יום חמישי, 13 בדצמבר 2007

עמותת אלה יוזמת פתיחת סדנאות זהות לבעלי רקע לא יהודי המתגוררים בישראל

עמותת אלה יוזמת פתיחת סדנאות זהות לבעלי רקע לא יהודי המתגוררים בישראל

רוני מ. האס

העמותה יצרה קשר עם 900 מתנדבים לעבר המתגוררים עדיין בקיבוצים ופרטיהם רשומים במשרדי התנועה

עמותת אלה (ELAH) בישראל, אגודה לליווי פסיכו-סוציאלי, הנותנת דרך קבע שירותיה לישראלים יוצאי הולנד, ממסדת בימים אלה יוזמה חדשה. סדנאות זהות לבעלי רקע לא יהודי שאינם בהכרח דווקא ממוצא הולנדי.

קרולה דרגן, מקיבוץ יגור, עובדת סוציאלית בעמותה, היא זו שיזמה את פתיחת הסדנאות לאור ניסיון רב שנים שצברו באגודה בעזרה ללא-יהודים יוצאי הולנד שהגיעו לגור בישראל. הסדנאות יתקיימו בתל אביב ובחיפה שם נמצאים משרדיה הרשמיים של העמותה.

עמותת אלה נוסדה בשנת 1979 מתוך מטרה לתת עזרה נפשית וחברתית ליוצאי הולנד לסוגיהם. היא הוקמה מכספים שהגיעו מגרמניה בעקבות השואה. העמותה נותנת מענה לכל אדם ממוצא הולנדי הזקוק לעזרה נפשית, רגשית וחברתית מכל סיבה שהיא. העמותה נמצאת בקשר גם עם דור שני ושלישי ליוצאי הולנד, בני זוג של יוצאי הולנד וכמובן עולים חדשים. אחוז גדול של הפונים הינם חברי קיבוצים.

לאור העובדה שבשנות ה-60 הגיעו לקיבוצים הרבה מאד מתנדבים, רבים מהם לא יהודים שחלקם החליטו לקבוע את מקומם בקיבוץ ולהקים משפחה, נוצרה בתנועה הקיבוצית אוכלוסיה בעלת מכנה משותף המעלה שאלות דומות בנוגע לזהות וקבלה כלא יהודים החיים בישראל. עמותת אלה יצרה קשר עם מוסדות התנועה הקיבוצית ובימים אלה פונה לכ 900 מתנדבים לשעבר המתגוררים עדיין בקיבוצים ופרטיהם רשומים במשרדי התנועה.

דרגן, 53, יוזמת הסדנאות, היא עצמה חברת קיבוץ שהגיעה ליגור כמתנדבת ונשארה בעקבות אהבתה לבעלה כיום ואבי בנותיה. דרגן מספרת כי היא באה מבית הולנדי נוצרי, בת לאב שבמלחמת העולם השנייה לחם במחתרת ההולנדית, עזר ליהודים רבים וכן היה במחנה הריכוז בירקנאו. דרגן מספרת כי כאשר מהגרים בעלי זהות לא יהודית מתגיירים, כמו במקרה שלה, וכמובן במקרה שאינם מתגיירים, עולות שאלות רבות בנושא הזהות והקבלה, בפרט כאשר מנהלים משפחה עם בן זוג ישראלי. הנושאים בהן יעסקו בסדנאות יהיו בין השאר, חיים בצל הבדלי התרבות, הפרידה מארץ המולדת והקליטה בארץ, השלכות ההגירה לישראל, ניהול משפחה רב תרבותית והורות לילד לא יהודי בישראל.

