יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

אהבתו השנייה היא אהבתו הראשונה - אריאל שמיר


23.12.2010
daf@maariv.co.il  ארכיון עיתונות  
אהבתו השנייה היא אהבתו הראשונה

רוני מ. האס

 

אריאל שמיר
אם זה היה תלוי בו, היה אריאל שמיר ממרום הגולן סוגר את כל גני החיות ומשחרר את תושביו לטבע, כיוון שהוא יודע שזה לא יקרה, הוא הקדיש את מרבית חייו לשיפור רווחת המחיה של החיות השבויות, וכשהשתקע עם משפחתו בהרחבה של מרום גולן, התפנה לאהבתו השנייה - פיסול בעץ - והחל להנציח את דמויות החיות שהוא אוהב בעצים ממוחזרים. אידיאליסט של המאה העשרים ואחת

אריאל שמיר, 49, ממרום גולן, הוא סוג של אידיאליסט נדיר. אוהב טבע וחיות אמיתי, שהקדיש את מרבית חייו ונשמתו למען עולם החי, בייחוד למען אלה הכלואים בינות כתלים או גדרות. אף על פי שאינו מאמין בגחמה האנושית של כליאת חיות למען ישעשעו אותנו, בני האנוש, הוא עשה ככל יכולתו לשפר עד כמה שניתן את רווחתם של בעלי החיים שנאלצים לחיות בסוג של כלא, כפי שמדמה זאת שמיר, על לא עוול בכפם. אין ספק, אידיאליסט. שמיר בילה את רוב שנותיו בקרב חיות בר, בתור מטפל בגני חיות, בספארי וברחבי העולם, כחוקר בעלי חיים. כיום הוא פוגש את עולם החי בטיוליו היומיים ברחבי הגולן, ואת הרשמים הרבים שצבר במהלך חייו הוא מצליח להטביע בפסלי עץ, שבהם הוא מגלף את עולם החי שנותר חקוק בנשמתו.

פינת החי ברמת גן


בשש השנים האחרונות חי שמיר עם אשתו ועם שלושת ילדיו בהרחבה של מרום גולן, לשם הגיע אחרי כמעט 30 שנה שבהן עבד בקרב בעלי חיים מכל הסוגים והמינים, בארץ ובעולם.

משפחתו של שמיר הגיעה לארץ מארגנטינה כשהיה בן שלוש, והתיישבה ברמת גן, בסמוך למקום שנמצא בו היום הספארי בפארק הלאומי. אז הייתה בו פינת חי קטנה והוא צמח כילד טבע בתוככי העיר הגדולה, והקדיש כל רגע פנוי לשהייה בקרב בעלי חיים ולטיפול בהם. שמיר הקטן חילק את זמנו בין חיות פינת החי הרמת-גנית ובין גן החיות הישן של תל אביב.

מה בדיוק עשית שם כילד?
"מגיל צעיר נמשכתי לבעלי חיים. נהוג במקומות כאלה לאפשר לילדים אוהבי חיות לסייע בעבודות הטיפול, וכך גם היה איתי. נתנו לי לעזור בעבודות תחזוקה קלות, בהאכלה, בניקוי כלובים. כך יכולתי לשהות מדי יום בקרב החיות שמאוד אהבתי. הקשר שלי עם הספארי קיים עד היום, כי אני שם פחות או יותר מהיום שהוקם".

אחרי הצבא הוא בחר בטבע הגלילי כבית. "הייתי רועה צאן במצפה אבירים, עבדתי עם כבשים וסוסים, והייתי ממונה גם על כלבי בורדר קולי שאילפנו. בניתי בקתה ביער, וחייתי עמוק בתוך הטבע".

אבל בנוסף לאהבת בעלי חיים, אתה עוסק גם באמנות.

