יום חמישי, 27 בדצמבר 2007

ראיתי שהכל עוד קיים

רוני מ. האס, סיון שדמון

מיקה קרני ובן זוגה מיקי שביב התנתקו מחברות ההפקה הגדולות, והקימו באמירים, שם הם חיים זה שמונה שנים, משק יצרני עצמאי בתחום המוסיקה. הם מופיעים בעליית הגג של ביתם, מגדלים שלוש בנות ומשתלבים במגמה האקולוגית. התקליטור החדש "הבטחה" נוצר על רקע המלחמה האחרונה. זה היה לאחר שקיבוץ רמת השופט, שם נולדה קרני, אסף אותם לחיקה, "נזכרתי אז בארץ ישראל היפה" אומרת קרני

מיקה קרני, 35, ילדה בשנה האחרונה פעמיים. לפני חמישה חודשים נולדה בתה תכלת, ולפני שלושה שבועות הגיח לאוויר העולם תקליטה השביעי במספר, "הבטחה".

שתי הלידות הללו מחוברות באופן עמוק לאורח החיים הגלילי שהיא מנהלת בשמונה השנים האחרונות, מאז עברה להתגורר באמירים, יישוב השוכן בצפון הירוק, עם בעלה, מיקי שביב, מוסיקאי אף הוא, ועם בנותיה הבוגרות - יסמין ועמליה.

קרני מעידה על התקליטור החדש שלה, כי נועד להזכיר לנו למה אנו מתכוונים, כשאנחנו נאחזים בגעגועים ב"ארץ ישראל היפה". האלבום צמח בתקופת המלחמה האחרונה, כשקרני ובני משפחתה מצאו מקלט זמני בקיבוץ רמת השופט. קרני, בת רמת השופט, התחברה מחדש לשבילי הקיבוץ, שמהם נפרדה בגיל חמש כשהוריה עברו למושב השיתופי מולדת, ואחריו לכמה יישובים צפוניים עד שהשתקעו באמירים.

"בחודש הזה, ששהינו בקיבוץ בזמן המלחמה, נזכרתי בארץ ישראל היפה, בשירים של פעם, במוסיקה הישראלית המקומית. ראיתי שהכול עוד קיים". מתוך החוויה הזו ילדה את התקליטור החדש, שכולו ניחוח ישראלי צרוף.

ההתחברות שלה מחדש לישראליות ולעצמה מתרחשת לא רק בתחום המוסיקה. בשמונה השנים האחרונות חיה קרני עם משפחתה ביישוב אמירים שבגליל העליון, שאליו הגיעה עם תינוקת בת שנה ועם הרבה חששות. "באנו לכאן כיוון שקיבלנו הצעה שקשה היה לסרב לה - להקים בית כבת ממשיכה", היא אומרת. בדיעבד, ההימור הצליח, והיום הם מברכים על הצעד שעשו.

במה המגורים באמירים שינו את חייכם?

"בזכות המקום הזה קרו לנו כל כך הרבה דברים טובים. ראשית, הקמנו משק יצרני עצמאי בתחום המוסיקה. הצלחנו להתנתק מהחברות הגדולות בתעשיית המוסיקה, והתחלתי להפיק ולהפיץ לבד את המוסיקה שלי. שנית, אורח החיים שאנחנו מצליחים לקיים כאן הוא כל כך ביתי ומשפחתי. החיים במקום כזה, בתוך קהילה קטנה, מאוד מחזקים את הרצון להיכנס הביתה, להשקיע יותר במשפחתיות, בהורות, בגידול הילדים".

זו לא הפעם הראשונה שאת מחברת אימהות ויצירתיות מוסיקלית.

"נכון. גם בהיריון עם יסמין, היום בת תשע, עבדתי על תקליטור חדש, "סיפור אמיתי". כשהיא הייתה בת חצי שנה הקלטנו את התקליטור, מה שאומר שהיא בילתה אתי הרבה באולפן ההקלטות. גם את עמליה, בת ארבע היום, הריתי בזמן שהכנתי את התקליטור "מגדלור". היא הייתה בת שלושה חודשים כשבילתה אתנו באולפן ההקלטות. אנשי האולפן התרגלו לנוכחותן של הבנות הצעירות לצדי כשיסמין עוד ינקה, נכנסתי לסבב הופעות, אז יסמין פשוט הגיעה אתנו לכל ההופעות. תמיד הבנות הסתובבו אתנו".

את מצליחה לשלב בין קריירה ובין המשפחה.

"כן, רק בסדר עדיפויות הפוך. חשוב לי שנשים אחרות יראו שזה אפשרי, יש משהו בקדמה שמביא הרבה נשים שיוצאות לעבוד, לנטוש את הדבר החשוב הזה, הילדים שלנו, אבל בסופו של דבר, מי שנדפק זה לא רק הם, אלא כל העולם שלנו שאל תוכו גדלים הילדים הללו".

להוכחת טענתה, היא מציינת אירוע מכונן שהתרחש בזמן אירוע מוסיקלי, שהתקיים לפני מספר שנים, כאשר הזמרת מרסדס סוסה הגיעה לארץ והופיעה בפני אמניות ישראליות. "היו שם שתי נשים מיניקות, שהגיעו עם עולליהן. בשלב מסוים אחת האמניות הישראליות פנתה אליהן וטענה, 'שזה נורא מפריע, הנוכחות של התינוקות בחדר'. אני לא אשכח איך מרסדס סוסה התנפלה עליה, ואמרה, 'איך את מעזה לומר כזה דבר, אל תשכחו אף פעם שקודם כל אנחנו נשים!'" סיפור זה מייצג עד מאוד את עמדתה של קרני כלפי מה שהעולם המודרני עולל לנו. במישור האישי. היא חדורת שאיפה שלא ליפול קורבן לגזל האימהות הזה.

לוחמת חברתית

גם במישור המקצועי היא מין לוחמת חברתית. היא לא אוהבת, בלשון המעטה, את מה שהתעשייה המסחרית עושה למוסיקה הישראלית. "התעשייה הגדולה, שמתיימרת להילחם בתעשייה הפיראטית, היא בעצם הגורם האמיתי שמביא למחירים גבוהים ובלתי נסבלים עבור הקונה הממוצע, והיא שהביאה למכת התקליטורים הפיראטיים, שלא לדבר על הדרישות בתחום האמנותי, שהאמנים נאלצים לספוג למען המסחריות". קרני, שכותבת את המוסיקה שלה בעצמה, מרגישה שבזכות המעבר לאמירים היא זכתה בעצמאות נוספת, שלה ייחלה כמוסיקאית יוצרת. זה כמה שנים שהיא מפיקה את המוסיקה שלה לבד, ואת התקליטור החדש אף הפיצה באופן עצמאי.

את שוחרת עצמאות.

"העצמאות הזאת נתנה לי את החופש האמנותי להפיק את המוסיקה שלי בדיוק כמו שאני רוצה, ובלי גורמים זרים שיתערבו לי ביצירה. כעת, משהצלחתי להפיץ את התקליטור האחרון שלי בעצמי, אני מחליטה על מחירו ולא איזו חברה מסחרית שכל עניינה בהגדלת רווחיה".

אם היא נעזרת בגורם כלשהו, הרי זה גוף נקי מאינטרסים מסחריים, כמו הקרן הקיימת לישראל, אשר סייעה לקרני בהפקת התקליטור החדש, אשר מחירו הזול, 29.90 שקלים, כולל תרומה של חמישה שקלים לנטיעת עץ ביערות הקק"ל בגליל.

את מגשימה אידיאל?

"זה חלק מהמלחמה שלי להחזיר לאזרח הקטן את הכוח לידיים. אני מקווה שהמלחמה שלי תהווה פריצת דרך ותשמש דוגמה לאמנים נוספים, שילכו בעקבותיי".

המשק המוסיקלי שלה ושל בעלה מייצר - מעבר לתקליטורים - עוד כמה מוצרים מוסיקליים. בעליית הגג הרומנטית, שהקימו במו ידיהם בביתם, הם מקיימים זו השנה השלישית הופעות אינטימיות בערבי שבת באווירה ביתית ומשפחתית. הופעתם המשותפת של קרני ושל שביב כובשת את לב הקהל. קרני לא מסתפקת בזה, ויש לה תוכניות נוספות במסגרת המשק היצרני שלה, אחת מהן היא הגשת ארוחת בוקר אורגנית, בעליית הגג, בליווי שחרית מוסיקלית של בעלי הבית.

