דנה ברנזון נולדה וגדלה בכפר גלעדי. חוויות לא קלות בתקופת הנעורים, הביאו אותה להתרחק מהחיים ומהקיבוץ, ולהתבונן בהם בעיקר מהצד. בגיל 23, כשחזרה אל הקיבוץ, לאחר היכרות ארוכה עם מרחבי ארצנו, התחברה אל החיות והן מצידן השיבו לה אהבה ואת הטעם לחיים. מה שהיא למדה על בשרה ונשמתה במשך 8 שנים בקרב החיות, הצליח מילואימניק אחד לראות בזמן המלחמה, אורח לרגע שנשבה בקסמה ובטבע. את המכתב ששלח לעמותת "תנו לחיות לחיות" קראה דנה במבוכה מעל גבי האינטרנט. והיא חושבת שאנחנו סתם עושים עניין. לשיפוטכם.
כילדה בקיבוץ, נהגו ברנזון ואחיה לאסוף ולטפל בחיות פצועות, בעיקר עופות דורסים. את משק החי מעולם לא פקדה בילדותה. דווקא כאשר שבה לקיבוץ, אחרי מסעות ברחבי ישראל, היא מצאה עצמה נשאבת לעבודה בקרב החיות, כאשר בשמונה השנים האחרונות היא משמשת להן כאם ואחות והן משיבות לה אהבה כגמולה. ברנזון: "כאשר חזרתי לקיבוץ התבקשתי לשלב עבודה כמדריכה לילדי א'-ו' עם עבודה במשק חי. מהר מאוד ראיתי שבשביל לתת לחיות את מה שהן באמת צריכות, אני חייבת לעבוד במשק חי במשרה מלאה ונאלצתי לעזוב את העבודה עם הילדים". היא אולי עזבה את העבודה עם הילדים אבל שלא במפתיע - הם לא עזבו אותה. "הילדים הפכו חלק אינטגרלי ממשק החי. זה התחיל בכך שהם הגיעו לבקר אותי והמשיך בכך שהם נקשרו לחיות ולפעילות איתן. החיבור של הילדים למשק חי היה חלק מההחייאה שהמקום הזה עבר, עד היום הזה".
דנה החלה לשתות בצמא כל שביב אינפורמציה הקשור לטיפול בחיות: השתלמה בסמינר הקיבוצים בקורס של מפעילי פינת חי. שם גם למדה כיצד להפוך את המקום למרחב טיפולי. לקחה קורסים בביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, החלה לקרוא חומר על החיות שגידלה והווטרינר, ד"ר רענן רפאלי, שמלווה את משק החי, השלים את התמונה. "אצלנו במשק חי, אין פינת ליטוף. אני לא סובלת את התופעה הזו, הילדים כבר מכירים את ההתוויה - 'זה שיש לנו את היכולת, לא אומר שיש לנו את הזכות'". ברנזון דואגת להסביר לילדים שאמנם זה מאוד כיף להיכנס לכלוב הארנבות, להרים וללטף, אבל עבור הארנבות זה עשוי להפוך לסבל גדול. "אני מלמדת אותם שעלינו לכבד את החיות ולתת להן תחושה מוגנת במרחב המחיה שלהן. משק החי שוקק חיים - בעלי החיים מוקפים כל הזמן בילדים אוהבים, הילדים עוברים תרפיה בעזרת בעלי החיים, תהליכים של גדילה והתפתחות. בשלוש השנים האחרונות מצטרפים אלי גם נערים לעבודה עם החיות במסגרת פרויקט המחויבות האישית שלהם. "משק החי משמש גם לשיקום חיות בר פצועות עבור רשות הטבע והגנים. מגיעות לפה חיות פצועות, שאנשים טובים מוצאים, ואני מטפלת בהן עד החלמתן ושחרורן בחזרה לטבע". דווקא את ג'ייד הבזה, מצאו ילדים מהקיבוץ. הם הביאו אותה לדנה שבועיים לפני המלחמה. יומיים לפני תחילת המלחמה, ג'ייד כבר היתה מספיק חזקה לחזור לטבע ודנה שחררה אותה לחופשי. אך ג'ייד נשארה בתחום משק החי, היא היתה מגיעה בתעופה אל דנה ודנה היתה נותנת לה אוכל מתוך כף ידה המושטת אל-על. זו בדיוק התמונה שלכדה את עינו הרגישה של המילואימניק האלמוני - בחורה העומדת באמצע פינת החי מוקדם בבוקר, ציפור נוחתת על כתפה למשמע שריקותיה - ואוכלת את מנת הבשר שזו אוחזת עבורה. "התחושה בהאכלת עוף דורס, מדהימה", מספרת דנה, "היא הרי יכולה לתלוש לי גם חלק מהיד". דנה עסקה בהאכלתן של החיות במשק החי כל המלחמה - בין הקטיושות ובתוך ההתראות, היא מצאה עצמה דוחסת יום עבודה שלם בשעתיים ומטפלת ומאכילה את כל חיות המשק - יעלים, כבשים, עזים, תוכים, תרנגולות, אווזים ועופות דורסים שונים. "רק עכשיו כשהמלחמה מאחורינו, אני פתאום קולטת כמה הזויה היתה התקופה הזו - הרי יכולתי ללכת לעבודה ולא לחזור". זה לא שהיא הדחיקה את זה לגמרי בזמן אמיתי - כל בוקר היתה נפרדת מהחתולים והכלבים הפרטיים שלה, גם תוך מחשבה שאולי לא יתראו יותר. בין האכלה להאכלה, היתה נאלצת להפסיק, לרוץ ולהמתין במרחב המוגן הקרוב. לא תמיד היה מספיק אוכל לכל החיות, והרבה פעמים המילואימניקים שהגיעו לקיבוץ, היו עוזרים לה ומביאים אוכל. היא מצידה חשה שלא בנוח שבמקום לנצל את ההפוגה למנוחה הם באים לעזור לה...
