דרך האבנים העתיקות

דרך האבנים העתיקות רוני מ. האס

יונה טפר הממצא המרשים של הארכיאולוג יותם טפר, פסיפס הרצפה השלם למראה, שנתגלה בכלא מגידו, נתן אפשרות ללמוד על חיי הכפר היהודי שהיה במקום. מפה ועד ההשראה שקיבלה אמו של הארכיאולוג, הסופרת יונה טפר, כדי שתוכל להחיות את הכפר הזה בספר, הדרך הייתה קצרה ומרוצפת באבנים קטנות של אהבה לא היינו מזכירים את העובדה כי הסופרת יונה טפר (יגור) היא אמו של הארכיאולוג יותם טפר ואשתו של חוקר ארץ ישראל, יגאל טפר, לולא חברו כל אלה יחדיו והיוו את הבסיס עליו נוצק ספרה החדש שיצא החודש לאור, "אבנים קטנות של אהבה". הספר נועד לבני גיל הנעורים, אך יכול בקלות לרתק כל קורא בעל לב רומנטי ונוסטלגי. הוא עוסק בקורותיה של משפחה יהודית, החיה במאה השלישית לספירה בכפר עותנאי. הכפר, המוכר לחוקרים מן המקורות, התגלה לאחרונה בעקבות חפירות הצלה ארכיאולוגיות שנערכו על-ידי יותם טפר וצוותו מטעם רשות העתיקות בשטח כלא מגידו, בהן נחשפו בין היתר מבנה ובו אולם תפילה של קהילה נוצרית קדומה שחיה במקום, ורצפת פסיפס מרהיבה המשמשת כגרעין סביבו סובב סיפורה של טפר. רצפת הפסיפס אף מקשטת לראווה את כריכת הספר החדש. יונה טפר, חברת יגור מעל 40 שנה ובת קיבוץ דפנה, מספרת כי עוד בילדותה הייתה נוהגת לכתוב לעצמה שירים וסיפורים, חולמת להיות סופרת כשתהיה גדולה. היא מספרת על ילדות בקיבוץ, זיכרונות מלאי טעמים ומראות מהטבע, כמו פרוסות התפוחים המיובשים שהיו מכינות אמה ושאר חברות הקיבוץ כממתק תאווה לילדיהן בימים האחרים. ועוד זיכרונות, כמו אלה מימי מלחמת השחרור, עת נאלצה כילדה לעזוב את הבית ו"לגלות" בחיפה, זיכרונות מתוכם ארגה עוד אחד מספריה. "כשבגרתי, עזבתי את אהבתי לכתיבה לטובת מטלות היום יום. עבדתי כגננת וכמורה, והחלום לכתוב נשאר מאחור", היא אומרת. עם לידת בנותיה נפרץ הסכר מחדש והיא הוציאה ספר שירים לילדים, מוקדש באהבה לבנות. זה היה הפתח שאחריו הוסיף זרם הכתיבה לנבוע, עד היום הזה. "אני כותבת ספרים לילדים ובני נוער, על נושאים רבים ושונים - מסיפור אגדי המתרחש בסין, דרך סיפור על קורות פיה קטנה הנשלחת לבית ספר לפיות, ועד סיפור על אהבה ההופכת לאובססיה של קנאה . זה התחיל מכתיבה לבנותי וילדי, והמשיך כאשר נולדה הנכדה הראשונה". הנכדה החזירה את טפר ללבבות הגילאים הצעירים יותר כשחזרה לכתוב גם ספרים לפעוטות. ספרה האחרון, "אבנים קטנות של אהבה", הוא ספרה ה-40, ומחובר בעבותות אל בנה, יותם. היא מגלה, שדחק בה לכתוב את הסיפור הכל כך מתבקש מתוך ממצאי הכפר העותנאי. אמת היסטורית גיבורת הסיפור היא תמר, ילדה-נערה יהודייה, המחוברת לעולמה הדמיוני והיצירתי, וחיה את שגרת יומה בביתה היהודי בכפר בו חיים יהודים ושומרונים, רומאים ונוצרים, היוצרים ביחד מפגש תרבויות ואמונות מרתק. טפר מספרת שהיה לה מתאים לספר את הסיפור דרך עיניה של ילדה, אולי לטובת קהל קוראיה הצעיר, אולי מתוך חיבורה האישי. היא מציגה דמות רגישה, בעלת נפש של אמנית, הקרובה ליופיו של הטבע ויוצרת מאבני שדה שהיא נוהגת לאסוף מרבדי אבן קטנים. לבה של הילדה הולך שבי אחר רצפת הפסיפס הנבנית בפאתי הכפר שאין לה סיכוי לראותה ואפילו מסתבכת באהבה אסורה ובלתי ממומשת. יצירתיות, חברות, דילמות הקשורות בנאמנותה למשפחתה, חבריה והתרבות היהודית, כל אלה מחברים את הקוראים אל חיים שנראים לפתע כה קרובים, אך כה רחוקים. "בחרתי להשתמש