אתם משתלבים במגמה האורגנית?

"אחד הדברים שקרו לנו כאן, בזכות האנשים שחיים סביבנו והטבע שעוטף אותנו, הוא ההתחברות החזקה שלנו לאורח החיים האורגני, בתחום הקולינרי בפרט ובתפיסת העולם בכלל."

הרצון להיות בבית וליצור מתוכו הביא את משפחת קרני-שביב לפתוח את דלתות ביתה למבקרים, שמגיעים למושב אמירים, המפורסם בייחודו הירוק, תרתי משמע. "למשל, בזמן האחרון אנחנו עסוקים בחזון של הקמת סדנת יצירה מכל מיני חפצים שאפשר למחזר. הבנות שלי כבר לא זורקות שום דבר לפח, וכל דבר כמעט נכנס לאוסף, המתעתד להיות הבסיס לסדנת היצירה האקולוגית הזו. הרעיון שלנו הוא, שכל מי שיגיע לכאן, יוכל לראות מה אפשר לעשות מהפסולת שכולנו נוהגים להשליך ולמלא בה את העולם. אנחנו שואפים להפוך את המעוז הביתי שלנו למקום שיידע לארח סוגים שונים של אורחים בסוגים שונים של אירועים".

במשעולים, בין גלגל"צ לרשת ג'

סיון שדמון

רוח גלילית קלילה נושבת מהחדש של מיקה קרני, וחובבי ארץ ישראל היפה (ובעיקר ילדיהם) יאהבו אותו. אבל ההצהרה על יציאה מעבדות לחירות מחפה על אלבום חלש, שנדמה כי יותר מכול הוא ניסיון כושל למיתוג מחדש.

להתפרנס ממוסיקה בישראל זה עניין מסובך. לאמריקנים יש קהל פוטנציאלי של מיליארדים; גם ללטינים לא חסרים מאזינים; בהודו, תעשיית המוסיקה לסרטים לבדה ודאי מייצרת ביום תפוקה ישראלית של שנה, ואם אתה מוסיקאי ערבי יש לך עשרים ושלוש מדינות לפנות אליהן.

ליוצר הישראלי יש גלגל"צ, רשת ג' וחתונות, ואם ממש הולך טוב אז גם קיסריה והים, כלומר איזו קהילה או שתיים שנמצאות מעברו השני ומשלמות בדולרים או ביורו. המצב כל כך קשה, שאפילו כאלה שהיו פעם יקירי הקהל, מצאו את עצמם מתמודדים עם שיבוטים של עצמם, מפלצות הצלחה שהדי.אנ.איי שלהן פוענח ושוכפל בהצלחה במעבדות בית הספר רימון, או בזכות תוכניות הכוכבים הנולדים למיניהן. אריק איינשטיין בכבודו ובעצמו התוודה, כי בשבועות שהוא משחרר סינגל מאלבום חדש, יום רביעי בשבוע, היום שבו מתכנסת ועדת הפלייליסט של גלגל"צ, הוא יום גורלי בשבילו. ואם באיינשטיינים נפלה שלכת, מיקה קרני לא יכולה לצפות לחיים קלים.

גם היא, כמו איינשטיין, מצהירה עכשיו על ניתוק הקשר עם חברות התקליטים הגדולות שבהן פעלה עד עכשיו, ומחליטה ללכת על הפקה ועל הפצה צנועות. אבל לכל ביצה יש תרנגולת, ואסור לשכוח שעד היום היא שתתה מאותה באר שאליה היא יורקת. התופעות, שמהן נהנו בעבר איינשטיין (שכבר הספיק לחזור לזרועות NMC), ולהבדיל, קרני, הן אלה שהביאו אותנו למצב ששורר כיום; הצלחתם אז היא ההקדמה לתסכול שלהם היום, ואין להם אלא להלין כמונו על האיכות היורדת ועל הריכוזיות המרגיזה, אבל לא לשכוח שהם - לפחות - נהנו מכך מתישהו בעבר.

כשמדברים על השינויים בהרגלי ההפצה והצריכה של מוסיקה בעולם, אי אפשר להתעלם מהדמוקרטיזציה שיצרה רשת האינטרנט. השינויים מאפשרים לעצמאים ולמעמיקים שבצרכני התרבות למצוא את מבוקשם מהר ובזול, ולעתים קרובות אף בחינם. העניין אומנם מעסיק בתי משפט ברחבי העולם, אבל נדמה שאפילו המחמירים הרימו ידיים מול התופעה, ובכל מקרה, הכסף הגדול לא נמצא שם, אלא בתרבות רדודה ופופולארית, שבישראל מופצת על ידי חברות הסלולר, זכייני ערוץ 2 וגלגל"צ, בשיטת ה"פלייליסט" הידועה שלו.

קרני הייתה מראשוני הנהנים מהשיטה. ההצלחה המוצדקת של שירה "מיטשל", ששידר רעננות ואזכר בחינניות את ההשפעה של ג'וני מיטשל עליה, ובהמשך הצלחתם של "נישקתי בחורה" ושל עוד להיט או שניים הפכו את קרני למוסיקאית וליוצרת חשובה בעיני עצמה ומוערכת בעיני רבים. לאחר ההצלחה הראשונה קרני חזרה לחיפושים, פנתה לכיוון האלקטרוני הרך והצליחה מסחרית באופן מוגבל (בעיקר עם הלהיט "מגדלור").

ב"הבטחה", אלבומה החדש, היא שוב משנה כיוון. הפעם, בעקבות המלחמה, כפי שנכתב על עטיפת התקליטור, לעבר שירי ארץ ישראל היפה. את השאלה, אם הייתה או לא הייתה ארץ כזאת, נשאיר לאנשים חושבים באמת. מה שברור הוא, שמדובר בסוגה מוסיקלית ייחודית ומרתקת, שעדיין פועלת ומשפיעה על יוצרים מכל התחומים בארץ.

לנוכח בחירתה של קרני בסוגה הזאת, ולשמע הצהרת העצמאות שלה, צורם לשמוע אותה מדברת על כך, שהתחברה לקק"ל בכבודה ובעצמה, תוך צירוף שיר שנשמע כמו המנון הקרן ("הקרן שהבטיחה וקיימה"), ומגדירה זאת כצעד אקולוגי. לי זה נשמע מוגזם. העיבודים אומנם קלילים יותר וההפקה צנועה ולא מתחכמת מדי, ולעתים שומעים את הנימה של רוח אמיתית הנושבת בגבה, אבל האלבום הוא, ואין דרך אחרת להגדיר זאת, אוסף של שירים ילדותיים. גרסאות הכיסוי לשירי ילדים כאילו באות לאשש זאת. "נתפייסה" למילים של שטקליס וללחן של קראוס הוא אומנם הימור מוצלח, וקולה הבטוח של קרני עושה לו שירות טוב, אבל השיר איננו יצירה נועזת, שמצדיקה הצהרות על יציאה לחופשי מהתאגידים הכובלים. גם שאר השירים לא יישארו בתודעה, אלא אם ישמשו שירי ערש. ככאלה, הם טובים. רק חבל שניסיון המיתוג המאולץ יצר ציפיות שהאלבום רחוק מלעמוד בהן.

הבטחה

מיקה קרני

עיבודים והפקה: מיקה קרני ומיקי שביב

מיקה קרני הפקות בסגנון חופשי, 2007

יום חמישי, 13 בדצמבר 2007

עמותת אלה יוזמת פתיחת סדנאות זהות לבעלי רקע לא יהודי המתגוררים בישראל

עמותת אלה יוזמת פתיחת סדנאות זהות לבעלי רקע לא יהודי המתגוררים בישראל

רוני מ. האס

העמותה יצרה קשר עם 900 מתנדבים לעבר המתגוררים עדיין בקיבוצים ופרטיהם רשומים במשרדי התנועה

עמותת אלה (ELAH) בישראל, אגודה לליווי פסיכו-סוציאלי, הנותנת דרך קבע שירותיה לישראלים יוצאי הולנד, ממסדת בימים אלה יוזמה חדשה. סדנאות זהות לבעלי רקע לא יהודי שאינם בהכרח דווקא ממוצא הולנדי.

