על טיפטוף ועל מטר

על טפטוף ועל מטר רוני מ. האס מחירי המים עלו, מפלס הכנרת ממשיך לרדת, ואנחנו יצאנו לבדוק איך כל זה משפיע על בעלי הגינות. מצאנו אוהבי נוי, משוגעים לדבר, חולי גינות מושבעים, שמכלכלים את כמויות המים הזולגות בגינותיהם, בעיקר בשל הכנרת המצטמקת ופחות בשל שאלות כספיות, רובם יסכימו לוותר על חפיסת שוקולד אם צריך, אבל לא על בת טיפוחם הירוקה (בנתיים) מאיר שמיל חבר להבות הבשן, בן 60 עיצוב הגינה: הגינה כוללת כ-100 עציצים בגדלים שונים, הממוקמים בכל מיני מקומות סביב הבית. כמו כן, יש דשא בקדמת הבית. ותק: הקמת הממלכה החלה לפני מספר שנים, כאשר אני ואשתי מטפחים אותה בשותפות. אניה"אגרונום" והיא "אדריכלית הנוף". הגינה כל הזמן משתנה ומתעצבת על ידינו, ועתידה עוד לפניה. שיטת השקיה: בכל עציץ יש טפטפת בהתאם לגודלו, והדשא מושקה בממטרות.כמה זמן עובדים בגינה: בממוצע, שעה ביום. עלויות מים: בכל מקרה משתדלים לחשוב על דרכים לחיסכון במים, לא בגלל העלויות, מה גםששעוני המים עדיין לא פועלים, ולכן לא יודע מה העלויות לאשורן. בתור חקלאי אני יודע מהחשיבותה של כל טיפה, בפרט שאני מרכז את ענף המדגה. השקיה: בכל עציץ יש טפטפת בהתאם לגודלו, והדשא מושקה בממטרות. כמה זמן עובדים בגינה: בממוצע, שעה ביום. עלויות מים: בכל מקרה משתדלים לחשוב על דרכים לחיסכון במים, לא בגלל העלויות, מה גם ששעוני המים עדיין לא פועלים, ולכן לא יודע מה העלויות לאשורן. בתור חקלאי אני יודע מה חשיבותה של כל טיפה, בפרט שאני מרכז את ענף המדגה. נוהלי השקיה: בקיץ פותחים את הטפטפות 10-15 דקות ביום, כ-60 ליטר ביום. רוב העציציםממוקמים בצל ולא מאבדים הרבה מים. בחורף - רק אם הרבה זמן לא יורד גשם, משקה אתהעציצים ואת הדשא. האם יש כוונה לשנות הרגלי השקיה? אם יהיו עלויות גבוהות של המים, נוותר על דברים אחרים, ולא על הגינה. בנימה אישית: טוב מראה עיניים ממס שפתיים: צריך לבוא ולהתרשם מחזותו של הנוי שלנו, כיוון שקשה לתאר זאת במילים. אמנון כהן נחשונים, בן 57 עיצוב הגינה: יש לנו שטח של כ-100 מ"ר; דשא, פרחים, שיחים ועצים. ותק: מאז שנכנסתי לגור בבית אני מטפל בגינה. שיטת השקיה:הדשא בהמטרה, הפרחים והשיחים בטפטוף. פעם בשבוע.כמה זמן עובדים בגינה: שעה בשבוע. עלויות מים: יש בקיבוץ של בעיה מכסות מים, ולכן הפסקנו להשקות את הדשאים. מעבר לכך, עוד לא התקינו מדי מים אצל כולנו, ולכן עדיין לא מחייבים לפי שימוש. נוהלי השקיה: מפעיל את הטפטפות מדי יום לעשר דקות, ובעיקר שומר על החד עונתיים.האם יש כוונה לשנות הרגלי השקיה? גם ככה אני משקה רק איך שאפשר ולא איך שהייתי רוצה. בנימה אישית: אמנון הוא גם רכז הנוי של הקיבוץ בעשר השנים האחרונות, והנימה האישית היאגם מניפסט על מצב הנוי בקיבוץ: נחשונים הוא קיבוץ עם נוי מטופח, מה שמוסיף לאיכות החייםשלנו כאן. אני נהנה מתגובות ההתפעלות של אורחים המגיעים לבקר. לצערי הרב, בגלל בעיהבמכסות המים לקיבוץ, החלטנו בסביבות אוגוסט להפסיק להשקות את הדשאים, ורובם כברצהובים. אני מרגיש חור בלב בשל העובדה שלא ניתן להשקות. בלי קשר לעבודה, אחת ההנאותשלי זה לטייל אחר הצהריים בקיבוץ וליהנות מהנוי. אני חייב לבטא את הכעס שיש לי כלפיממשלת ישראל, שלא מוצאת לנכון לפתור את בעיית המים, ולהקים מתקנים להתפלת מים. אנייודע שיש מה לעשות אבל לא עושים, וכל שנת בצורת הסיפור של מחסור במים חוזר על עצמו". נחום ידיד גבעת חיים, בן 70 עיצוב הגינה: 200 מ"ר גינה, הרבה שרכים ודקלים. שטח דשא קטן, כ-50 מ"ר. ותק: מיום שנישאתי ונכנסתי לבית לפני 35 שנים. שיטת השקיה: הכול בטפטוף עם ברמדים. יש לי שמונה ברמדים, אחד בכל אזור. אני פותח בעצמי ומכוון אותם לסגירה אוטומטית. כמה זמן עובדים בגינה: בממוצע, חצי שעה ביום. עלויות מים: אנחנו משלמים 25 שקל לחודש עבור המים. נוהלי השקיה: הרעיון הוא להשקות הרבה ומעט. כל יום, מעט זמן כעשר דקות. כך לא מתבזבזים מים אל מי התהום. אני משתדל לחסוך ככל שניתן, בעיקר בגלל מצוקת המים ולא בגלל עלויות. מנסה לצבור מי גשמים ולעשות בהם שימוש, ובנוסף, משתמש מדי יום במים הקרים שמזרים לתוך דליים, כשממתין למים במקלחת שיתחממו. האם יש כוונה לשנות הרגלי השקיה? כבר עכשיו אני משתדל לחסוך. לא מאמין שיהיו שינוייםרציניים בעתיד בהרגלי ההשקיה שלי. בנימה אישית: אוהב את העבודה בגינה, מטפח אותה שנים רבות, בעיקר את השרכים. אורנה סוסק וצבי ניר חוקוק, בני 36 עיצוב הגינה: גינת ירק: אפונה, ברוקולי, רוקט, פטרוזיליה, סלק, חסה, מנגולד (גידולי חורף).טיפוח הדדי ומשפחתי. ותק: מתחילת השנה, מאז שהגענו לחוקוק. שיטת השקיה: מעט מאוד בטפטפות. בעיקר, בשימוש חוזר במי הכביסה (לא משתמשים בסבוןכביסה, דטרגנט), או במי האמבטיה של גומא, צעיר המשפחה, מה שנקרא, מים אפורים. כמה זמן עובדים בגינה: תלוי בעונה. בעונות המעבר יכול להגיע לשעה-שעתיים ביום. עכשיו,בעיקר קטיף, כמה דקות ביום. האדמה בחוקוק פורייה בטירוף, הכול צומח בשמחה ובמהירות. עלויות מים: כל הגן לוקח מים כמו שני מטרים של דשא. טרם שילמנו חשבון. גן הירק למאכל,ולכן צריך להבין שבמים שנתנו בגינת הירק בעצם חסכנו במים שהיו נדרשים להשקיית שדהחקלאי במקום כלשהו בארץ. נוהלי השקיה: לפי הצורך. לאחר שהירקות נקלטו, עשר דקות בשבוע בעונה הזו. בקיץ - שעה עד שעה וחצי השקיה בשבוע. האם יש כוונה לשנות הרגלי ההשקיה? מאחר שאורנה ואני עוסקים בתכנון סביבה בת קיימא(פרמקלצ'ר), הרי שאנחנו מתכוונים להרחיב את השימוש הבטוח במים אפורים ולהרחיב אתהשימוש בצמחייה יובשנית, שלא דורשת הרבה מים בניגוד לצמחייה טרופית, האהובה מאוד עלהישראלים. בנימה אישית: את החיסכון הטוב ביותר במים נותנת אדמה, שאינה חשופה אלא מחופה. הגינההנקייה והחשופה לא שומרת על הקרקע, ומביאה לאובדן מים. באדמה מחופה - כמו בטבע עליםיבשים, כסחת דשא, אבנים, טוף - יש חיסכון של עד 50% בצריכת המים. זאת משום שהחיפוי מונע אידוי של המים מהאדמה והמלחת פני הקרקע, תורם לוויסות של טמפרטורת הקרקע, מונע צריבת חומרים אורגניים על ידי השמש וסחף של קרקע עלית, נותן מסתור לבעלי חיים זעירים, התורמים לקרקע; בסופו של דבר יהפוך כל זה לדשן אורגני, שיעשיר את הקרקע. בנוסף לכך, השמירה על הדשן הטבעי, כמו שלכת העץ, במקום איסוף והשלכה למזבלה, מונעת גם את ייצור הגזים הרעילים הנובע מתהליך הפירוק ללא חמצן שנגרם בערימות זבל גדולות.וטיפ אחרון - דשא אינו הכרחי; אפשר לצמצם את כמות הדשא, ואם מחפשים ירוק בעין ניתן לשתול צמחיה רב תכליתית, הכוללת פריחה ואפילו פרי. כך הגינה יותר בריאה, מגוונת, נעימה ובסופו של דבר יותר חסכונית בכלכלה אקולוגית. נאוה שמואלי צרעה, בת 72 עיצוב הגינה: גינה קטנה ובה פרחים, שיחים ועץ לימון. הדשא בטיפול הקיבוץ. ותק: 41 שנים, מאז שנכנסנו לבית. איך משקים: את העץ בעזרת מי המזגן: חיברנו צינור שמעביר את המים מהמזגן אל העץ, ואת שאר הצמחים בעזרת ממטרות עם חורים קטנים, המופעלות על ידי שעון. כמה זמן עובדים בגינה: שעתיים-שלוש בשבוע. בדרך כלל, בשבת בבוקר, אז יש לי הספקים. עלויות מים: עדיין לא משלמים על המים. נוהלי השקיה: כשהיה מותר להשקות, פעם בשבוע, כשעה בזמן הלילה. עכשיו לא משקה בכלל. קיבלנו הוראה שלא להשקות. הגינה מאוד סובלת, וחבל. האם יש כוונה לשנות הרגלי השקיה? מאוד מקווה שאוכל לשוב ולהשקות. לא חושבת שמבזבזת מים בהרגלי ההשקיה שהיו עד כה. בנימה אישית: מקווה שמישהו במדינה יטפל ברצינות בנושא המים, התפלת מים וכדומה, שלאניקלע כל הזמן למצוקת מים.

