יום חמישי, 26 בפברואר 2009

השאלון: ילדתי את עודד פעמיים - שיחות עם הורים, שילדם יצאו מהארון

השאלון: ילדתי את עודד פעמיים

רוני מ האס

מפגין יווני למען זכויות החד מיניים. צילום: רויטרס

החלטנו לצאת לשוחח עם הורים, שילדיהם יצאו מהארון. משפחות ההומו-לסביות. ידענו מראש שלא מדובר בשאלון נורמטיבי. שוחחנו עם שלושה הורים, כאלה שכבר עברו תהליך עם עצמם ועם קהילתם הקיבוצית, שמענו מהם על היציאה מהארון של ילדיהם, על הרגע שבו שמעו את הבשורה, על הכניסה אל הארון של הילדים ועל היציאה ממנו מול הקהילה הקיבוצית ובכלל. שאלנו שאלות קצרות. קיבלנו תשובות ארוכות. התרשמנו, שהחברה הקיבוצית עוברת נרמול אפילו בנושאים רגישים, שממשיכים לנפץ את הסטריאוטיפ הקיבוצניקי המצוי

בתיה ויגל, 58, בית קמה

ש. מתי ואיך נודע לך שילדך הומוסקסואל?

"עודד בני, היום בן 32, הודיע לי בגיל שבע-עשרה וחצי שהוא הומוסקסואל. הוא הגיע באחד הימים הביתה, זה היה אחרי הבגרות האחרונה, ואמר לי שיש לו סוד שהוא רוצה לספר לי. כלל לא העליתי בדעתי, שזה יהיה הנושא. אני אדם פתוח שרואה את החיים באופן ליברלי ומקבל, ובכל זאת הייתי בשוק. לא יכולתי להגיב. התאבנתי. לקח לי שניות ארוכות להתעשת, ואז קלטתי שלא חשוב עכשיו כלום, פרט לזה שהוא צריך אותי כרגע. שלוש שעות שאלתי אותו שאלות מטומטמות. אמרתי לו שאני אוהבת אותו מאוד, שיסלח לי שאני כל כך בורה בנושא, ושהוא יצטרך לעזור לי להכיר את העניין. פעלתי מהרציו".

ש. ועוד מחשבות?

"בהתחלה העסיקו אותי מחשבות, כמו, איזה מסכן, איזה חיים יהיו לו, כמה הוא בודד, איך לא ידעתי ולא ראיתי, איך לא הייתי שם בשבילו. אבל כאמור, ידעתי מיד שאתמוך בו ואעזור לו. אחרי שבועיים הגיעו הדמעות. עוצמות רגשיות של צער ושל רחמים. הכול מחוסר ידע. בדיעבד אני יכולה להגיד, שילדתי את עודד פעמיים, הפעם השנייה כשהוא יצא מהארון. המחיצות נפלו, מרגע ששיתף אותי, הוא איפשר לי להכיר אותו באמת. יכולתי לתת תשובות לכל מיני התנהגויות שלו. במהלך השנים שלפני גילוי הסוד, הוא לא שיתף בחייו, ופחות נתן לגעת בו. מיום שהוא יצא מהארון אני מרגישה שהכול פתוח.

ש. איזה תהליך עברת מול הקהילה בקיבוץ?

"בעצם, כאימא, מרגע שעודד יצא מהארון, אני נכנסתי לאותו ארון שהוא יצא ממנו, לקח לי שנתיים להוציא את זה החוצה. אני אחות בקיבוץ, והרגשתי לא נוח שאני לא משתפת, שאני מסתירה. עודד נתן לי את האישור הסופי, כשאמר לי שהוא חי בשלום עם עצמו, וביקש שאני אתחיל לדבר על כך באופן חופשי.

"השמועה הופצה במהירות. התגובות היו מאוד מפרגנות. הגיעו אליי חברים הביתה, חיבקו ופרגנו. בסופו של דבר, לא רק שלא נפגענו, זה אף הביא אותנו למקומות טובים יותר מבחינת ההתייחסות של החברה כלפינו.

ש. איך עברו עליו שנות הילדות במסגרות החינוך בקיבוץ?

"בחברה קטנה קשה יותר להיות שונה. כמו במשפחה גדולה, כך לילד במסגרת חברתית יש יותר מה להפסיד אם הוא שונה. לעומת זאת, אם החברה כן מקבלת, זה יכול להיות מלווה בהרבה תמיכה. עם כל זאת, אני מאמינה שעודד חי בבדידות גדולה כשרק הוא ידע את הסוד של עצמו. הוא היה צריך להתאים את עצמו למסגרת, וסיגל לעצמו חיים שלא באמת היו החיים שלו, כדי לעבור את התקופה עם חבריו.