קרולה דרגן, מקיבוץ יגור, עובדת סוציאלית בעמותה, היא זו שיזמה את פתיחת הסדנאות לאור ניסיון רב שנים שצברו באגודה בעזרה ללא-יהודים יוצאי הולנד שהגיעו לגור בישראל. הסדנאות יתקיימו בתל אביב ובחיפה שם נמצאים משרדיה הרשמיים של העמותה.

עמותת אלה נוסדה בשנת 1979 מתוך מטרה לתת עזרה נפשית וחברתית ליוצאי הולנד לסוגיהם. היא הוקמה מכספים שהגיעו מגרמניה בעקבות השואה. העמותה נותנת מענה לכל אדם ממוצא הולנדי הזקוק לעזרה נפשית, רגשית וחברתית מכל סיבה שהיא. העמותה נמצאת בקשר גם עם דור שני ושלישי ליוצאי הולנד, בני זוג של יוצאי הולנד וכמובן עולים חדשים. אחוז גדול של הפונים הינם חברי קיבוצים.

לאור העובדה שבשנות ה-60 הגיעו לקיבוצים הרבה מאד מתנדבים, רבים מהם לא יהודים שחלקם החליטו לקבוע את מקומם בקיבוץ ולהקים משפחה, נוצרה בתנועה הקיבוצית אוכלוסיה בעלת מכנה משותף המעלה שאלות דומות בנוגע לזהות וקבלה כלא יהודים החיים בישראל. עמותת אלה יצרה קשר עם מוסדות התנועה הקיבוצית ובימים אלה פונה לכ 900 מתנדבים לשעבר המתגוררים עדיין בקיבוצים ופרטיהם רשומים במשרדי התנועה.

דרגן, 53, יוזמת הסדנאות, היא עצמה חברת קיבוץ שהגיעה ליגור כמתנדבת ונשארה בעקבות אהבתה לבעלה כיום ואבי בנותיה. דרגן מספרת כי היא באה מבית הולנדי נוצרי, בת לאב שבמלחמת העולם השנייה לחם במחתרת ההולנדית, עזר ליהודים רבים וכן היה במחנה הריכוז בירקנאו. דרגן מספרת כי כאשר מהגרים בעלי זהות לא יהודית מתגיירים, כמו במקרה שלה, וכמובן במקרה שאינם מתגיירים, עולות שאלות רבות בנושא הזהות והקבלה, בפרט כאשר מנהלים משפחה עם בן זוג ישראלי. הנושאים בהן יעסקו בסדנאות יהיו בין השאר, חיים בצל הבדלי התרבות, הפרידה מארץ המולדת והקליטה בארץ, השלכות ההגירה לישראל, ניהול משפחה רב תרבותית והורות לילד לא יהודי בישראל.

חיים שווים זהב

רוני מ. האס

החיים של יעקב זהבי מדפנה שווים זהב. גם משום שהוא בחור זהב, וגם משום שהמאבק שהוא מצוי בו עתה הוא על תרופה שצריך מכרה זהב כדי להשיגה. הסרטן שתקף את גופו ושלח גרורות, נבלם ונסוג בזכות תרופה, סוטנט שמה, שנמצאת מחוץ לסל התרופות והיא יקרה להחריד. מימונה הוא נטל בלתי אפשרי על כיסו הפרטי ועל קופת הקיבוץ שעוזרת כמיטב יכולתה המועטת. לאחר מסע ההתרמה המוצלח הראשון פותחת המשפחה במסע התרמה נוסף לצד המאבק על סל התרופות

יעקב זהבי, 56, מקיבוץ דפנה, הסתובב בעשר השנים האחרונות, בלי לדעת שבגופו מקנן גידול ממאיר בין הכליה לכבד. ביום שהתגלה הגידול, התהפך עולמו, והוא ובני משפחתו נכנסו למאבק במחלת הסרטן. כפי שנראה כרגע, הגידול נעלם או נבלם. בדרך הוא שילם מחיר יקר: נפרד מכליה אחת ומרגל ימין.

בגלל תרופת פלא יקרה מסתחררים זהבי ובני משפחתו בין תקווה לייאוש. מחד קרה לו נס: התרופה שהחל לקחת בחודשים האחרונים חוללה פלאים בגופו, הקטינה ואף העלימה חלק מהגרורות, שהתרופות הקודמות לא יכלו להן. מאידך, התרופה יקרה להחריד - 35,000 שקל + מע"מ לחודש. המשפחה והקיבוץ הבינו שחייבים לפעול מייד, והקימו קרן לאיסוף תרומות. במקביל, הם עושים מאמצים להכנסת התרופה לסל הבריאות, ומקווים לחזור מהר ככל האפשר לחייהם הצנועים והעלומים בקיבוץ דפנה. איסוף התרומות וההזדקקות לחסדים מעיקים עליהם. לדברי זהבי, הצלחתו לשמור על מורל גבוה חרף הקשיים נעוצה בחלקה בכך, שהוא מתייחס לדבר, כאילו הוא קורה למישהו אחר.

איש עבודה

זה עשרים ושש שנה שזהבי עובד כנהג משאית בקואופרטיב הגליל העליון. בשנים האחרונות נהג במכלית החלב, והוביל חלב מרפתות הגליל למחלבות תנובה. הוא נשוי לרינה ("הגיבורה"), אב לארבעה וסב לשניים. על מחלתו הוא מספר בהומור, ורק אוזן רגישה מצליחה לקלוט את דוק הכאב והעצבות בנימת קולו האופטימית מטבעה.

איך התגלתה המחלה?

"לפני שלוש שנים שחיתי כהרגלי בבריכה, ופתאום, אני זוכר את זה כמו היום, הרגשתי כאילו מישהו הוציא לי את הוונטיל, כאילו ברגע אחד נשאבו ממני כל הכוחות. בקושי סיימתי את המסלול, לא הייתי מסוגל אפילו להרים את עצמי מהבריכה, החזקתי בסולם אולי חצי שעה. לא ידעתי מה לעשות, אפילו לקרוא לעזרה לא היה לי כוח. בסוף יצאתי בקושי, התארגנתי והגעתי הביתה בשארית כוחותיי. התיישבתי על הכיסא במטבח, ולא הייתי מסוגל לזוז. הבת שלי הגיעה הביתה אחרי כשעה, ואחרי כמה דקות הבינה שמשהו ממש לא בסדר אתי. היא הייתה רגילה לראות אותי בשעות האלה סוחב סלעים ועובד בגינת הקקטוסים שלי, והנה בקושי הצלחתי לדבר אתה. היא התקשרה לאחות, ומשם ואילך התחיל הרומן שלי עם המחלה. מחלת הסרטן".

זהבי הובהל לבית החולים זיו בצפת, עבר סדרת בדיקות מקיפה, ולא נמצא דבר, רק בלילה, כשנלקח לאולטרסאונד, אמר לו הרופא, "אני רואה שיש לך אורח". האורח היה גידול ממאיר בגודל אשכולית, שישב בין הכליה לכבד, לוחץ לכל הכיוונים. הומלץ על ניתוח דחוף. התברר, שבמחלקה האונקולוגית בחיפה צריך לחכות בתור לא פחות מחודשיים. "הרופא אמר לי, שהגידול כבר יושב שם לפחות עשר שנים, ועוד כמה שבועות לא יעלו ולא יורידו, אבל אנחנו לא הסכמנו. רינה התעקשה שינתחו אותי מהר ככל האפשר. האפשרות היחידה הייתה ניתוח פרטי. כשהרופא אמר לרינה באיזה סכום מדובר, היא פשוט פרצה בבכי. 'תצטרכי למכור חצי קיבוץ בשביל לממן כזה ניתוח', אמרתי לה".