חיים שווים זהב

רוני מ. האס

החיים של יעקב זהבי מדפנה שווים זהב. גם משום שהוא בחור זהב, וגם משום שהמאבק שהוא מצוי בו עתה הוא על תרופה שצריך מכרה זהב כדי להשיגה. הסרטן שתקף את גופו ושלח גרורות, נבלם ונסוג בזכות תרופה, סוטנט שמה, שנמצאת מחוץ לסל התרופות והיא יקרה להחריד. מימונה הוא נטל בלתי אפשרי על כיסו הפרטי ועל קופת הקיבוץ שעוזרת כמיטב יכולתה המועטת. לאחר מסע ההתרמה המוצלח הראשון פותחת המשפחה במסע התרמה נוסף לצד המאבק על סל התרופות

יעקב זהבי, 56, מקיבוץ דפנה, הסתובב בעשר השנים האחרונות, בלי לדעת שבגופו מקנן גידול ממאיר בין הכליה לכבד. ביום שהתגלה הגידול, התהפך עולמו, והוא ובני משפחתו נכנסו למאבק במחלת הסרטן. כפי שנראה כרגע, הגידול נעלם או נבלם. בדרך הוא שילם מחיר יקר: נפרד מכליה אחת ומרגל ימין.

בגלל תרופת פלא יקרה מסתחררים זהבי ובני משפחתו בין תקווה לייאוש. מחד קרה לו נס: התרופה שהחל לקחת בחודשים האחרונים חוללה פלאים בגופו, הקטינה ואף העלימה חלק מהגרורות, שהתרופות הקודמות לא יכלו להן. מאידך, התרופה יקרה להחריד - 35,000 שקל + מע"מ לחודש. המשפחה והקיבוץ הבינו שחייבים לפעול מייד, והקימו קרן לאיסוף תרומות. במקביל, הם עושים מאמצים להכנסת התרופה לסל הבריאות, ומקווים לחזור מהר ככל האפשר לחייהם הצנועים והעלומים בקיבוץ דפנה. איסוף התרומות וההזדקקות לחסדים מעיקים עליהם. לדברי זהבי, הצלחתו לשמור על מורל גבוה חרף הקשיים נעוצה בחלקה בכך, שהוא מתייחס לדבר, כאילו הוא קורה למישהו אחר.

איש עבודה

זה עשרים ושש שנה שזהבי עובד כנהג משאית בקואופרטיב הגליל העליון. בשנים האחרונות נהג במכלית החלב, והוביל חלב מרפתות הגליל למחלבות תנובה. הוא נשוי לרינה ("הגיבורה"), אב לארבעה וסב לשניים. על מחלתו הוא מספר בהומור, ורק אוזן רגישה מצליחה לקלוט את דוק הכאב והעצבות בנימת קולו האופטימית מטבעה.

איך התגלתה המחלה?

"לפני שלוש שנים שחיתי כהרגלי בבריכה, ופתאום, אני זוכר את זה כמו היום, הרגשתי כאילו מישהו הוציא לי את הוונטיל, כאילו ברגע אחד נשאבו ממני כל הכוחות. בקושי סיימתי את המסלול, לא הייתי מסוגל אפילו להרים את עצמי מהבריכה, החזקתי בסולם אולי חצי שעה. לא ידעתי מה לעשות, אפילו לקרוא לעזרה לא היה לי כוח. בסוף יצאתי בקושי, התארגנתי והגעתי הביתה בשארית כוחותיי. התיישבתי על הכיסא במטבח, ולא הייתי מסוגל לזוז. הבת שלי הגיעה הביתה אחרי כשעה, ואחרי כמה דקות הבינה שמשהו ממש לא בסדר אתי. היא הייתה רגילה לראות אותי בשעות האלה סוחב סלעים ועובד בגינת הקקטוסים שלי, והנה בקושי הצלחתי לדבר אתה. היא התקשרה לאחות, ומשם ואילך התחיל הרומן שלי עם המחלה. מחלת הסרטן".