איריס שש כוכבי, 50, מצפה שלם

ש. מתי ואיך נודע לך שבתך לסבית?

"עומר היום בת 24, ואצלנו התהליך היה אחר מהבחינה הזאת, שאני יזמתי את הגילוי בין שתינו. בעלי ואני הרגשנו שיש אצלה משהו אחר, אף על פי שבתנו יצאה עם בחורים חתיכים. כשהיא הייתה בת 17 החלטתי שאני שואלת אותה על כך. אמרתי לה, 'יש לך מה לספר לי?' והיא אכן אמרה, שכרגע היא מעדיפה נשים. אף על פי שחשדתי בכך קודם, ואני יזמתי את השאלה, תשובתה נחתה עליי במלוא הכובד. היא ביקשה שאספר לאביה. הוא לקח אותה לשיחה מול שפת הים, הסביר לה שהיא ילדתנו האהובה, והיה מאוד ענייני. לא עשה עניין מהדברים השוליים. התרכז בעיקר".

ועוד מחשבות?

"התגובה הראשונית הייתה שוק, ואחר כך הבהרתי לה שזה בסדר. ואצלי התחילו כל הפחדים, מה יהיה אתה, בטח יהיה לה נורא רע, כי החברה לא מקבלת חריגות שכזאת, עלו בדמיוני נשים גלוחות ראש, והפחדים: 'מה יגידו' 'מה עשיתי לא בסדר'. אך כלפי חוץ שידרתי קבלה מלאה. למעשה, עברתי שלבים טבעיים; שוק, קבלה, השלמה.

"משמעות הקבלה הייתה להגיד שהיא אהובה, וכי חברותיה מקובלות כאן, עדיין בתקווה שאולי זה ישתנה. הסבתי תשומת לבה לחתיכים בטלוויזיה. רק אחר כך הבנתי את זה. הפחדים היו מודחקים. כן עברתי תהליך של פחדים ושל ציפייה שזה "יסתדר". בסופו של דבר, עומר תמיד הייתה ילדה אהובה ועדיין מאוד אהובה.

"חשוב לי להגיד, כי עברתי בעצמי תהליך ארוך, והיום אני בעצמי מנחה קבוצות תמיכה של הורים בתהיל"ה (תמיכת הורים בהורים לילדים הומואים לסביות וטרנסג'נדר), ובקרוב עומדת להיפתח קבוצה באזור ים המלח ובקעת הירדן".

ש. איזה תהליך עברת מול הקהילה בקיבוץ?

"בתקופה הראשונה סיפרנו רק לבת הבכורה ולכמה חברים טובים. לאט לאט עם הזמן הכנסנו עוד אנשים למעגל. הרכילות עזרה להעביר את זה הלאה. לא הרגשנו שום שוני ביחס של החברה לא מקרב המבוגרים, ולא מקרב בני גילה, וכמובן לא מצד ילדים קטנים שאוהבים אותה. אני נוטה להאמין, שהקבלה שלה במצפה שלם היא גם בזכות היות הקהילה חמה, קיבוץ קטן. עומר עבדה בגן, כולם מאוד אהבו אותה. לנטיות המיניות שלה לא הייתה שום משמעות מבחינת החברה. בחצי שנה אחרונה היא עברה עם בת הזוג שלה לתל אביב, אחרי שחיו יותר משנתיים בקיבוץ. אני מאמינה שהמוטו של המשפחה שלנו - שכשלא עושים עניין ממשהו זה לא נהיה עניין - מאוד עזר בעצם הקבלה שלה".

ש. איך עברו עליה שנות הילדות במסגרות החינוך בקיבוץ?

"על הקושי של גיל ההתבגרות התלבש קושי נוסף; הקושי של השונות. עם זאת, קשה לי לדבר בשמה. נראה לי שחסכנו לה קצת קשיים בכך, שאני פניתי אליה בשאלה לגבי זהותה המינית, והיא לא הייתה צריכה לפנות אלינו".

ניצן ובתיה בר טוב. בן ובת מחוץ לארון.

אורי בר טוב, 56, כפר בלום

ש. מתי ואיך נודע לך שבתך ובנך חד מיניים?

