.גדי הוא דור שלישי ביגור, תרצה גדלה במושב השיתופי יודפת והצטרפה לקיבוץ העירוני בנצרת עלית, רם נולד בגזית והצטרף ליוטבתה עם נישואיו ללילך, רונית הגיעה לאורטל בגרעין של הצופים, ואילת גדלה בניו יורק והגיעה לנירים לאחר מלחמת יום כיפור. חמישה חברי קיבוצים שיתופיים עונים בחג הפסח על שאלת החירות האישית שלהם. המובן של "להיות חופשיים", אומרת אחת מהם, הוא לעשות טוב על ידי הטלת ספק באקסיומות של החברה ועל ידי בחירה אמיתית במה שמכניסים לחיים
תרצה פרץ, 26, רווקה, גזברית, חברת הקיבוץ העירוני בנצרת עלית
הגיעה לקיבוץ?
גדלתי במושב יודפת, שהיה מושב שיתופי ועבר תהליך של הפרטה. בתור נערה הייתי חברה בתנועת קבוצות הבחירה. בסוף שנת השירות שלי עברו בוגרי התנועה למגדל העמק, והתחילו לעבוד במשימות חינוכיות בעיר. כשהשתחררתי מהצבא התלבטנו בגרעין, אם מצטרפים לבוגרים או מקימים משהו חדש. בחרנו לגור קרוב - בנצרת עלית - ולהזמין אלינו את הקבוצות שהשתחררו אחרינו. במשך השנים העמיקו תהליכי השיתוף, עד שלפני שנה הגדרנו את עצמנו כקיבוץ. כיום אני משמשת כגזברית של הקיבוץ, ומתוך כך גם שותפה בריכוז הקיבוץ.
באמת שיתופי?
הקיבוץ שלנו שיתופי. מצחיק אותי שצריך להדגיש, שהקיבוץ שיתופי כיוון שמהות המושג קיבוץ הוא השיתוף. רק בשנים האחרונות, בתהליכי ההפרטה של הקיבוצים, נוצר המושג "קיבוץ מתחדש" (במובן של לא שיתופי). הייתי אומרת, שזה אפילו קיבוץ מאוד שיתופי. אנו רואים חשיבות רבה לעבודה המשותפת, לחינוך משותף, לזמן שיחה זה עם זה. גם רמת השיתוף הכלכלי גבוהה.
רוב חברי הקיבוץ שלנו הם יוצאי קיבוצים, שחוו את ההפרטה כילדים או כבני נוער. הכניסה שלנו בחזרה לחיי שיתוף מלווה באמונה גדולה בשוויון ערך האדם ובצורך לעשות מעשה, ולא רק להאמין בכך על הנייר. עם זאת, חיינו מושפעים מחששות של הורים ש"היו שם"- סוציאליסטים שאיבדו את אמונתם בהיתכנות של המעשה השיתופי. החששות הללו גורמים לנו לשקול את מעשינו.
מה זה בדיוק קיבוץ עירוני?
בדרך כלל, כשאומרים קיבוץ, עולה לנגד העיניים תמונה של בניין חדר האוכל והדשא הגדול שלידו. הקיבוץ שלנו הוא לא המרחב הפיזי אלא המרחב המהותי. אנחנו חיים במספר דירות משותפות, אבל עיקר המהות הקיבוצית מתבטאת בהוויית חיים משותפת - עבודה, לימוד ושיתוף כלכלי. ההבדל הוא, שאנחנו קיבוץ של קבוצות. בשחרור מהצבא ובבחירה לחיות יחד כבוגרים, גרעיני הנח"ל שלנו הופכים בחזרה לקבוצה. בעבר נפגשו חברי הקיבוץ לארוחה משותפת בחדר האוכל, גידלו יחד את הילדים וכדומה. אצלנו היום יום המשותף מתרחש יותר במרחב הקבוצתי. ארוחות משותפות, בית משותף וכל אותם הדברים הקטנים שיוצרים מרקם חיים. הקבוצה הופכת לסוג של משפחה.