זהבי הובהל לבית החולים זיו בצפת, עבר סדרת בדיקות מקיפה, ולא נמצא דבר, רק בלילה, כשנלקח לאולטרסאונד, אמר לו הרופא, "אני רואה שיש לך אורח". האורח היה גידול ממאיר בגודל אשכולית, שישב בין הכליה לכבד, לוחץ לכל הכיוונים. הומלץ על ניתוח דחוף. התברר, שבמחלקה האונקולוגית בחיפה צריך לחכות בתור לא פחות מחודשיים. "הרופא אמר לי, שהגידול כבר יושב שם לפחות עשר שנים, ועוד כמה שבועות לא יעלו ולא יורידו, אבל אנחנו לא הסכמנו. רינה התעקשה שינתחו אותי מהר ככל האפשר. האפשרות היחידה הייתה ניתוח פרטי. כשהרופא אמר לרינה באיזה סכום מדובר, היא פשוט פרצה בבכי. 'תצטרכי למכור חצי קיבוץ בשביל לממן כזה ניתוח', אמרתי לה".

אולי היו אלה הדמעות שנגעו ללב הרופא, או אולי זוג הקיבוצניקים מצאו מסילות ללבו, בכל מקרה הרופא פתאום התרכך. הוא הורה להם לנסוע הביתה ולחכות לצלצול ממנו. אחרי יומיים הוא התקשר לזמן את זהבי לניתוח מיידי. יענק'לה מסכם את הניתוח במשפט מתומצת: "פתחו את הבטן, עשו פנס יפה, הוציאו את האשכולית, ועל הדרך גם את הכליה וכמה בלוטות לימפה. ניקו הכול, סידרו וחזרנו הביתה. אחרי שבועיים חזרו תשובות שהכליה הייתה נקייה לגמרי. תרמתי אותה למוילך. מילא".

מסמר החברה

בני המשפחה אומרים, שכדי להבין את עוצמת ההלם, צריך קודם להבין מי זה יעקב זהבי, שרבים ממכריו קוראים לו יענק'לה, האיש שמתייחס לכול בהומור, שמלהיב את החבר'ה בערב חג, מוביל את השירה, או רוקד בחן המיוחד רק לו ומקפיץ את גופו העגלגל על רחבת הריקודים. קולו חזק, בטוח ואופטימי, ואופן דיבורו כשל סטנדאפיסט. גם היום, כשהוא נתון במאבק חייו, ועושה כל מאמץ להרוויח עוד שנות חיים, ניכר בו הקסם הזה.

גבר בריא חובב שחייה

הוריו - אביו מליטא ואימו מווארשה - היו ממקימי הקיבוץ. הוא נולד בדפנה, וגדל להיות הילד השובב של המשפחה, עם שני אחים גדולים ואחות צעירה ממנו. את רינה אשתו, שגדלה ברמת גן, הכיר בצבא, במחנה פילון, ואחרי חמש שנים שחיו עיר, הביא אותה לקיבוץ עם שני הבנים הגדולים, גיא וטל, בני חמש ושלוש וחצי. לא היה לה קל להסתגל לחיים במשק, ובעיקר לשריקות הקטיושות. כשרינה הייתה בשמירת היריון, הוא החליף אותה בניהול הפעוטון, וניהל אותו לתפארת. בשלב מסוים הוא הצטרף לקואופרטיב גליל עליון כנהג משאית. "הסתובבתי בכל הארץ, ורינה גידלה את ארבעת הילדים לבד. ידעתי מתי אני יוצא לדרך, לכביש מלא משוגעים, אבל אף פעם לא ידעתי מתי אני חוזר".

סימן ההיכר שלו הוא המכנסיים הקצרים, שהוא לובש בקיץ ובחורף. מעולם לא חלה בשפעת או באנגינה, ולא ידע מה זה להצטנן. מלבד העבודה בגינה אהב לשחות בבריכה.

אחרי הניתוח הראשון, זהבי התחיל בטיפולים כימותרפיים, שבמהלכם החל לחוש כאבים ברגל ימין. "כשהתחילו הכאבים ברגל, ידעתי שזה לא טוב. הגענו לבדיקות, והסתבר שיש גרורות שאכלו את כל העצם מהפולקע לברך. לא הייתה בררה. הזמינו אותי לניתוח. שכבתי בחדר ניתוח, ורגע לפני ההרדמה הסתכלתי על כל המכשירים שהכינו, ושאלתי את הרופאים אם הם מתכוננים לעשות לי ניתוח או שיפוצים כלליים".