"לפני תשע שנים, כשבתי, חן, היום בת 29, הייתה בת 21, חזרתי מנסיעה לחו"ל בענייני עבודה, והיא ביקשה ממני לבוא לדבר איתה בחדר, ומייד פתחה ואמרה לי, "בטח שמת לב, שלאחרונה אני מבלה הרבה בתל אביב". ישר שאלתי אותה, 'יש מישהו?' והיא ענתה לי, 'לא, יש מישהי'. לקח לי שנייה וחצי להתעשת, ואז אמרתי לה שכמו שהיינו גאים בה עד עכשיו, כך יהיה גם הלאה, ושהיא אותה ילדה אהובה שלנו. אז היא סיפרה גם לאימא. היא מאוד גלויה. אין פוזות. אין גמגומים. הכול על השולחן. לא בבוטות, אבל בישירות.

"הבן, ניצן, היום בן 28, הגיע אלינו בערך שנה אחריה. הוא מאוד כעס על אחותו כשיצאה מהארון. כנראה, הוא עדיין לא גיבש את הזהות המינית של עצמו וזה בלבל אותו. חצי שנה הוא לא דיבר אתה. בעצם, כשחזרו לדבר, הוא התחיל לצאת מהארון בתמיכתה. וכך, לא הופתענו כשבארוחה משפחתית הוא סיפר לנו, שהוא הומוסקסואל ושיש לו חבר כבר שלושה חודשים".

ועוד מחשבות?

"כשהבן שלנו הצהיר על היותו הומוסקסואל, הגבתי בהומור ואמרתי, שאני כבר כנראה נכדים אקנה בכל-בו... בכל מקרה, כלפי שניהם הגבנו באהדה מלאה לגמרי. לבת, אחרי שסיפרה לנו שיש לה בת זוג, אמרנו שהיא הבת שלנו, שאנחנו אוהבים אותה, שנעזור לה בכל בעיה שתהיה. לא עברנו שום תהליך, שעליו שמענו מהורים אחרים, של אבל או של תחושת אשמה. זה מה יש, ואנחנו חיים עם זה הלאה. כך גם עם הבן.

"כן הרגשנו שאנחנו צריכים ייעוץ מקצועי, כדי לגבש עמדה כיצד לשתף את הבן הצעיר (היה בן תשע). בסופו של דבר, המטפלים היו יותר מבולבלים מאתנו, וגיבשנו לבד את דרך ההתמודדות אתו. לאחרונה, החלטנו להקים קבוצת תמיכה אזורית להורים, אחרי הכשרה שעברנו בארגון התמיכה הארצי להורים (תהיל"ה), והיה לנו חשוב לקבל לשם כך הסכמה מכל הילדים. הילד הצעיר (היום בן 18) ביקש קצת זמן לחשוב על זה, ואחרי כחודשיים קיבלנו את אישורו".

ש. איזה תהליך עברת מול הקהילה בקיבוץ?

"הקיבוץ שלנו ליברלי על סף אנרכי. לא עברנו שום תהליך מיוחד. לא הלכנו וסיפרנו. הילדים סיפרו לחברים באופן גלוי. החברים קיבלו אותם, והם לא חוו שום הסתייגות מהחברה. אנחנו חווינו את הלגיטימציה לאחרונה, כשהחלטנו להקים את קבוצת התמיכה להורים וניגשנו לבקש אישור להשתמש במועדון לחבר, שקיבלנו בלי שום בעיה. גם כשביקשנו רשות לתלות את המודעה למפגש הראשון ברחבי הקיבוץ, לאף גורם לא הייתה בעיה עם זה. אומנם את ההודעה בכל-בו מישהו הוריד אחרי שבוע, אז יכול להיות שיש בקיבוץ אנשים שפחות נוח להם עם זה.

"אומרים שגם להורים יש רגע של "יציאה מהארון". בדיעבד, אני מרגיש שתליית המודעות על הקמת קבוצת התמיכה ברחבי הקיבוץ הייתה האירוע המכונן שלי, היציאה מהארון שלי. זה היה רגע של הכרזה פומבית. אין חזור. אחרי זה חשתי הקלה".

ש. איך עברו עליהם שנות הילדות במסגרות החינוך בקיבוץ?

"לא היה משהו מיוחד שאנחנו ראינו. שניהם יצאו מהארון רק אחרי הצבא (אם כי לחן היה חבר בעת שירותו הצבאי). שניהם לא נראים כמו הסטריאוטיפ של לסבית או הומו, גם בעיסוקים שלהם; שניהם היו מאוד חברתיים, מקובלים".

עורך הבלוג