יש בסיפור הזה נוסטלגיה המתרפקת על שנות ה-60 וה-70 בפנימייה חקלאית עם ערכים של פעם ועם קונצים שיכולים להתרחש רק בסיפורים. כאלה שיכולים לגרום לסיפורי ילקוט הכזבים להחוויר. יש בו זיכרונות של ילדים שנפלטו ממערכות החינוך בקיבוצי-האם שלהם ולמדו במקום הזה משמעת ומחוייבות גדולה לעצמם ולארצם. היום הם כבר בוגרים ומבוססים, אבל הם לא שוכחים. ויש בסיפור הזה שכול ישראלי. הרבה שכול, רק שכבר לא נותרו הרבה הורים שיבכו את ילדיהם כי גם הם הלכו. אך החברים שנשארו היום, כאשר המקום בו עמדה פעם הפנימייה עובר ידיים ונמכר לגורמים חדשים, הולכים למחות ולא לתת לדחפורים לעלות על האנדרטה שהוקמה לזכר 42 הנופלים בשנת 1985 נסגר ביה"ס החקלאי עירון בחדרה ועמו פנימיית הקיבוצים, שהייתה ממוקמת בתוכו. הפנימייה הוקמה כישות חינוכית בשנת 1962 והצליחה להציל פרחחים רבים שנפלטו ממערכות הקיבוץ השונות ברחבי הארץ ולהפכם לבני אדם מועילים וחיוניים. כשהתגייסו לצבא ההתגייסות ליחידות קרביות הייתה מוחלטת והמחיר שבוגרי הפנימייה הזאת שילמו בצבא היה נורא. 42 מבוגרי הפנימייה נפלו במלחמות ישראל, רבים מהם יוצאי קיבוצים. בית הספר עירון שהוקם בחדרה ב-1926, במקור כ"משק פועלות" ולימים כפנימייה ובית ספר חקלאי, היה בית ספר חם והיווה בית מלא עליצות לתלמידיו. אך רבים מהם נהרגו במלחמת ששת הימים, בהתשה, במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה. לאחרונה גילו בוגרי הפנימייה ובית הספר החקלאי כי מישהו הפשיר את הקרקע במקום, והחל להרוס את המבנים ההיסטוריים הנגועים בהרבה נוסטלגיה. לחרדתם גילו גם, כי בכוונת הקבלן המבצע, להרוס גם את האנדרטה שהקימו במקום, לזכר חבריהם שנפלו במלחמות ישראל, והם החליטו לצאת למאבק כנגד רוע הגזירה. ההחלטה הייתה של החברים, כי הורי החללים אינם או שהם קשישים מדי ואינם במצב המאפשר טיפול בהנצחת בניהם. המחנכים והחברים לקחו את העניינים לידיים. המאבק רק בתחילת הדרך. בכל פעם שד"ר חיים רבונא מעלה את אחד משמות חניכיו בפנימיית הקיבוצניקים, הוא מחווה הבעת כאב קלה, בלתי נראית. הוא מסיט את עיניו הצידה, ובקולו הברור והסדור, במבטא ספרדי מעודן, הוא אומר שהוא ממש רואה את הבחור לנגד עיניו, כאילו הוא כאן. "שערותי עומדות בכל פעם שאני נזכר באחד הבחורים הצעירים הללו, אני ממש רואה אותם לנגד עיני". עוזי בן צבי, 58, חבר עמיעד, מנהל פיתוח השוק בסין של עמיעד מערכות מידע, לא בדיוק יודע איך להתייחס לעובדה שכל חבריו הטובים, 7 חבר'ה שהיו שותפים בחדרו בפנימייה בשלוש השנים בה שהה בפנימיית עירון, כבר מזמן אינם בין החיים. 5 מתוכם נהרגו במלחמות. "כולם הלכו לקרבי ואת ביה"ס סיימנו ממש אל תוך מלחמת ששת הימים. במחזור שלנו היינו כ-40 חבר'ה, 16 מתוכם כבר לא חיים. גם אלה שהלכו לעולמם שלא במלחמות ישראל, נפטרו הרבה טרם זמנם". עוזי היה ילד "שובב", "מופרע" בלשון העם. "היום אני מאמין שהיו נותנים לזה שם - הפרעת קשב וריכוז או משהו דומה. אז עוד לא ממש היו לכך שמות. בכל מקרה, בסוף כיתה ח', כשלמדתי בבית הספר באילת השחר, כאשר נערכו מבחני הסקר הארציים, לא עברתי את המבחן. זה עשה לי רע