קולטורה: תערוכת פיסול זוגית, ספר חדש, תיאטרון, סיפור זוכה

קולטורה: תערוכת פיסול זוגית, ספר חדש, תיאטרון, סיפור זוכה טלי כהן גרבוז, לאה ענבל דור, סיון שדמון, רוני מ. האס

פיסול: וריאציה על מצב זוגי טלי כהן גרבוז דור חדש לאמנים אנשי קיבוץ מציג דיאלוג של הדפסים עם פסלונים בתערוכה שיוצרת הנאה ראשונית ויזואלית - אבל לא מעבר יונתן אופק ואבי שק מציגים יחד בחלל לתערוכות מתחלפות במוזיאון בקיבוץ 'הזורע'. זהו חלל לא גדול במיוחד ושני גופי העבודה טוענים אותו עד למקסימום יכולת ההכלה שלו. אבי שק, בנו של הפסל הוותיק משה שק, איש קיבוץ בית ניר, הוא אמן החי ופועל בשטוטגרט. שק יוצר הדפסי עץ גדולים עם דימויים של בעלי חיים ואובייקטים הקשורים בהם. ההדפס של שק מפנה עורף למסורת השואפת לדיוק. ההדפסים שלו עשויים משטחים גדולים של צבע דפוס, ומטביעים צורות גולמיות שחורות על מצע בד וגרונד לבן. ברגעים מסוימים הן מנהלות דיאלוג עם ציורי המערות, ובאחרים - עם קליגרפיה סינית מסורתית. בתוך העבודות נוצרות סצנות קטנות, אניגמטיות, הקשורות בפעולה של הדמות. נוצר קשר חזק, ברמה הראשונית והחשובה של יחסי קו-כתם, בין צורת החי לקווים הארוכים של הרגל-הסולם. העיסוקים של ברואי ההדפסים נמצאים לפעמים על סף קריקטורה, אבל נשארים מרוחקים, בתוך מרחב משלהם, שלא מזמין לתוכו את הצופה: שתי ציפורים נראות כאילו היו עשויות להפעיל מנוף שיגרום לדימוי גלגל להסתובב. אבל ארגון הדמויות על הבד משאיר את הפעולה בגדר פוטנציה, בלי לאפשר לה להתפרש מדי. על במה במרכז החלל מונחים בצפיפות פסלים קרמיים, זוגות זוגות של בני אדם קטנים. בתוך ההמון כל אחד מהזוגות שקוע בעצמו, בסצינה פרטית משלו, הקשורה ביחסים: אחד עומד והשני כורע כמנשק את כפות רגליו, אחד שרוע על הארץ ואחר דורך ברגלו על גבו, שניים מתחבקים, אחד נושא על זרועותיו את השני בסצינת פייטה ואחר בתנופת 'שק קמח'. בגלל הצפיפות, הדמיון המכוון בתווי הפנים, וקונטקסט של מוזיאון קיבוצי, קל לראות בבמה הגדושה הזאת מעין תיאטרון על יחסים בחברה שיתופית. המיצב הפיסולי הזה הוא של יונתן אופק, בן דורו של אבי שק ובנו של הצייר אברהם אופק. יש בעבודה שלו משהו מצודד, חביב מאוד, אולי חביב מדי. הנוכחות של שתי העבודות בחלל ותחת אותה כותרת מזמינה קריאה שתייצר ביניהן חיבור. משותף לשתיהן השימוש בטכניקות ובחומרים מסורתיים כדי לדבר על עולם עכשווי. מעבר לכך, יונתן שק מדבר על יחסים בין בני אדם ברמה נהירה, שהופכת את הצלמיות שלו לסוג של אילוסטרציות, מעין וריאציות על מצבים זוגיים. דווקא מהעבודות הקטנות האלה עולים אל פני השטח טונים גבוהים עד כדי רעש, שלא מתיישבים עם דממת הציורים המרוחקים, העל זמניים והיפים כל כך של שק. שני אמנים צעירים ומעניינים, דור שני לאמנים מקומיים בעלי קול ונוכחות. ההחלטה של הבנים לחלוק חלל תצוגה משותף היא ניסיון מאתגר, שבתנאי החלל הקיים נפתר ברמה של הנאה ויזואלית ראשונית, אבל לא מעבר. התערוכה מלווה במאמר קצר שכתב אמיתי מנדלסון. "לגעת במהות" תערוכה במוזיאון וילפריד ישראל קיבוץ הזורע אוצר: גבריאל מענית ספר: ריקוד הכלב לאה ענבל