הישויות של סוניה

"כילדה, יכולתי לראות יישויות שהלכו לעולמן, בעיקר לפני השינה, בחושך, או כשהייתי יושבת בחוץ. זה מה שנקרא חוש שישי; היכולת לראות בעיני רוחך מעבר למה שהעיניים הפיזיות רואות. ואז גם נוכחתי שכשאני מניחה יד, אנשים מרגישים יותר טוב". כך מתארת סוניה רויטפרב מברעם את דרך הטיפול שלה. מול הניסיון לשמוע תיאור הזוי על יישויות מהעולם החיצון, כפי שהיא משוכנעת, שמבקרות אותה, עומדת העובדה שרויטפרב היא פשוט מטפלת מחוננת

לסוניה רויטפרב, 59, ברעם, יש שם טוב בקהילת הגליל. היא ידועה כמטפלת מצוינת עם הצלחות לא מבוטלות. ובכל זאת, העובדה שככל שהשנים חולפות, היא הולכת ומתמסרת לטיפול אלטרנטיבי - טיפול אנרגטי, הכולל תקשור עם "ישויות אור" - כפי שהיא קוראת לכוחות שמדריכים אותה, גרמה לי לכאב בטן ועוררה סימני שאלה. חדר הטיפולים שלה במרכז "דרך האור" - שהקימה עם נמרוד בן איש, חבר הקיבוץ, מטפל בהילינג ובפרחי באך ופועל זה חמש שנים בבניין סמוך למגורי הנעורים בברעם. מדרכה מוגבהת מעל שיפוע ההר מובילה מהכביש אל חדר הטיפולים והיא צבועה בכחול חזק. הכחול הזה אמור להוביל אל תוך האווירה המתאימה. גם אני זכיתי בטיפול. לאחר הריאיון נשכבתי, סוניה נגעה בראשי, בכפות רגליי.