אולי היו אלה הדמעות שנגעו ללב הרופא, או אולי זוג הקיבוצניקים מצאו מסילות ללבו, בכל מקרה הרופא פתאום התרכך. הוא הורה להם לנסוע הביתה ולחכות לצלצול ממנו. אחרי יומיים הוא התקשר לזמן את זהבי לניתוח מיידי. יענק'לה מסכם את הניתוח במשפט מתומצת: "פתחו את הבטן, עשו פנס יפה, הוציאו את האשכולית, ועל הדרך גם את הכליה וכמה בלוטות לימפה. ניקו הכול, סידרו וחזרנו הביתה. אחרי שבועיים חזרו תשובות שהכליה הייתה נקייה לגמרי. תרמתי אותה למוילך. מילא".

מסמר החברה

בני המשפחה אומרים, שכדי להבין את עוצמת ההלם, צריך קודם להבין מי זה יעקב זהבי, שרבים ממכריו קוראים לו יענק'לה, האיש שמתייחס לכול בהומור, שמלהיב את החבר'ה בערב חג, מוביל את השירה, או רוקד בחן המיוחד רק לו ומקפיץ את גופו העגלגל על רחבת הריקודים. קולו חזק, בטוח ואופטימי, ואופן דיבורו כשל סטנדאפיסט. גם היום, כשהוא נתון במאבק חייו, ועושה כל מאמץ להרוויח עוד שנות חיים, ניכר בו הקסם הזה.

גבר בריא חובב שחייה

הוריו - אביו מליטא ואימו מווארשה - היו ממקימי הקיבוץ. הוא נולד בדפנה, וגדל להיות הילד השובב של המשפחה, עם שני אחים גדולים ואחות צעירה ממנו. את רינה אשתו, שגדלה ברמת גן, הכיר בצבא, במחנה פילון, ואחרי חמש שנים שחיו עיר, הביא אותה לקיבוץ עם שני הבנים הגדולים, גיא וטל, בני חמש ושלוש וחצי. לא היה לה קל להסתגל לחיים במשק, ובעיקר לשריקות הקטיושות. כשרינה הייתה בשמירת היריון, הוא החליף אותה בניהול הפעוטון, וניהל אותו לתפארת. בשלב מסוים הוא הצטרף לקואופרטיב גליל עליון כנהג משאית. "הסתובבתי בכל הארץ, ורינה גידלה את ארבעת הילדים לבד. ידעתי מתי אני יוצא לדרך, לכביש מלא משוגעים, אבל אף פעם לא ידעתי מתי אני חוזר".

סימן ההיכר שלו הוא המכנסיים הקצרים, שהוא לובש בקיץ ובחורף. מעולם לא חלה בשפעת או באנגינה, ולא ידע מה זה להצטנן. מלבד העבודה בגינה אהב לשחות בבריכה.

אחרי הניתוח הראשון, זהבי התחיל בטיפולים כימותרפיים, שבמהלכם החל לחוש כאבים ברגל ימין. "כשהתחילו הכאבים ברגל, ידעתי שזה לא טוב. הגענו לבדיקות, והסתבר שיש גרורות שאכלו את כל העצם מהפולקע לברך. לא הייתה בררה. הזמינו אותי לניתוח. שכבתי בחדר ניתוח, ורגע לפני ההרדמה הסתכלתי על כל המכשירים שהכינו, ושאלתי את הרופאים אם הם מתכוננים לעשות לי ניתוח או שיפוצים כלליים".

התיאורים הפלסטיים של הניתוח די מזעזעים. יעקב מתאר אותם בשפתו הפיגורטיבית. בסופו של דבר, ניקו את עצם הירך וחיזקו אותה במוט ברזל. זהבי שוחרר מבית החולים, אך הוצמד למקל הליכה. לאחר סדרת הקרנות על הרגל ותרופות שונות מלוות בתגובות לוואי קשות, החל כעבור שנה לסבול שוב מכאבים ברגל. תוצאות הבדיקות לא השאירו מקום לספק; ההקרנות והתרופות לא הצליחו לעצור את המחלה.

הרופא נתן ליענק'לה שלוש אופציות. הטוטאלית מביניהן הייתה כריתת הרגל. "האמנתי שזה הדבר הנכון, וכבר לפני כן התכוננתי לפרידה מהרגל", הוא מספר, "הרופא הביט בי והנהן, והבנתי שאני צודק". זה היה לפני עשרה חודשים, הוא נכנס שוב לחדר הניתוח, וממנו יצא קטוע רגל ימין, ממפרק הירך, בתקווה שהפעם גבר על הגרורות הארורות.

ההומור עוזר

זהבי, חביב הקהל, לא אומר נואש וממשיך להרגיע את כולם. נכון שכואב מאוד, נכון שהמחלה פעילה, אבל ההצגה חייבת להימשך.

איך אתה מצליח לשמור על אופטימיות?

"יש משהו בהתמודדות עם המחלה, שבשלב מסוים אתה לא מסוגל יותר להכיל, נגמר המקום. זה עוד לא קרה לי. כמו שאמרתי, אני מתייחס לכל הסיפור כאילו הוא קורה למישהו אחר. אולי פשוט עוד לא נפל לי האסימון, אבל כמובן, יש רגעים שקשה לקבל את העובדה שהמחלה עדיין כאן".

המשפחה מתייצבת לצדו של יענק'לה, ומצטרפת להלך הרוח האופטימי שלו. "תמיד היינו בית שבו ההומור הוא אבן שואבת, המחלה לא שינתה את זה. מרגע שאבא הבין שהוא הולך להיפרד מהרגל, הוא התחיל לייצר הרבה בדיחות בנושא", מספר טל, הבן הטייס, שמתגורר היום עם משפחתו בתל אביב, ומוסיף, כי אביו אדם מאוד פרקטי. "אבא הבין, שכדי להמשיך לנסוע לבקר את הנכד בתל אביב או בכל מקום אחר, הוא צריך לגייס את רגל שמאל, ולכן התחיל להתאמן בנהיגה ברגל שמאל. הוא עשה רישיון מיוחד, וברכבו הותקן התקן מיוחד לנהיגה ברגל שמאל. חודשיים אחרי הכריתה, הוא התחיל לנהוג ברכב המשודרג".

יום אחד הגיע זהבי לבקר בבריכת הקיבוץ. "רציתי לראות מה אפשר לעשות כדי שאוכל לחזור לשחות, כמו בימים שלפני הקטיעה. אומנם מדי כמה זמן אני יוצא לטייל בקלנועית, אבל זה לא מספיק. חיפשתי פעילות גופנית אמיתית. עוד לפני הקטיעה, מנהל הבריכה בדפנה, חבר טוב, שאל אותי איך אני מתכוון לשחות אחרי הקטיעה. אמרתי לו שאין לי בעיה לקפוץ למים, אבל לצאת מהמים זה כבר סיפור אחר". הקיבוץ הרים את הכפפה ורכש כיסא הידראולי שמכניס ומוציא אותו מהבריכה. בצירוף מקרים מעניין, שבועיים אחרי רכישת המתקן, קיבלו בבריכה מכתב המחייב להתקין מתקן שכזה לשם קבלת רישיון. יצא טוב.

ואז התוודעת לתרופה החדשה.

"כן. שם התרופה סוטנט, והיצרנית היא חברת תרופות אמריקנית. זמן קצר לאחר תחילת נטילת התרופה, הסתמנה בבדיקות הביקורת עצירה של המחלה. בקיבוץ, שמימן את התרופות הקודמות, בסך 100,000 שקל, הבינו שחייבים למצוא דרך לגייס כספים נוספים. דפנה הוא קיבוץ מופרט, ולמרות זה שהקרן לעזרה הדדית מסייעת מאוד למשפחה, עלות של כארבעים אלף שקל לחודש עבור התרופה החדשה היא הוצאה כבדה לקופת הקיבוץ הרחוק מלהיות עשיר, קל וחומר לכיסם הפרטי של בני הזוג זהבי.

זהבי אומר בבדיחות הדעת, שבעלות התרופות שלו אפשר לממן כל חודשיים קניית מכונית חדשה, אבל אז קולו החנוק מסגיר את המצוקה שהוא חש בגלל הצורך לקבל תרומות.