התיאורים הפלסטיים של הניתוח די מזעזעים. יעקב מתאר אותם בשפתו הפיגורטיבית. בסופו של דבר, ניקו את עצם הירך וחיזקו אותה במוט ברזל. זהבי שוחרר מבית החולים, אך הוצמד למקל הליכה. לאחר סדרת הקרנות על הרגל ותרופות שונות מלוות בתגובות לוואי קשות, החל כעבור שנה לסבול שוב מכאבים ברגל. תוצאות הבדיקות לא השאירו מקום לספק; ההקרנות והתרופות לא הצליחו לעצור את המחלה.

הרופא נתן ליענק'לה שלוש אופציות. הטוטאלית מביניהן הייתה כריתת הרגל. "האמנתי שזה הדבר הנכון, וכבר לפני כן התכוננתי לפרידה מהרגל", הוא מספר, "הרופא הביט בי והנהן, והבנתי שאני צודק". זה היה לפני עשרה חודשים, הוא נכנס שוב לחדר הניתוח, וממנו יצא קטוע רגל ימין, ממפרק הירך, בתקווה שהפעם גבר על הגרורות הארורות.

ההומור עוזר

זהבי, חביב הקהל, לא אומר נואש וממשיך להרגיע את כולם. נכון שכואב מאוד, נכון שהמחלה פעילה, אבל ההצגה חייבת להימשך.

איך אתה מצליח לשמור על אופטימיות?

"יש משהו בהתמודדות עם המחלה, שבשלב מסוים אתה לא מסוגל יותר להכיל, נגמר המקום. זה עוד לא קרה לי. כמו שאמרתי, אני מתייחס לכל הסיפור כאילו הוא קורה למישהו אחר. אולי פשוט עוד לא נפל לי האסימון, אבל כמובן, יש רגעים שקשה לקבל את העובדה שהמחלה עדיין כאן".

המשפחה מתייצבת לצדו של יענק'לה, ומצטרפת להלך הרוח האופטימי שלו. "תמיד היינו בית שבו ההומור הוא אבן שואבת, המחלה לא שינתה את זה. מרגע שאבא הבין שהוא הולך להיפרד מהרגל, הוא התחיל לייצר הרבה בדיחות בנושא", מספר טל, הבן הטייס, שמתגורר היום עם משפחתו בתל אביב, ומוסיף, כי אביו אדם מאוד פרקטי. "אבא הבין, שכדי להמשיך לנסוע לבקר את הנכד בתל אביב או בכל מקום אחר, הוא צריך לגייס את רגל שמאל, ולכן התחיל להתאמן בנהיגה ברגל שמאל. הוא עשה רישיון מיוחד, וברכבו הותקן התקן מיוחד לנהיגה ברגל שמאל. חודשיים אחרי הכריתה, הוא התחיל לנהוג ברכב המשודרג".

יום אחד הגיע זהבי לבקר בבריכת הקיבוץ. "רציתי לראות מה אפשר לעשות כדי שאוכל לחזור לשחות, כמו בימים שלפני הקטיעה. אומנם מדי כמה זמן אני יוצא לטייל בקלנועית, אבל זה לא מספיק. חיפשתי פעילות גופנית אמיתית. עוד לפני הקטיעה, מנהל הבריכה בדפנה, חבר טוב, שאל אותי איך אני מתכוון לשחות אחרי הקטיעה. אמרתי לו שאין לי בעיה לקפוץ למים, אבל לצאת מהמים זה כבר סיפור אחר". הקיבוץ הרים את הכפפה ורכש כיסא הידראולי שמכניס ומוציא אותו מהבריכה. בצירוף מקרים מעניין, שבועיים אחרי רכישת המתקן, קיבלו בבריכה מכתב המחייב להתקין מתקן שכזה לשם קבלת רישיון. יצא טוב.