אני מאמינה, שקבוצה יכולה להיות מקום טוב ונכון להתלבטות על החיים, לשיחה אמיתית, ללקיחת אחריות על עצמי ועל חבריי. יש משהו מתיש בצורך להיות בשיחה עם 80 או עם 200 איש. האנשים שהקימו את הקיבוצים הצליחו לעשות את זה במשך תקופה ארוכה. לבנות זה עם זה את חייהם, להשפיע על החברה. אני לא יודעת איך הם עשו את זה. בשבילי הקבוצה מאפשרת לקיים שיחה עם דרישות לא פחות פשוטות, אבל עם תחושה יותר נעימה הנובעת מהיכרות קרובה של שנים.
לא קשה לחיות בקיבוץ במידת שותפות כל כך גבוהה?
אבא שלי אמר לי פעם משפט שנחרת בזיכרוני: "מי שאיננו סוציאליסט בגיל 20, אין לו לב. ומי שעדיין סוציאליסט בגיל 40, אין לו שכל". כלומר, בגילי הצעיר, רמת השותפות הזו היא פשוט הדבר הנכון. יודפת הוקמה ב-1960. זה אחד המקומות היחידים, שבהם מי שפירק את השיתוף הוא גם מי שבנה אותו, אבל שיתוף כלכלי הוא לא חזות הכול.
החגים המשותפים ביודפת, שאליהם כולם מתגייסים לעזור, הטיולים של השכבה בקיץ, החתונות והשמחות היו חלק מובן מאליו מהחיים. חלק שנטבע בי. עם השנים הבנתי, שצורת החיים הזו לא קיימת בכל מקום, אלא היא תוצר של חברות ושל השקעה, של מחשבה ושל התכוונות. אני מנסה ליצור לעצמי חיים כאלה. הדרך לחיים כאלה עוברת בשותפות אמיתית בחיים. השותפות נוצרת מתוך הנכונות להיות תלויים זה בזה ולסמוך זה על זה.
את לא מרגישה שאת מוותרת באופן מאוד עמוק על החירות האישית שלך בסגנון החיים הזה?
לא, ההפך. בסגנון החיים הזה אני יוצרת את החירות שלי. אני יוצרת לעצמי חירות מכל המגבלות של החברה ה"רגילה", שמכתיבה את המירוץ אחר כסף והצלחה. אנשים חושבים, שהחופש לעשות מה שבא לי הוא הדבר הכי טוב בעולם. אני לא. חונכתי לאחריות. אחריות לחיי ולחיי חבריי, לחיי החברה שלי (החברה הישראלית) ולחיי אזרחי העולם כולו. אחריות היא לשקול איך מעשיי או אי העשייה שלי ישפיעו הלאה. אני רוצה שאנשים יוכלו לבחור איך לעצב את חייהם. כשאנשים רוצים "להיות חופשיים", זה במובן של איך לעשות טוב לעצמם על ידי הטלת ספק באקסיומות של החברה ועל ידי בחירה אמיתית במה להכניס לחייהם. תוך כדי כך אני גם מעצבת את חיי, ובעצם עיצובם אני נותנת דוגמה לסביבה שלי. דוגמה לחיים חופשיים ואחראיים.
ובכל זאת, ערב חג החירות תשס"ח, איזו חירות היית מאחלת לעצמך שכרגע נמנעת ממך?
מאחר שהקיבוץ הוא אני ואנחנו, והוא לא יישות נפרדת שמגבילה את חירותי, אני לא יכולה לראות חירות כלשהי שנמנעת ממני. יש לי חירות מלאה לבחור את חיי מתוך ביטחון בעצמי ובחבריי. אבל כן הייתי מאחלת לעצמי קצת יותר חירות מדאגות לעתיד החברה.