מאוד. בניתי לעצמי דימוי שאני מטומטם וששום דבר לא יכול להיכנס לי לראש. לא אנגלית, לא מתמטיקה, כלום. את כל כיתה ט' ביליתי בתובנה שאני חייב לצאת מביה"ס. ערכתי ניסיונות לשכנע את המבוגרים, כולל הורי, שאני חייב לעבור למקום אחר. היה לי ברור שאני רוצה להמשיך ללמוד, משום מה הפסקת לימודים, שהייתה מקובלת בקיבוצים דאז והייתה משולבת בכניסה מוקדמת למעגל העבודה, לא באה אצלי בחשבון. גייסתי את כל מאמצי והצלחתי עם עוד חבר מהכיתה, לשכנע את ועדת החינוך בקיבוץ לשלוח אותי לפנימיית עירון בחדרה. "הצוות שקיבל את פני היו אנשים שעיצבו את דרכי אותן שנים - מנהל ביה"ס, יהודה יניב ז"ל, המדריך החברתי ד"ר חיים רבונא, המדריך יהודה גולדמן (גדיר) ז"ל ועוד. אני זוכר את יהודה יניב כמנהל ביה"ס, שמשרה אווירה של קבלת פנים וחמימות עם קליטתנו לביה"ס. לימים הוא היה זה ששחרר אותי ואת חברי ממעצר במשטרת חדרה, לאחר שנתפסנו בגניבת רדיו ישן מאוטו גרוטאה שהיה זרוק במגרש גרוטאות, חוויה מכוננת שדרך טיפולו החכמה, הותירה בי את החותם והתובנה של עולם החוק, להבדיל מהמציאות הקיבוצית בה ידינו הייתה בכל באין מפריע. כל הטיפול בנו נעשה בדרך ארץ ובגישה חינוכית". מעבר לחוויות החברתיות, בן צבי מצא עצמו הופך לתלמיד שלומד ומצליח. "פתאום נכנסתי למסגרת. ביה"ס נקט משמעת מאוד תקיפה, כולל כללי משמעת ברורים בפנימייה. אז פשוט התחלתי ללמוד, וברגע שעשיתי זאת, נסקתי, עליתי במהירות מהרמה הכי נמוכה, לרמה הגבוהה ביותר. בסופו של דבר חסרו לי רק שתי בחינות להשלמת בגרות מלאה, אבל את כל הפיגור שצברתי משך השנים, הצלחתי להדביק. השוק האמיתי היה לי בתחום המתמטיקה. המדריך שלי, יהודה גולדמן (גדיר) ז"ל, שהיה בסה"כ גדול ממני ב-4-3 שנים, מצא את הדרך ללמד אותי מתמטיקה. הוא למעשה פתח בפני את העולם הזה, פתאום הבנתי שהכל אפשרי, שאני ממש לא אידיוט ואפילו נהנה ללמוד מתמטיקה". מאלף הקיבוצניקים המדריך החברתי רבונא נחשב אצל הבוגרים כהמדריך בהא' הידיעה. המדריך המיתולוגי ממנו אפילו בן צבי, גדל הגוף, שקשק. רובינא מספר: "המעורבות שלי בבי"ס עירון החלה בינואר 1962, כאשר בתור בוגר צבא באתי לבקר את אחי שהיה רפתן בפנימייה. תוך כדי טיול בחצר ביה"ס, פגשנו במנהל יניב ז"ל. הוא אמר לי ששמע עלי ממנהל מקווה ישראל, ביה"ס החקלאי בו למדתי, והוא רוצה להעמיד בפני אתגר - קבוצה של 35 קיבוצניקים, שהוצאו מבתיהם והובאו לפנימייה, בשל קשיים שונים, והצליחו לשגע את המדריך שלהם עד כדי כך שהפרויקט כולו עומד על סף פירוק. אני החלטתי לקחת את האתגר. הפכתי למדריך החברתי שלהם. "חודשיים לאחר מכן הם זכו במקום הראשון בהופעה שהכנו למסיבת פורים. זו הייתה ההתחלה. לחבר'ה נוצרה גאוות יחידה, פתאום אמרו עליהם שהם הקבוצה הכי טובה, נחמדה ומתפקדת. לימים אני יכול לומר שמה שעזר לחבר'ה להתאפס הייתה הגישה החינוכית שלי - נתפסתי כאדם סמכותי, לא היו אצלי חוכמות, באינטואיציה ידעתי שמה שבני הנוער האלה צריכים זה מישהו שיראה להם את הקווים האדומים, יסביר להם בבירור מה מותר ומה אסור. אני חושב שמבחינתם נדף ממני ריח מפחיד... ארגנתי מסדרים, שניים ביום. במסדרים