גיוס תרומות

"מצד אחד אני לא מסוגל לבקש עזרה מאחרים, אבל מצד שני התרופה כל כך נותנת תקווה. מאז שאני לוקח אותה נעלמו הגרורות הקטנטנות, היותר גדולות הפסיקו לגדול ורובן אף התכווצו. החיסרון היחיד הוא העלויות המטורפות של התרופה הזו, שלמרות שהיא ידועה כבר בארץ כתרופה מצילת חיים, היא עדיין לא נכנסה לסל התרופות. אנחנו מתפללים שהשנה יכניסו אותה לסל".

את קמפיין ההתרמה מובילה ללי גרסיה, כלתם של רינה ויעקב ואמו של נכדם הבכור. גרסיה לא רק מתפללת. היא כבר פנתה בשם הקרן שהקימו הקיבוץ והמשפחה לטובת איסוף תרומות, לוועדת סל התרופות, והציגה את הטרגדיה האנושית של זהבי, שכמותו, יש רבים בארץ. "פניתי בשם הקרן לקרן התרופות של סמי עופר, המממנת ארבעה סוגי תרופות בשנה על פי גובה הביקוש, והם אמרו לי, שמדי יום מגיעות אליהם לפחות שלוש פניות לעזרה במימון התרופה הזו". גרסיה פנתה לבעלי השפעה בכנסת בבקשה כי ילחצו על חברי הוועדה להכניס את התרופה לסל. היא אפילו פנתה לחברת התרופות ובדקה אתם אם אפשר לעשות משהו. "חשבנו אפילו על יבוא אישי דרך קרובים בחו"ל, אבל מסתבר שזה פשע חמור בארצות הברית, ומבחינה חוקית אסור לעשות את זה".

גרסיה היא מנוע של אופטימיות, יש לה כוחות בלתי נדלים, והיא מצליחה לרתום למאמץ הרבה אנשים טובים מהאזור. חברים בקיבוץ אפילו חתמו על הוראת קבע, ומדובר באנשים לא עשירים בלשון המעטה. בכל זאת, 50 שקל לחודש כפול כך וכך, וכבר יש לנו סכום קבוע להתחיל בו את החודש".

עזרה בלתי צפויה החלה להגיע מצדם של תלמידי בית הספר התיכון הר וגיא, שנותנים יד למאבק. "פנתה אליי יועצת בית הספר, יהודית ארזי, ששמעה על הקרן שהקמנו והציעה את עזרתה," מספרת גרסיה, "היא אחראית על פרויקט למען הקהילה שתלמידי כיתות י' משתתפים בו, פרויקט יפעת, ובשיתוף פעולה אתה ארגנו אירוע התרמה בכל יישובי האזור. התלמידים הצליחו להתרים 40,000 שקל בהתרמה זו". תלמידי יא'-יב' מפעילים דוכני התרמה בימי שישי ברחבי האזור. ילדי כיתה ט' ארגנו ערב בפאב של הקיבוץ "דומינו", הרכב מוסיקלי שלהם הופיע, בני נוער מכל האזור הגיעו והצליחו להתרים 12,000 שקלים.

ארזי: "כשאני מדברת עם הילדים, אני שואלת אותם אם הם זוכרים את הסיפור 'פרח לב הזהב', אני מסבירה להם שבקיבוץ דפנה יש איש אחד חייכן ואוהב חיים, שהמשימה שלנו היא להביא לו את פרח לב הזהב. הפרח נמצא כאן, בגליל, ועלינו למצוא אותו על מנת להציל את חייו".

בעיני גרסיה, זה לא מובן מאליו שנמצאה לחמה תרופה שעוזרת לעצור את הסרטן בגופו. "בשבילי יש כאן סוג של תיקון. את אימא שלי איבדתי לפני שלוש שנים למחלת הסרטן. כשאני הייתי בתוך הסיפור הזה כבת, לא היה לי מושג מה אפשר לעשות, בוודאי שלא לחשוב על גיוס כספים לטובתה".

עכשיו גרסיה עסוקה בערב התרמה, שהיא מארגנת בפאב הפטריה, ב-23 בדצמבר, שם יופיעו אמנים מהגליל. הכול בהתנדבות, כולל הפאב. אני מאמינה שהכי חשוב זה לתת ליעקב ולרינה שקט, שלא יצטרכו להתעסק בעניין התרומות. הם כל כך נבוכים מכל העניין. אני מאושרת שאני יכולה לתת להם את העזרה הזו".

תרופה מצילת חיים.

אצל מרים כהן, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת בן גוריון, ראש המרכז ללימודים מתקדמים במתמטיקה, לשעבר דיקן הפקולטה במדעי הטבע, התגלה סרטן בכליה בספטמבר 2005. לא עבר זמן רב, ולאחר שהכליה הוסרה בניתוח, התגלתה גרורה בראשה. לאחר ניתוח להסרת הגידול בראש, התגלו גרורות במקומות נוספים בגוף - בריאות, בלבלב ובעמוד השדרה. התרופות שקיבלה לא הועילו, עד שנתקלה בסוטנט. "בינואר 2006 אישרו את התרופה הזו בארצות הברית", היא מספרת, "ובאפריל כבר התחלתי לקחת אותה. מייד בביקורת הראשונה ראו ב-CT שיש שיפור במצבי, ומאז המצב רק הולך ומשתפר". כהן חזרה לפעילות מלאה, הסרטן נעצר, היא ממשיכה לקחת את התרופה, שלדברי הרופאים תצטרך ליטול כל חייה. בינתיים, ביטוח הבריאות מממן לה את התרופה, והיא לא יודעת איך תממן אותה כאשר תגיע לתקרת הביטוח. היא פועלת לשכנע את מי שצריך, להכניס את הכנסת התרופה לסל התרופות ונאבקת כרגע בכנסת, שבמהלך יזום עומדת לבטל את מימון התרופה לחברי קופת חולים שביטחו את עצמם בביטוח משלים. "ביטול ההטבה נובע מהרצון למנוע אפליה בין חברי קופת חולים רגילים, דלי אמצעים, ובין חברי קופת חולים שיכולים לממן ביטוח יקר יותר. אבל בסופו של דבר, אף אחד לא ייצא מורווח מהמהלך, אלא אם כן יוזמי החוק ידאגו במקביל להכניס את התרופה הזו לסל התרופות".

התרופה, פיתוח של פרופסור ישראלי בוגר מכון וייצמן

פרופסור יוסי שלזינגר, בוגר מכון ויצמן, המתגורר בארצות הברית, זכה בשנה שעברה בפרס יוקרתי על תרומתו להבנת התפתחות הסרטן. שלזינגר הגיע לחקר התאים הסרטניים בעקבות מחקר שנחשף אליו עוד בשנות השבעים, כשהיה פוסט דוקטורנט והחליט לבחור בכיוון מחקר, שנחשב באותם ימים בגדר הימור. המחקר ארך שנים רבות, בעקבותיו הצליח שלזינגר לגלות, כי לתאים הסרטניים יש שיטות התחמקות ממנגנוני הביקורת של התאים הבריאים, וכך הם מצליחים להתרבות ולהתפשט בגוף באין מפריע. הוא פיתח תרופה שכן מצליחה להפריע לתאים הסרטניים, ומטפלת באופן ספציפי בסרטן התוקף את הכליות ובסרטן מסוים התוקף את המעי. התרופה, סוטנט, אושרה בינואר 2006 לשימוש בארצות הברית. בארץ התרופה נמכרת במחירה המלא, ונעשים מאמצים על ידי גורמים שונים להכניסה לסל התרופות.

תגובות:

תגובת משרד הבריאות:

התרופה מועמדת לדיוני ועדת הסל, המתקיימים בימים אלו. בתום עבודת הוועדה יוגשו המלצותיה לאישור הממשלה, ולאחר אישור הממשלה, התרופות שיוחלט להכלילן בסל יסופקו תוך לוח זמנים קצר.