הרגשתי משהו אבל באופן מאוד מינורי. אחר כך היא אמרה לי דברים על עצמי. לא נפעמתי. ודווקא רציתי להתבדות, אולי להצליח לראות או לשמוע ישות ממציאות אחרת. זה לא קרה. אבל, סוניה חיה עם הישויות, כפי שהיא קוראת להן, כבר מגיל צעיר. "כילדה, יכולתי לראות ישויות שהלכו לעולמן, בעיקר לפני השינה, בחושך, או כשהייתי יושבת בחוץ. זה מה שנקרא חוש שישי. היכולת לראות בעיני רוחך מעבר למה שהעיניים הפיזיות רואות. ואז גם נוכחתי שכשאני מניחה יד, אנשים מרגישים יותר טוב.

בית מתוקשר

כשאני מכבירה בשאלות רציונליות מול העולם הבלתי-נגלה שהיא מדברת עליו בחופשיות, סוניה אומרת לי בפשטות, "עובדה שזה עובד. לשמחתי, אני במקום שהאגו שלי לא צריך להוכיח את עצמו".

היא באה מבית שבו הנושא של תקשורת אלטרנטיבית לא היה נחשב בתוכו כמוזר. "אני זוכרת שהייתי ילדה ממש צעירה, ואימא שלי הייתה מאוד חולה, עם חום גבוה. ביקשתי לרפא אותה והיא נענתה מיד. שמתי עליה יד, והיא אמרה שהרגישה טוב טוב. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה מאוד רגישה, הזדהיתי מאוד עם הבעיות של חברות שלי, הרגשתי את הכאב שלהן בתוכי. הייתי דוברת אליהן או נוגעת בהן, ומרגישה כאילו לקחתי מהן את הכאב והן הרגישו יותר טוב. הבנתי תמיד את מי שלא האמין לי, הרי לא כולם יכולים לראות ולשמוע את הדברים הללו. התמזל מזלי וגדלתי עם אימא ועם אחים שניחנו ביכולות הללו, כולל יכולות ריפוי. אבא לא היה בעניין הזה, אבל מעולם לא ביטל, וכשהייתי משתפת אותו בחוויות הללו, הוא היה מסתכל בי ומחייך. גם הוא בא מבית רוחני. מהכיוון של הדת. הוא בא ממשפחה של צדיקים".

מה מבדיל בין ילד שמדמיין דמויות לפני השינה ובין החוויות שאת עברת כילדה?

"אני לא בטוחה שיש הבחנה. אולי אם לא הייתי גדלה עם אימא ועם אחים שחיים את זה, לא הייתי מאמינה בזה. אני מאמינה שפרי דמיוננו בגיל הגן, מה שנהוג לכנות "חבר דמיוני", אלה תקשורים שילדים עושים; אני מאמינה שכל ילד מתקשר עם ישויות ממציאות אחרת. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה כהורים. הורים שאני פוגשת היום מאפשרים להסתכלות כמו שלי להתקבל כלגיטימית. יש לי נכדה, שכאשר אימא שלה שאלה אותה למה היא מסתכלת כל כך הרבה למעלה, הילדה אמרה לה שהיא רואה אנשים שם למעלה. אימא שלה לא ביטלה את זה. היא חיזקה את מה שהיא אמרה".

היית אומרת, שבעצם, את ממשיכה את תפקיד המכשפה המרפאה, האישה המיתולוגית בעלת החוכמה הייחודית בכפר?

"אני יכולה לומר לך, שבאמת יש יותר נשים המחוברות לחוכמה הזו, והיא ממשיכה לעבור מאישה לאישה. במקרה שלי, זה באמת עבר מאימא שלי אליי, ומאימא שלה אליה. אני מרגישה שאני שליחה, שנבחרתי לייעוד הזה, וכנראה, בחרתי בו עוד לפני שהגעתי לעולם. באופן כללי, העידן שלנו מאופיין בהעצמת האנרגיה הנשית, אנרגיה ששואפת להרמוניה, לשלום, ל-ואהבת לרעך כמוך".

"אני יכולה לומר לך, שבאמת יש יותר נשים המחוברות לחוכמה הזו, והיא ממשיכה לעבור מאישה לאישה. במקרה שלי, זה באמת עבר מאימא שלי אליי, ומאימא שלה אליה. אני מרגישה שאני שליחה, שנבחרתי לייעוד הזה, וכנראה, בחרתי בו עוד לפני שהגעתי לעולם. באופן כללי, העידן שלנו מאופיין בהעצמת האנרגיה הנשית, אנרגיה ששואפת להרמוניה, לשלום, ל-ואהבת לרעך כמוך".

סגרה הכול

כשהגיעה רויטפרב בגיל 12 כילדת חוץ לברעם, היא הבינה מהר מאוד, שכדי לא להיות שונה, אלא מקובלת חברתית, עליה לסגור הכול. אף אחד לא ידע שהיא מחביאה בתוכה סוד כל כך משמעותי.

"בעצם, איש לא ידע מי אני באמת. חייתי בזהות שאולה. לא הייתי מסוגלת להשתמש ביכולות שלי. החנקתי הכול, חייתי ברמת פחדים מאוד גבוהה, שמא יגלו. משהו בתוכי אמר לי שזה לא הזמן הנכון לחשוף את זה; לא בשבילי וגם לא בשביל החברה שסביבי".