בשמות שהתגלו בכתובות שבחפירה הארכיאולוגית ולהפיח בהן חיים, הרגשתי שעלי לשלב ממצאים שונים עליהם סיפר לי בני: טבעת משובצת אבן אדומה, פסלון ברונזה בעל יד שבורה, חותמות אופים וכמובן הפסיפס המרהיב. ברור לי שרוב הקוראים לא יהיו מודעים לכך, כי שזורים בסיפור ממצאים ושמות אמיתיים מתוך התגליות הארכיאולוגיות". על מנת להרחיב את ידיעותיה על אורחות החיים בזמן ההוא, התייעצה טפר עם בנה ובעלה וכן עם ד"ר יובל שחר, בן יגור וחבר גבת, מומחה לראשית ימי הנצרות. "עלו שאלות - איך התלבשו אז, מה היה מעמד האישה, באיזה גיל הפכה ילדה לנערה, האם בנים ובנות יהודיים הורשו ליצור קשר כלשהו ביניהם, לשוחח, באיזו שפה דיברו, באיזה כלים אכלו, איפה התרחצו... כל ההחלטות, גדולות כקטנות, נלקחו מתוך התפיסה, שמה שהכי חשוב זה שעלילת הסיפור תהיה מבוססת על האמת ההיסטורית. שלא כמו במחקר, לקחתי את החופש ונתתי את המקום לדמיון. למשל, הסיפור מתרחש במאה השלישית, אז הורכב הפסיפס, אך היה לי חשוב להביא את הקורא גם אל התקופה בה עזב הלגיון השישי הרומאי את הארץ. לכן יוצא שגיבורת הסיפור חיה קצת יותר מהממוצע בתקופה ההיא וכביכול זוכה בזקנתה לראות את הרומאים עוזבים את הכפר. "מלאכת בניית הסיפור הייתה בעצמה מין מלאכת פסיפס, כאשר עסקתי בשזירת אמיתות ועובדות היסטוריות, אל חללים עובדתיים חסרים, אותם מילאתי בסיפור פרי דמיוני הנשען על המקורות, על ידע אישי באורחות חיים כפריים במזרח התיכון, ועל הרבה מידע שרכשתי מתוך קריאת חומר רלוונטי, וידע שצברתי לאורך שנותי לצד בעלי, העוסק בחקר שאלות הקשורות בתקופות עבר בארץ ישראל". הפסיפס שלא ידעו על קיומו ילדותו של יותם טפר, 40, בן יגור ותושב בנימינה היום, הייתה ספוגת ארץ ישראליות לאורכה ולרוחבה. האב, יגאל טפר, מומחה לארץ ישראל ועברה, נהג לבלות עם משפחתו בטיולים בנקודות חמד ישראליות. בנוסף נהג לצרף את בנו לפעילויות ארכיאולוגיות כולל השתתפות בחפירות עצמן. כאב לשלושה ילדים, ממשיך טפר את המסורת וילדיו זוכים להיכרות בלתי אמצעית עם הארץ הזו "במינונים סבירים ובלי לחץ", הוא מציין. אך טבעי היה שבחר להתמחות בלימודי הארכיאולוגיה. את החפירות בשטח כלא מגידו שנערכו בניהולו בין השנים 2005-2003 מטעם רשות העתיקות, ערכו לבקשת צה"ל ובהמשך לבקשת שירות בתי הסוהר ובמימונם במסגרת התוכניות להרחבת הכלא ופיתוחו. כל זאת בעקבות העברת הכלא מידי צה"ל לידי השב"ס, ותוך ידיעה כי המקום יושב על אתר עתיקות. כך החלו מה שנקרא "חפירות הצלה", אלה הן חפירות המבוצעות מתוקף החוק לשימור עתיקות על-ידי רשות העתיקות, בכל אתר בו עומדות להתבצע עבודות פיתוח העשויות לפגוע בעתיקות. את עבודת החפירות ערכו בשבילם האסירים, מספר טפר, וזה כשלעצמו הפך את החפירות ל"משהו אחר" כדבריו. "עם הזמן התפתחה אצל חלק מהאסירים סקרנות אמיתית עד כדי כך שחלקם, שנראו מאותגרים מעצם העבודה, קיבלו כבר עבודות יותר מקצועיות, כגון חשיפת הפסיפס עצמו, עבודה המצריכה הרבה רגישות וזהירות". באתר כלא מגידו נחפר שטח של כשלושה דונם, אך רק לקראת סוף החפירות נמצא הפסיפס. ממצא ייחודי זה הביא למהלך יוצא דופן בו התבקש השב"ס שלא להיכנס לעבודות פיתוח ולתכנן אלטרנטיבה לתוכניותיו במקום. מה כל כך ייחודי באתר? "הפסיפס. שלמותו מעוררת השתאות והיא ייחודית ויוצאת דופן. באמת מצאנו אותו רק בסופו של תהליך החפירות, לאחר שמצאנו את מקוואות הטהרה היהודיים