 "כילד אהבתי לצייר ולפסל. הסקרנות שלי בתחום הזה לא ידעה שובע, והתנסיתי בהמון חומרים. אחרי כמה שנים בגליל אמרתי לעצמי, שעכשיו הגיע השלב שבו עליי לבחור באחד מן המסלולים: לימודי אמנות בבצלאל או התמחות בבעלי חיים. בדיוק אז הגיעה קריאה מהספארי, שם חיפשו מישהו שיסייע בהעברת החיות של גן החיות התל אביבי שנסגר, ויקח על עצמו את ניהול מחלקת הטורפים ומחלקת הציפורים. הם פנו אליי ונעניתי".

איפה למדת לטפל בטורפים ובציפורים?
"לומדים תוך כדי תנועה. בשנים ההן לא היו בתי ספר לטיפול. למדתי דרך העבודה עצמה. רכשתי ניסיון. היום זה כבר אחרת. יש קורסים למטפלים, קיימת ספרות מקצועית, אינטרנט, היום טיפול בבעלי חיים הוא מקצוע מוכר".

בתוך כך התחלת להתמקד בסיוע בתנאי המחיה של בעלי חיים. איך עושים את זה?
"זה מתחיל בהרבה אהבה ורצון לתת; לשדרג כלובים, להעשיר תזונה, לדאוג לטיפולים וטרינריים טובים יותר, לתת את הדעת על כך שבעל חיים שצריך בן או בת זוג".

מה זה דורש מהמטפל?
"לטיפול כזה בבעלי חיים האדם המטפל חייב לאהוב בעלי חיים בצורה בלתי מתפשרת, ולהיות מוכן לתת את עצמו על מנת שלבעלי החיים יהיה טוב. זה כולל הכול: לדאוג לצמחייה מתאימה, לשמש, לחיפוי מגשם. תמיד הייתי מסביר לאנשים שלימדתי אותם, לשים את עצמם במקום בעל החיים שנמצא במקום של נזקקות, מאחר שהוא בשבי, לדמיין למה הוא זקוק ואז יוכלו לדעת מה הוא צריך. צריך לזכור, שמצד אחד, מדובר בעבודה פיזית ומלוכלכת, מתעסקים בהכנת האוכל לחיות, בניקיונות, בלדחוף ידיים לביוב שלהם; מצד שני, זו עבודה מרתקת, כל יום קורה משהו חדש, יש גיוון, הרבה ריגושים".

החיים בשבי


איך אפשר כאוהב חיות לראות כל יום בעלי חיים בשבי?
"זו נקודה מאוד כואבת וקשה מבחינתי. גם אחרי 30 שנה בגני חיות, לא ישכנעו אותי שטוב לחיות בשבי. נהפוך הוא, ככל שהזמן עבר ולמדתי יותר וידעתי יותר, גברה אצלי ההתנגדות כלפי גני חיות. גם אסיר עם התנאים הכי טובים, הוא עדיין בכלא ולא מקיים את הייעוד שלשמו הגיע לעולם. בעלי חיים בשבי נמצאים בכלובים על לא עוול בכפם, מתוך גחמה של המין האנושי, שמחזיקים אותם כדי לספק סוג של בידור לאדם. לשמחתי, בשנים האחרונות דברים מאוד השתנו, גני חיות מאוד מחוברים לנושא של שמירת טבע, שימור, מחקר, רבייה בשבי של בעלי חיים בסכנת הכחדה, על מנת להחזירם לטבע, וחינוך. אבל בכל זאת, אם זה היה תלוי בי, אני אישית, הייתי רוצה שירוקנו את כל גני החיות מתושביהם בעלי החיים וישחררו אותם לטבע. מאחר שזה לא יקרה, אפשר למצער, להמעיט במספר גני החיות ולעשות הכול כדי לשפר את רווחת החיות שבתוכם. החיות בגני החיות תלויות לחלוטין במטפלים שלהן, ותמיד צריך לזכור, שבסוף היום המטפל הולך הביתה ובעל החיים נשאר בכלוב כל חייו. אם המטפלים לא יגיעו לגן החיות, החיות פשוט ימותו. מדובר בתלות מוחלטת של החיות בבני האדם".