שררה דממת מוות, מעולם לא הייתי צריך להרים את הקול". למרות הפחד, הוא מספר שהחבר'ה היו ניגשים אליו חופשי, מבקשים עזרה, באים להתייעץ. "נכון שציירו את החבר'ה הקיבוצניקים כמופרעים, כאלה שזרקו אותם מהבית, אבל אני מצאתי אתם שפה משותפת, נהניתי מאוד לעבוד אתם. אני זוכר שהקדשתי שעות להסביר להם מהם הקווים האדומים, מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע. למשל - אחרי לא נכנסים לכיתה. מהר מאוד הם למדו להיכנס לכיתה אפילו לפני תום ההפסקה. הייתי קפדן. היה לי חשוב להראות דוגמא אישית. "אני חושב שהפנימייה הצילה ילדים מהרחוב. אני זוכר שיגאל אלון פעם צוטט אומר שהפנימיות החקלאיות אולי עולות לנו כסף, אבל הן בטוח יותר זולות מבית הסוהר. גם אני למדתי במסגרות מאוד נוקשות. כילד גדלתי בברצלונה, בספרד של פרנקו. הורי שלחו אותי לבית הספר הצרפתי שנחשב אז לבי"ס של האליטה, שם למדתי מהי משמעת ומהי משמעת עצמית. מבית הספר שלי שאבתי את כל ההשראה להמשך החיים, לטוב ולרע". בגיל 10 עלה רבונא עם משפחתו ארצה. המשפחה התיישבה בירושלים, וכשהיה נער נתקל בתערוכה שדיברה על גאולת השממה, על חקלאות. הוא נפעם ובקש מהוריו להירשם לפנימיית מקווה ישראל, שם בסופו של דבר סיים את לימודיו, ורכש את הידע החקלאי שלו. ד"ר רבונא מספר שמדי פעם הוא מוזמן למפגשי מחזור שעורכים בוגרי בית הספר. "ואז אני פוגש אותם. אנחנו מעלים זיכרונות. מתרגשים. רבים כבר לא בין החיים. אחוז הבוגרים הקיבוצניקים שנפלו במלחמות הוא גבוה מעבר לכל סטטיסטיקה. למשל, במחזור 1963, מתוך 40 קיבוצניקים הלכו לעולמם 16 חבר'ה. זה ממש גורם לי לצמרמורת כשאני חושב עליהם". זו גם הסיבה שכאשר שמע שיש סכנה לאנדרטה שהוקמה בביה"ס לזכר הנופלים הוא הסכים לעזור במאבק ואף לקח על עצמו את תפקיד יו"ר ועד הפעולה לשימור הנצחתם של בוגרי ביה"ס עירון. החברותא גם ברוריה יהושע (גולדברג), "קוקי", בת מחזור 63, החליטה לקחת אחריות ולדאוג לכך שלאנדרטת הנופלים לא יאונה כל רע. בעלה אומר שמאז ומתמיד היא נחשבה ל"דבק" של המחזור. זה לא מפתיע שגם כאן היא לוקחת אחריות. "נולדתי וגדלתי בהרצליה. ההורים שלי רצו שאקבל חינוך טוב, הם חשבו בהתחלה לשלוח אותי לקיבוץ אבל הם לא מצאו קיבוץ באזור שהיה מוכן לקלוט ילדי חוץ ולכן הוחלט שאצטרף לפנימיית עירון, שהייתה דומה מאוד בערכיה לחינוך הקיבוצי. "הצטרפתי לפנימייה בכיתה ט' וסיימתי י"ב כיתות, כולל בגרויות, חלקן במקצועות מוזרים מתחום החקלאות". כשהיא מדברת על החיים בפנימייה, עיניה נוצצות, מבריקות. "הייתי מוכנה לחזור לשם היום, הפנטזיה שלי היא להרוויח כמה מיליונים ולהפריח את המקום מחדש - זו הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי". היא צוחקת כשהיא נזכרת איך הגיבו בבית הספר היסודי כשרשמה בהערה בשולי הבחינות הפסיכומטריות שהיא מעוניינת ללכת לקיבוץ או לפנימייה. "מיד הזמינו אותי לשיחה וניסו לבדוק מדוע אני רוצה לצאת מהבית, חשדו שמשהו כביכול לא בסדר בבית, אבל הכל היה בסדר בבית, אני פשוט רציתי את הערך המוסף של הלימודים בפנימייה. הלימודים היו דבר משני עבורי, מה שהיה חשוב בפנימייה