דור טנגו שבין ילד להוריו. ספרה של יונה טפר מזמן אפשרות לקריאה משותפת ועליזה על ילד שמתריס מול אפרוריות החיים של הוריו ומביא כלב אסופי הביתה גולת הכותרת של הספר "אני רוצה כלב!" הם האיורים הנפלאים, המצחיקים, הדומיננטיים, של מישל קישקה על הילד הרוצה כלב יותר מכל דבר בעולם; בפתח הספר, נראה הילד שי, בזרועות אביו והוא זעף ועצוב, פניו מכורכמות; בדמיונו, הוא רוכב על גבי כלב גדול ושם בעולם החלומות, פניו הקטנות מחייכות, מלאות אושר. הסיפור מתחיל כשההורים בו מתוארים כמבוגרים משביתי שמחה. הורים חסרי צבע, רוויי רצינות. הסירוב שלהם לאמץ כלב מבוסס על נימוקים בנאליים, שכיחים. הם מגוננים על הבית. "אנחנו לא יכולים לגדל כלב", חוזרת ומסבירה האם, מורה למחול, "הוא ילכלך את הבית, יעקור את הפרחים בגינה וינבח על התלמידות שבאות לרקוד אצלי". שי, שאינו מוכן לקבל את האפרוריות של החיים המסודרים ולא שעה לדבריהם החומריים, לא ציית להם. יום אחד, כששי, ילד סקרן ותוסס, חוזר מהחורשה שם שיחקו חבריו עם הכלבים שלהם - כלב זר, רזה, בעל אוזניים ארוכות מתלווה אליו - "הוא בחר בי, סימן שהוא רוצה להיות שלי" - ואז מסתבר כי כלב זה יודע לכשכש בזנב ולרקוד. וזה שיאו הנלבב של הספר. הריקוד של הכלב. הוריו המשועשעים של שי נכנעים ומאמצים את הכלב. עלילת הספר היא פשוטה, קלה, עליזה. אין בה דבר מטריד או מורכב, או עוכר שלווה. זה ספר המבקש להתחבב על קהל ילדים רחב, להיות פופולרי. שטותי במקצת, אפילו. בסוף הספר יש הסכמה של ההורים העומדים מול משהו יפה, משעשע. "אולי נקרא לו טנגו?" מציע האב בקריצה. בתוך כך, מתוך "הכניעה" של ההורים לילד, היא דוחפת את הסיפור לחוויית קריאה משותפת שמזמנת ספרות הילדים. שלא כמו קריאה ספרותית של מבוגר, שהיא קריאה אינטימית, סגורה, קריאת ספרות ילדים היא עניין חברתי בדרך-כלל; ילד ומבוגר יושבים יחד, נוגעים, מחייכים זה לזה ונהנים יחד מהסיפור. אפשר לדמיין חוויה משותפת, אינטימית, מסוג זה כשקוראים את הספר. למרות שהוא פשטני במקצת, הספר נכתב לילדים רכים, בשפה קצת ילדותית. אך הוא כתוב בשמחה ונראה שגם ללא מאמץ; הוא מבטא את העולם הרגשי של בני השלוש והארבע; ילדי כיתות א' ו-ב' יכולים לקרוא את הספר בכוחות עצמם. זה ספר קולח לגיל הרך על יחסי אמון ואחריות - וכמובן - אהבה. יונה טפר ילידת דפנה, גרה ביגור, סופרת ילדים ונוער ועורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עד כה פרסמה עשרות ספרים, מהגיל הרך עד ספרים לבני נוער וחטיבות ביניים. "אני רוצה כלב!" מאת יונה טפר איורים: מישל קישקה הוצאת הקיבוץ המאוחד תיאטרון: על התבגרות והתפכחות סיון שדמון בוגרי שנה ג' של סמינר הקיבוצים הציגו דרמה קומית מהנה ומאופקת מבלי להתפתות לתופעות קצה דרמטיות ומבלי לאבד את מראה המציאות כמורכבת הדרמה הקומית המשפחתית "הדוד הנק", הצגת סיום השנה של בית הספר לאמנויות הבמה של מכללת סמינר הקיבוצים, בשיתוף עם תיאטרון אורנה פורת, היא הצגה קצבית ומרגשת שעוסקת באופן קליל ומשכנע בנושא מורכב. המחזה ארך כשעה וההרגשה שנקטע לפני סופו לא נבעה מחוסר סיפוק בשל המהלך העלילתי, אלא