יש משהו שאת רוצה להוסיף או לשנות בקיבוץ דהיום?
בעיקר, הייתי רוצה שהקיבוץ שלי ימשיך להשתנות. השינוי הוא סימן לחיים בריאים, שמגיבים לצרכים של האנשים. הקיבוץ שלנו מאוד צעיר (אפילו לא מוגדר רשמית כקיבוץ), ולכן אין לי ספק שעוד ישתנו בו הרבה דברים. הייתי רוצה דווקא קצת יציבות ושגרה, אבל לא יותר מדי כדי שלא יתחיל לשעמם.
גדי רביב, 44, נשוי לסבינה ואב לדניאל (8) ולבנימין (5), עורך העלון, מורה לאנגלית וסטודנט לרבנות רפורמית, יגור
אני דור שלישי ביגור. מנהל את חיי ואת חיי משפחתי בהנאה גדולה. מבחינתי, יגור הוא החממה האידיאלית למשפחתי ולגידול ילדיי, וכן להגשמת כל העיסוקים שבהם אני לוקח חלק, שלא בטוח שהיה מתאפשר לי בקיבוץ מופרט. אני עורך "דפי יגור", מורה לאנגלית, ותלמיד שנה ג' בתוכנית הישראלית לרבנות רפורמית ב"היברו יוניון קולג'" בירושלים. בעבר יצאתי לשליחות התק"מ בתנועת "הבונים דרור" באירופה ובצפון אמריקה, וכיום אני מפתח תוכניות לחינוך יהודי ויחסי ישראל-תפוצות ב"שדמות", מכללת אורנים, ותלמיד "המדרשה באורנים". אני "מנצל עד כמה שאפשר" את עובדת היות יגור קיבוץ שיתופי ונאמן למסורתו התרבותית העשירה, מה שמאפשר לי לשלב בעשייה התרבותית ביגור מיזמים שונים של התחדשות יהודית בציבור החילוני, כגון קבלות שבת, חגים למבוגרים, טקסי בר מצווה יהודיים-אלטרנטיביים וקבוצות לימוד לגילאים שונים. בנוסף, יש לי חלום שבכוונתי להגשים כאן, והוא הקמת בית מדרש שאני משתוקק להעניק לציבור היגורי.
עד כמה עמוקה השיתופיות ביגור?
יגור שיתופית וקהילתית, אחראית לחלשיה ולנזקקיה, יוצרת ומקיימת תרבות עשירה ועמוקת שורשים. היא המורשת שלי והתורה שעליה גדלתי.
איפה אתה בתוך כל זה?
למרות שבסך הכול אני חש בר מזל לחיות בקיבוץ שיתופי חזק, אני כמעט תמיד מצביע בעד שינוי והפרטות. לתפיסתי וברמת תחושת הבטן שלי, אנשים עדיין עסוקים באובדן החלום הישן, ועוד לא פנויים ליצירת החלום החדש. אישית, אני לא מאמין שאפשר לסובב את הגלגל לאחור, למקום שיהיה ערכי ורוחני במובן הקיבוצי הישן. בסופו של דבר, המחויבות שלי היא לפעולה שתחזיר לאנשים תקווה ואופק של צמיחה באותו מקום שהם נמצאים. ההפרטה תביא תקווה: זאת ההצגה היחידה בעיר כרגע, ואסור לי לעכב אותה גם אם מדובר באשליה. בכל מצב חייבים לעשות את זה מעמדת כוח ויכולת דאגה לחלשים, ולהאמין, שבסופו של דבר תיוולד מכל זה גם התחדשות ערכית: תרבותית ורוחנית.
והחירות האישית שלך, מה אתה? עד כמה אתה מרוויח מסגנון החיים השיתופי?