הייתה החברותא, וגם החינוך שקיבלנו, שחשוב לדעתי יותר מכל למידה. קיבלנו מה שנקרא היום כישורי חיים. "הייתה נתינה, הייתה הקשבה, הצוות החינוכי נתן דוגמא אישית, עסקנו בציונות, בשבתות יצאנו לגיוסים בקיבוצים, עבדנו את האדמה. החגים היו חגיגה שלמה. היה לנו מורה לדרמה, שלמה גנון, שהעלה אתנו מחזות. הכל היה כל כך מרגש ומלא עשיה, היינו עסוקים מבוקר עד ערב. "כמובן שהיו גם התגנבויות בין חדרי הבנים וחדרי הבנות, היו גם 'מבחני כניסה' שהבוגרים היו עורכים לצעירים, לחדשים. לחפור בתוך בור הזבל של הפרות, או סתם לזחול ברפת על הרצפה ה'ריחנית'. אני זוכרת שהייתי ממש בהיסטריה בגלל זה, כל הזמן חששתי שהנה יעשו לנו משהו נורא. ביקשתי שיאטמו לי את החדר כמו שצריך, שחלילה לא יוכלו להשפריץ עלי מים מבחוץ. בדיעבד לא קרה כלום, מסתבר שבד"כ את החישול היו עוברים הבנים ולא הבנות. "היום גם מותר לספר שחלק מהבגרויות עברנו עם עזרה טכנולוגית. יום אחד מצאנו מכשיר קשר, ווקי טוקי. החלטנו להיעזר בו למבחני הבגרות. הצבנו אחד מהחבר'ה עם החומר הרלוונטי, בזמן הבחינה, בקומה השניה של אולם הספורט, שם כתבנו את הבחינות. הוא אחז בחלק אחד של הווקי טוקי והחלק השני היה אצלנו. באמצעותו קלטנו את כל התשובות לשאלות בבחינה". לא נראה שהפרשיה הזאת השפיעה לרעה על המשך הקריירה של "קוקי". היום היא אחות בגמלאות, סבתא במשרה מלאה, וככזו היא יודעת להתלונן רק על דבר אחד בפנימייה - האוכל. "האוכל היה זוועתי, בלתי אכיל, נוראי, היינו צריכים לסמוך על המטע השכן, שם ערכנו מדי פעם קטיף להשלמת מזון. היו גם חבר'ה שדיללו מדי פעם את אוכלוסיית התרנגולות בלול לטובת קיבתם המקרקרת". כש"קוקי" מדברת על החיים בפנימייה היא חיה אותם מחדש, באמתחתה אוסף ארכיוני של תמונות מהתקופה ההיא. עלונים, חוברות, והיא המארגנת של פגישות המחזור המתקיימות מדי 10-5 שנים. היא גם שומרת תמונות של רבים מהנופלים, וכתבות מהעיתון המספרות על נסיבות נפילתם של חבריה. חזר כמדריך גם עמנואל רון, מחזור 63, מחדרה, הצטרף לוועד הפעולה לשימור הנצחתם של בוגרי בי"ס עירון. רון, מנהל מחלקת התרבות בעיריית חדרה, למד בבי"ס עירון כתלמיד אקסטרני. "ביה"ס היה מורכב מתלמידים אקסטרנים שהגיעו מחדרה וסביבותיה ותלמידי הפנימיות שחיו במקום. בהתחלה המפגש עם החבר'ה הקיבוצניקים, לא הניב חברויות". הקיבוצניקים נראו לנו סנובים, מעין יחידה בפני עצמה. אבל הזמן עשה את שלו, מאחר ולמדנו ועבדנו ביחד, התערינו בחיים אלה של אלה, גם אלה שנראו הכי סנובים, הפכו לחברים טובים. יצאנו ביחד למחנות, לטיולים, לימים הפכנו לחברים טובים, כאלה שכשפוגשים ברחוב ומיד מתחבקים ומתנשקים". רון חזר לעירון לאחר הצבא והשתלב כמדריך. מהר מאוד הפך לרכז הדרכה. בתום חמש שנים במקום, עזב את ביה"ס והמשיך בדרכו. הוא מספר שביה"ס נחשב תמיד לפנינה ירוקה של האזור. מרחבי דשא, נוי, משתלות פרחים וירקות, רפת. "אווירה של קיבוץ. חלק מהמדריכים החברתיים היו קיבוצניקים, גם מרכזי הענפים, הם הכניסו אווירה של קיבוץ. רובינו גדלנו בתנועת נוער. אני הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד ואחר כך