האם אתה תופס את עצמך כאידיאליסט?
"כן, לגמרי, בהרבה תחומים אני אידיאליסט. מאז שאני זוכר את עצמי הפריע לי, שלאנשים לא אכפת מאחרים או מהסביבה שלהם. אני מאמין בסוג של עולם אוטופי, שהייתי רוצה שיהיה פה בעולם הזה צודק יותר, אכפתי יותר שוויוני יותר ואהבת לרעך כמוך יותר... שאנשים לא יהיו אגואיסטים ויתחשבו יותר באחרים ובסביבה. בכל תחום אני משתדל לעשות כמה שאפשר בשביל שעולם כזה יקרה, אלה הדרישות שלי מעצמי, מילדיי וכך אני גם חבריי".

העבודה בקרב בעלי החיים הפכה להיות העיסוק המרכזי בבגרותו. "זה הפך לדרך חיים, לסוג של דת. הייתי מוכן באותו זמן לעשות הכול למען בעלי חיים. אם צריך היה לריב בשבילם, עשיתי עם זה, עשיתי כל מה שחשבתי שטוב להם, גם אם זה היה כרוך בעימותים. לבעלי חיים אין מי שיגן על זכויותיהם. זה המצב בארץ. בכמה ארצות אחרות מצבם משופר יותר, למשל בקנדה היה קיים ארגון שעסק בזכויות בעלי החיים בגני החיות, הם היו מגיעים לביקורות ומנסים לשמור על הזכויות של החיות".

מה עושים בגני חיות שעלול לפגוע בבעלי החיים שבהם?
"אני אתן לך דוגמה. נאמר שיש לנו נמר ונמרה, הנמרה כבר מבוגרת וגן החיות מעוניין בגורים. הם יביאו במקומה נמרה צעירה, ואז אין מה לעשות עם המבוגרת, אז דוחפים אותה לכלוב אחורי, קוראים לזה "עודפים", ויש עוד הרבה דוגמאות. בואי נאמר, שמה שרואים מכאן, כמבקרים בגן החיות, לא רואים משם, מאחורי הקלעים של גן החיות. מדובר בסך הכול בעולם פרוץ. אין ספר חוקים, כל אחד יכול לעשות מה שנראה לו. זה הכול ספקולציות שלנו, בני האדם, שבנינו טבלאות ואם נראה לנו שהחיה בסדר, לכאורה, טוב לה. אבל אף אחד עוד לא הצליח לשאול את הג'ירף, אם התנאים שלו טובים עבורו".

לצד העבודה בשטח, החל שמיר גם לרכוש השכלה פורמלית בתחום בעלי החיים. הוא הצליח להתקבל לבית ספר מאוד מבוקש למטפלי בעלי חיים באי ג'רזי שליד אנגליה, גן החיות של הסופר וחוקר הטבע הנודע, ג'ארלד דארל. שם השתלם בתחום של טיפול, של ניהול ושל רביית בעלי חיים בסכנת הכחדה. "הלימודים מתקיימים בתוך גן חיות, ובו לומדים ועובדים, ובסוף הקורס, מי שעובר מקבל תעודת הסמכה".

