יום שני, 8 בפברואר 2010

הקיבוץ הנדיב


הקיבוץ הנדיב

רוני מ. האס


עץ הברוש. צילום: יגאל אשוח
קיבוץ כפר גלעדי נחצה בחודשים האחרונים לשניים: אלה שהיו בעד עקירת עץ הברוש שמול חדר האוכל, ואלה שהיו בעד שמירתו בשל הכבוד לשיבתו רבת השנים, אבל כאשר נפלה ההחלטה לעקור את העץ, התגייסו ותיקי הקיבוץ והביאו את מציל העצים האגדי מהגליל. סיפור לכבוד ט"ו בשבט

לו ידע של סילברסטיין מחבר הספר "העץ הנדיב" על פעולת ההצלה הנועזת, שנעשתה החודש בכפר גלעדי לעץ הברוש הזקן שליד חדר האוכל, ייתכן שהיינו מחמיצים את יצירת המופת הזאת, כי סופו של הסיפור היה אחר. סוף טוב יותר.

הכול החל לפני קרוב לתשעים שנה, וקיבל תאוצה לפני כשנתיים, כאשר הורים מודאגים בקיבוץ כפר גלעדי ניגשו למנהל הקהילה, להביע את חששם מפני קריסתו של עץ הברוש הזקן שבשורת הברושים, על הדשא הגדול ליד חדר האוכל. מספר חודשים לאחר מכן קיבל דני מירן, 64, מדריך נוי ומנהל מחלקת הגינון של המועצה האזורית הגליל העליון, שיחת טלפון מרכז הנוי של הקיבוץ, בבקשה לקבל ייעוץ מקצועי בנוגע לסוגיה, שכמעט הצליחה לפלג את קיבוץ כפר גלעדי הוותיק לשני מחנותמי שראו בעץ הנוטה מטה מקור סכנה,שפתרונו כריתה מיידית, ומי ששמרו לברוש הוותיק חסד נעורים, וביקשו למצוא דרך לאפשר לו להמשיך את חייו גם כשרבו ימיו.
צילום: יגאל אשוח
ילדי כפר גלעדי לדורותיהם היו עורכים ביניהם תחרות, מי יטפס יותר גבוה על העץ, שקומתו הלכה ונטתה מצעירותו, עד שהגיע לכיפוף בזווית של כ-45 מעלות. ככל שהעץ הזדקן וכפף קומתו, כך גבר פחד ההורים מכך שיארע אסון, ואכן נתגלה ריקבון כלשהו בצוואר הגזע, אשר התייבש כולו בחלקו העליון, אך בחלקו התחתון נשאר בריא.

העץ הזה הובא לכפר גלעדי כשתיל רך בימים, אי שם באמצע שנות ה-20. גדעון גלעדי, שכל פרט הקשור בהיסטוריה של כפר גלעדי מתועד אצלו, לא רוצה להתחייב על השנה המדויקת, אבל יודע לספר כי מהמשתלות הגדולות של הברון באלג'יר היו נשלחים מפעם לפעם משלוחי שתילים לארץ, שעליהם היו מבשרים במושבות וביישובים החדשים, ואותם הייתה מחלקת חברת פיק"א. מכפר גלעדי נסעו לחיפה אליעזר קרול ונחום הורוביץ, כדי להביא את השתילים. היות שאין תיעוד על הנסיעה הזאת, לא ברור בדיוק באיזה כלי רכב השתמשו. תורה שרייבר מספרת, כי נסעו בעגלה עם סוס, מרחק שלושה ימי נסיעה, אך גלעדי איננו רוצה להתחייב על הדבר. מה שברור הוא, שלכפר גלעדי הגיעו יותר עצים ממה שהוקצבו להם. על פי האגדה המקומית, השניים הגיעו ראשונים לנמל, והזדעזעו להיווכח כי הערימה שהייתה מיועדת לכפר גלעדי היא קטנה משל הערימות שהוקצבו למושבות. קרול והורוביץ, החלו ללקט מפה ומשם, העמיסו על עגלתם מנה כפולה של נטעים, הצליפו על גב הסוס ומיהרו הביתה, מהלך שלושה ימי נסיעה נוספים. אבל גלעדי אומר, שהפולקלור הקיבוצי פשוט טיפח את הסיפור הזה, ובכל מקרה מאחר שלא עוקרים נטוע, נשתלו מיד כל השתילים במשתלה מיוחדת, שנקראה "הגן הצרפתי" והיום שרידיה משוחזרים בגן יוצא דופן, בצמוד לשביל הלולים היפהפה שבקיבוץ. "בין השתילים היו ברושים נהדרים, שקשה למצוא כמותם היום בישראל", מספר גלעדי. "רק כמה מהם פזורים במושבות הברון, ואחד מהם הוא אותו ברוש - גיבור סיפורנו - שעליו מטפסים ילדי כפר גלעדי.