ואז התוודעת לתרופה החדשה.

"כן. שם התרופה סוטנט, והיצרנית היא חברת תרופות אמריקנית. זמן קצר לאחר תחילת נטילת התרופה, הסתמנה בבדיקות הביקורת עצירה של המחלה. בקיבוץ, שמימן את התרופות הקודמות, בסך 100,000 שקל, הבינו שחייבים למצוא דרך לגייס כספים נוספים. דפנה הוא קיבוץ מופרט, ולמרות זה שהקרן לעזרה הדדית מסייעת מאוד למשפחה, עלות של כארבעים אלף שקל לחודש עבור התרופה החדשה היא הוצאה כבדה לקופת הקיבוץ הרחוק מלהיות עשיר, קל וחומר לכיסם הפרטי של בני הזוג זהבי.

זהבי אומר בבדיחות הדעת, שבעלות התרופות שלו אפשר לממן כל חודשיים קניית מכונית חדשה, אבל אז קולו החנוק מסגיר את המצוקה שהוא חש בגלל הצורך לקבל תרומות.

גיוס תרומות

"מצד אחד אני לא מסוגל לבקש עזרה מאחרים, אבל מצד שני התרופה כל כך נותנת תקווה. מאז שאני לוקח אותה נעלמו הגרורות הקטנטנות, היותר גדולות הפסיקו לגדול ורובן אף התכווצו. החיסרון היחיד הוא העלויות המטורפות של התרופה הזו, שלמרות שהיא ידועה כבר בארץ כתרופה מצילת חיים, היא עדיין לא נכנסה לסל התרופות. אנחנו מתפללים שהשנה יכניסו אותה לסל".

את קמפיין ההתרמה מובילה ללי גרסיה, כלתם של רינה ויעקב ואמו של נכדם הבכור. גרסיה לא רק מתפללת. היא כבר פנתה בשם הקרן שהקימו הקיבוץ והמשפחה לטובת איסוף תרומות, לוועדת סל התרופות, והציגה את הטרגדיה האנושית של זהבי, שכמותו, יש רבים בארץ. "פניתי בשם הקרן לקרן התרופות של סמי עופר, המממנת ארבעה סוגי תרופות בשנה על פי גובה הביקוש, והם אמרו לי, שמדי יום מגיעות אליהם לפחות שלוש פניות לעזרה במימון התרופה הזו". גרסיה פנתה לבעלי השפעה בכנסת בבקשה כי ילחצו על חברי הוועדה להכניס את התרופה לסל. היא אפילו פנתה לחברת התרופות ובדקה אתם אם אפשר לעשות משהו. "חשבנו אפילו על יבוא אישי דרך קרובים בחו"ל, אבל מסתבר שזה פשע חמור בארצות הברית, ומבחינה חוקית אסור לעשות את זה".

גרסיה היא מנוע של אופטימיות, יש לה כוחות בלתי נדלים, והיא מצליחה לרתום למאמץ הרבה אנשים טובים מהאזור. חברים בקיבוץ אפילו חתמו על הוראת קבע, ומדובר באנשים לא עשירים בלשון המעטה. בכל זאת, 50 שקל לחודש כפול כך וכך, וכבר יש לנו סכום קבוע להתחיל בו את החודש".

עזרה בלתי צפויה החלה להגיע מצדם של תלמידי בית הספר התיכון הר וגיא, שנותנים יד למאבק. "פנתה אליי יועצת בית הספר, יהודית ארזי, ששמעה על הקרן שהקמנו והציעה את עזרתה," מספרת גרסיה, "היא אחראית על פרויקט למען הקהילה שתלמידי כיתות י' משתתפים בו, פרויקט יפעת, ובשיתוף פעולה אתה ארגנו אירוע התרמה בכל יישובי האזור. התלמידים הצליחו להתרים 40,000 שקל בהתרמה זו". תלמידי יא'-יב' מפעילים דוכני התרמה בימי שישי ברחבי האזור. ילדי כיתה ט' ארגנו ערב בפאב של הקיבוץ "דומינו", הרכב מוסיקלי שלהם הופיע, בני נוער מכל האזור הגיעו והצליחו להתרים 12,000 שקלים.