עם סוף הקורס, שארך כחצי שנה, קיבל שמיר את התעודה המיוחלת, ובנוסף זכה במלגת לימודים באוניברסיטת קנט באנגליה. "במסגרת הלימודים עשיתי מחקר התנהגות בנמרי שלג בשבי בשני גני חיות - האחד בג'רזי והשני בקנדה". כשסיים את לימודיו באנגליה, נסע לטורונטו, קנדה, והתקבל לעבודה בגן החיות המקומי. "בגן החיות הזה קיבלתי בשלב מסוים לנהל תוכנית רבייה למין שנמצא בסכנת הכחדה בצפון אמריקה - החמוס שחור הרגל. היה מדובר בתהליך שארך מספר שנים, והרעיון היה, כי לאחר שנצליח לעודד את הרבייה של החמוסים, נחזיר את הצאצאים לטבע במעל עשרה אזורי שחרור. העבודה הזו הייתה מאוד ייחודית; מדובר בטכנולוגיה מהמתקדמות בעולם - מעבדות עם מצלמות במעגל סגור, טכניקות לגילוי ייחום, תזונה קפדנית ועבודה מול גנטיקאים. בסופו של דבר, הצלחנו להגיע לתוצאות מאוד טובות. שחררנו מעל אלף פרטים לטבע בעשרה אזורי שחרור - מדרום ארצות הברית ועד לצפון קנדה, כשהתוכנית ממשיכה לעבוד עד היום". העיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר על ההצלחה, ומבחינתו, אם יש יעד הוגן לעבודה עם בעלי חיים הוא החזרתם לטבע, לביתם האמיתי.

ארץ הגולן


בשנת 1996 חזר לארץ, והתקבל לעבודה בגן החיות התנ"כי בירושלים, גם שם דאג לשפר את רווחת החיות. "אתה עושה דברים קטנים, שבמצטבר מגדילים את רווחת חייהם, כמו למשל, לתת להם העשרה במתחם שלהם כדוגמת מתקנים שיתנו להם יותר עניין, לשפר ולגוון את האוכל שלהם, להאכיל כמה פעמים ביום כדי שיהיה להם יותר מתאים, הרי רוב בעלי החיים הם מלקטים, ולמעשה, זקוקים להאכלה במשך רוב שעות היום".

בשנת 2001 קיבל הצעה לעבוד במיזם ארצי - "התוכנית לטיפול במטרדי ציפורים בבסיסי חיל אוויר".

מדובר בתוכנית שבה משתמשים בכלבי בורדר קולי מאולפים להרחיק ציפורים ממסלולי המראה, על מנת למנוע היתקלויות בין ציפורים למטוסים בזמן המראות ונחיתות - דבר המסכן הן את הטייסים והן את הציפורים. זה היה מיזם של חברה אמריקאית, שבמסגרתו עשה שימוש גם בניסיון שצבר בתחילת דרכו כמאלף כלבי בורדר קולי וגם בידע שלו על עולם חיות הבר. התוכנית פועלת עד היום, ושמיר עדיין מעורב בה במידה מסוימת, אך לפני כעשר שנים חלה תפנית בחייו. "הקמתי משפחה, ופתאום חשתי צורך לטעת שורשים ולבנות לילדים שלי בית". הוא וזוגתו, סיגלית, נעו לאורך ולרוחב הארץ, בדקו הרבה יישובים ולבסוף גילו את מרום גולן.

"משהו במקום הזה דיבר אלינו. החלטנו שאנחנו רוצים לגדל את הילדים קרוב לטבע, שיוכלו לנוע ברגל ובאופניים, קרוב לבעלי החיים, עם הרבה שקט וביטחון. בנינו בית בהרחבה של קיבוץ מרום גולן, וגילינו כאן חבל ארץ בתולי בהרבה מובנים, מערכת חינוך טובה, ערכים של אהבת האדם, חיי קהילה, אפילו הטמפרמנט של האנשים כאן הוא אחר, יותר אטי ואין הטירוף של חיי העיר. אני מגדיר את הגולן כחלק אחר של מדינת ישראל. השקט הזה מאפשר להתחבר לפנימיות ולדברים שלדעתנו חשובים - לאזן את הזמן בין עבודה והילדים, להקדיש למשפחה וכמובן לטבע - היכולת לחוות את החיות במקומן הטבעי. פה אין כלובים, ויש המון בעלי חיים - ציפורים ,צבאים, חזירים, זאבים, נשרים ועוד.."