פשוט מציפייה לעוד רגע של בידור איכותי. הזמן הוא ככל הנראה שנות ה-70 והמקום נתניה. משפחה ממוצעת. שלוש בנות מתבגרות והורים ילידי הולנד, מתמודדת עם דוד שהוא גם רווק תמהוני, עם סבא שגוסס ונפטר, ובעיקר עם התבגרות התא המשפחתי וההתפכחות שבאה אתה. הדמות הראשית היא דווקא לא הדוד אלא הבת האמצעית, והיא משוחקת היטב על ידי אדוה בולה, שסיפורי משפחתה היוו השראה לדבר המחזה. אותה דמות קשורה במיוחד לדוד המוזר, אבל העלילה לא מתפתה להפליל אותם ביחסים אסורים, ובכך לגרור את המחזה לנישה קשה. המחזאי, שהוא גם הבמאי והמורה בקורס, יענקל'ה יעקובסון, הסתפק ובצדק בעלילה שמתפתלת בין הסטיות ומוצאת את שביל הזהב שאותו אפשר לזהות רק בדיעבד. את הרושם השאירו כל הגורמים. התפאורה המצוינת, התלבושות, התפאורה ובעיקר המשחק מלא הניואנסים של כל השחקנים. פס הקול מוסיף רגעים קומיים בין הדרמות ואת הארומה הנוסטלגית. על כל זה מנצח מלמעלה ולאורך כל ההצגה חתול שמת, ואינו מתגעגע כלל. המחווה לחתול הצ'שייר של עליסה מורגש גם באירוניה שהוא מפגין כלפי צרות העולם הזה, בעוד הוא ממרק עצמו תחת מיטת השיזוף בעולם הבא. בתוכנייה הפשוטה אך המרעננת הובטח שהסיפור מסופר דרך עיניו של החתול הז"ל, ולא כך היא. הוא אומנם מוסיף נפח קל, אבל בשום אופן לא רובד שלם. רבות נשמעת הטענה, שבתי הספר למשחק מכינים את תלמידיהם לפי סטנדרטים שישפרו את סיכוייהם להתקבל לאחד התיאטראות הגדולים, ולא מפתחים אישיות ואידיאולוגיה עצמאית בבוגריהם. לא בטוח לגבי החלק השני של המשפט, אבל נראה שהחלק הראשון נכון מאוד: אם לשפוט לפי הצגת הסיום, הם בדרך הנכונה. ואם לא אחד התיאטראות הרפרטואריים, גם קבוצות הפרינג' והאימפרוביזציה ישמחו לקבל לשורותיהם את בוגרי הסמינר. הקהל, בכל מקרה, נשאר עם טעם טוב וחיוך שנשאר זוהר בחושך, כמעט כמו חיוכו של החתול הנעלם של עליסה. "הדוד הנק" מאת יענקל'ה יעקובסון ובבימויו בעקבות סיפוריה של אדוה בולה נופך בן אור - מקום ראשון בתחרות לכתיבה יוצרת רוני מ. האס נופך בן-אור (17) מרוחמה זכתה במקום הראשון בתחרות לכתיבה יוצרת שנערכת זו השנה השניה מטעם משרד החינוך. בהיסטוריה הקצרה של נופך ניתן למצוא את ניצני היצירתיות עוד בימי ביה"ס היסודי, כאשר הייתה כותבת סיפורים בהמשכים, אותם נהגה להקריא לילדי הכיתה מדי שבוע. אחרי הסיפורים בהמשכים, אותם התקשתה להביא לכדי סיום, הגיעה תקופת השירה, אליה הגיעה נופך לדבריה, כי הייתה זו התנסות בכתיבה יותר ממצה ופשוטה. והנה בשנה החולפת השתתפה בסדנה לכתיבה יוצרת מטעם ביה"ס, בהנחיית הסופרת מירי רוזובסקי. שם למעשה קרם עור וגידים הסיפור שהעניק לה את המקום הראשון - "סרטנים על החוף". זהו סיפור קצר על ילד שאחיו והוא נהגו להשתעשע בספירת סרטנים על חוף הים, ובאופן מקאברי, במהלך הסיפור חולה אחיו ונפטר ממחלת הסרטן. נופך אומרת שהסיפור הינו לחלוטין מנבכי ראשה ואין כל קשר למציאות. החזרה לכתיבת סיפורים, טומנת בחובה עבודה יותר קשה לדבריה אך גם סיפוק הרבה יותר גדול. ומה היא רוצה להיות כשתהיה (ממש) גדולה? היא לא חותמת על זה, אבל כנראה משהו בתחום התקשורת או הפרסום.