ארזי: "כשאני מדברת עם הילדים, אני שואלת אותם אם הם זוכרים את הסיפור 'פרח לב הזהב', אני מסבירה להם שבקיבוץ דפנה יש איש אחד חייכן ואוהב חיים, שהמשימה שלנו היא להביא לו את פרח לב הזהב. הפרח נמצא כאן, בגליל, ועלינו למצוא אותו על מנת להציל את חייו".

בעיני גרסיה, זה לא מובן מאליו שנמצאה לחמה תרופה שעוזרת לעצור את הסרטן בגופו. "בשבילי יש כאן סוג של תיקון. את אימא שלי איבדתי לפני שלוש שנים למחלת הסרטן. כשאני הייתי בתוך הסיפור הזה כבת, לא היה לי מושג מה אפשר לעשות, בוודאי שלא לחשוב על גיוס כספים לטובתה".

עכשיו גרסיה עסוקה בערב התרמה, שהיא מארגנת בפאב הפטריה, ב-23 בדצמבר, שם יופיעו אמנים מהגליל. הכול בהתנדבות, כולל הפאב. אני מאמינה שהכי חשוב זה לתת ליעקב ולרינה שקט, שלא יצטרכו להתעסק בעניין התרומות. הם כל כך נבוכים מכל העניין. אני מאושרת שאני יכולה לתת להם את העזרה הזו".

תרופה מצילת חיים.

אצל מרים כהן, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת בן גוריון, ראש המרכז ללימודים מתקדמים במתמטיקה, לשעבר דיקן הפקולטה במדעי הטבע, התגלה סרטן בכליה בספטמבר 2005. לא עבר זמן רב, ולאחר שהכליה הוסרה בניתוח, התגלתה גרורה בראשה. לאחר ניתוח להסרת הגידול בראש, התגלו גרורות במקומות נוספים בגוף - בריאות, בלבלב ובעמוד השדרה. התרופות שקיבלה לא הועילו, עד שנתקלה בסוטנט. "בינואר 2006 אישרו את התרופה הזו בארצות הברית", היא מספרת, "ובאפריל כבר התחלתי לקחת אותה. מייד בביקורת הראשונה ראו ב-CT שיש שיפור במצבי, ומאז המצב רק הולך ומשתפר". כהן חזרה לפעילות מלאה, הסרטן נעצר, היא ממשיכה לקחת את התרופה, שלדברי הרופאים תצטרך ליטול כל חייה. בינתיים, ביטוח הבריאות מממן לה את התרופה, והיא לא יודעת איך תממן אותה כאשר תגיע לתקרת הביטוח. היא פועלת לשכנע את מי שצריך, להכניס את הכנסת התרופה לסל התרופות ונאבקת כרגע בכנסת, שבמהלך יזום עומדת לבטל את מימון התרופה לחברי קופת חולים שביטחו את עצמם בביטוח משלים. "ביטול ההטבה נובע מהרצון למנוע אפליה בין חברי קופת חולים רגילים, דלי אמצעים, ובין חברי קופת חולים שיכולים לממן ביטוח יקר יותר. אבל בסופו של דבר, אף אחד לא ייצא מורווח מהמהלך, אלא אם כן יוזמי החוק ידאגו במקביל להכניס את התרופה הזו לסל התרופות".