תגובת רשות המסים בישראל:

ההצעה למתן פטור ממע"מ על תרופות פוגעת בכלליותו של חוק מע"מ ומבקשת לתת פטור ממע"מ למוצרים מסוימים, דבר הנוגד את יסודותיו ואושיותו של חוק מע"מ, האמור להיות אחיד לכולם. פטור ממע"מ, לתרופות דווקא, ייצור אפליה לעומת מוצרים חיוניים אחרים ויביא לפריצת סכר. ההצעה לפטור ממע"מ תרופות בכלל מהווה פגיעה אנושה בעיקרון השוויון שכן יש בכך העדפה לבעלי אמצעים, בעוד שמי שידו אינה משגת לרכוש את התרופה (עם או בלי פטור ממע"מ), יימצא בחיסרון יחסי ומוחלט. עיקרון זה נשמר כל העת על ידי הממשלה, ולאחרונה אף מנע משרד הבריאות מתן העדפה למימון תרופות במסגרת פוליסות ביטוח פרטיות, וזאת מהטעם האמור לעיל.

תגובת משרד הבריאות:

"תקציב סל התרופות לשנת 2008 הוא 300 מיליון שקל. סל התרופות כולל היום כ-2,400 תרופות ו-1,100 טכנולוגיות. תהליך הרחבת הסל לשנת ,2008 הוא יסודי מאוד וכולל מפרט הנחיות להגשת טכנולוגיות לסל, הערכת צרכים, בחינת ניסיון קליני, הערכה רפואית הבוחנת בטיחות ויעילות, הערכה אפידמיולוגית הבוחנת צרכים ואוכלוסיות יעד. כהכנה מקדימה לדיוני הוועדה הציבורית, התבצע תעדוף בהנהלת משרד הבריאות, על פי מדרג עדיפויות. בין הקריטריונים המכוונים נמנות טכנולוגיות מצילות חיים, או מאריכות תוחלת חיים במידה משמעותית, טכנולוגיות המונעות סיבוכים קשים או תחלואה קשה, טכנולוגיות המשפרות איכות חיים באופן משמעותי, טכנולוגיות למחלות שאין להן חלופות טיפוליות ועוד.

פרופ' פיינרו, יו"ר ועדת הסל, הדגיש כי הוועדה תפעל בשקיפות לציבור. 'הוועדה מונחית על ידי שיקולים מקצועיים, אתיים, מוסריים, ערכיים וחברתיים, ותפעל במקצועיות כדי לתת לציבור את התוצאה המנומקת והמיטבית'".

חיים שווים זהב

יום חמישי, 15 בנובמבר 2007

משפחה ירוקה

משפחה ירוקה

רוני האס

גיתי ורינת בן-ישראל הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה בקרוואן ליד כפר מלכישוע שבמעלה הגלבוע. הם חיים שם עם חמשת ילדיהם, מגדלים ירקות ומבשלים ארוחות בריאות לאורחים שלא נרתעים מהמקום המרוחק. מלבד זה, הם מתקרבים ליהדות בזכות הקשר עם הקיבוץ הדתי מירב

הדרך למלכישוע, המפותלת בהרבה מהתוואי שמופיע במפה, כמו מתעקשת למשוך תשומת לב ולאלץ את המגיעים אליה להתמקד בה, בלי להסיח את הדעת מנוף הבראשית שמשמש לה רקע. כשמגיעים ליעד, מגלים כי הוא גם תפאורת ביתם של רינת (43) וגיתי (42) בן-ישראל, הלא הוא קרוואן משופץ, הניצב בסמוך לכפר הנגמלים. בני הזוג בן-ישראל - הוא בן קיבוץ שובל, והיא בת קיבוץ דליה - הסתובבו הרבה בארץ, עד שהחליטו להתיישב במרומי הגלבוע, ולהקים שם בית ומסעדה צמחונית, שהתפריט שלה משדר אקולוגיה. להחלטה קדמה תקופה יוצאת דופן. במשך שנה וחצי סיירו ברחבי הארץ עם שני ילדים בקרוואן על גלגלים. בכל פעם חנו במקום מסוים, שהו בו שבוע, שבועיים, התרשמו מהנוף ומהאווירה, ובדקו את השטח. לדברי גיתי, תוך כדי היכרות עם מחמדיה של ארץ ישראל למדו להכיר גם את עצמם לעומק.

הגיעו אל הנחלה

"עשינו דרך ארוכה עד שהגענו לכאן, ועכשיו אנחנו מרגישים שאנחנו עושים בדיוק מה שמתאים לנו, במקום שאנחנו כל כך אוהבים. אנחנו חיים פה עם חמשת הילדים, מגיל שלוש עד ארבע-עשרה, וסוף כל סוף מרגישים בבית. אנחנו מגדלים ירקות אורגאניים ומכינים מהם ארוחות בריאות מעודנות וערבות לחך". גיתי ורינת נפגשו לפני חמש-עשרה שנה בהרי סיני. שם נקשרו זה לזה, ויצאו יחד למסע חיפוש אחר המקום וצורת החיים שתתאים להם.

ש: איפה התחלתם את החיפוש?

ת: "בהרי יהודה. התגוררנו בירושלים, שם הקמתי עסק של גננות. אהבתי מאוד את עבודת האדמה, אבל לא התחברתי לצד העסקי. בינתיים נולדו לנו שני ילדים, ורינת טיפלה בהם בבית. כשהיו בני שנתיים וחצי שנה, החלטנו לצאת להמשיך ולחפש את מקומנו.

ש: מה בדיוק חיפשתם?

ת: "מקום משלנו, הרחק מהעיר. בסופו של דבר, קנינו שטח אדמה, הקמנו בו אוהל גדול והתחלנו לחיות קרוב לאדמה ולעצמנו, כמו שאנחנו אוהבים". אבל פקידי הממסד שהתנגדו לכך והקור העז ששרר בחורף השני לשהותם באוהל שלהם, הניע אותם לצאת לחפש מקום אחר.

ש: נשמע קצת תמים, לחפש מקום ברחבי הארץ.

ת: "יכול להיות, אבל דברים קורים. קיבלנו הזמנה מהמנהל האדמיניסטרטיבי של מלכישוע, הכפר לשיקום נפגעי סמים, לבוא להתגורר בכפר. קבענו את ביתנו בקרוואן לצד הכפר, והתחלתי להדריך את בני הנוער שהתגוררו בכפר".

ש: אבל אתה חיפשת עיסוק ששייך לאדמה.

ת: "ומצאתי. ראיתי שיש במקום שטח אדמה שהכפר השכיר לחקלאי מהאזור. ביקשתי ממנהל הכפר לקבל את השטח לטובת הנערים. הרגשתי שזה הדבר הנכון עבורם. קיבלתי את השטח, והקמתי עליו עם הנערים גן ירק לתפארת".

ש: חינוך דרך עבודת כפיים?

ת: "משהו כזה. אני חושב שזה בא לי מאבא שלי, מהקיבוץ, הרעיון שצריך להיות יעיל ויצרני. זה משהו שזורם לי בורידים, לפעמים אני רוצה להיגמל מזה אבל זה לא פשוט".

נשמע לי שבמלכישוע התכונה הזאת דווקא עשויה להועיל מאוד. "כן, אחרי שהקמנו את גן הירק, התחלנו לפתח את הנוי, ואז ביוזמת המנהל הקמנו את החממה". דיירי הכפר, בוגרים כצעירים, נתנו יד להקמת החממה, שנחלה הצלחה רבה, ועבודת האדמה הפכה לחלק מהותי בשגרת היום ובחינוך של בני הנוער. נער שהצליח לקום עם עלות השחר, להתגבר על התשוקה להמשיך להתכרבל במיטה, להתייצב בחממה ובשיא החורף לעשב את הערוגות, חש הנאה וגאווה, כוח הרצון שלו התחזק, וגברה בו האמונה בעצמו.

חווה חקלאית

"החקלאות בכפר התפתחה, ובהדרגה הפכנו את העיסוק בה לענף יצרני. הנערים ששתלו, גידלו וקטפו את הירקות, הלכו אחר כך למכור את היבול לעובדי הכפר", מספר גיתי. לאט לאט נוספו ענפים נוספים: כרמי גפנים וזיתים, מכוורת, צמחי פטל ועוד. התוצרת הפכה מגוונת, וגיתי ונעריו החלו להשתמש בה להכנת ארוחות בוקר, כשהקו המנחה האידיאולוגי הוא לצרוך מה שיש, לטפח עבודת צוות, לדאוג לזולת ותוך כדי כך להפיק הנאה מהעשייה ומהיצירה. בשלב מסוים שמע גיתי על חקלאות אקולוגית - "פרמה קלצ'ר" - והחליט ללמוד זאת בקורס שמקיימת טליה שניידר בפרדס חנה.