בהשומר הצעיר. המדריכים שלנו היו מקיבוץ גן שמואל, ספגנו הרבה ערכים מהם. ביה"ס היה מושתת על עזרה הדדית, איכפתיות, נתינה, עבודת אדמה, אפילו בשלב מסויים חשבתי לעבור ולחיות בקיבוץ, אך נסיבות החיים הביאו אותי להישאר בחדרה". עצם היותו בוגר ביה"ס, עובד לשעבר ומנהל כיום מחלקה בעיריית חדרה, שבתוך תחום שיפוטה נמצא ביה"ס, הייתה הסיבה לכך שלפני כחודש קיבל טלפון והוזמן להצטרף לצוות הנלחם על הנצחת חבריו, חללי מערכות ישראל. רון: "באנדרטה שהוקמה ביוזמת מנהל ביה"ס יניב ז"ל ובוגרי ביה"ס ומכספם, מצויינים כל שמות נופלי מערכות ישראל. בנינו סביבה גן מיוחד, ובכל שנה ערכנו טקסי זיכרון לזכר הנופלים. במחזור שלי נפלו 7 חבר'ה, חברים ממש טובים. בשנים האחרונות ביה"ס נסגר ולא הצליחו לייעד אותו לשום דבר, בחלק קטן ממנו המשיך להתקיים בי"ס עמל. "כששמענו שנכנסו בולדוזרים והתחילו להרוס את מבני ביה"ס, להכשיר את הקרקע, החלטנו מיד לפעול, לפני שדברים יסתבכו ולא נוכל לתקן את הנעשה. ארגנו את ועד הפעולה המורכב משלושה מחנכים ושני חניכים, פנינו לוועד להנצחת אנדרטאות, והללו כבר פנו לראש העיר. בימים האחרונים פנינו לוולוולה שור מזכיר התנועה הקיבוצית, ואנחנו ממתינים לתשובתו. אנחנו מקווים שבני משפחה של הנופלים יצטרפו אלינו למאבק. לא פשוט לאתר אותם, אין לנו כתובות או טלפונים של רבים מההרוגים, הרבה מההורים נפטרו ואלה שבחיים חלקם אינם מתפקדים כשורה. נשמח אם יפנו אלינו כאלה שיכולים, זה מאוד יקדם את המאבק להנצחת יקיריהם, חברינו, הנופלים". מערכה משפטית עם סגירתו של בי"ס עירון בשנת 1985 החל מאבק משפטי על הזכויות בקרקע עליו בנוי בית הספר. בעקבות סגירתו של בית הספר, התנהלה מערכה משפטית סביב הבעלות על הקרקע בין "נעמת", הסוכנות היהודית שייצגו את בעלי הפנימייה הקודמים ובין "הכשרת היישוב", שמעוניינים לקנות את המקום. לאחרונה הוכרע המהלך המשפטי, ודחפורים עלו על קרקע ביה"ס לשעבר והחלו להרוס את בנייני ביה"ס. החשש הכבד הוא שהאנדרטה לזכר הנופלים, לא תוכל להמשיך ולעמוד על כנה. לאחר מאבק משפטי של שנים רבות הוכרע בסופו של דבר - אדמת בית הספר תהיה בבעלות קרן היסוד ומי שמנהל אותו היא חברת-בת של הסוכנות בשם "השתתפות בנכסים". כבר עתה חלק ממבני בית הספר הישנים הוסרו ממקומם כדי להכין תשתית לבנייה חדשה. החשש הכבד של בוגרי בית הספר וחברי ועד הפעולה הוא כי הדחפורים יעלו גם על השטח שבו נמצאת האנדרטה והיא לא תוכל להמשיך ולעמוד על כנה. ועד הפעולה מנסה להיעזר בגורמים שונים על מנת להגיע לגוף שזכה במאבק על הקרקע. בכל מקרה מסביר ד"ר חיים רבונא, נשלח מכתב אל עיריית חדרה, על-ידי מר צחי ליטוין ממשרד הביטחון, לפיו הם חייבים להתייעץ בכל דבר הקשור בגורל האנדרטה עם הגורמים המתאימים במשרד הביטחון. מאחר ועיריית חדרה היא שתוציא בסופו של יום את רשיון הבנייה במקום, ועד הפעולה מאמין כי פנייה זו היא צעד ראשוני אך הכרחי במאבק על שימור האנדרטה. זאב (ולוולה) שור מוסר כי אכן עמנואל רון פנה אליו טלפונית והוא ביקש ממנו מכתב שבו תוסבר לו את כל התמונה. המכתב טרם הגיע והוא אינו בקי בנושא עדיין. |
רשומות