וכלי האוכל והוא התגלה בחלק העליון של הכלא, בתוך מבנה מגורים גדול שנחשף אף הוא על ידינו. אנחנו מעריכים שהוא נבנה במאה השלישית לספירה. על פי הממצאים, המבנה שימש גם חיילים מהצבא הרומי ואחד מאגפיו הוקדש לאולם תפילה של קהילה נוצרית קדומה. רצפת הפסיפס התגלתה באולם התפילה וכן נמצאו שם שרידי שולחן, ששימש בתקופה הקדומה לסעודות משותפות, ושלוש כתובות בעלות חשיבות גדולה שפוענחו על-ידי ד"ר לאה די-סגני, מומחית בעלת שם עולמי לפיענוח כתובות ביוונית עתיקה. בכתובות מופיעים בין השאר שמות מפקד בצבא הרומי שמימן את העבודה, שם אמן הפסיפס, שמותיהן של מספר נשים ועוד. באחת הכתובות מופיעות המילים 'האל ישוע כריסטוס', דבר המעיד על קיומה של קהילה נוצרית במקום. זוהי כתובת הפסיפס העתיקה ביותר שנמצאה עד היום בעולם כולו שבה מופיע השם ישוע. מסתבר כי מדובר בקהילה נוצרית קדומה עוד מהתקופה לפני שהנצרות הפכה לדת רשמית. הממצאים מתאימים לידיעות שהחוקרים שואבים מן המקורות. "עפ"י המקורות ידוע לנו כי כפר עותנאי היה קיים בין המאות הראשונה לרביעית לספירה. למשל מצוין כי רבן גמליאל עבר במקום בדרכו לגליל. בשלב מסויים קלט הכפר אוכלוסייה שומרונית והפך לכפר מעורב. במאה השנייה התיישב ליד הכפר הקטן לגיון של הצבא הרומי, הלגיון השישי, לגיון הברזל. מדובר בסדר גודל של אלפי חיילים, שהתיישבו לצד הכפר היהודי והוא הפך נקודת ציון חשובה עבור האימפריה הרומית. מכפר קטן שגודלו לא יותר מ-80 דונם, הפך הכפר למקור אספקה עבור הלגיון הרומי. עובדה זו הביאה מצד אחד לשגשוג כלכלי של התושבים, אך מצד שני קרבתם של הרומאים הביאה רוחות חדשות, וקירבה את בני הכפר לתרבות הזרה. לקראת סוף המאה השלישית וראשית המאה הרביעית, כמה עשרות שנים אחרי שהצבא הרומי יצא מיהודה, נוסדה במקום עיר ביזנטית-נוצרית - מקסיאמנופוליס. ומאז המאה השביעית, עם הכיבוש הערבי, אנו מכירים במקום יישוב העונה לשם לג'ון, שם שנשמר עד 48 ומקורו כפי הנראה במילה לגיון". הכפר ממוקם כקילומטר וחצי מתל מגידו, אשר הוכרז לפני חודשים ספורים על-ידי אונסקו כאתר מורשת תרבות עולמית. משמעות הדבר הינה כי הממצאים במקום נוגעים להיסטוריה העולמית. גם כאן מסתבר שבשביל כבוד צריך לעבוד: ההכרה של אונסקו באתר תל מגידו, מחייבת את מדינת ישראל בשמירה ובטיפוח המקום. מה יעלה בגורל הפסיפס מציאת רצפת הפסיפס העלתה סימן שאלה לגבי המשך עבודות הפיתוח בכלא מגידו. כדי שהרצפה לא תיפגם ושלמותה תישאר ברמה הדומה לזו שמצאו אותה, רצוי שלא להעביר אותה למקום אחר. העובדה הזאת תיאלץ את השב"ס לשנות את תוכניות הפיתוח בכלא מגידו, תוכניות שבגללן החלו בחפירות. יהיה צורך לשמר את המקום כאתר ארכיאולוגי. עבודות הפיתוח במקום אכן לא ממשיכות. אולם, מאז המלחמה נעצרו גם החפירות במקום בשל בעיות תקציב, כאשר נכון להיום הוקפאה הכוונה להקים אתר ארכיאולוגי לטובת הקהל הרחב. המסמך היחיד המתעד את ממצאי החפירות פורסם על-ידי רשות העתיקות והינו חוברת פרסום ראשוני במתכונת פופולרית המיועדת גם לציבור הרחב, שנכתבה על-ידי יותם טפר וד"ר לאה די-סגני. כמו כן יצא בול של רשות הדואר המעוטר בפסיפס שנמצא. ואם לא ימצא מימון להקמת אתר ארכיאולוגי במקום, מה יהיה על הפסיפס? טפר: "לפסיפס אסור להישאר חשוף ללא השגחה וטיפול. במקרה שלא ימצא מימון מתאים, יכוסה הפסיפס בעפר וימתין לימים בהם יתאפשר לחשוף אותו לטובת הקהל הרחב".