מקס ומוריץ הידעת כי מקס ומוריץ של וילהלם בוש, צמד הפוחחים הממררים את חיי כולם, עד שהם באים על עונשם, נקראו בתרגומים לעברית שמעון ולוי (א. לובושיצקי, 1898), וגם גד ודן (אנדה עמיר פינקרפלד, 1939).

יומני מלחמה

יומני מלחמה רוני ל. האס

ערכות ייחודיות שעושות שימוש ביצירות אמנות חולקו כבר בתחילת השנה לתלמידי בתי הספר בצפון. תפקידן לעורר את היכולת של כל תלמיד להיזכר באירועי המלחמה האחרונה ולפתח את החוש האזרחי שלו בהתמודדות משותפת עם חבריו על רקע החוויה המטלטלת. קוראים לתהליך הזה שותפנות

המלחמה האחרונה הייתה התשה מודרנית לעורף הישראלי. כך הבין והגדיר לעצמו רפי אלטרס (עמיר), כבר בשבוע השלישי למלחמה. אלטרס הוא פסיכולוג קליני המנהל את עמותת מיט"ב, מרכז ייעוצי טיפולי ליחיד, למשפחה ולקהילה בגליל העליון. הוא פנה לידידו עדי יקותיאלי, אמן ממרכז הארץ, ומנהל העמותה לאמנות בקהילה ולדיאלוג בין תרבותי, שיחד עמו הוא פועל בהרבה פרוייקטים משותפים ויחד הם יצרו והפיקו ערכת עבודה - "היום שאחרי המלחמה" -המיועדת לתלמידי בתי הספר היסודיים בצפון. הערכה אמורה לעזור לילדי הצפון לעבד את הקשיים שחוו ולצאת מהם מחוזקים. עם תום המלחמה הכניסו עצמם יקותיאלי ואלטרס למרתון מטורף כדי להספיק ולסיים את הערכה הזאת בדיוק לתחילת שנת הלימודים. המאמץ הצליח. ביום הרביעי לתחילת שנת תשס"ז הצליחו הערכות להגיע אל בתי הספר וזאת כבר לאחר יום עיון מיוחד למורות שיצטרכו להעביר אותן לתלמידים. כאמור, זו לא הפעם הראשונה בה חוברים הפסיכולוג והאמן לפעילות קהילתית. כאשר אלטרס ניהל פנימיית נעל"ה, נחשף לסוג פעילותו הייחודית של יקותיאלי והבין שזו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה. יקותיאלי הרים את הכפפה והשניים הריצו משך ארבע שנים פרויקט שענה לשם "פנים מול פנים". בעזרת תהליכים ביצירה, הם הצליחו לקרב לבבות ועולמות בין בני הנוער הצברים והעולים שהתגוררו וחיו אלה לצד אלה. יקותיאלי קורא לתהליך היצירה הייחודי שהוא מפתח "שותפנות" - היכולת לשתף פעולה דווקא במה ששונים. מדובר בדיאלוג יצירתי מסוגים שונים בצירוף תהליך המבוסס על ידע פסיכולוגי. כאשר מדובר בקהילות המסוכסכות בתוך עצמן, הכלי שפיתחו מאפשר בירור חווייתי משותף המוביל לבניה כלשהי. תהליכים שכאלה כבר התבצעו בארץ, ועד היום מדובר ב-120 פרויקטים ב-900 קהילות ברחבי הארץ. תיאור חלקי של התוצרים - קיר מצויר בגודל 6,000 מ"ר בבי"ס בעפולה, רצפת מוזאיקה המדברת על העתיד במקום על העבר, מבצע העפת 50,000 עפיפונים בו זמנית ברחבי ישראל, פרויקט פסלים בקיבוץ שדה נחמיה ועוד. היום שאחרי אז מה לכל זה ולילדי הצפון? אלטרס מספר, שהפעם הראשונה שבה הבין כי ילדי הצפון עוברים