רויטפרב הפכה לנערה מאוד חולה; היא לקתה במחלת מעיים שבגינה עברה כריתה של חלק מהמעי. "זה סמלי בעיניי, כאילו החלק המעכל אצלי לא הצליח לתפקד כמו שצריך, לא הצלחתי לעכל את החוויות שספגתי סביבי".

רויטפרב היא אישה נאה ועדינה, לבושה בפשטות בחולצה לבנה ובג'ינס. עברו כמעט 40 שנה עד שהרגישה שהגיע הזמן לחזור למשאות נפשה בילדותה. רוב השנים גם בעלה, משה, וגם שלוש בנותיה ובנה, לא ידעו על כישוריה הייחודיים.

"בגיל 49 החלטתי שאני עושה הסבה מקצועית. עד אז עבדתי בחינוך לגיל צעיר. ואז התחלתי לצאת וללמוד ריפוי אלטרנטיבי, הילינג וביו-אנרגיה (שיטות טיפול העושות שימוש באנרגיה), ובמקביל, רפואה סינית ורפואה קוריאנית (סו ג'וק). כשסיימתי ללמוד הילינג ורציתי לעבוד בזה, הקיבוץ התנגד. אמרו לי שלא מאמינים באנרגיה. אז הלכתי ללמוד שיאצו, ואחרי שלוש שנים חזרתי כמטפלת שיאצו לקיבוץ. ידעתי שאוכל לעשות שימוש דרך זה ולחבר לכך את הכישורים האחרים שלי. ואכן היו לי הצלחות מסחררות. אז גם התחלתי לראות ישויות מפלנטות אחרות. הרגשתי שהן מדריכות אותי היכן לשים את הידיים ומה להגיד למטופל. הרגשתי שאני יכולה לעזור לנשים בתהליכי פוריות, ועשיתי זאת לא מעט. תמכתי בחולי סרטן, יכולתי לראות מה הם עוברים, מה עוד שחלקם ראו את הדמויות שראיתי אני, והיו אפילו שחשו שהישויות הללו עושות להם מעין ניתוח אנרגטי. בעיקר, זה קרה אצל חולים סופניים, זה נתן להם תקווה.

נניח שהישויות האלה קיימות, למה שהן תבאנה דווקא לכדור הארץ מכל היקום האינסופי?

"הישויות הללו מגיעות במטרה לעזור להתפתחות ולהרחבה של התודעה האנושית. להתמרת האנרגיה הנמוכה של כדור הארץ לאנרגיה גבוהה יותר. כל זה לקראת התאחדות עתידית של פלנטות, לטובת הרמוניה ושלום עולמי".

את לא חושבת שהשימוש במושג רוחניות לא מדויק, הרי עולמנו מרובה ברוח, מדוע רק מיסטיקה מכונה רוחניות?

"יש אנשים שקוראים לזה באמת מיסטיקה. אני לא אוהבת את המילה הזו. לטעמי, מדובר כאן בהתפתחות רוחנית של כל המהות שלנו כבני אדם. נכון שאני מודרכת בתקשור על ידי הישויות, אבל הכוונה היא לטובת חיבור האנשים לכוחות הנפש שלהם, על מנת שיוכלו לעלות למדרגה יותר גבוהה בתודעה שלהם. דווקא הרוחב הטמון במילה רוחניות מתאים לי מאוד".

בוודאי מגיעים אליך לטיפול של מסז' בלבד והם ספקנים לגבי הישויות שלך, מה את אומרת להם?

"ודאי שהגיעו. חלקם נבהלו ולא חזרו, אמרו לי - את החברים שלך תשאירי לעצמך. חלקם הרגישו נגיעות של הישויות הללו בגופם. קרה לי מקרה, לא בקיבוץ, שהגיעה אלי אם שאיבדה בת באירוע טראומתי. היא אתגרה אותי ולא סיפרה לי על עצמה מאומה, אלא ציינה שברצונה לראות אם אני מתחברת אליה. ראיתי שאסון גדול פקד אותה, ראיתי גם את סוג האסון, ואמרתי לה, 'אני רואה אסון מתרחש, אני רואה המון דם, ואז שמעתי קול קורא 'אימא', ונפלט לי מהפה, 'זו הבת שלך'. נכנסתי לטראנס ואמרתי לה, 'את איבדת בת ואת רוצה להיכנס להיריון". היא נבהלה ממני. זה היה מה שנקרא להפוך למדיום, כשישות מדברת מתוכי, אבל אני לא אוהבת להשתמש בזה. זה כלי חזק מדי, ואני מרגישה שיש לי פחות שליטה עליו. האימא הזו לא רצתה לחזור יותר. הזמנתי אותה לחזור ללא תשלום. היום אני מצטערת שזה קרה, עימתי אותה עם האמת, נעניתי לאתגר שהיא שמה בפני, ואולי פעלתי בצורה יותר מדי ישירה וחזקה, מכפי שהיא באמת הייתה מסוגלת לקבל. בהמשך שלחתי לה אור ואנרגיות מרחוק, לעזור לה לעבור את הטראומה. המשכתי לטפל בה מרחוק".

איך את שומרת על עצמך בתוך כל החשיפה לקשיים של האחרים?

"יש לי מתנה אבל זה לא תמיד קל. מאז שהייתי ילדה לא היה לי קל. היום אני מנסה פחות להזדהות ולהיות יותר אמפטית. זה קשה לי, אני קולטת אנשים מאוד חזק.

כשאני מגיעה לגבהים מאוד חזקים - כמו למשל יוצאת מהגוף, לפגוש דברים אחרים כמו רטטים של בני אדם, שכבות אור שמהן בנוי הגוף, כל ההדרכה שאני מקבלת בנושא רפואת תדרים - אחר כך קשה לנחות".

נוחתת בחדר האוכל

למה את מתכוונת "לנחות"?

"למשל, להיכנס לחדר האוכל ולשמוע את הדיבורים היומיומיים. אני אישית יותר ויותר נמצאת בתוך הרוח ופחות בחומר. קשה לי להיות בחולין ואני משלמת על כך מחיר. זה בסדר, כיוון שאני מרגישה שאני שליחה שמטרתה: להאיר פניהם של אנשים, לחבר אותם לעצמם, לרמת הנשמה, למי שהם".