התרופה, פיתוח של פרופסור ישראלי בוגר מכון וייצמן

פרופסור יוסי שלזינגר, בוגר מכון ויצמן, המתגורר בארצות הברית, זכה בשנה שעברה בפרס יוקרתי על תרומתו להבנת התפתחות הסרטן. שלזינגר הגיע לחקר התאים הסרטניים בעקבות מחקר שנחשף אליו עוד בשנות השבעים, כשהיה פוסט דוקטורנט והחליט לבחור בכיוון מחקר, שנחשב באותם ימים בגדר הימור. המחקר ארך שנים רבות, בעקבותיו הצליח שלזינגר לגלות, כי לתאים הסרטניים יש שיטות התחמקות ממנגנוני הביקורת של התאים הבריאים, וכך הם מצליחים להתרבות ולהתפשט בגוף באין מפריע. הוא פיתח תרופה שכן מצליחה להפריע לתאים הסרטניים, ומטפלת באופן ספציפי בסרטן התוקף את הכליות ובסרטן מסוים התוקף את המעי. התרופה, סוטנט, אושרה בינואר 2006 לשימוש בארצות הברית. בארץ התרופה נמכרת במחירה המלא, ונעשים מאמצים על ידי גורמים שונים להכניסה לסל התרופות.

תגובות:

תגובת משרד הבריאות:

התרופה מועמדת לדיוני ועדת הסל, המתקיימים בימים אלו. בתום עבודת הוועדה יוגשו המלצותיה לאישור הממשלה, ולאחר אישור הממשלה, התרופות שיוחלט להכלילן בסל יסופקו תוך לוח זמנים קצר.

תגובת רשות המסים בישראל:

ההצעה למתן פטור ממע"מ על תרופות פוגעת בכלליותו של חוק מע"מ ומבקשת לתת פטור ממע"מ למוצרים מסוימים, דבר הנוגד את יסודותיו ואושיותו של חוק מע"מ, האמור להיות אחיד לכולם. פטור ממע"מ, לתרופות דווקא, ייצור אפליה לעומת מוצרים חיוניים אחרים ויביא לפריצת סכר. ההצעה לפטור ממע"מ תרופות בכלל מהווה פגיעה אנושה בעיקרון השוויון שכן יש בכך העדפה לבעלי אמצעים, בעוד שמי שידו אינה משגת לרכוש את התרופה (עם או בלי פטור ממע"מ), יימצא בחיסרון יחסי ומוחלט. עיקרון זה נשמר כל העת על ידי הממשלה, ולאחרונה אף מנע משרד הבריאות מתן העדפה למימון תרופות במסגרת פוליסות ביטוח פרטיות, וזאת מהטעם האמור לעיל.

תגובת משרד הבריאות:

"תקציב סל התרופות לשנת 2008 הוא 300 מיליון שקל. סל התרופות כולל היום כ-2,400 תרופות ו-1,100 טכנולוגיות. תהליך הרחבת הסל לשנת ,2008 הוא יסודי מאוד וכולל מפרט הנחיות להגשת טכנולוגיות לסל, הערכת צרכים, בחינת ניסיון קליני, הערכה רפואית הבוחנת בטיחות ויעילות, הערכה אפידמיולוגית הבוחנת צרכים ואוכלוסיות יעד. כהכנה מקדימה לדיוני הוועדה הציבורית, התבצע תעדוף בהנהלת משרד הבריאות, על פי מדרג עדיפויות. בין הקריטריונים המכוונים נמנות טכנולוגיות מצילות חיים, או מאריכות תוחלת חיים במידה משמעותית, טכנולוגיות המונעות סיבוכים קשים או תחלואה קשה, טכנולוגיות המשפרות איכות חיים באופן משמעותי, טכנולוגיות למחלות שאין להן חלופות טיפוליות ועוד.

פרופ' פיינרו, יו"ר ועדת הסל, הדגיש כי הוועדה תפעל בשקיפות לציבור. 'הוועדה מונחית על ידי שיקולים מקצועיים, אתיים, מוסריים, ערכיים וחברתיים, ותפעל במקצועיות כדי לתת לציבור את התוצאה המנומקת והמיטבית'".

חיים שווים זהב

עורך הבלוג