כשהגיע למרום גולן, המשיך להיות מחובר למיזים שונים בארץ הקשורים בבעלי חיים, אך פתאום הרגיש שזה הזמן לחזור לאהבה השנייה שלו - האמנות.

"כשהגעתי למרום גולן, ניסיתי לעסוק בכמה פרויקטים הקשורים בבעלי חיים, אבל בסוף החלטתי להפוך את התחביב האמנותי שלי למקצוע ופתחתי סטודיו לאמנות. אני מפסל בעיקר בעלי חיים, עובד בעץ בכל מיני טכניקות, כשהקו המנחה שלי זה מחזור עצים; אני לא קונה כמעט עצים, אני נמצא המון בטבע, מוצא בולי עץ, גדמים, ענפים יבשים. אנשים כבר יודעים להרים לי טלפון ולדווח על עצים גדועים שמצאו. אני לוקח את החומר המת הזה ומעניק לו צורות של חיות. מחזיר לו את החיים".

וההיכרות שלך עם בעלי החיים ברמה כל כך אינטימית מסייעת בידך.

"בהחלט, זה מאפשר לי לפסל את החיות כמו שאני מרגיש, בלי מדידות, בלי שרטוטים. אנשים שואלים אותי מאיפה אני יודע את הפרופורציות; אני פשוט יודע. למשל עיט שהחזקתי כל כך הרבה פעמים על היד, פשוט ראיתי אותו בעיני רוחי, והתחלתי לפסל בחומר".

הפסלים של שמיר נראים שונים מכל כיוון שמסתכלים עליהם, ומשרים תחושת עוצמה הנובעת מהפסל. נראה כאילו נועדו לנבוע מתוך בול העץ שמתוכו נוצרו.

בתחילה עסק שמיר באמנות שימושית - רהיטים, מדפים, אבזרים לבית וכלים שונים, אבל האידיאולוג שבו לא יכול היה ללכת עם העניין הזה עד הסוף.

"אני מגדיר את עצמי כאמן יוצר בעץ. לפני שנה קיבלתי החלטה להפסיק להשקיע זמן באמנות שימושית, למרות שהיה לה ביקוש. היו בסטודיו הרבה פריטים למכירה והלך טוב, אבל החלטתי שאני נותן מקום לפסלים, ומי שמעוניין באמנות שימושית יכול להזמין מתוך קטלוג".

כשאתה מפסל אתה משתמש בהרבה טכניקות ובמגוון גדול של כלים חשמליים, משורים לסוגיהם, מפסלות, גרזן.
"בשנה וחצי האחרונות אני מפסל בעיקר במשור שרשרת, זה תחום לא כל כך מפותח בארץ, נחשב לתחום פיסול מסוכן, אבל התמכרתי אליו בטירוף".

אנשים מגיעים אליו לסטודיו. שמעו עבר מפה לאוזן, והוא תמיד מוכן להסביר למבקרים על העבודה בעץ, על סוגי העץ השונים. לעתים, נשארים ויושבים אצלו שעה על כוס תה או קפה, מתעניינים, רוצים להבין את העץ ואת החומרים השונים, שהוא עובד איתם".

הסטודיו שלו קטן וצפוף. יש הרגשה שצריך להסתובב בו שעות, כדי לא להחמיץ את כל הפסלים על פרטיהם. הוא עצמו משתלב מאוד באסתטיקה הפראית של העצים המגולפים, נראה כמי שהצליח לאצור בחדר הקטן חיים שלמים, המחבקים אותו ומחזירים לו אהבה גדולה מעולם הטבע.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