אורלי שוורץ מציירת שקוף

 

הגלריה במצפה-הימים מציגה תערוכה ראשונה, "שקוף", לאמנית אורלי שוורץ (עמיעד). בתערוכה מוצגים כעשרים ציורים בסגנון מופשט ופיגורטיבי, שנעשו בטכניקה של ציור באקריליק על בד ועבודת טקסטורה - המבטאות את תהליך היצירה של שוורץ. "העבודה אצלי מתחילה ללא תכנון מוקדם", אומרת האמנית ומפרטת: "הרבה מים, צבע דליל, אני לא מכסה את מה שאינו נראה לי, לא אוטמת, כי אם ממשיכה הלאה. כל חלק ממשיך להתקיים בתוך הציור, כאחת מהשכבות המרכיבות אותו".

 

שוורץ קראה לתערוכה "שקוף", כי, כדבריה, העבודות אינן מסתירות את השכבות הרבות המרכיבות אותן. בכל אחת מהן ניתן לחדור מבעד לשכבות, ובתוך ההרמוניה האסתטית לצלול אל מורכבות היצירה ולהתבונן בנבכי ההיסטוריה הפרטית שלה. התוצאה הסופית משדרת רכות - כמו היו אלה בדי משי, מונחים אלה על גבי אלה - ספק מתערבבים, ספק נפרדים.