רוני כוכבי-נהב הוציאה ספר שעוסק בספרי היובל של קיבוצים. היא מסבירה איך הספרים הללו מקבעים את הזיכרון הקולקטיבי של כל קיבוץ ואיך עורכי ספרי היובל הם אלו שמחליטים בסופו של דבר מה יסופר על ההיסטוריה המקומית. את הצרות לא רואים שם, ההיסטוריה הזאת מספרת רק דברים טובים רוני כוכבי-נהב, שספרה "אתרים במחוזות הזיכרון" יצא עתה בהוצאה משותפת של יד טבנקין ויד יערי, הופקדה לפני הרבה זמן לערוך את ספר היובל של קיבוץ הזורע. זה היה בשנות השמונים. אך הקיבוץ לא הקציב כסף ברמה הנדרשת ולא ימי עבודה וספר היובל הוקפא. עשר שנים לאחר מכן, לקראת חג ה-60 לקיבוץ, מונה מחדש צוות לעריכת ספר היובל. וכך נוצר ספר היובל הגדול ביותר אולי בתנועה הקיבוצית, כפי שכוכבי-נהב מעידה עליו ("כמעט הכי גדול. למעט הספר של עין גב ודגניה א' שאני מספרת עליו בספר"). גודלו של 28 על 28 ס"מ, עוביו 400 עמודים והוא כולל בתוכו 600 תמונות. תוך כדי עשיית הספר גילתה כוכבי-נהב שעל עורך ספר היובל מופקדת אחריות גדולה ממה שניתן להעריך. יש לו תפקיד היסטורי. כמו עורך התנ"ך, להבדיל, הוא מחליט מה יישאר מונצח בדברי ימי הקיבוץ. מה שייכלל באלבום, ימשיך להיות מוזכר כהיסטוריה של הקיבוץ ומה שיוצא ממנו, יישאר כמידע אבוד שאף אחד לא ידע על קיומו. סביב התובנה הזאת כתבה עבודת דוקטורט על ספרי היובל של הקיבוצים והעבודה עובדה לספר. ספרי יובל נראים אחרת בתקופות שונות? "בהחלט. ספרי היובל נוצרו בתחילה כדי לשדר את כוחה של האידיאולוגיה והגשמתה. בתחילת שנות השמונים זה השתנה, במקביל למשבר בקיבוצים. יצאו אז ספרי יובל רבים, מהסיבה הפרוזאית שקיבוצים רבים הגיעו לשנת היובל וגם בגלל שהתעורר צורך לשמר ולחזק את כוחה של החברה. זה קרה במקביל להתרחקות מדור המייסדים ורוב העורכים היו בני דור ההמשך. ב-1980 יצא לאור ספר היובל של נען שסימן את פריצת הדרך. היה בו הרבה פחות פאתוס ופחות רצף כרונולוגי. במקביל עלה, לאורך העשור, מספרם של ספרי היובל בעלי האופי הסיפורי. גם כניסתן של נשים לעריכה הביאה אתה הסתייגות מפאתוס ומתן העדפה לסיפור הקליל, לאנקדוטה. במקביל התבססה גם ההכרה בעובדה שלא הייתה אמת אחת". הספר שכתבה כוכבי-נהב הוא מסמך מרתק החוקר את מקומם של ספרי היובל בתרבות התנועה הקיבוצית. הוא מאיר מקומות שהיו מובנים מאליהם ומתבונן בהם מחדש, בודק תופעות בחיי הקיבוץ ובשיקוף שהן מקבלות בספרי היובל ומצביע על תפקידי הספרים כטקס, כאתר תרבותי. רוני כוכבי-נהב היא בת 63, נשואה לשאול ויש להם שלושה ילדים ונכדים. היא בת הזורע, ההורים ממייסדי הקיבוץ. במשך שנים רבות הייתה מורה ובתוך כך, היא מדגישה, הוצאה לסירוגין, לעבודה בבתי הילדים כמטפלת. בשנת 1981 יצאה המשפחה לשווייץ בשליחות השומר הצעיר וכשחזרה הביתה החלה ללמוד ספרנות, ספרות ומחשבת ישראל באורנים. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה והמשיכה מייד לתואר שני, תוך שהיא ממשיכה בעבודתה בבית הספר. כשסיימה את התואר השני החלה לחשוב על עבודת דוקטורט. החיפוש אחר נושא לעבודה היה משולב בתובנות שהגיעה אליהן בשלב הראשון של הכנת ספר היובל של הזורע. לאחר שהחליטה שהיא תעשה עבודה על ספרי יובל, שינתה את מסלול המחקר שלה מספרות ללימודי פולקלור והתבקשה על-ידי חיה בר-יצחק, שהסכימה להנחותה בעבודה, ללמד קורס מבוא לפולקלור באורנים. "ולכן הדוקטורט חיכה שנה שלמה", היא אומרת, "אבל למדתי יסודות חשובים ביותר בתחומים השונים של הפולקלור וגם בתולדות היישוב. את העבודה עשתה משנת 1998 ועד 2004, וגם אותה סיימה בהצטיינות". בתוך כך יצאה המשפחה שוב לשליחות של ארבע שנים, הפעם בקנדה. שאול היה שליח הקק"ל במונטריאול. כיוון שהתחייבה למסלול מצטיינים וקיבלה מלגה מטעם האוניברסיטה, היה עליה לבוא לארץ כל שנה לתקופה של כמה חודשים וללמד קורס אחד בסמסטר. הקורס המרכזי שאותו לימדה נקרא פולקלור, אידיאולוגיה, ציונות. "זה היה קורס בחירה ורוב התלמידים שלי היו ערבים. נסעתי כל פעם עם 60 ק"ג ספרים ויותר. וגם הקורס הזה היה מהחומרים שליוו אותי בדוקטורט". את חושבת שהריחוק שנוצר עקב הנסיעה למונטריאול עזר לך במחקר? "אכן, נוצר ריחוק. וכן, הוא עזר לי. הייתי פעם מאוד אידיאליסטית. חשבתי שקיבוץ הוא המקום הכי טוב שיש, והייתי כל-כך גאה בהזורע. הרגשתי שכל הקיבוץ עומד מאחורי, ודוחף אותי. תוך כדי השליחות בשווייץ הבנתי שהדברים לא מושלמים והתחלתי להתרחק מן האידיאולוגיה, אבל עדיין מתוך אידיאולוגיה חזרנו לקיבוץ. בתקופה של קנדה חשתי התרחקות נוספת והיא סייעה בידי לעשות מחקר אובייקטיבי. מקורה של ההתרחקות הוא ביציאה. תוך עשיית הספר התגבשה אצלי התובנה שהשיקולים של מה שייכנס או לא ייכנס בספר היובל הם בהחלט שונים ולא האמת או ההתרחשות ההיסטורית. עורכי ספר היובל מודעים לכך. הם אולי לא ידברו במושגים אקדמיים אבל הם יודו ויגידו שברור שהם לא רוצים לפגוע באף אחד, והם חשים כנתבעים לשלב גם כאלה שלא השאירו אחריהם אותות בכתב ובתצלומים. זה מניע חבוי, אבל קיים". הבדל של 9 שנים במהלך עריכת ספר היובל של קיבוצך, נתקלתם בתביעות ממשיות להתאים לקונצנזוס?"כן, וגם דיברנו על זה. היו מקרים שאנשים באו ואמרו: את זה אל תכתבו. בהתחלה היה לנו ברור שנכתוב הכל ולא נסתיר פרשיות לא נעימות. בדיעבד - הסתרנו". יש פרות קדושות שהמחקר שלך נוגע בהן?"