היעלה קטי
אבל החיים סביב החיות גם בשגרה, מסתבר, אינם קלים במיוחד. "עדר היעלים שלנו", מספרת דנה, "נושא מחלה גנטית שפוגעת בגדיים הצעירים, ואם הם חולים במחלה - דינם מוות. בכל עונת המלטה אנחנו יודעים שאסור יותר מדי להקשר אל הגדיים, כיוון שרובם ימותו מהמחלה. זה מאוד קשה, אנחנו לא נותנים להם שמות לפני הגיל הבטוח, בכדי למנוע שברון לב - הרבה יותר קשה להפרד מחיה שכבר ניתן לה שם ויש לה זהות". הפתרון המאולץ הזה לא עבד עם היעלה קטי, שעברה בשלום את מחסום הגיל הבטוח, ולפתע, בגיל ארבעה חודשים, התמוטטה מהתקף של המחלה. "זה קרה דווקא כאשר יצאתי מהשטח ל-10 דקות. כאשר חזרתי, מצאתי אותה ממוטטת על השער, ממש כאילו ניסתה לבוא אלי, לקרוא לי לעזרה". הווטרינר הצליח להקים את קטי על הרגליים, גם בפעמיים הבאות שהיא התמוטטה, אבל דנה כבר הריחה את מלאך המוות מתקרב. "בפעם האחרונה הגעתי אל הווטרינר עם קטי בידיים, קטי התנשפה בכבדות והווטרינר, שמכיר אותי טוב בשעות קשות, ביקש מהנוכחים לפנות את המקום. הוא נתן לי חומר הרדמה בשבילה והחזיר אותי הביתה, מתוך כוונה שכאשר אראה שסבלה גדול מדי, אגאל אותה בזריקת נשיקה מייסוריה. אבל אני לא הייתי מסוגלת. קטי מתה לי בידיים, רגע לפני המוות היא השמיעה צווחה נוראית, כמנהג יעלים לפני מותם. לא אוכל לשכוח את הצווחה הזו. ישבתי איתה משך שעתיים בידיים, דוממת. הילדים שהגיעו למשק חי פשוט הבינו שעליהם לתת לי להיפרד ממנה בדרכי. אח"כ הכנתי לה קבר וקברתי אותה". מותה של קטי הגדיל את חששה של דנה לחיי יערה, אחותה של קטי, אך למרבה המזל יערה לא מראה סימני מחלה וממשיכה לגדול יפה, בחברת הכלבים של משק חי, בהם היא רואה אחים לכל דבר.
אהבה ונתינה הדדית
"במשק חי מתרחשים המון דברים טובים והמון דברים עצובים, יש תקופות שצריך לקום כל 4 שעות בלילה, ולהאכיל גדיים צעירים, ויש תקופות שצריך לקבור חיה שאהבת. נכון שזה לא קל, אבל זה ממלא לי את החיים באהבה ונתינה הדדית. כאשר קיבלתי שיחת טלפון מ'תנו לחיות לחיות' קצת נבהלתי, אולי עשיתי משהו לא בסדר, אבל היא סיפרה לי על המכתב של המילואימניק. קראתי אותו במחשב והיה לי קשה לקשר אותו אל עצמי. בשבילי העבודה כאן היא עבודה יומיומית, הפתיע אותי שזה השפיע על מישהו באופן שכזה".
מכתבו של המילואימניק האלמוני:
מה שלמדתי ממך ילווה אותי כל חיימתוך nrg "ירוק נושך"
מכתב זה הוא מכתב תודה לבחורה שדרך החיות לימדה אותי מה באמת חשוב בחיים ומהי נתינה ללא גבולות וללא דרישות.