קשיים השונים במהותם מאירועים קודמים, הייתה כשחזה במתיחות שנוצרה בין הילדים שנשארו עם הוריהם בצפון ואלה שמשפחתם מצאה מקלט במרכז הארץ. "כאשר ילדי הפרטיים (בני 14,17 ו-10), שרוב המלחמה שהו אצל המשפחה במרכז הארץ, נפגשו עם חבריהם שהגיעו לקייטנות יזומות במרכז, לא יכולתי שלא לראות ולשמוע את המתח שנוצר בין הילדים. זה הקפיץ אצלי את התובנה כי חייבים להתחיל לחשוב על 'היום שאחרי המלחמה' וככל שנקדים כן ייטב". לא רק המתח הזה מאפיין את המלחמה האחרונה, אומר אלטרס, עצם העובדה שהחזית השתנתה כל הזמן, הלכה והדרימה, ומי שהתרחק מהטילים היה צריך להתמודד עם הבלתי ידוע, כשלפעמים הדמיון קשה מן המציאות; או הביטחון בצבא שהתערער לא רק בשל התוצאות הצבאיות שלא היו משביעות רצון, אבל אפילו התנהגות חיילים ששהו ביישובי הגליל, גם שם נשברו כל מיני אכסיומות כאשר החיילים הרשו לעצמם לעיתים לעשות במטעים כבשלהם ותושבים דווחו על מקרים בהם מצאו חיילים בתוך ביתם עושים שימוש במקלחות או שירותים ללא קבלת רשות מדיירי הבית. אלטרס, שחילק את ימיו בתקופת המלחמה בין העבודה בגליל ובין מטופלים שהגיעו למרכז, שיתף את יקותיאלי בתחושותיו והם הגו את הרעיון של "יומני מלחמה". הרעיון הבסיסי דיבר על כל ילד שיעבוד עם עצמו ואחר-כך יתחברו, לקבוצות, לכיתות ולבסוף עם כל ביה"ס. עם הרעיון הזה פנה וגייס כספים מנדבנים אמריקאים שהסכימו לממן פרויקט שכזה ובתנאי שיהיה מוכן לפתיחת שנת הלימודים. אל הפרויקט צירפו השניים את ליאורה שגב, לשעבר בעלים של בי"ס "קידום", בעלת ניסיון בעריכת ופיתוח ספרי הוראה. היא שנתנה את האור הירוק לקחת את הפרויקט, תוך תובנה שהצוות שיגייסו יצטרך לעבוד יום ולילה על מנת שיהיה מוכן לפתיחת שנת הלימודים. לעבודה גויסו אנשי טיפול מחד, רבים מהם עובדי מיט"ב, ומאידך אמנים למיניהם. אחרי שהגיעו למסקנות כיצד בדיוק על הכלי הזה להיראות, יצאו לדרך הביצוע. הוחלט כי בונים ספר עבודה, שיכיל נושאים הקשורים לחוויות שעברו הילדים במלחמה. העבודהתהיה יומיומית משך 5 שבועות, ורובה ככולה תתבסס על יצירה חזותית. היה חשוב שהערכה הזו תכנס לבתי הספר עם פתיחת שנת הלימודים, כך שתהייה רלוונטית מבחינת התזמון ומבחינת הנושאים בהם היא עוסקת. הערכה כוללת 2 ספרים - ספר לתלמיד וספר למורה. בספר למורה, מול כל דף עבודה, נוסף דף הנחיות להפעלת התלמידים. הספרים נראים כמו ספרי אמנות, הם מלאים ביצירות ודימויים שעיקרם לעזור לילדים להתחבר ישירות אל עולם הרגש שלהם, או כמו שמנסחים זאת אלטרס ויקותיאלי, האמנות היא כמו "להזריק ישר לווריד", לא חייבים עיבוד קוגניטיבי בכדי להתחבר לרגש. הספר הוא מעין חוברת יצירה. די חבל עליו, כיוון שהוא נדון לפורענות - רוב הדימויים