"כותרת הקורס הייתה 'גן עדן בפתח הבית'. מיד חשבתי, 'זה בדיוק מה שיש לי; גן עדן בפתח הבית. נוף מדהים, ירקות שגדלים בצורה טבעית ואישה שמבשלת להפליא".

ארוחה ירוקה

כשעלה הרעיון לפתוח מסעדה ולהאכיל אחרים, חלפו שלושה שבועות בלבד עד למימוש. הכול היה מוכן, וצריך היה רק לחבר את כל המרכיבים. השם שנבחר, "ארוחה ירוקה", רב משמעות ומחייב מבחינתם.

הם זוכרים היטב את הלקוחות הראשונים, שהפגינו חביבות וסבלנות "זו הייתה משפחה מיבניאל", מספר גיתי, "ולקח לנו יותר משעה להגיש להם פיתות מהטבון וטחינה אורגנית. למזלנו, הם קיבלו בהבנה את ההתנהלות הירוקה שלנו, תרתי משמע. הרי אף אחד מאיתנו מעולם לא עבד אי פעם במסעדה, ופתאום הפכנו לבשלנים, למלצרים ולשוטפי כלים".

במסעדה מוגשות ארוחות צמחוניות או ארוחות דגים, על טהרת הגידולים האורגניים שהם קונים מהחווה החקלאית של הכפר. הרכב הארוחות מאוזן ומעודן. "חשוב לנו שאנשים ייצאו שבעים אבל לא מלאים מדי. יש שישה סוגי ארוחות, כולל ארוחת בוקר, ויש להזמין מקום מראש. האירוח הוא אצלנו בבית, ובימים שמזג האוויר מתאים, בחצר הבית. כדי לארח יותר סועדים במקום מוגן מקור וכדומה, אני מקים עכשיו את האוהל ששימש אותנו במסעותינו ברחבי הארץ, ובו אפשר יוכלו להיכנס עד ארבעים איש".

ש: פתוח אצלכם גם בשבת?

ת: "לא. המסעדה כשרה, ומכניסת השבת ועד צאתה סגור אצלנו. הכשרות חשובה לנו מאוד, כי אנחנו רוצים לפנות גם לאוכלוסייה הדתית, ומלבד זה, אנחנו מאוד נהנים ממנוחת השבת".

ש: שניכם בני קיבוץ. מהיכן הזיקה לאוכלוסייה הדתית?

ת: "מאחר שאנחנו נטולי קהילה, התחברנו למוסדות החינוך של הקיבוץ הסמוך, מירב, שהוא קיבוץ דתי. כשפרצה האינתיפאדה הורו לנו כוחות הביטחון להתפנות מיד מביתנו, ומצאנו מקלט בקיבוץ מירב. חשבנו שמדובר בשבוע-שבועיים, אבל זה נמשך שלוש שנים. בדיעבד זו הייתה זכות גדולה. גילינו קהילה נפלאה. לבסוף חזרנו הביתה רק אחרי שהוקמה גדר ההפרדה".

ש: איך היחסים עם הערבים מהכפרים השכנים

ת: "עד האינתיפאדה היו כאן קשרים מאוד יפים בין תושבי המקום היהודים לערבים. הרועים היו מגיעים אלינו לחצר, הילדים היו רצים החוצה לשחק עם העזים. לא פעם היינו מוצאים מנחות שהרועים היו משאירים לנו - שקית תאנים, לבנה מחלב עזים - ואנחנו כיבדנו אותם מפרי האדמה שלנו. כמובן, כל זה השתנה".

ש: לא מפריע לכם לגור במקום מבודד כל-כך?

ת: "לריחוק יש מחיר של אי נוחות מבחינה חברתית ומבחינה כלכלית, אבל זה מחיר שאנחנו מוכנים לשלם, כי התמורה שווה את זה. את הילדים אנחנו מסיעים כל יום הלוך ושוב למסגרות החינוכיות, לחוגים, לחברים. הגדולים נכנסו ללמוד בבית הספר האזורי רימון בקיבוץ מסילות, וזה היה כרוך בפרידה מהחברים הטובים שלהם חובשי הכיפה, שעברו ללמוד בבית אליהו. עם הילד הרביעי, אמיר, שינינו כיוון. לאחר שהלך לגן בקיבוץ מירב, רשמנו אותו לבית חינוך חדש שעומד להיפתח בבית שאן, "תלמוד תורה", המשתייך לחינוך החרדי, שם ילמד עם חבריו מהקיבוץ".

ש: זו לא בחירה קיצונית לגבי משפחה חילונית?

ת: "ביררנו והגענו למסקנה שזה בית הספר הכי טוב בסביבה. גם מבחינה תוכנית, גם באופן הלימוד והמורים. הכבוד שהילדים מקבלים מהמלמד, ההתייחסות אליהם בלי במרדף אחר ציונים שכנעו אותנו שזה המקום האידיאלי בשבילו".

אטרקציות נוספות

לאחרונה החלו להציע לאורחי המסעדה גם פעילויות שונות, המתבססות על שיתופי פעולה אזוריים - מופע מוזיקלי בטבע, סיורים וסיפורי תנ"ך - המחברים את המשתתפים לנוף הקדום. כמו כן מתקיימים פעילות אתגרית בפארק מלכישוע הסמוך, טיפוס וסנפלינג על מצוקי הגלבוע וסדנאות בישול בריא, שבהן חווים הנרשמים את כל השלבים, מקטיף הירקות ועד לסעודה משותפת. למתעניינים עורך גיתי סיור והסבר על שילוב החקלאות האורגנית והאקולוגיה בהדרכת הנגמלים בכפר. "המקום שלנו אולי נמצא בקצה העולם, אבל הוא מושך קהל שמחפש לצד ארוחות בריאות, גם תוכן, ואנחנו משתדלים לספק זאת".

יום חמישי, 8 בנובמבר 2007

הקולנוען משומרת

הקולנוען משמרת

רוני מ. האס

הוא עושה קולנוע ברפרודוקציות בינלאומיות וכל הזמן הזה שומר על בסיס היציאה הקבוע שלו: קיבוץ שומרת. אביתר דותן, הקים לפני שנתיים חברה עצמאית להפקת סרטי קולנוע ולאחרונה גם החל בשותפות מסחרית עם איש פיננסי שראה את הפוטנציאל הגדול. כל הענין הוא אומר זה לא להפסיק להעז להגשים חלומות

אביתר דותן, 39, חבר קיבוץ שומרת, הקים לפני שנתיים חברה עצמאית להפקת סרטי קולנוע, בשותפות עם רמי דימרי. מאז, בזכות קשרים שפיתח קודם לכן בתחום הקולנוע, בארץ ובעולם, הגיע להפקות משותפות עם אנשי קולנוע מארצות הברית, מבריטניה, מפולין, מספרד ועוד.

בתחום הטלוויזיה והקולנוע הוא החל לעבוד כבר בגיל עשרים וארבע, בתקופה שהטלוויזיה בכבלים נכנסה לתמונה. הוא התקבל לעבוד כמפיק בערוץ הספורט, וזכה להימנות עם מקימיו. הוא התקדם מבחינה מקצועית, וכעבור כמה שנים התמנה למפיק הראשי של שידורי החוץ בערוץ הספורט, והיה מהיוזמים ומהמפתחים של הניידות לשידורי החוץ.

עם הזמן, עבר לעבוד באולפני יגור, ומשם, התקדם לתפקיד סמנכ"ל תוכן בקבוצת גלובוס-גרופ (ג"ג). "שם נכנס בי חיידק הקולנוע. כשעבדתי בג"ג כסמנכ"ל תוכן, נחשפתי לעוצמות, לרוחב ולגודל של עולם הקולנוע, הרגשתי שזה התחום המעניין ביותר בשוק התקשורת. סדרי הגודל שבהם מדובר מבחינת רמת העבודה, מבחינה פיננסית ובכלל הם בלתי נתפסים. זה עולם שלם - מפיתוח הסרט ועד למכירות - עולם שלם שהתאהבתי בו".