בסיפור האישי שלי, ובמיוחד סביב לימודי הרבנות, פוגשים הצרכים האישיים שלי את המציאות הקיבוצית השיתופית ומשתלבים בהם. יש חירות "ערכית" ויש חירות "צרכנית". אף על פי שלהערכתי, הפרטה תעלה את רמת החיים ותאפשר חירות צרכנית שאנו משתוקקים לה, אני מעדיף את המצב הראשון ומאושר שביגור עדיין מקיימים אותו. חשוב לי מאוד החופש לקיים אורח חיים משפחתי הגיוני ולא להשתעבד, א-פרופו פסח, למירוץ הפרנסה והקריירה. חשובה לי החירות והפטור משיקולים כספיים בהשגת בריאות וחינוך לילדיי. חשובה לי מאוד החירות מדאגה לקיומי הבסיסי לעת זקנה. חשוב לי מאוד החופש שמאפשר זמן פנוי להשקעה בעצמי ולתרומה לקהילה. נכון שהמחיר של "שעבוד" לתקציב שהוא תמיד קטן מדי הוא לעתים כואב ומתסכל.
אם כן, לסיכום, ערב פסח תשס"ח, איזו חירות הכי חסרה לך?
החירות שחסרה לי כיום אינה קשורה בקיבוץ. אם כבר הייתי מעוניין בחירות אמיתית, זה היה במישור הבריאותי - חירות מלאה לאנשים שאני אוהב מבעיות בריאות וחולי. במישור של הקיבוץ אני רק יכול לאחל לעצמי וליקרים לי, שנמשיך ליהנות מדרגות החירות והביטחון כפי שהן ביגור.
אילת אדל-ראמר, 53, נשואה ללורי, אם לארבעה, מורה ועובדת בהכשרת מורים, נירים
נולדתי בארצות הברית, גדלתי בניו יורק, שם הייתי חברה בתנועת יהודה הצעיר, בשנת 1972 הגעתי ארצה לתוכנית אולפן שנתית, שבסופה חזרתי לארצות הברית, ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה החזירה אותי ארצה, בהתחלה הגעתי לנח"ל בקיבוץ קטורה, ובסופו של דבר הגעתי לנירים לסיום השל"ת, ומאז אני כאן.
להגיע מניו יורק לחיים בקיבוץ שיתופי אי שם בפריפריה הישראלית, זה לא יוצר הלם תרבותי?
בתור בת יחידה חיפשתי תמיד את המשפחה המורחבת, את ההרגשה של היחד, הרבה אנשים, ערבות הדדית. צריך להבין שבניו יורק, שבה גדלתי, בקושי הכרנו את השכנים בדירה ממול, מאז ומעולם חסרה לי הקירבה החברתית, תחושת האינטימיות, שלא לדבר על החוויה של להיות בת מיעוטים בעיר הגדולה. כאן הגעתי לקיבוץ קטן, חם, שבו כולם מהעם שלי, זו הייתה נוסחה מנצחת מבחינתי.
עד כמה נירים קיבוץ שיתופי?
נירים קיבוץ די שמרני. אם אנחנו עושים שינויים, אנחנו עושים אותם מאוד לאט ובזהירות, בודקים מה קורה בקיבוצים אחרים, לא לוקחים סיכונים מיותרים. ובכל זאת יש כל הזמן חיפוש כיוון, וברור שיש בקיבוץ חברים שכבר לא מעוניינים בשיתופיות. אנחנו היינו בין הקיבוצים האחרונים שעברו ללינה משפחתית. התכוונו לעשות זאת רק אחרי שכל הבתים יורחבו בהתאם למספר הילדים, אבל אז סדאם חוסיין התערב קצת בעניינים, והילדים עברו לבתי ההורים מוקדם משחשבנו. הפרטנו את חדר האוכל לפני כשנה, גם בתהליך מאוד ארוך ומסודר.
ואיפה את באופן אישי?