זה נשמע קצת כאילו עברת סבל בחייך, ואת מחפשת תשובות?

"לא. דווקא תמיד הייתי ילדה מאוד שמחה, גם בקיבוץ היה לי טוב. העיסוק בתקשור והטיפול לא באו אצלי מתוך מצוקה. זה לא שפתאום חוויתי הארה. גדלתי אל תוך זה מגיל צעיר, והבנתי מוקדם מאוד שזה הייעוד שלי בחיים. עם זאת, אני רואה בחיים הרבה שקר, וקשה לי לחיות בתוך החומר, יש בעולם הרבה רוע, ואין מספיק "ואהבת לרעך כמוך". אני באה ממקום שיודע, שלא רק האמת שלי קיימת, אלא יש גם אמיתות אחרות, וגם האחר צודק. אישית, אני לא אדם שנוטר או שונא, ואני חיה בשלום עם אנשים, אבל לא כולם ככה".

איך הקיבוץ והמשפחה קיבלו את ההסבה המקצועית שלך?

"למשפחה שלי לא היה קל לקבל את השינוי. דאגו לי כי פחדו ממה שיגידו בקיבוץ. הבנתי אותם, אבל אני חושבת שהיום הם שמחים במה שאני עושה, וגאים בי שאני צועדת בתוך הדרך שלי ולא לצד הדרך, כמו שעשיתי שנים רבות. היום אני שלמה עם עצמי ואני עוזרת לאחרים להתחבר אל עצמם, ולעשות את השינוי שזה לא דבר פשוט. באמת לחברים בקיבוץ לא היה קל בהתחלה לקבל אותי ואת המרכז הרוחני שפתחנו. היו שהגיבו נגד, היו גם שתמכו. לקח זמן, אבל היום אנחנו כבר לא עוף מוזר בקיבוץ, וחלק גדול מהלקוחות שלנו מגיעים מהקיבוץ. יש הצלחות וזו הדרך הכי טובה לשכנע. ברור שחברים היו סקפטיים וביקורתיים, ולולא היינו מצליחים לא היינו שורדים".

את מטפלת בחברי קיבוץ שאחר כך את פוגשת בכל מקום בשבילי הבית הקיבוצי.

"באמת זה לא פשוט לעבוד עם חברי קיבוץ, אבל לומדים לחיות עם זה. אולי בזכות האישיות שלי, אני מקבלת את האדם כפי שהוא, מכילה. בחדר הטיפולים האדם עבורי הוא דף חלק".

רויטפרב מעידה על עצמה, שבשנתיים האחרונות ההתפתחות הרוחנית שלה כוללת התקרבות לדת.

אולי בעצם כל העיסוק בדברים הלא-נראים ועכשיו האמונה הדתית, זה סוג של בריחה מהמציאות?

"אני ממש לא בורחת. אני אדם מתפקד. אדם שפוי. הקמתי משפחה, גידלתי ארבעה ילדים, מילאתי תפקידים בקיבוץ, אני מלמדת (שיאצו בתיכון ברנקו וייס, בקיבוץ סאסא), מנחה סדנאות, מטפלת. לבני הנוער שאני מלמדת אני מקנה את האהבה לטיפול במגע, משלבת דמיון מודרך, נשימה והרפיה. אני רואה איך זה עוזר להם גם בחיי היומיום. זה נכון שיש לי את היכולת לצאת, לעוף, אבל בתכלס אני מאוד על הקרקע".

רויטפרב מאמינה, שרפואה אנרגטית תלך ותתפוס יותר ויותר, "אנחנו עשויים אנרגיה, חומר רוטט, שניתן לעבוד עליו בעזרת תדרים. אני מאמינה שכל אדם מגיע לעולם עם תדר מסוים. במהלך החיים משהו משתבש, ובעצם, אני מאזנת את התדר הזה".

מטופלת של סוניה מספרת

ר.ש.

באתי אל סוניה כשהייתי זקוקה לעזרה, כשהעזרה הפסיכולוגית הפכה בעיניי למסורבלת וארוכה מדי. אני באמצע שנות החמישים לחיי. כבר לא ילדה. ביקשתי ממנה טיפול בשיאצו. סוניה התגלתה בעיניי מיד כמטפלת מחוננת וכתרפיסטית פיזית מעולה. המסז' שלה מדויק; היא יודעת את כל הטכניקות וסוגי המסז'ים ומשלבת ביניהן. הנגיעות שלה טובות וענייניות, לא מרפרפות מדי לא חרמניות מדי, אלא נוגעות ומרפאות כפי שצריך להיות. ואז, תוך כדי טיפול, היא דיברה איתי. קצת. לא הרבה. אמרתי לה לא לערב אותי עם הישויות שלה, כיוון שעצם הדיבור עליהן גרם לי אי נוחות, כאילו אני עצמי מזלזלת באינטליגנציה ובריבונות שלי כאדם חופשי. ובכל זאת, סמכתי עליה לחלוטין בהערכות שאמרה לגבי. היא דיברה אליי כמטפלת שנוגעת במהות נפשי.

ופה, ממש כמו בשיאצו ובמכלול המסז'ים שלה, גם פה היה דיוק ואי התייפייפות. יכולת ההעמקה שלה גם ברגשותיי וגם במיקום שלי בתוך חיי הדהימה אותי. ואז אמרתי לעצמי כך: יכול להיות שסוניה היא, כמו נשים רבות אחרות לאורך ההיסטוריה, אחת מאותן נשים שאנו קוראים להן "מיוחדות". יכול להיות שהיא מכירה, לאוו דווקא באופנים של תבונה אלא באופנים של תחושה כוללת ושונה מהמקובל, מערכת או מנגנון או נוכחות שאכן קיימים רק שאיננו יכולים לתפוס אותם באופנים שכליים. אין לנו מילה במילון, שיודעת לבטא סוג של הכרה ושל מודעות שכזאת ובכל זאת אפשר שנמצאים בתקשורת האנושית קשרים שאיננו יודעים לכמת אותם במושגים של זמן ומרחב. כך או כך, לעתים, כדאי לפגוש אנשים כמוה ולבדוק את הפנימיות שלנו, מדוע היא נמשכת אל הטיפולים הללו, מדוע הם יעילים ומדוע אנו כה נזהרים ממנה ומהכוחות המכושפים שבה.