בזמן המלחמה הוצבנו בקיבוץ כפר גלעדי ומשם יצאנו למשימות שונות. מתחת למקום שבו ישנו נמצאת פינת החי. בימים הראשונים תהיתי אם יש מישהו מספיק מטורף שבא ומטפל בחיות כשהטילים עפים מעל בשני הכיוונים. באחד הימים בשעה שש בבוקר, בעודי עומד ומשקיף על העמק, אני שומע שריקות שבאות מתוך פינת החי. בעודי מחפש את מקור השריקות אני רואה בחורה עומדת באמצע פינת החי כשידה מושטת אל על. בהתחלה חשבתי שהיא כנראה מטורפת לחלוטין. אבל אז קרה דבר שעד אז ראיתי רק בסרטים. משום מקום פתאום הופיע עוף דורס, התיישב לה על הכתף, קיבל כמה ליטופים, לקח את האפרוח שהיא הכינה בשבילו ועף כשהיא מלווה אותו במבט.
הייתי בשוק, לא האמנתי שראיתי את זה. מהר ירדתי לפינת חי. משהו משך אותי לשם. הרגשתי שיש שם סוד שאמור להתגלות לי. ואז מצאתי אותה יושבת בין העזים והכבשים, מנסה לתת לכולם ליטוף, חיבוק, מילה טובה. אני בחור עירוני, לא רגיל למראות האלה. לא ידעתי איך להגיב. הצגתי את עצמי והיא התנצלה שאין לה הרבה זמן לדבר איתי, כי היא חייבת להאכיל את החיות, ובשיא הטבעיות - צירפה אותי למשימות. ביחד האכלנו יעלים, כבשים, עזים, עופות דורסים ועוד מגוון רחב של חיות. ראיתי איך כל האנרגיה שלה מופנית לכיוון החיות, להספיק לתת להם כמה שיותר לפני שרעש הקטיושות מתערבב ברעש התותחים.
בסוף ההאכלה, כשאני הייתי גמור לחלוטין (בחיי היומיום המאמץ הכי גדול שלי הוא לקום מהכיסא ולהביא לעצמי קפה), ישבנו לעשן סיגריה ודיברנו קצת. שאלתי אותה למה היא לא נסעה מהצפון והיא הסתכלה עליי מזועזעת לחלוטין. היא אמרה שטיפול בחיות כולל התחייבות בלתי כתובה שזה לטוב ולרע. ובמצב כזה אין סיכוי שהיא תעזוב אותם. היא אמרה שהם מספיק סובלים והדבר האחרון שהם צריכים זה לאבד את האנשים המוכרים להם. שאלתי אותה אם היא לא מפחדת למות. היא אמרה שמה שמפחיד אותה הוא מה יקרה לחיות שלה במידה והיא תמות. אם מישהו יאהב אותם כמו שהיא אוהבת אותם, אם מישהו יטרח להכיר אותם באמת. כי כל חיה היא בעלת אופי אחר ולא כולן מסתדרות עם כולן, ממש כמו כיתה של ילדים. כל זמן שתיית הקפה היינו מוקפים בכבשים שבאו לליטוף. יעלה קטנה שקוראים לה יערה נצמדה אליה לגוף לקבל קצת חום. הסתכלתי עליה בתמהון, אבל הרגשתי ממנה אנרגיות עצומות של נתינה וכולן נתונות לחיות. ואז היא ביקשה ממני להמתין שנייה. היא נעלמה לדקה וחזרה עם אפרוח מת בידה. כמעט הקאתי. אני רגיל למצב צבירה שונה לגמרי של עוף. היא דחפה לי את האפרוח ליד ואמרה לי, תרים את היד ותתחיל לשרוק. לא הרגשתי שיש מקום לסירוב. עשיתי כדבריה.
ואז הופיע העוף הדורס. דנה הכירה לי אותה בתור בזה מצויה בשם ג'ייד. ג'ייד התבייתה לי על היד. כמעט עשיתי במכנסיים, אבל הייתי מוקסם. היא חיכתה לליטוף ואז תפסה את האפרוח במקורה ועפה לעץ הסמוך כדי לאכול אותו. קשה לי להסביר את ההרגשה. התרגשות מטורפת עברה בכל גופי. עם כל זה שאני גבר קשוח, עייני היו לחות. דנה פשוט עמדה וחייכה ושאלה אותי אם יש משהו שיכול להשתוות לזה בחיי היומיום שלי.
במהלך המלחמה באתי עוד כמה פעמים לפינת החי כדי לעזור, אבל היום אני יודע שבאתי ללמוד מה חשוב. עד למלחמה חשבתי שהמסירות שלי לעבודה היא ההקרבה של חיי. אבל זה הכל שטויות. למדתי מה המשמעות של לתת בלי גבולות, בכל מחיר, בלי הנד עפעף ועם המון אהבה. מעולם לא נתקלתי בכזאת מסירות וכזאת כמות של אהבה וחמלה כלפי יצורים חיים.
אז דנה, זה הזמן להגיד לך תודה על שפתחת את לבי ואת עיניי. תודה לך על שהיית חזקה כל כך למרות שראו שאת על סף אפיסת כוחות. מה שלמדתי ממך ילווה אותי כל ימי חיי. תודה על דקות קסומות בצל הקטיושות. אני מבטיח להמשיך ולהעביר את המסר שלך דרכי ודרך ילדיי וחבריי. תודה. | 
רשומות