באופן אישי, אני מוכנה להישאר בסגנון חיים שיתופי, אבל אני חושבת שחייבים להקשיב גם לחברים שרע להם באורח החיים הקיים, כאלה שמאמינים שקיבוץ זה ניסיון נחמד, אבל לא ממש מתאים לטבע האדם ולמציאות של 2008. חשוב לי להקשיב למי שרוצה שינוי. למשל, אני הייתי חסידה נלהבת של הלינה המשותפת, אבל היום כשאני שומעת מאחת מבנותיי הגדולות, מה זה עשה להם, זה עושה לי רע.
הקיבוץ פוגע בחירות האישית שלך?
באופן בסיסי אני אדם מאוד אופטימי, ואני חושבת שאיכות החיים שלי בקיבוץ זהה לאיכות חיים של מיליונר בעיר - אני לא צריכה לכבס, לבשל, לטפל ברכב, לטפל בחשבונות. זה מאוד נוח, ומפנה לי הרבה זמן להקדיש למקצוע שלי.
ובכל זאת היכן כן נפגע החופש שלך?
זה נכון שכאשר רציתי להרחיב מעט את הבית, מכספי שלי, והייתי צריכה ללכת לבקש רשות מהוועדה, לא ממש נהניתי מהמעמד הזה, והייתי מוכנה לוותר עליו בשמחה. או כשרציתי לפני כחמש שנים לנסוע לחגוג את ליל הסדר עם משפחתי בחו"ל, והייתי צריכה לבקש רשות מהקיבוץ, זה היה מעמד לא הגיוני מבחינתי, בעיקר ששוב היה מדובר בהוצאה כספית שלי. במקרה האחרון אנחנו היינו קש ששבר את גב הגמל, ומאז החליטו שמי שיש לו כסף ומספיק ימי עבודה רשאי לנסוע לחו"ל. לדעתי, זו החלטה שעשתה רק טוב. עדיין חשוב לי להדגיש שאני ממש לא אדם ממורמר וחיה בתחושה, שכל מה שהייתי צריכה ורציתי קיבלתי מהקיבוץ, כולל יציאה ללימודי תואר, ויותר מכך אני חיה בתחושה שהרווחתי הכול ביושר. אני חיה בהרגשה, שהחברה שבה אני חיה 30 שנה, ידעה להתייחס לכל בקשה שלי באופן מתאים ומכובד.
ערב פסח תשס"ח, מה היית מאחלת לעצמך בקיבוץ?
אם אפשר לפנטז, אז הייתי שמחה שיהיה לי רכב זמין מתי שאני רוצה, בלי שאצטרך להיות תלויה בסידור הרכב, למרות שסדרן הרכב שלנו הוא סוג של קוסם, שמצליח בסופו של דבר תמיד לסדר לי רכב, אבל זה דורש ממני להיות כל הזמן מאוד מסודרת ולהזמין רכב בזמן. בכל מקרה, חשוב לי שעדיין לא יהיה לי רכב פרטי, כי ממש לא מתחשק לי העול של טיפול ברכב פרטי. אני מרשה לעצמי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
רונית בדלר, 46, נשואה ואם לשלוש בנות, מנכ"ל יקב הרי הגליל, אורטל
אני חברת אורטל 27 שנה. הגעתי בגרעין השלישי של הצופים שהגיע לכאן, דרך הנח"ל. גדלתי ברמת אביב, שעדיין מהווה נקודת ייחוס משמעותית בחיים שלי.
באורטל מילאתי תפקידים רבים - גזברית, מזכירה ותמיד חברה בוועדות כאלה ואחרות. בשנים האחרונות יצאתי לעבוד כמנכ"ל יקב הרי הגליל שבקיבוץ יראון, ובמקביל ממשיכה להיות פעילה בתחום החינוך ובהנהלת הקיבוץ.
אתם קיבוץ שיתופי מאוד, אבל חריג בנוף הקיבוצים השיתופיים, לא?
