עיגול שחור לנצח

רוני מ האס

כל מה שמעניין את גבי, אבא של הרן, זה להנציח את בנו. "זה משהו אובססיבי שנמצא גם אצל ההורים האחרים", הוא אומר * שיחה עם אדם שמלחמת לבנון השנייה לא הסתיימה עבורו, היא הווה שחור ומתמיד, שאינו עובר * עכשיו, יחד עם עוד חמישה הורים מהגליל, הם עורכים תחרות דואתלון באגמון החולה לזכרם של ששת חללי המלחמה מיישובי עמק החולה יום לפני שהרן לב ז"ל נהרג, יומיים לפני כניסת הפסקת האש לתוקף במלחמת לבנון השנייה, הוא הביא את כל החבר'ה הביתה, למעיין ברוך, להתפנק אצל ההורים שלו. אימא שלו, ורד לב, מנהלת המכבסה בקיבוץ, שכיבסה כל המלחמה מדים ובגדים ליותר מ-50 פלוגות, חינם אין כסף, כיבסה גם הפעם לכל החבר'ה. אבא שלו, גבי לב, היה אחראי על האוכל. החבר'ה התרחצו בבריכה, כשהקטיושות שורקות מסביב, אכלו לשבעה, ולסיום הכריח הרן את כולם להצטלם "כדי שנוכל לעשות עיגול שחור מסביב למי שלא יחזור". הם התארגנו לחזור לשטח, מצוידים בצידניות מלאות ארטיקים, ומאפים שאימא שלו הכינה. הם התבדחו ביניהם שזו הסעודה האחרונה. מן הומור שחור שכזה. יום אחרי זה ההורים שלו הרשו לעצמם לנסוע להינפש כמה שעות בקיבוץ האון, הם עשו את זה רק פעם אחת לאורך המלחמה. הנופש נגדע באבו. הם קיבלו הודעה שהטנק של הרן נפגע. כל ארבעת הלוחמים נהרגו. דיסקית על הצוואר גבי לב אומר שהוא חי כל המלחמה בתחושת ביטחון מלאה ששום דבר לא יקרה. "הסתובבנו בקיבוץ כשקטיושות מתעופפות מכל עבר, לפנות ערב היינו פותחים שולחן, יושבים, מדברים, כאילו כלום לא יכול לקרות. עסקנו כל הזמן בלדאוג לחיילים. ורד כיבסה בלי הרף, שלחה עוגות ועוגיות, עופות ותפוחי אדמה מבושלים, לחיילים בשטח, אולי בגלל זה חטפתי את ההודעה על מותו של הרן בבומבה כזו גדולה, כל כך הייתי בטוח שלא יקרה לו כלום". הוא נראה כמו הקיבוצניק האולטימטיבי. מזוקן, חולצה כחולה, שזוף, רק הדסקית שהוא נושא על צווארו שלרגע מתעתעת ונראית כל כך שייכת למראה הישראלי הזה, ואז מכה בך באכזריות באיזה פן של הישראליות מדובר כאן בעצם. הוא מספר על טלטלה שעברה עליו, עדיין לא יצא ממנה, הוא עדיין לא חזר לעבודה במפעל, הוא מעיד שכל מה שמעניין אותו מאז אותו יום שחור זה הרצון להנציח את בנו בכורו, בכל צורה והזדמנות. הוא רואה את זה גם אצל ההורים האחרים. "משהו אובססיבי", הוא אומר. במלחמה הזו נהרגו שישה חיילים צפוניים, ביניהם כאלה שגדלו לקול שריקות הקטיושות. כולם נהרגו בשביל לשמור על הבית, לא רק הלאומי, גם הפרטי. ואלו שמותיהם: דן ברויר מבית הלל, נמרוד שגב מראש פינה, דודו עמר מקרית שמונה, אשי נוביק מכנף, לירן סעדיה מקרית שמונה והרן לב ממעין ברוך. משפחות ההרוגים חברו יחדיו וממש מתוך אותה תחושה עליה מדבר גבי לב, של הצורך להנציח את הבן, האח או הבעל והאבא שנהרגו, הם נענו לרעיון שהביאו לפתחם ירון מרק ורפי פרנק מכפר הנשיא לקיים אירוע ספורטיבי גדול לזכרם של ההרוגים. בנובמבר הם יצאו לדרך. צעד ראשון היה הקמת עמותה "אתנו לנצח" שתנהל את העניין, כולל גיוס כספים שמסתבר כי אינו עניין מובן מאליו. דורית אלמליח, אחת המועמדות לראשות המועצה האזורית הגליל העליון, הסכימה לעמוד בראש העמותה, והחלה לנהל את גיוס הכספים והתומכים השונים. אגמון החולה לקח על עצמו לארח את האירוע, ממלאי