על הדשא 23 לדצמבר 2010


23.12.2010
daf@maariv.co.il  ארכיון עיתונות  
על הדשא
רוני מ.האס

זוג משמים
בית קשת

קארונה, 37, ורסה, 46, תושבים בבית קשת, הכירו בכפר האקולוגי פאצ'ה מאמא, אי שם בקוסטה ריקה. היא ישראלית, בת כפר ורדים, שבמהלך לימודי רפואה סינית במכללת מדיסין, התוודעה למורה טיוהר, שעודד אותה להגיע לכפר שהקים בקוסטה ריקה. כשהגיעה לשם הכירה את רסה, צרפתי במוצאו, שהגיע עם אביו כילד צעיר לאשראם של המורה הרוחני אושו, בפונה שבהודו, שם בילה את שנות נעוריו בלימוד ובהתנסות בסוגי מדיטציה וריפוי, עבד בנגרות, ערך מפגשים עם אנשים מכל העולם וניגן בחליל. לאחר שבגר ונסע לגרמניה, שם פיתח קריירה מוזיקלית מדיטטיבית, נסע אף הוא לביקור בפאצ'ה מאמא ופגש בקארונה. שניהם השתלבו בחיי הקומונה, קיבלו על עצמם שמות חדשים כשהם משאירים מאחור את שמותיהם הקודמים, והתאהבו. משנולדה בתם, החליטו שלא להמשיך לחיות בתוך הקומונה ונענו בשמחה להזמנה שהגיעה מישראל, לבוא ולעבוד בחוות הבריאות שבקיבוץ אלומות. קארונה, שעבדה כמטפלת בדיקור ובשיאצו גם בקוסטה ריקה וגם בניו יורק - שם נמנו עם מטופליה שחקני קולנוע מפורסמים - פיתחה תחום התמחות בניקוי גוף ואת שיטת "המזון החי" המשלבת צום מיצים בלוויית צמחי מרפא, דיקור ויוגה בשילוב הרצאות על תזונה וניקוי גוף. מאלומות נשאו את עיניהם צפונה לגליל וחיפשו: "יער, חיי קהילה וחינוך אלטרנטיבי, המתייחס לסביבה ומכבד אותה". את זאת מצאו בקיבוץ בית קשת, שהיה לביתם החדש. רסה עובד בנגרות ומתפתח כנגן סולן, מנגן בקונצרטים בחוות הבריאות "אלומות" וביישובי הגליל התחתון, ובימים אלה מוציא תקליטור ראשון; קארונה ממשיכה לעסוק בטיפול, ובמקביל, עוסקת בייצור ובלימוד של הכנת מאכלים בריאים, כגון - תנשמו עמוק - שוקולד נטול סוכר, חלב וקפאין. כזוג הם מעניקים לציבור הגלילי ערבים משותפים, שבהם הקהל המתרגע למשמע החליל של רסה, יכול להתנסות בהכנה ובטעימה של מוצרי השוקולד הייחודיים מבית היוצר של קארונה. סוג של זוג משמים.
  
תמי מאירס
מצילה את כבוד הניצולים
מוא"ז מנשה

תמי מאיירס, עובדת סוציאלית במועצה האזורית מנשה, זכתה בפרס הצטיינות, מטעם אגודת אשל וארגון הג'וינט, על פועלה למען ניצולי שואה. מאיירס, 59, ממעגן מיכאל, היא בת לניצול שואה, שהיה פרטיזן ועסק לאחר המלחמה בלכידתם של פושעים הנאצים. עיסוקה המקצועי עם ניצולי השואה החל עם תחילת עבודתה כעובדת סוציאלית בקהילות הקיבוציות שבהן עבדה במהלך השנים. בהמשך הרחיבה את תרומתה לטיפול באוכלוסיית הניצולים, כשבין השאר הקימה מועדון אזורי של עמ"ך לניצולי שואה, קבוצות לניצולי שואה שאותן גם הדריכה, עסקה בגיוס משאבים לטובת פעילות וכינון יחסים עם גורמים שונים בקהילה, ופעלה להגברת המעורבות והפעילות עם הניצולים ועם מוסדות שונים. מאיירס:  "למען האמת, מאוד מביך אותי לקבל את הפרס. אני דווקא רציתי שהפרס הזה יוענק לקבוצת המתנדבים המופלאה, שעובדת כבר 13 שנה עם ניצולי שואה בהוסטל שבשער מנשה". עוד מציינת לטובה מאיירס את המפעל המרגש "תיאטרון עדות", שהחל לפני ארבע שנים בעבודה מרגשת על סיפורי חיים של ניצולים עם בני נוער, כששיאו היה העלאת הצגה משותפת שבה מגלמים בני הנוער את הניצולים. " גיליתי דרך, שאפשרה העברה בין-דורית אמיתית, ולראיה, הנערים והניצולים המשיכו להיפגש במשךשלוש שנים נוספות, עד אשר בני הנוער סיימו לימודיהם והתגייסו השנה לצה"ל".