המסע אל סוף הדרך - בלהה גבעוני מקיבוץ דן עוזרת לאנש�

המסע אל סוף הדרך רוני.מ.האס בלהה גבעוני בשעת מותו של שלמה קוגל משדה נחמיה ישבה לידו אשתו, רותקו, החזיקה בידו ועצמה את עיניה. לאחר מותו הרגישה שלווה והשלמה. היה זה סופו של מסע ארוך של פרידה, שערכו עמו היא ובתה ענת. במהלך מסע הפרידה מבן הזוג ומהאב האהוב, ערכה המשפחה הגדולה מסיבה שאליה הגיעו כל הנכדים, וכל אחד בתורו נפרד ממנו לשלום כשאני מגיעה לריאיון עם ענת יוגב, 56, ועם אמה, רות (רותקו) קוגל, 83, בביתה המטופח של ענת בשדה נחמיה, מחכות לי השתיים בחשש גדול. התמונה של שלמה קוגל האב והבעל כבר נמצאת שם. מספרת על מותו. על לכתו מהן. לכאורה, אין דבר מיוחד במותו, אך למעשה, הבת והאישה ערכו לפני בוא המוות מסע מיוחד: הן ליוו את שלמה אל מותו, פשוטו כמשמעו. מצד אחד לא קל להן כלל וכלל המעמד הזה של חשיפה, של הכניסה למקום האינטימי של הפרידה משלמה, האב והבעל, שהלך לעולמו בסוף אוגוסט האחרון, כ"ז באב, לאחר מחלה ארוכה. הפרידה הייתה תהליך ארוך, שלא כלל רק עצב, אלא היו בו גם מרכיבים של חגיגה. הייתה זו פרידה מתוכננת ומובנית, כפי שנפרדים מאדם שנוסע למקום אחר. למרות חששן, הן הסכימו להתראיין כדי שאנשים אחרים, שנמצאים במקום שבו הן היו לפני מספר חודשים, יידעו כי יש אנשים המתמחים בליווי חולים בתהליכי פרידה ואובדנים, ובני משפחותיהם, ומלמדים את אלה המתמודדים עם קושי זה לפתוח את הלב ולהתייצב מול המורכבות הרגשית הכרוכה בפרידה מהיקרים להם בצל המוות הקרב. חגיגות במסעדה ענת יוגב עובדת שנים רבות כמדריכת תעסוקה בבית הסיעודי שבקיבוצה, שדה נחמיה, השייך לעמל סיעודית. כאשר בריאותו של אביה שלמה החלה להתדרדר באופן קיצוני, והיה ברור שהוא מתקרב אל סוף חייו, אך טבעי היה שתגייס את ניסיון הרב שצברה במסגרת עבודתה בפרידה מחולים סיעודיים, ותשתמש בכלים שרכשה כדי לעבור את התהליך באופן אישי מול אביה. למרות זאת החלטת לקחת עזרה בתהליך הזה. "מנהלת הבית הסיעודי שלנו, תרזה, ראתה שהייתי מאוד עסוקה באבא בחודשים האחרונים לחייו, פחות פיזית ויותר נפשית. היא קישרה אותי עם בלהה גבעוני, שעובדת מטעם הפרויקט של עמל סיעודית בתחום הזה. בהתחלה אמרתי לעצמי, מה אני צריכה אותה בעצם, אני מסתדרת לבד כל כך טוב, הכול ברור מאליו. אבל בכל זאת התחלתי להיפגש עם בלהה, אצלי בבית, פעם בשבוע. ישבנו בסטודיו שלי, ודיברנו הרבה על אבא ועל העבר. דיברנו גם על הציורים שלי, אך עיקר השיחות היו על אבא, על הפרידה ממנו, על העזרה שאנו יכולות לתת לו במקום הבודד הזה שבו נמצא אדם בהתקרבו אל המוות. "מעבר לשיחות שנתנו לי מקום לפתוח את הלב, יצאתי כל פעם עם טיפ קטן, למשל להזמין את אבא לארוחות הערב המשפחתיות ולשמור למענו עד כמה שאפשר על מסגרת חיים רגילה. אבא נורא אהב מסעדות, אז דאגנו כל שבת לנסוע יחד למסעדה אחרת; פשוט חגגנו וזה היה כיף. הוא נהנה מאוד, ואנחנו הרגשנו שיש ערך רב לכך שאנו עושים איתו את מה שהוא אוהב. כשבלהה שמעה שאבא מתנייד רק בעזרת הקלנועית, היא יעצה לנו להחליף אותה לקלנועית דו מושבית, ובזכות המהלך הזה, יכולתי להצטרף אל אבא לטיולים ברחבי המשק שכל כך אהב. תוך כדי הנסיעות הללו אבא הצליח להיפתח, ודיבר איתי בגילוי לב". הוא דיבר גם על המוות הקרב? "כן. הוא דיבר איתי הרבה על המוות. אלה היו הרגעים שבהם ניהלנו שיחות קרובות יותר מכל שיחה שהתנהלה בתוך הבית. הטבע השרה עליו אווירה אחרת, ואיפשר לנו להתקרב. זה חיבר אותנו לימים רחוקים. כשהיינו ילדים, תמיד נסענו עם אבא לטייל בשדות. כל יום אחר הצהריים היה לוקח אותנו ויוצא איתנו לסיור היומי שלו, כמרכז משק. בגלל המחלה, ב-15 השנים האחרונות, לאחר שלקה בהתקף לב ובריאותו החלה להתרופף, התנהל בקלנועית ברחבי המשק. האפשרות להצטרף אליו בחודשים האחרונים לטיולים על גבי הקלנועית הדו מושבית כאילו החזירה אותי לאחור בהבדל היחיד, שאבא נהג כעת בקלנועית ולא ברכב חקלאי". שלמה קוגל, יליד סלובקיה, הגיע לשדה נחמיה בשנת 1941, שנה לאחר עליית הראשונים על הקרקע. הוא היה בנאי במקצועו, ובמשך שנים עסק בבניין המשק. בהמשך עבד מטעם סולל בונה