תפקידים בקק"ל משתפים פעולה במבצע, המועצות האזוריות הגליל העליון ומבואות החרמון, חברת פרסום ויחסי ציבור מקומית, רואה חשבון, עורך דין ועוד אנשים טובים נתנו יד להרמת האירוע על הרגליים. מכל הארץ וכך, בין דמעה ולב כואב לצורך להמשיך לזכור ולהזכיר, יוצאת תחרות הדואתלון הראשונה באגמון החולה לאוויר העולם. שש המשפחות השכולות ייסדו את העמותה ובשיתוף איגוד הטריאתלון ומצאו את הדרך לשלב את הגליל, האהבה לטבע ולמרחבים, עם האהבה לספורט ולבניהם שנפלו במלחמה. לתחרות הוענק השם "דואתלון באגמון" והיא תתקיים ביום שישי ה-29 ביוני. כיאה לדואתלון, התחרות תורכב מריצה ורכיבה על אופנים ותכלול את המקצים: ילדים בשלוש קבוצות גיל שונות, מיני ספרינט, נוער, נבחרת, בוגרים, מקצי חיילים ומקצים עממיים. מלבד מקצי התחרות והמקצים העממיים יתקיים במקום הפנינג לכל המשפחה, קיר טיפוס, יריד אומנים, הופעה של עידן רייכל ופעילויות נוספות. האירוע מפורסם בכל הארץ במטרה למשוך ציבור מתחרים וקהל, לא רק מקומיים, כי אם מכל רחבי הארץ. גבי לב מרגיש שהאירוע הזה מאוד מתאים להנצחת בנו. "הרן היה מטורף על ספורט, לא ברור בדיוק מאיפה זה בא לו, הוא ידע את שמות השחקנים של כל ענפי הספורט בארץ ובעולם, עקב באינטרנט ובעיתונות אחר ההתפתחויות השונות בתחום, בזה הוא התעניין כל הזמן. שיחק כדורגל בגיל צעיר, הצטרף לנבחרת הרוגבי של גליל עליון, היה גבוה וחזק, שיחק גם כדורסל, אבל בתחום הזה הייתי אומר שהוא בלט במיוחד כאוהד שרוף של קבוצת הכדורסל גליל עליון, שם בעצם פגש את דן ברוייר ז"ל, שלמד כיתה מתחתיו. הם שיחקו כדורסל ביחד והשתייכו לקומץ האוהדים המשוגעים של גליל עליון. הרן היה תמיד חייב להגיע לכל משחק כשאתו שני תופי ענק, שבקושי נכנסו לרכב, אבל בשבילו זה היה הכרחי להגיע ככה מצויד, ולתמוך בקבוצה שכל כך אהב". מלחמה בצריח שני החברים הללו מצאו את מותם באותו יום, בסוף המלחמה, בתנאים שמשאירים בפי האב טעם מר ותחושת כעס על צה"ל: "הגיעו אלינו כל מיני אנשי צבא. מפה לשם אני שומע סיפורים ולא מאמין למשמע אוזני. הכי קשה לי עם העובדה שהטנק של הרן נחשף לאש האויב, רק משום שמפקד האוגדה, גל הירש (שפרש מצה"ל לאור החלטת הרמטכ"ל שלא יוכל למלא תפקידי פיקוד), התעקש שהחיילים יעבירו את הטנקים ממקום אחד לשני לאור היום, למרות שהוזהר, שוב ושוב, שהוא מסכן באופן ודאי את החיילים, ושכדאי לו לחכות עוד שעה כשיהיה כבר חשוך, אך הוא התעקש שהטנקים יצאו לדרך. קראתי את ספרו של עפר שלח 'שבויים בלבנון', גם שם עולה התופעה של שלושה ממפקדי האוגדות שמעולם לא פיקדו על אוגדות שריון ועשו הרבה טעויות". סיפרו לו שגל הירש לא הקשיב לאף אחד, שהתעקש על שלו. זה מכעיס אותו, מכאיב מאוד. "מוות מיותר", הוא אומר. הוא חוזר לעניין ההנצחה, לא מתחפר יותר מדי בתסכול, מספר על המאבק שהוא והורי צוות הטנק שנהרגו עם הרן לוקחים בו חלק, לטובת אנדרטה שהם רוצים להקים לזכרם. "ביקשנו מצה"ל את ראש הצריח של הטנק של הבנים שלנו, לטובת האנדרטה. מסתבר שזה לא כל כך פשוט, הצבא התנגד בהתחלה, טען שזה תקדים, מוכנים לתת צריח אחר, אבל אנחנו לא מוותרים, הגענו עם זה לראש הממשלה שהבטיח לעזור, לראש אכ"א, אלוף פיקוד צפון וכל צמרת הפיקוד בצה"ל שאישרו לבסוף את העניין. למרות כל