כיתת תות
אספו וזכו
לב העמק/ נאות מרדכי

בבית הספר לב העמק, נאות מרדכי, נענו לאתגר שהציבה חברת נביעות לכבוד חג החנוכה, כאשר הכריזה על תחרות לאיסוף פקקים ממגוון מוצרי החברה. ילדי כיתה ד', מכיתת תות, החלו לאסוף ללא לאות פקקי בקבוקים ריקים, ומשהגיעו למספר המיוחל - 101 פקקים - שלחה מחנכת הכיתה, מיכל ימין, את כבודת הפלסטיקים למשרדי החברה בלוויית מכתב, העונה לשאלה שהציגה החברה בפני משתתפי התחרות, "למה מגיע לכיתה שלנו לזכות?" מה רבה הייתה הפתעת המחנכת, כאשר קיבלה את ההודעה, כי כיתתה היא אחת משלוש הכיתות הזוכות בתחרות, מתוך מאות כיתות שהשתתפו, וכי תלמידיה מוזמנים להצגה "מאה ואחד כלבים דלמטיים", בכיכובה של ציפי שביט ועוד מפורסמים. ואכן, כל תלמידי הכיתה וכמה מבוגרים אחראים מצאו את עצמם באוטובוס מיוחד, שעשה את כל הדרך מהפריפריה הצפונית היישר אל אולם התיאטרון התל אביבי. הם ישבו במקומות הטובים ביותר באולם, אבל חשוב מכול - זכו לאירוח מאחורי הקלעים ולפגישה עם כוכבי ההצגה. אפילו אוכל, שתייה וצ'ופרים הם קיבלו. ואנחנו נותרנו סקרנים לדעת, מה בדיוק הם כתבו שם במכתב, ששכנע את השופטים להעניק דווקא להם את הפרס המיוחל? "צילמנו את הילדים מחופשים לכלבים דלמטיים, מחזיקים בשלט שמפרסם את נביעות". מה שנקרא- מוכנות כיתתית.

לעשות שלום ברגליים

ביום שישי האחרון נערך בקיבוץ מצר מפגש של מאמני נוער בכדורגל בחסות מפעלות חינוך וחברה של הפועל תל אביב. הניצחון האמיתי שהושג בו היה העובדה, כי מדובר במאמנים  יהודים, ערבים ישראלים, פלסטינים מעבר לקו ואפילו במאמנים מהשכנה, ירדן.  

זיו צביק. לפני
כוכבת אמת

זיו צביק, 15.5, מבית זרע, החליטה שאם כבר היא גוזרת את מחלפות ראשה הארוכות, היא תתרום אותן למטרה טובה. היא נסעה למספרה בקיבוץ דליה, ושם, קלעו את שערה לשתי צמות, שאותן תרמה אותן למיזם "תורמים שיער" של עמותת זיכרון מנחם, עמותה המכינה פאות משיער טבעי לילדים חולי סרטן.

זיו צביק. אחרי






עורך הבלוג