אני לא חושבת. אני מאירה תופעה תרבותית מסוימת. לא מקרה אחד או שניים, אלא מחפשת מכנה משותף. לא נתקלתי במקרים שאנשים באו ואמרו לי שהרגתי פרה קדושה. אולי יש כאן חידוד של תחושות. לדוגמה, בכנרת יש מאבק על הזיכרון הקולקטיבי לגבי תאריך ייסוד הקיבוץ. הקו המסורתי קובע שהייסוד היה ב-1913, אבל זה לא תואם את התאריך של גיבוש הקבוצה שהיה ב-1922 ולא את העלייה לקרקע ב-1929. בשנים שלפני העלייה הם היו בחוות כנרת, אז למה 1913? ההסבר הוא שב-1913 הגיעו שלושה מייסדי כנרת לחוות כנרת וחיו שם. היו שם עוד קבוצות, שרובן התפרקו. בראש השלישייה הזאת עמד בנציון ישראלי, שהיה ידוע וכריזמטי והוא פעל לשכנע קבוצות לחיות בכנרת ומתוכן להקים את הקיבוץ. ב-1922 הוא הצליח להביא לחוות כנרת שני גרעינים שרק אחרי שבע שנים ייסדו את הקיבוץ". וקביעת התאריך הייתה שרירותית?"לא, התאריך נקבע על פי הביוגרפיה הפרטית שלו, שקודשה על ידי הקבוצה ואיש לא ערער על זה. הוא נחשב כל השנים 'אבי הקבוצה' ולאשתו קראו 'אם הקבוצה'. אז האם זה ניפוץ מיתוס? אולי. זה ודאי כואב לאנשים שחיים שם ומבינים שזה לא היה ככה. באלבום כנרת יש דף כפול שבצדו האחד נראית 'השלישיה': בנציון ישראלי, נח נפתולסקי ומאיר ויסברג, וממול צילום של גבעה צחיחה ושלוש דמויות יורדות ממנה. כך מומחש הרגע ההיסטורי שבו נולדה כנרת". בפרק השני את מציינת שספר היובל מספר את סיפור המקום, תוך העדפה כמותית ואיכותית ברורה לשנות הבראשית. יש לזה הסבר? "השנים הראשונות הן המעצבות והמכוננות. שם נמצאים המיתוסים. הרגעים ההיסטוריים: הפעם הראשונה בה מצאנו מים, הילדים הראשונים. זה מעניין. בעין חרוד איחוד, למשל, יצאה מונוגרפיה בשני פרקים על תולדות עין חרוד שמגיעה עד לפילוג ולא הולכת הלאה. תקווה שריג הוציאה ב-1978 את ספר סיפורי המקום של בית השיטה. כיתוב שמו, 'מעשיות קבוצת החוגים', כתוב באותיות רש"י והספר מתייחס רק לשנים הראשונות. רבים מהספרים מגיעים עד לפילוג או קודם. הפילוג הוא אבן נגף שלא רוצים להתייחס אליה, מטעמים מובנים". פולקלור את מציינת שלמעשה אין מחקר על הפולקלור בקיבוץ. כאילו קיבוץ ופולקלור הם שני דברים שלא מתיישבים... "זה לא מה שאמרתי. תרבות הקיבוץ ככלל לא נחקרה. והרי קיבוץ הוא מעבדה פנטסטית לחקר פולקלור ותרבות. אפילו ספרות הקיבוץ לא נחקרה. כשהתחלתי בתחקיר הופתעתי לגלות כמה מעט חומר מחקרי יש על התרבות בקיבוץ. יש לזה מספר הסברים. הראשון הוא מעמדה הנידח בקיבוץ. זה מוזר כי הרי אי אפשר לתאר את הקיבוץ בלי חיי תרבות, אבל 'שלא יעלה לנו כסף'. כל הקיום של התרבות היה תמיד, 'אף על פי כן'. בנוגע לפולקלור, הקונוטציה של פולקלור היא שזה 'לא רציני'. רק לאחרונה הוא כובש מקום כתחום ראוי למחקר. ותרבות הקיבוץ נחשבת, בעיני עצמה, גבוהה". בכל זאת, ספר יובל הוא תופעה שקשורה בפולקלור. גם העבודה שלך נכתבה במסגרת החטיבה לפולקלור בחוג לספרות עברית. "נכון, אבל חקר הפולקלור בארץ התמקד, בדרך כלל, בעדות