והיצירות מטרתם שיגזרו, יודבקו ויחוברו ליצירות שהתלמידים יעשו בהתאם לתחושותיהם ורצונם. ישנם מורים ויועצים שלא קיבלו בשוויון נפש את הרעיון. היו שטענו כי רוב הילדים מעדיפים להמשיך הלאה, לא לחזור ולהתעסק עם המלחמה. על כך הגיב יקותיאלי ואמר ש"אנחנו עם שאוהב להכחיש, אבל הגישה שלנו היא שונה, חשוב שהילדים יעבדו את רגשותיהם, ולא ישאירו את זה להסתדר מעצמו". כל אחד והמלחמה שלו הספר מאפשר לכל ילד להתחבר לחוויותיו האישיות, והלא כל אחד עבר מלחמה אחרת. חרדות אחרות, תגובות שונות. בכל מקרה, הערכה נבנתה כך שהיא בסיס לשינויים. אלטרס: "אם מורה רוצה להרחיב או לשנות, אנחנו מכבדים את זה. מה שחשוב זה שיתרחש תהליך עם התלמידים עם פתיחת שנת הלימודים לאורך חמישה שבועות, תהליך שיתן לילדים את המקום לפרוק רגשות קשים, להקשיב לחבריהם, ואח"כ להתחזק, להכיר את כוחותיהם ולחזור לשיגרה אחרי עיבוד של חוויות המלחמה, בלי לטאטא את הקשיים מתחת לשטיח. "התהליך נע מהפרט אל הקבוצה. אנחנו מאמינים גדולים בכוח של הדיאלוג הקבוצתי, של הכוח שמייצרת עשייה קבוצתית. המלחמה גרמה לסדקים במארג החברתי-קהילתי של האוכלוסייה בצפון, ולכן היה לנו מאוד חשוב לתת לזה מקום בתהליך. התהליך כולו מסתיים בשבוע החמישי בו יעבדו התלמידים על עפיפונים שיעיפו יחדיו לשמיים, שהיוו רק מספר שבועות קודם לכן את מקור האיום והפחד". באחת ההפעלות, העונה לכותרת "איך נגיב?" כותבים המחברים בהנחיה למורים: "..בימי המלחמה ואחריה נחשפו הילדים לביטויי כעס, אכזבה ותסכול רבים שהופנו כלפי המדינה, הממשלה... ורק לעיתים רחוקות נשמעה תוכנית פעולה לשינוי המצב. ..נסביר לתלמידים ..שתפקידו של האזרח לנקוט פעולה בכל שלב בחייו, כשהמצב דורש את עזרתו. בכל גיל יכולים ילדים ומבוגרים לתקן את הדורש תיקון ולסייע למי שזקוק לעזרה". כאן הם מעודדים את התלמידים למצוא פעילות של עזרה לזולת מחד והעצמה אישית מאידך. יקותיאלי ואלטרס מחברים את הרעיון של הערכה למעגל נוסף, המעגל של "המגזר השלישי" - המגזר הוולנטרי והאזרחי שנוטל על עצמו תפקיד בתוך המדינה, תפקיד שהמדינה מתנערת ממנו, בפתרון בעיות חברתיות, והעמותות הללו שמהוות את המגזר השלישי הן מעגל החוצה גבולות ותרבויות. "בני אדם נואשו מלסמוך על המסגרות הפורמליות של מדינותיהם והם בוחרים לפעול במסגרות התנדבותיות ומוצאים במלאכה זו של סיוע לקהילה נחמה והגשמה עצמית," אומרים יקותיאלי ואלטרס. "אם נצליח לעורר בתלמידים כוחות נפש שימצאו את ביטויים במסגרת הקהילה, הרי שמלאכתנו לא הייתה לריק". האזרח הפעיל אנשים רבים מעידים על עצמם כי המלחמה גבתה מהם כוחות רבים, עייפות בלתי מוסברת לוותה אותם לאורך המלחמה, וגם לאחריה, בימים הראשונים של החזרה