ילדות בקיבוץ

דותן הגיע לקיבוץ שומרת כילד חוץ בגיל שבע, לאחר שאמו שושנה נפטרה ממחלה קשה. הוא אומץ על-ידי משפחת בארי, נקלט במוסד בקבוצת אלמוג ולימים התחתן עם נירית בת המשק. "הפכתי להיות בן משק לכל דבר. אני מאוד מחובר למקום, ויש לי קשרים עם חברים מכל שכבות הגיל. כאן זה הבית האמיתי שלי", הוא מעיד על עצמו.

כבר במוסד החל להפיק אירועים תרבותיים ולהשתתף בהם, כמנחה, ככותב, כמפיק. חיידק הבמה נמצא אצלו במשפחה. האח הבכור שלו, דודו דותן ז"ל, שהיה מבוגר ממנו בעשרים שנה, נהג לשתף אותו בחייו האמנותיים לאורך כל הדרך. מעולם לא התרברב בכך שאחיו מפורסם, ולא ניסה להפיק מכך תועלת.

"דווקא היום, לאחר שאחי נפטר, יותר קל לי להזכיר את הקשר שלי אליו. הוא היה לוקח אותי להופעות שלו, לאירועים, וכולם הכירו אותי בתור האח הקטן של דודו. דודו לא היה טיפוס שעושה פרוטקציות, ואת הקשרים שלי בעולם הקולנוע יצרתי בעצמי, אבל כמובן, זה אף פעם לא הזיק כשנודע שאני האח של דודו. הוא גם זה שעודד אותי להיכנס לתחום ההפקה, והניח את אבני הדרך לסגנון העבודה שלי, לדרך העבודה שלי עם אנשים, ליכולת לעבוד בשיתוף פעולה יצירתי".

סטרטאפ בתחום הקולנוע

לאחר שנבחר לשמש כסמנכ"ל כספים ותפעול של חברת החדשות בערוץ 10 ותוך כדי עבודה שם, גמלה בו ההחלטה לחזור לתחום הקולנוע, אך הפעם כעצמאי.

"החלטתי להקים סטארט-אפ בתחום הקולנוע. מבחינת הקיבוץ, הקמתי יזמות. בשנה הראשונה היה מדובר בעבודה אינטנסיבית ללא כל שכר בצדה. עסקתי בבניית התשתית בעזרת הקשרים שרכשתי בחמש-עשרה שנות עבודתי בתחום התקשורת. הקיבוץ, אף-על-פי שהוא מופרט, נתן לי גיבוי מלא, ואחרי שנה של עבודה קשה הקמתי את החברה".

דימרי שותפו הוא מומחה בתחום הצילום והפרסום, והשם שבחרו לחברה שלהם הוא "פרקסיס", שפירושו ביוונית "התמדה מובילה להצלחה". לאחרונה, חבר אליהם שותף פיננסי, איש העסקים ישי מור, וכעת הוא ודימרי פנויים יותר לעבודה הקולנועית עצמה.

יבול נאה

ההצלחה הראשונה שלהם הייתה קופרודוקציה עם הרשת האמריקנית TBN בסדרה בשם "כנגד כל הסיכויים", של המפיק האמריקני ביל מקיי. בסדרה מסופר סיפורה של מדינת ישראל דרך שלושה-עשר נסים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה של המדינה". הסדרה נחלה הצלחה אדירה וזכתה בצפיית שיא ב-13 השבועות שבהם הוקרנה ברשת האמריקנית ,TBN וכעת מתנהלים מגעים לסדרת המשך.

גם סרטם " למען אבי", קופרודוקציה ישראלית-גרמנית, נוגע בחוויה הישראלית, ומספר על מחבל מתאבד שמבלה סוף שבוע הזוי בתל אביב, לאחר שחגורת הנפץ שקשורה לגופו אינה מתפוצצת. "הסרט הזה ישתתף בפברואר הקרוב בפסטיבל ברלין. עדיין לא ידוע לנו באיזו קטגוריה הוא יתחרה, אבל הבחירה בו כסרט המייצג את ישראל בפסטיבל היוקרתי בברלין מחמיאה מאוד", אומר דותן. בסרט משחקים השחקנים הישראלים- שרדי ג'אברין, הילי ילון, שלמה וישינסקי, רויזנה קמבוס, מיכאל מושונוב, אביטל פסטרנק, חיים בנאי, ויוסף אבו ורדה. את התסריט כתב עידו דרור, וביים דרור זהבי.

סרט נוסף שלהם, שצולם בפולין, הוא קופרדוקציה ישראלית-פולנית, "אביב 1941", שביים אורי ברבש, ועוסק בהוויה של עם ישראל בימי השואה. הסרט מבוסס על ספרה של אידה פינק, ומספר על משפחה יהודייה הנמלטת מאימת הכיבוש הנאצי באביב 1941.

סרט מיוחד שלהם הוא הסרט דובר הערבית, "מחכים לסלאח א דין", שנכתב ובוים על-ידי זוכה פרס וולגין, הבמאי והתסריטאי עלי נסאר. הסרט מתאר סיפור אהבה פנטסטי, המתרחש בעבר ובהווה על רקע נופי הגליל ועכו. הגיבור המחפש אחר אהבה ישנה שלו, לומד על קשייה של החברה הערבית להתמודד עם עולם המשתנה בקצב כה מהיר, עד שהתרבות הערבית והמוסלמית מתקשה להכילו. הסרט נועד להפצה במדינות ערב, ובתחילת השנה הקרובה הוא ישתתף בפסטיבל הסרטים הגדול ביותר בעולם הערבי באבו דאבי. בנוסף, הוא ייכלל במיזם קולנוע נודד בשם "סינמה פדריסו", שיגיע ליישובים ערביים ברחבי הארץ. בסרט משחקים שחקנים ישראלים-ערבים - נאסרין פאעור, מחמוד אבו ג'אזי מתיאטרון חיפה ואחרים. במרבית סרטיהם מלוהקים שחקנים בעלי שם, כמו השחקן הבריטי ג'וזף פיינס, השחקנית הבריטית קלייר היגינס ושחקנים זרים אחרים ידועים במקומותיהם, כמו השחקנית הפולנייה מריה פאקולניס.

לקראת השנה הקרובה, החברה שלו מעורבת בחמישה מיזמים חדשים.

העבודה שלך מחייבת אותך לצאת בקביעות מהקיבוץ.

"כן. שלוש פעמים בשבוע אני נוסע לתל אביב, לעבוד במשרדי החברה, ויומיים בשבוע עובד מהבית. אלה הימים המוקדשים במלואם למשפחה. אני לוקח את הילדים מבתי הילדים, ומבלה אתם את שעות אחר הצוהריים. גם בימים שאני בתל אביב אני תמיד חוזר הביתה לישון. אני אוהב את הבית, וחוץ מהנסיעות לחו"ל שבהן אני נאלץ להיעדר ממנו למספר ימים, אני אוהב לישון בבית. אני לא ממש אוהב לטוס, אבל אני מודה שהחיבור לעולם הגדול מאוד מלהיב".

מיותר לשאול אם אתה רואה את עצמך חי מחוץ לקיבוץ.

"נכון. אני מחובר מאוד לא רק לקיבוץ, אלא גם לאזור, ולאחרונה אני עוזר להריץ את מומו בן-דוד לראשות המועצה האזורית מטה אשר, מול יהודה שביט הוותיק. אני פשוט חושב ומרגיש, שהקיבוץ הוא אחד הדברים האחרונים שנשארו מההוויה הישראלית היפה והטובה של פעם, למרות השינויים שחלו בו אשר הכרחיים להישרדותו."

איך מתייחסים בחוץ לעובדה שאתה חבר קיבוץ?

"בכל מקום בארץ ובעולם אני גאה להגיד שאני חבר קיבוץ שומרת. לעתים, אני זוכה להרמת גבה, אבל חשוב לי להפיץ את המסר שאפשר להיות חבר קיבוץ ולהגשים חלומות. אנשים צריכים לעשות הכול למען החלומות שלהם ולא לחשוש. יש לפניי עוד דרך ארוכה, אך אני מודה על כל מה שהשגתי עד היום".

עורך הבלוג