המזרח. היו לכך שתי סיבות: בני עדות המזרח נתפסו כיהודים האותנטיים, שלא ניתקו מהמזרח, והסיבה השנייה היא שהאליטות לא חוקרות את עצמן. הקיבוץ ראה בעצמו אליטה וחקר את עצמו בתחומים שהיה לו אינטרס לשווק: למשל, שוויון וחינוך". הופתעתי לגלות, מספר פעמים לאורך הספר, שאת קושרת את הקיבוץ, כגוף קהילתי, במסורת היהודית. גם ספר יובל קשור במסורות עתיקות? הרי הוא נראה אלטרנטיבה קיבוצית חילונית. "גם אני הופתעתי. בעצם זה לא היה צריך להפתיע. הרי אנחנו מדברים עברית וכשרוצים הולכים אל התנ"ך כאל מקור היסטורי. מה שהפתיע אותי היה עד כמה זה עמוק. הרבה פעמים חזר הציטוט: 'והגדת לבנך'. הספר של עין דור נקרא 'בראשית'. בכלל, ספר בראשית מאוד משפיע. הרבה פעמים השם 'בראשית' מופיע ככותרת לפרק". חיבור למקורות חברה שבחרה בחילוניות כותבת את קורותיה בחיבור למקורות. איך את מיישבת את הפרדוקס? "ההסבר שלי הוא שהציבור הזה לא באמת נטש. דור ההורים התחנך בסביבה דתית, או מסורתית. אני לא מתכוונת להורי, שגדלו בגרמניה במשפחות מתבוללות. רוב דור המקימים הגיע ממזרח אירופה ולא לגמרי נטש את הזהות היהודית. למרות שאמרו לא ללכת אחורה, כל מסגרות הביטוי נשארו קשורות בתרבות היהודית. הדור שלנו צריך ללמוד הכל מחדש, אבל ההורים שלנו חיו בתוך המסורת. זו הייתה השפה שלהם. אני לא מכירה קהילות שמוציאות לעצמן ספרים כדי לציין לעצמן יובלות. מלבד עיריות שמוציאות אלבומים, בדרך כלל כדי לפאר את עצמן ולתת לעצמן מתנה. שאלתי את עצמי למה. זה מפני שהתרבות היהודית כל כך מעוגנת בציווי לזכור. זה קיים בתנ"ך, בתפילין, במזוזה. בהגדה של פסח קיים הציווי להעביר מדור לדור. הצורך להנחיל היה תמיד מאוד אימננטי לתרבות היהודית". ספרי היובל ערוכים באותו אופן? "לא בדיוק. ישנם מספר סוגים. הרוב המוחלט נושא אופי אנציקלופדי. הם לא ערוכים לפי אלף-בית אבל הם מנסים לגעת בכל תחומי החיים ולהתייחס לכל. זה לא קשור בגודל אלא במוטיבציה. כל הספרים היו כך עד שנות השבעים. זה מתחיל באיך הגענו ומסתיים בענייני חברה. בקושי יש נגיעה בחיי הרוח והתרבות וכמעט שאין התייחסות לנשים בקיבוץ. האישה לא מיוצגת, גם לא כעורכת. עד שנות הששים שמות העורכים לא צוינו כלל, ואם מישהו הוזכר, הוא היה גבר. אחר כך מתחילים לדבר על 'חברי מערכת' ועדיין ייצוג הנשים קטן מאוד. עם חלוף הדורות, בשנות השמונים, זה משתנה". במקביל לשינוי בחברה? "לצערי לא. אני לא חושבת שנשים שיפרו את מעמדן בעשורים שמדובר בהם. ב-1942 יצא ספר שנקרא 'חברות בקיבוץ'. את קוראת שם מה באמת קורה לנשים בקיבוצים. לא מצאתי לזה כל הד בספרי היובל. כל הנושאים השנויים במחלוקת - נשים, פילוג, ביקורת - לא מצאו את ביטויים בספרי היובל. השיא הוא הטקסט של מירה שפלן מכנרת, שכתבה ב-1954 דברי ביקורת קשים ב'פנקס הקבוצה': "...