מירן קיבל כמה הצעות להצלת העץ, אבל הלחץ לעקור את הברוש גבר והפתרונות לא עזרובקיץ האחרון זעקת ההורים התגברה, וככל שהחורף קרב, גבר הפחד מפני אסון. אבל אז נכנסו ותיקי הכפר לפעולה.

אחד הבולטים בהובלת המאבק להצלת העץ היה אורי הורביץ, 83, מדור הבנים של כפר גלעדי. "ישבנו קבוצת ותיקים סביב השולחן בחדר האוכל", מספר הורביץ, "ואני העליתי לדיון את המודעה שהתנוססה על לוח המודעות, המספרת כי נפלה החלטה לכרות את העץ. כל יושבי השולחן הביעו מחאה. "למזלי, יום למחרת ישבתי עם מהנדס המועצה, אורי אמיר, והוא הפנה את תשומת לבי לעץ תות בכפר בלום, שקיבל תמיכה והצלה מידי הפסל והמסגר ומציל העצים לעת מצוא, שאול סיני ממעין ברוך.

שאול, איך הפכת למציל עצים?
"כחובב טבע, מאז ומתמיד היה לי יחס מיוחד לעצים. הפעם הראשונה שנדרשתי לעניין הצלת עצים הייתה לפני כשלוש שנים, כאשר לרגל חגיגות שנות ה-60 במעין ברוך, ביקשנו לתת כבוד לשלושת עצי האורן האחרונים, ששרדו מתוך חורשה שלמה שניטעה ביום העלייה לקרקע. שכבת האדמה במעין ברוך מאוד שטחית, כי היא יושבת על סלע קשה,והעצים התקשו להכות שורש. מתוך חמישים אורנים שניטעו, רק שלושה שרדו, ולהם נתנו תמיכה בעזרת מילוי של אדמה, שחיזקה את אחיזתם בקרקע. כך הצלחנו לשמור עליהם ולתת להם עתיד".

לאחר ניסיון זה, קיבל סיני פנייה בשנה שעברה, להציל את עץ התות העתיק שבכפר בלום. על ידי תמיכה של עמודי פלדה, הצליח לאפשר לעץ להמשיך את חייו בלי לסכן את חיי הילדים.

וכך לפני כשלושה חודשים, הוא התבקש על ידי מירן להגיע לחצר כפר גלעדי ולחוות דעתו על הברוש. סיני, שהתקשה להבין כיצד אנשים טובים יכולים לוותר על עץ עתיק יומין, ועוד כזה שנושא על כתפיו הירוקות חתיכת היסטוריה מקומית, נרתם מיד למשימה והגיש הצעה, אשר לרווחת הגוש המשמר, התקבלה על ידי הנהלת הקיבוץ.

אז איך נערכה פעולת ההצלה?
"לצורך התכנון נעזרנו בקונסטרוקטור, וערכנו חישובים הנדסייםמשקל העץ כשלוש טונות; לקחנו בחשבון עוד שלוש טונות כובד שלג, שלוש טונות עומס רוחות ועוד שלוש טונות, ליתר ביטחון. מצאנו ששתי קוביות בטון בגודל של 120 על 120 על 120 - יהוו בסיס מספיק חזק, שאליהן נוכל לרתך שני עמודים בצורת V הפוכה שעליהם ייתמך העץ. למניעת טיפוס הילדים על הגזע, תכננו סבכה אסתטית, שאליה חיברנו משחקים שיפצו את הילדים על אובדן השעשוע המקורי".

במשך מספר ימים בנה סיני את התומך במסגרייה של מעין ברוך, והקמתו של התומך תחת העץ ארכה עוד יום שלם, שבמהלכו זכה סיני לשמוע לא מעט הערות מחברי הקיבוץ, ביניהם חברת משק שנהנתה לספר באוזניו את זיכרונות ילדותה, שכללו גם הם גלישה על גזע העץ, שכבר בימים ראשונים החל לכופף קומתו.

הורביץ מכבד את העצים שבחצר המשק, והוא לא הרשה לגעת גם בעץ האורןשנטתה קומתו סמוך לביתו. לקראת פרידה הוא מצהיר: "אמרתי ואני ממשיך לומר לכל מי שמעוניין לשמוע, כולל באסיפת החברים האחרונה - העץ יחיה אותנו ואחרינו". נראה שמחשבה זו עושה טוב לסבא הורביץ, שבדיוק לקראת ט"ו בשבט קיבל הודעה על הולדתו של נכד חדש.

עורך הבלוג