אורטל קיבוץ שיתופי, אבל בוחן את החיים השיתופיים כל הזמן. אפשר לומר שבעשרים השנים האחרונות קיבוץ אורטל נמצא בשינויים מתמידים. התפיסה המנחה אותנו היא, איך לבנות נכון את המסגרת השיתופית, באופן שבו אנחנו, החברים, נבחר כל פעם מחדש את מסגרת החיים המתאימה לנו. התפיסה באורטל היא,שככל שהחברים יקחו חלק בבחירת אורח חייהם, כך יהיו יותר חברים מרוצים וזה המתכון לקיבוץ טוב. המטרה שלנו היא לשחרר את החבר מהתלות ולגרום לו לחוש ולהיות עצמאי גם מההיבט הכלכלי וגם מההיבט האישי, ועדיין לשמור על המסגרת השיתופית.
המודל הפועל כיום באורטל שם את אחריות להתפרנסות על כתפי החבר ולא על הקיבוץ. מבחינה תקציבית הפרטנו כל מה שאינו מהותי בעינינו להמשך חיי קהילה שיתופיים. למשל, את חדר האוכל לא רק שלא הפרטנו, ואלא אף גדלנו אותו מתוך הראייה, שהוא מהווה את מקום המפגש המרכזי של חברי הקיבוץ. בחינוך הפרטנו את החוגים, בבריאות רק את המשקפיים. הביטחון הסוציאלי מובטח לכל החברים, התקציב גדל מחד אך הערבות ההדדית נותרה בעינה.
יש טיפול שוטף ודינמי בחיי החברה, בתרבות ובחינוך. עובדים הרבה על גאוות יחידה, שומרים על הפרט בקהילה מחד ועל הקהילה כקהילה מאידך. כיום אנחנו מצויים בקו התפר של עצירה בגידול הדמוגרפי, ואנחנו נכנסים לתהליך אסטרטגי נוסף, כאשר אנחנו מודעים לכך שעלינו לקחת בחשבון לא רק את הדור המייסד שחי כאן, כי אם גם את הדור הבא שכרגע עוד לומד ומתפתח מחוץ לקיבוץ, אבל ברגע שיתחיל להקים משפחות, אנחנו רוצים להוות לו בית, שמתאים לחלום שלו ולא רק לחלום שלנו. רוצים לתת מקום לקפיצה הבאה ולא לדעיכה הבאה.
עד כמה נפגעת או נשכרת החירות האישית שלך בתוך כל השיתופיות הזו?
באופן אישי, אני מרגישה שהחירות האמיתית היא היכולת לבחור, וזה היה לי, למזלי, לאורך כל הדרך בקיבוץ, כשתמיד הרגשתי שאני בוחרת מתוך עוצמה ולא מתוך כורח. אולי זה בזכות היותי שותפה פעילה לאורך כל הדרך בגיבוש התפיסה והובלת הקיבוץ.
מלבד זה, אני, שגדלתי בעיר, ממשיכה כל יום להעריך את החירות שבאה לידי ביטוי במרחבים הפיזיים, בטבע המדהים שסביבי ובאוויר הנקי שאני נושמת.
העובדה שאני פעילה חברתית באורטל לא נותנת לי תחושה של מגבלה, כי זה נובע מצורך אישי שלי, לכן זו עוד עשייה מתוך בחירה חופשית, שאני נהנית לעשות והיא חשובה לי. הדבר היחיד שעשוי לפגוע בחירות שלי באופן קשה יהיה אם שותפיי לדרך, חברי הקיבוץ, יהיו שונים באופן מהותי ממה שהם כיום. הצורך בגידול דמוגרפי מביא אתו את הסיכון, שהקיבוץ יהפוך בית לחברה שלא מחויבת לרעיון שהביא אותי לחיות את חיי כאן.
ערב פסח תשס"ח, איזו חירות חסרה לך, אם בכלל?