חשבון הנפש הוא ההולם בך: אשמנו! בגדנו! עבור את העמק שלך, משק, משק ועמוד רגע לידו: עכב את מבטך על צריפי הפח של מעברת העולים בצמח.... ומול אשדות יעקב תעמוד ורגשות מוזרים יאחזוך. חסד נעוריך מליט פניו בקרקע נכלם ומבויש..".. הרשימה צוטטה בספר היובל של כנרת כמעט ללא קונטקסט ושובצה בין ברכות לחג ודברי שבח לקיבוץ. אפשר להניח שהדברים הקשים התייחסו לפילוג ולעמדת הקבוצה כלפי העולים במעברת צמח. בספר היובל הביקורת הופיעה כחלק מ'חשבון נפש' נורמטיבי, האמור להעיד על פתיחותה של החברה הקיבוצית. זה מסביר למה ספר יובל אינו 'היסטוריה' אלא 'טקס'. אסור לו להעציב ואסור להכניס בו אלמנטים לא טקסיים". את עצמך בת קיבוץ וגדלת לתוך המיתוסים שהם נשמת אפו של ספר היובל. מה עזר לך לראות את הנושא באובייקט אקדמי? "אחרי עריכת ספר היובל הבנתי שיש כאן נושא לדוקטורט. במהלך העריכה הבנתי שעלי, כעורכת, מוטלת האחריות שכולם יהיו מרוצים, שלא אקפח איש, שמבחינת ההדגשים הכל יהיה מאוזן. זוהי מוטיבציה א-היסטורית בעליל. ואמרתי לעצמי, בכל זאת זו היסטוריה. אם מישהו רוצה לדעת משהו על הזורע הוא הולך לספר. ואז אמרתי, נראה מה התופעה הזאת. במשך כל התקופה של איסוף האינפורמציה שאלתי את עצמי, 'מה כבר יש להגיד על זה'. גם אחרים שאלו. מצד שני, קיבלתי הרבה מאוד חיזוק ועידוד מהמנחות שלי באוניברסיטת חיפה. בתקופת הדוקטורט באמת לקחתי מרחק. יצאנו בשליחות הקק"ל לקנדה לשלוש שנים ורוב הכתיבה נעשתה שם. היה גם ריחוק פיזי וגם רגשי, שאולי תרם ליכולת שלי לראות את הדברים. אבל עצם השאלות שעלו בזמן עריכת ספר היובל, ההבנה שאני כעורכת לא הלכתי על פי האינסטינקט המדעי, אלא על פי קונצנזוס, זה כבר מעיד על ריחוק". השמטה מצערת את מעלה בספר את סוגיית העבודה השכירה ומציינת שהיא דווקא מוזכרת בספרי היובל כדילמה. בעצם היה נוח יותר להתעלם ממנה. "העבודה השכירה הייתה אחד הדברים הכי גרועים. אנחנו לא חיים מעמל כפיים, אלא מניצול. הייתה מוסכמה שזה דבר רע. אבל בדרך כלל התייחסו לזה, כי זה העובדים השכירים היו חלק מהנוף. היו טכניקות של ריכוך, כמו סיפורים על קשרי ידידות שהתפתחו, אבל ללא חתירה לעומק וללא עיסוק בפרטים. מעניין אזכור היחסים עם השכנים הערבים, בעיקר כשמדובר באדמות של כפרים שהיו סמוכים לקיבוצים. כאן דווקא בולט ההיעדר. בניגוד לדילמת השכירים, כאן באמת הייתה השמטה. הערבים מוזכרים עד מלחמת השחרור ואחר כך הם מתאדים. בספרי היובל כתוב, 'קיבלנו' את האדמות. בספר היובל של הזורע הקדשנו שער שלם לקשר עם השכנים הערבים. הייתה מוטיבציה, גם פוליטית, לדבר על זה. וזו הייתה תופעה נדירה בספרי היובל". איך התייחסו לזה?"