ברחבי הגליל העליון. בשלב מסוים יצא לקורס מרכזי משק, ושימש כמרכז משק שנים רבות, עם הפסקה של 12 שנה שבהן שימש מדריך חקלאי במועצה האזורית גליל עליון. במשך כל השנים הללו עסק בצילום כתחביב, ובהדרגה הפך להיות הצלם הקבוע של המועצה האזורית גליל עליון. תמונותיו, המתארות את העמק שכה אהב ובו בחר לחיות את חייו, תלויות על קירות בית המועצה. מסיבת פרידה רותקו מתייחסת גם היא לקלנועית הדו-מושבית: "הצעתה זו של בלהה הביאה לכך, שיכולנו לטייל איתו שלוש פעמים ביום ברחבי הקיבוץ, ממש עד סמוך למותו. בנוסף לכך, קיבלנו גם את הצעתה לערוך "מסיבת פרידה" משלמה. הזמנו את כל המשפחה, ולשמחתנו כולם הגיעו, כולל שני הנכדים שחזרו ימים ספורים קודם לכן מחו"ל ושניים שיצאו כמה ימים לאחר מכן יותר לחו"ל. זה היה שבוע וחצי לפני מותו, ולשלמה סיפרנו שזו חגיגת פרידה מהנכדים שנוסעים לחו"ל. כל השאר ידעו שזו הפעם האחרונה שנהיה כולנו יחד איתו. זה היה אירוע יפה, שלקחו בו חלק עשרים ושבעה משתתפים. למרות ששלמה היה מאוד חלש ועצוב, הוא מאוד שמח לראות את כולם. הוא כבר היה מחובר לחמצן משך כל היום, וישב בכיסא גלגלים. אכלנו, הצטלמנו וקשקשנו. בשלב מסוים שלמה ואני חזרנו הביתה, ואז אחד אחרי השני הגיעו כולם לשבת כמה דקות עם שלמה, לדבר, לחבק, להיפרד". רותקו היא אישה נעימת סבר, מדברת בגילוי לב ונותנת תחושה של קירבה ושל חמימות. בצעירותה עבדה כמורה לביולוגיה בבית החינוך "עמק החולה" שבכפר בלום, ועם יציאתה לפנסיה, קיבלה על עצמה ללמוד סנדלרות, מקצוע שרכשה בסנדלריית קיבוץ שמיר, ומאז הפכה לסנדלרית המשק. לדבריה, הסנדלרייה היוותה, בין השאר, מקום מפגש לישיבות ולשיחות נפש. ענת מספרת, שבחצי שנה האחרונה אמא שלה מאוד רצתה להתייעץ עם מישהו. "היא חפשה מישהו שיחזק אותה מאחור, מישהו לדבר איתו". לדבר על מה? "על הקושי שבפרידה. לפני שפגשנו את בלהה, לא ידענו שיש כתובת לאנשים במצוקה מהסוג הזה. בשנות עבודתי ראיתי כל כך הרבה משפחות, שיכלו להיעזר באדם שעוזר במצבים כאלה, שהם מהקשים ביותר בחיים. מצבים מאוד מורכבים להתמודדות". תהליך הפרידה כולל שיחה עם קרוב המשפחה על חייו עם האדם שממנו נפרדים. גבעוני, כמנחת התהליך, מסבירה את זה כ"גלגול החיים לאחור". דרך השיחה איתה, נזכרים ונפרדים ממצבים ומתמונות בעבר. השיחה הזאת מנרמלת כל הרגשה ומכניסה אותה להקשר השייך לחיים ולא למוות. המנחה, שנפגשה עם כל אחת מהן בנפרד, אפשרה להן להרגיש את כאב הפרידה, ובכך לחזק את עצמן בה במידה שהן מחזקות את זה שעומד למות. גבעוני עודדה את ענת לקחת לעצמה ימי חופש, לשים גבולות ולשמור על עצמה, תוך כדי הטיפול ותשומת הלב הבלתי רגילים שהקדישה להוריה. עם רותקו היא עבדה יותר על מה שהיא מכנה "ריכוך ועיגולי פינות". " היא הרשתה לעצמה לפתוח איתי דברים ונושאים, שלא הרשתה לעצמה לפתוח מול הילדים". רותקו מספרת על גבעוני: "העובדה שישבה מולי אישה - שמצד אחד היא אדם זר ואובייקטיבי, ומצד שני, אישה חמה וסימפטית - עזרה לי לדבר על הקשיים ועל המצוקות שלי בלי לחשוש שאני מכאיבה למישהו, למשל לילדים, או לחברות שהן אלמנות בעצמן ולא רציתי להחזיר אותן לחוויות הקשות". מה קיבלת מהשיחות הללו? ענת: "אני עצמי קיבלתי המון בזכות האופטימיות והחזקת היד לקראת הסוף. בשלב מסוים המלצתי לאימא שתיפגש עם בלהה, כי הייתה לי הרגשה שאימא צריכה לשוחח ולחלוק את רגשותיה. היא לא ידעה שגם אני נפגשתי עם בלהה. הייתה הפרדה מוחלטת". איפה שלמה היה בכל הסיפור הזה? "בשנה האחרונה מצבו הלך והתדרדר. בגלל הלב החלש אי אפשר היה לנתח, ובמקום זה התחיל לקבל תרופות. היה לו רצון חזק לחיים, הוא כל כך אהב לחיות, נהנה מכל רגע". בעצם, למה לא העברתם אותו לבית סיעודי? רותקו: "היה ברור לי וגם לילדים, שהוא נשאר בבית ולא יוצא לבית סיעודי, שאני אטפל בו ככל שאוכל. כמה חודשים לפני פטירתו נחלש עד כדי כך, שלא זיהה את בני המשפחה. בשלב הזה החל לקבל קורטיזון, תרופה מהוללת ומקוללת, שהצליחה להפוך אותו צלול לחלוטין, אבל הביאה לתופעות לוואי קשות, נפיחות וחולשה רבה. אז גם ראיתי שיש דברים שאני מתקשה לעזור לו בהם, והכנסנו