לשיגרה. דווקאאלטרס עבר תהליך הפוך: "אותי המלחמה תפסה בעיצומה של מחלה קשה, בשבוע הראשון של המלחמה עוד הייתי די חולה, אולם עם המשך המלחמה, כאילו הבין הגוף שעליו לתת מקום לכוחות חדשים יעזרו לי להתמודד המצב". אלטרס הבריא מהמחלה, ונתן את מיטב מרצו לטובת המצב, שהביא אותו להפיק את הפקת הענק הזו שתוצאותיה המרשימים רשמו שיא בזמן המוקצב בו נוצרו. כל הערכות הראשונות, 27,000, חולקו חינם לבתי הספר שהזמינו אותן. את הסיכון הכלכלי לקחו על עצמם אלטרס, יקותיאלי ועוד כמה חברים, כאשר הוציאו לאור את הספר ועדיין לא נכנס מטבע אחד קשה לכיסוי ההוצאות. "בכל מקרה, אנו מקווים שמשרד החינוך, ושרת החינוך בראשו, יתנו יד להמשך הפצת הספר לשאר ילדי הצפון, וכן לפרויקט הבא של תרגומו והסבתו של הספר לילדי המגזר הערבי", הם אומרים. אם יש מה ללמוד מכל היוזמה הברוכה הזו, הרי היא מהדהדת כמנטרה בספר עצמו. "תפקידו של האזרח לנקוט פעולה בכל שלב בחייו, כשהמצב דורש את עזרתו. בכל גיל יכולים ילדים ומבוגרים לתקן את הדורש תיקון ולסייע למי שזקוק לעזרה".

עסק: כמו פרפרים

עסק: כמו פרפרים רוני מ. האס, באדיבות "על הצפון", עיתון המועצה האזורית גליל עליון

את מכון "פרפרים" הקימו ומנהלות טל נרדי-מוזס ואפרת בן-נבט, מרפאות בעיסוק התפתחותיות. בתוך סביבה מטופחת הן מיישמות גישה רב מערכתית, המשלבת את ההורים בתהליך הטיפול בילד. כיף להן לקום לעבודה, כיף לילדים לבוא לטיפול "ריפוי בעיסוק" - מעולם לא הצלחתי להבין מה, לעזאזל, מסתתר מאחורי צמד המילים המוזרות הללו, עד שהגעתי ל"פרפרים", בלב הירוק של קיבוץ חולתה. או אז, כל הקונוטציות המשעממות - במחילה מאנשי המקצוע - שהיו לי לגבי מקור פרנסתם, נמוגו באחת. קודם כל בזכות שלל הפרפרים שקישטו את הדרך אל המקום, כמו גם את תוכו של המבנה היפהפה, הגדול ושטוף השמש, "פרפרים". ניכר בעליל, שהמבנה שופץ מתוך הבנה, שכך צריך להיראות מקום שבו ילדי האזור מתרגלים מיומנויות שונות, לחיזוק כישוריהם ויכולתם להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים. השאלה הראשונה שאני מפנה לטל מוזס, חברת הקיבוץ, ולאפרת בן-נבט, שותפתה מחד-נס, נוגעת להימור שלהן, כשהחליטו להקים מכון פרטי לריפוי בעיסוק באזור, המשופע במכונים שונים של קופות החולים, שגם להן, לטל ולאפרת, אין מילה של ביקורת על איכותם ורמתם המקצועית. אז למה בכל זאת הלכו על זה, ואיך העזו? אפרת, שמכירה את טל מהימים ששימשה כמדריכתה כשלמדה באוניברסיטה, מספרת כי החזון נרקם אצלן, ביחד ובכל אחת לחוד, במשך חמש שנים כמעט. "למרות שהיה ברור לנו שזהו סיכון כלכלי, היינו משוכנעות בנחיצות של מקום כזה באזורנו, ולו רק משום שמכון פרטי כשלנו יכול להתחיל טיפול מהיום