זה התקבל יפה מאוד. לא תקפו אותנו על זה, אלא על דברים אחרים. למשל, האיש שטיפל בשילומים מגרמניה טען שקיפחתי את מקומו. במקרה אחר הבנו ששגינו ולא נתנו מספיק מקום לקבוצה הבולגרית שהגיעה מאירופה ב-1946. כמה מתוכם נהרגו במלחמת השחרור והאחרים חזרו לקיבוץ. הם הוציאו חוברת משלהם שנתיים אחרי שאלבום היובל יצא. אני מבינה מזה שהם הרגישו מקופחים. היו גם תרעומות על מי שמופיע בתמונות ומי לא. המוטיבציה הייתה שכולם יהיו. לפעמים כשלא נמצאו תמונות, צילמנו במיוחד". נראה שכתיבת ספר יובל היא פעולה טעונה. "צריך להיות משוגע לדבר. קחי לדוגמה את יעקב סתר, עורך הספר שלי. הוא ערך את ספר היובל של בית גוברין, השקיע עבודה של משוגע לדבר ובסוף לא נמצא הכסף להוציא לאור את הספר". הפרק השלישי והאחרון בספר מדבר על מיתוסים, פרקי יומן, אגדות והרבה סיפורים על ילדים שהלכו לאיבוד: קבוצת ילדים מדליה, אורן הקטן, שיצא מגבולות בית הילדים בעין שמר ונהג ערבי (רחום) החזיר אותו ועוד ילדים אחרים. למה דווקא סיפורים על ילדים? "זה ממש קפץ לעין. יש המון סיפורים על שקשורים בדאגה לשלומם של הילדים. זוהי דרך לבטא ערכים מרכזיים: ערבות הדדית, שוויון, אמונה בחינוך המשותף ודאגה ואהבה לכל הילדים ללא אפליה. הכמות הייתה אדירה והיה ביניהם קשר עלילתי שמאפיין סיפורי עם. בעצם הפרק הזה מדגים את כל מה שדיברתי עליו בספר: הקשר לתנ"ך, המבנה המיתי הפולקלורי". את מרגישה שהמחקר הזה שינה אותך?"אני עוסקת בזה כבר עשר שנים, מאז שסיימתי לערוך את ספר הקיבוץ. עשר השנים האלה שינו אותי מאוד, לא רק בגלל הספר. אבל זו תחושה טובה לסיים משהו. אנשים שואלים אותי כל הזמן על מה יהיה הספר הבא, אבל אני לא חושבת. ההרגשה של 'אחרי' מאוד טובה". את מי בכלל יעניין זיכרון הקיבוץ? הוא מעניין היום פחות ופחות, לא?"ככל שהקיבוץ מתרחק ממקורותיו, הצורך והרצון ללמוד על מקורותיו, יגבר. למרות שבפועל אנשים לא יודעים מה היה. במחקר הוא מתחיל להיות נושא שמתחילים לטפל בו. היום כבר לא מוציאים ספרים, יותר עושים סרטים, ואנשים מוציאים זיכרונות פרטיים. הצורך להשאיר עקבות הוא גם של הדור ההולך ונעלם וגם של הצעירים, שרוצים לדעת. אבל נכון שזה לא נחלת כלל". מהו אתר בזיכרון שמו של הספר מדבר על מחוזות זיכרון ועל ספרי היובל כאתרים בתוכם. כוכבי-נהב מתבססת על מאמר של התיאורטיקן הצרפתי פייר נורה, שמבחין בין זיכרון חי לשימורו על ידי החברה: "בסביבת הזיכרון החי האירועים המכוננים עדיין נמצאים בזיכרונם של יחידים בקבוצה. בתקופה הבאה, ב'היסטוריה', החברה צריכה לייצר ולשמר סיפור מאורגן. לצורך זה היא משתמשת במוסדות תרבות שישמשו 'קביים' לזיכרון: אנדרטאות, מוזיאונים, ארכיונים, טקסים וגם ספרים. אלה האתרים שספר היובל הוא אחד מהם". | 
רשומות