בתחום שאני עוסקת בו".
למשל?
"למשל' אנשים אומרים לי שגם פה יש עניים. שגם פה יש סחר בנשים. הם לא מבינים שלהיות עני בארץ זה לא כמו להיות עני בארץ עולם שלישי".
אבל למרות החוויה הזו, קובנר רואה התקדמות בכל הקשור למודעות לנושאים הללו בישראל."יש התעוררות בארץ, מחאה חברתית, מנסים לדאוג לזכויות הפליטים; יש אפילו תוכנית לימודים בתחום לתואר שני באוניברסיטה העברית, הלימודים הם באנגלית, ומשתתפים סטודנטים מכל העולם".
ואיך התגובות בקיבוץ?
"נתתי בקיבוץ הרצאה, ודווקא הייתה הרגשה שאנשים התעניינו, שאלו שאלות. דיברתי על הערכים הבסיסיים - ואהבת לרעך כמוך, אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. חשוב לי לתת לאנשים את הפרספקטיבה, שעם כל הקשיים, מערכות החינוך והבריאות בישראל יחסית מאוד מפותחות".
סליחה על השאלה הפולנית - מה עם חיים פרטיים, להקים משפחה?
"מובן שסוג העבודה הזו מסבכת את הנושא, אבל עדיין יש לי חברים עם ילדים, שמוצבים בכל מיני מדינות, כמו דיפלומטים. הילדים לומדים בבתי ספר בינלאומיים. יש הרבה אנשים בתחום שהם דור שני לתחום, שההורים שלהם עסקו בזה".
ואיפה את רואה את עצמך עוד עשרים שנה?
"מלמדת או עושה עבודה משרדית, אבל תמיד אהיה שייכת לתחום".
יש לך מסר שהיית רוצה להעביר?
"אחד הדברים, שחשוב לי לבקש ממי שמתעניין בתחום, זה לא לשכוח מאיפה הוא בא ולמה. לפעמים, יצא לי לפגוש חבר'ה שעבדו בפרויקטים כל כך חשובים, אבל הם ממש התנהגו בהתנשאות כלפי המקומיים; הם לא היו קשובים באמת למקומיים להם היו אמורים לעזור. אני זוכרת בחורה אחת מניו יורק שלא הייתה מוכנה לדבר עם המקומיים, רק עם הלבנים. היא עשתה בדיוק ההפך ממה שאמורים לטעמי. או למשל כאלה שמדברים למקומיים לאט וכאילו הם ילדים קטנים".
אחת המחמאות שריגשו את קובנר במיוחד הייתה, כשנפרדה מבני המקום והם לא הסתירו את התרגשותם. "הם אמרו לי, את היית אחת מאיתנו. הרגשנו שנהיית חלק מאיתנו. הבנת אותנו ישר. בשבילי זו הייתה המחמאה הכי גדולה. זו היוקרה האמיתית וזה שווה הכול בשבילי".
רשומות