החירות היחידה שחסרה לי בקיבוץ היא החירות להחליט בתקופות מסוימות לקחת פסק זמן, לעשות "פוס". אף פעם לא לקחתי שנת חופש, או עבדתי בחלקיות משרה, אף פעם לא הרשיתי לעצמי את החירות הזו כיוון שכל צעד שכזה משפיע לא רק על המשפחה הפרטית שלי אלא על כל החברה.
רם סרוגו, 40, נשוי ללילך ואב לשלושה, מנהל תפעול במחלבות יוטבתה, יטבתה
גדלתי בקיבוץ גזית והגעתי ליטבתה בעקבות לילך, אשתי, לפני 12 שנה, אחרי שבדקנו את שתי האלטרנטיבות: גזית ויוטבתה. הוריי עדיין חיים בגזית. אני הבכור למשפחה בת ארבעה אחים, שניים חיים בחו"ל (אוסטרליה וארצות הברית), השלישי לומד על מלגת הצטיינות בטניס בארצות הברית ואחותי חיה בחיפה. אני היום מנהל תפעול במחלבה.
מה עומק השותפות ביטבתה?
למיטב ידיעתי, ואני לא מומחה גדול, כיוון שכבר שנתיים אינני חבר מזכירות, ביחס לקיבוצים אחרים, אני חושב שאנחנו נמצאים בשפיץ של השיתופיות. חדר האוכל לא מופרט, אפילו בכל-בו יש עוד מצרכים שניתנים בחלוקה. החשמל לא מופרט, אין אפילו מודדי חשמל. גם אם יש תהליכי הפרטה, הם מאוד איטיים. המצב הכלכלי והחברתי טוב, ואין שום דבר שלוחץ אותנו לעשות מהלך של שינוי. לטוב ולרע.
ואיפה אתה בעניין השיתופיות?
אני מעריך את רמת החיים הגבוהה שבה אנו חיים. לו היינו הולכים לכיוון של הפרטות, הייתי עושה זאת לא כדי להגדיל את התקציב האישי, כי אם על מנת להביא לחיסכון לקופה הציבורית. למשל, נראה לי נכון להפריט את החשמל, כיוון שכמו שזה היום, המצב מעודד הרבה בזבוז וחוסר מודעות.
עד כמה נפגעת או נשכרת החירות האישית שלך בתוך כל השיתופיות הזו?
כמו בהרבה דברים, גם לשיתופיות יש שתי פנים. מצד אחד, אני באמת לא חופשי לעשות כל מה שאני רוצה בכל רגע נתון, כי אני מחובר למערכת המורכבת של הקיבוץ, ומצד שני, אני מאוד משוחרר מכל הדאגות שמעסיקות אנשים בגילי במקומות אחרים כמו משכנתה, לסגור את החודש והחינוך לילדים. בנוסף, אני לא חייב לבחור בין המשפחה לקריירה, ובעיניי זו חירות גדולה. מה גם שאני חושב, שאף אדם לא חופשי באמת לעשות כרצונו בכל רגע נתון, תמיד יש מגבלות של החיים, גם בעיר. אני מאמין שבזכות רמת החיים הגבוהה, מדרגות החופש שלנו כאן מאוד גבוהות.
ערב פסח תשס"ח - איפה בכל זאת היית עושה שינוי שקשור לחירות האישית שלך ?
המקום היחיד שעולה בדעתי, שחשוב לטפל בו כבר עכשיו, וזה מתוך שיחות שהיו לי עם ותיקים בקיבוץ, הוא מנגנון הורשה מכובד שיהיה להורים כלפי ילדיהם. נראה לי, שצריך למצוא את הדרך לתת להורים הרגשה, שגם אם ילדיהם לא ימשיכו את דרכם בקיבוץ, הם יוכלו להוריש להם משהו. מלבד זה הייתי מאחל לכולנו שהמצב ימשיך להיות טוב כמו שהוא, בכל זאת זה מפחיד להיות במקום שממנו אפשר רק לרדת..!
רשומות