זאת, עדיין שום דבר לא זז". להתאמן זה יקר אבל לא זה מה שגורם לו להיות כל כך מאוכזב מהצבא. מעבר למחדלי המלחמה, הוא מספר על כל מיני אנקדוטות שפשוט לא יוצאות לו מהראש. "אחד המפקדים סיפר לי שכאשר הודיעו לו שהוא נכנס ללבנון, הוא שאל למה לא הודיעו לו לפני שבועיים, למה לא גייסו את החיילים והכינו אותם למלחמה. התשובה הייתה שלהתאמן זה יקר". גבי לב מריר ומזועזע. הוא אומר שמישהו נתן לו סיבה לכך שבנו וחבריו, הסדירים, הוחלפו על-ידי מילואימניקים והועלו צפונה תחתם על מנת להיכנס ללבנון. זה לא משום שהם חיילים יותר מאומנים ומתאימים, אלא מסיבות כלכליות: כאשר חייל מילואים נהרג, סיפרו לו, הצבא מחויב לשלם למשפחתו פיצויים בסדר גודל של מאות אלפי שקלים. על חייל סדיר הצבא מחויב לשלם רק כמה עשרות אלפי שקלים פיצויים. "מסתבר שמאז שהחלו הפרטות בצה"ל, החישובים הכלכליים תופסים מקום יותר משיקולים אחרים". לב אומר כי הוא עצמו זוכר צבא אחר: "אני נלחמתי במלחמת לבנון הראשונה, הייתי בתותחנים. אני זוכר איך התפעלתי אז מהסדר והארגון, כל האספקה הגיעה במסוקים - תחמושת, מזון, לא זכור לי שהשאירו חיילים לבזוז חנויות מרוב רעב וצמא. המכונה אז הייתה מתורגלת היטב, עבדה כמו שצריך. אבל זה לא רק במלחמה הזו שנגלו לעיני הבקיעים הללו בתפקוד הצבא, לאורך כל השירות של הרן, נתקלנו במקרים שפעם לא יכולת להיתקל בהם. זכורה לי במיוחד שבת אחת שהרן התנדב כהרגלו להישאר לשמור על הציוד של כל החבר'ה אי שם בשטח. מפה לשם גילינו שבמהלך כל הסופשבוע הבן שלנו נשאר רעב כי אף אחד לא דאג לשלוח לו אוכל. היינו צריכים להרים טלפונים ולהאיץ כמה וכמה פעמים באחראים שיפעלו לכך שהבן שלנו יקבל משהו לאכול. הרן בטח היה נבוך בגללנו, הוא תמיד דאג לכולם, בטח פחד שסיבכנו מישהו בגלל שהתערבנו, אבל אנחנו הרגשנו שזה לא יתכן שהבן שלנו מספר לנו בשלווה שאפיינה אותו כל כך, בנינוחות שלו, שהוא עוד לא ממש אכל, ואנחנו נשב בחיבוק ידיים ולא נעשה משהו בנדון". לחיזוק הגליל לב חוזר שוב לאירוע הדואתלון. הוא מספר שהצליחו לאסוף כספים מכל מיני בעלי עסקים, לא כ"כ מצאו מממן גדול, מישהו שיתן חסות מלאה ויתן להורים תחושה שזה בידיים גדולות וטובות. הוא מסביר כי מה שמשמח אותו באירוע ההנצחה היא העובדה שהרבה גורמים בגליל יתחזקו בזכותו. "הכוונה שלנו היא שיהיה יום ספורט גדול בגליל פעם בשנה, כמסורת. זה טוב לאגמון, זה טוב לתיירות בגליל. בשנה הבאה אנחנו מתכוונים כבר לארגן טריאתלון - להוסיף תחרויות שחיה, חשוב לנו שהאירוע ימשוך משתתפים רבים ככל האפשר ומכל הארץ. הספורטאים שמגיעים מרחוק, הוזמנו כבר יום קודם לאזור, הרבה צימרים וקיבוצים תרמו לטובתם מקומות לינה, בערב נעשה להם ארוחה משותפת בכפר בלום, הכל ממומן מתרומות שהעמותה קיבלה מבעלי עסקים בגליל". שלושה שבועות לפני התחרות נרשמו כבר 500 משתתפים, בנוסף לכ-400 חיילים מיחידות הנופלים וכ-500 משתתפים עממיים, לא תחרותיים. זאת מעבר לקהל הרב הצפוי להגיע. עידן רייכל יופיע מול הקהל הרחב, הרבה צעירים ישבו על הדשא לשמוע אותו ורק שישה חבר'ה צעירים לא יהיו שם, למרות אהבתם הגדולה לנופי הבית שלהם ואהבתם הגדולה לספורט. משפחותיהם בחרו להזכיר לכולנו בדרך האמיצה והמרגשת הזו שאת המנגינה שלהם אף אחד לא יוכל להפסיק.