למחר, בלי תורים ורשימות המתנה. מה עוד, שלרוב קופות החולים ישנם הסדרים, שמאפשרים קבלת החזרים עבור הטיפול במכון שלנו, שהוא מכון מורשה ומאושר מכל הבחינות". בדיעבד, ההימור התגלה כמוצלח. היום, קצת יותר משנה לאחר הקמת המכון, ידיהן של השתיים מלאות עבודה, ולפעמים היא נמתחת עמוק אל תוך הלילה. מכון "פרפרים" נועד לתת מענה לילדים עד גיל 12 שהופנו על-ידי רופא המשפחה לריפוי בעיסוק. טל ואפרת הן מרפאות בעיסוק התפתחותיות, כלומר, מומחיות לעבודה עם ילדים. במקביל לעבודה במכון שלהן, הן ממשיכות לעבוד במקומות עבודה ציבוריים, "ואנחנו מאוד מכבדות את אותם מקומות, שבהם בעצם גדלנו והגענו למה שאנחנו היום", הן אומרות. טל משלימה בימים אלה את התואר השני בריפוי בעיסוק באוניברסיטת חיפה, ועובדת גם בקופ"ח כללית. אפרת משמשת כאחראית הדרכה מחוז צפון מטעם קופת חולים כללית. את המכון פתחו במבנה קיבוצי ששכרו, ושחייב השקעה לא מבוטלת על מנת לשפצו ולהפכו להיכל המותאם לייעודו כמכון טיפולי: פינת ישיבה, חדר תנועה, ציוד ואביזרים חיוניים. סגנון העבודה שלהן ייחודי, ומדגיש מעורבות משפחתית בטיפול, כאשר צורכי הילד וההורה עומדים בראש סדר העדיפות. שילוב ההורים במפגשים נועד לחזק את מעורבותם בהליך הטיפולי ואת ההתמקדות בכוחותיו וביכולותיו של המטופל, ולאו דווקא בחולשותיו. "תפיסת העבודה שלנו היא רב-מערכתית. היום אנחנו יודעות להסתכל על הילד לא רק מנקודת המבט של הריפוי בעיסוק, אלא גם בראייה רחבה וכוללנית, ובמידת הצורך ממליצות על שיתוף גורמים טיפוליים אחרים. שיתוף הפעולה בינינו כולל הדרכה הדדית, ואנחנו שומרות על קו התייעצות פתוח עם אנשי מקצוע מכל הקשת הטיפולית הקיימת". שיתוף הפעולה חל גם על הצד העסקי. הן מתחלקות שווה בשווה בהוצאות ובהכנסות, ונמנעות מהתחשבנויות קטנות. "אנחנו קצת כמו זוג נשוי", הן צוחקות, ואפרופו זוגיות, "הבעלים", הן אומרות, "היו המפרגנים האמיתיים בכל ההרפתקה הזו. מהתחלה שניהם האמינו בנו, דחפו ועודדו אותנו להקים את העסק, וגם היום הם נותנים לנו גיבוי מלא". ניהול מכון בבעלות עצמית, הן אומרות, שונה לגמרי מעבודה כשכירות במכון אחר. "בסופו של יום, כל האחריות נופלת עלינו, מה שמחייב הגדלת ראש ושעות עבודה רבות. הרווח האמיתי שלנו הוא לאו דווקא בצד הכלכלי, אלא בתחושת הסיפוק והגאווה על מימוש החזון, על המקום שכולו שלנו, ועל השותפות הפורייה, שעומדת בכל המכשולים. בשביל כל אלה, כיף לקום בבוקר לעוד יום עבודה". כשאני שואלת אם אחרי שעות עבודה רבות כל כך, זו לצד זו, הן גם חברות, פורץ ביניהן ויכוח משועשע, מי חייבת למי ארוחה "על האש". התשובה ברורה: בנוסף לסיפוק, להצלחה ולחדוות העשייה, הן ובני זוגן גם הרוויחו חברים חדשים.