פיליפינית הביתה. היה לי מאוד קשה עם אישה נוספת בבית. זה עורר בי רגשות קשים, ואז פחות או יותר התחלתי להיפגש עם בלהה. הייתה בינינו סימפטיה הדדית. אני אוהבת למצוא פרטנר מתאים לשיחה, ובלהה הצליחה לדובב אותי. לא שוחחנו כל כך הרבה, כמו שבעיקר אני דיברתי. דיברתי אליה והבנתי כמה זה היה חשוב לי". אישה זרה גבעוני זוכרת את הפגישה הראשונה עם רותקו: "נפגשנו בסנדלרייה של רותקו, והרגשתי שאני מגיעה למלכה הממתינה לי בממלכתה. אני זוכרת, שרותקו שאלה אותי, 'מה את יכולה לתת לי?' שזה היה משפט נועז בטרמינולוגיה שלה, כי הייתה בו בקשת עזרה. אמרתי לה, שאנחנו נגלוש יחד לאן שהזרם יקח אותנו. היו כמה מקומות רגשיים קשים שהשיחות נועדו לפרק את הקושי, למשל, הכניסה של אישה זרה (הפיליפינית) הביתה, שתעזור לה בטיפול בשלמה. עוד מטרה חשובה הייתה לנרמל את כל הרגשות העולים, בעקבות הקשיים הנובעים מהמצב וגם לקראת הפרידה. אני חושבת, שבשיחות שלנו הייתה לרותקו אפשרות לשחרר חוויות שאישה כל כך מסורה עוברת. עזרתי לה לשים על השולחן נושאים, כמו: פרידה, חשש מהמוות, פחדים והמחשבה על העתיד בלי שלמה". למה את מתכוונת כשאת אומרת 'לנרמל'? "הכוונה היא שאם ענת חרדה למותו של אביה, החרדות הם נורמליים, נורמטיביים, הם תואמים דפוס אנושי ברור. הרי מה קורה בטראומה? טראומה מתרחשת כאשר במצב רגיל לחלוטין קורה משהו בלתי רגיל. המוות, הוא אחד הדברים שאנחנו ממעטים לדבר עליו. יש המון סימוכין על כך שלא מדברים. זה טאבו. זה משהו בין-דורי. הטאבואים האלו. בימים האחרונים שלמה כבר לא יכול היה לרדת מהמיטה. הילדים, כולל מיכל ועפר שאינם חיים במשק, עשו באותו שבוע תורנויות שינה בסלון. יממה לפני פטירתו, הוא קבל זריקת מורפיום על מנת להקל על סבלו. בלילה ההוא רותקו קמה מספר פעמים לראות מה מצבו ולבדוק את נשימתו. בבוקר האחרון לחייו רותקו התעוררה מוקדם בבוקר, ניגשה לשלמה הישן, התיישבה לידו, הניחה עליו יד, עוצמת עיניים. כך הוא הלך לעולמו, בשקט. בלי סבל. את יכולה לתאר את הרגעים האלה שלאחר הפטירה? "בהתחלה היה קשה, אבל לפליאתי הייתי שלווה לחלוטין, שלמה עם זה שהוא נפטר. בעצם, התכוננתי לפרידה הזו שנה שלמה. מאז כל בוקר אני הולכת לצעדה לאורך הירדן צפונה, מתיישבת על האבן ליד המפל, אחר כך נכנסת לבית הקברות, רואה שהכול בסדר, אם צריך משקה את הצמחים, אבל בתחושה שלי אני בכלל לא מרגישה שהוא שם. אני אומרת בכנות, זו ערוגה בשבילי. ולמרות זאת אמשיך לבקר שם עד יומי האחרון". גבעוני מקשיבה לדברים, מהנהנת ומשלימה: "את חושבת ששם יש משהו שאת צריכה לעשות. אבל בעצם, מבחינתך שלמה נמצא בלב שלך". בלהה גבעוני, 63, מקיבוץ דן, אחראית על ההכשרה המעשית בלימודי דרמה-תרפיה בתל-חי מאמינה שזו זכות גדולה להיפרד מהקרובים לנו ברגעיהם האחרונים. "האפשרות - להיות עם האדם הקרוב בימיו האחרונים, בשעותיו האחרונות, לחבק אותו ולהיפרד ממנו - היא מתנה אמיתית. אפשר לראות איך אנשים על ערש דווי מחכים לאישור מהקרובים שלהם ללכת לעולמם, אישור להשתחרר. ראיתי מקרים שבהם קרוב המשפחה הלך לנוח, וכשחזר הנוטה למות כבר לא היה בחיים. זה יכול להשאיר רגשות מאוד קשים של אשמה, מכך שלא היית שם כשהיקר לך הלך לעולמו. אנשים מחכים שיתירו להם ללכת, ולכן חשוב להזמין את הקרובים לבוא להיפרד מאהוב לבם, ולהגיד לו כי הם משחררים אותו ללכת לעולמו". גבעוני, שעתה בנוסף להוראה בדרמה תרפיה (היא מובילה קורס שעוסק בתיאטרון טיפולי בתל-חי) מלווה משפחות בתהליכי פרידה ואובדנים, התייתמה מאביה במלחמת השחרור והיא בת שנתיים וחצי בלבד. היא מספרת שגדלה בבית שלא מדברים בו על הנושאים האלה, ואולי דווקא בשל כך היא נמשכת לעסוק בתחום של הפרידה מההולכים לדרכם האחרונה. בבגרותה חוותה עוד כמה פרידות, ביניהן הפרידה מגיסתה שחלתה בסרטן, והשאירה אחריה בעל ושתי בנות צעירות. "התגייסנו,ארבע נשים מהמשפחה, והיינו שם בתורנות 24 שעות ביממה. ליווינו את המשפחה. הייתי צריכה גם ללוות את אמי, שכאבה מאוד את האובדן הזה". לאחר זאת קיבלה גבעוני הצעה להנחות קבוצה של חולי סרטן ובני משפחותיהם, מטעם עמותת חוסן ונענתה בחיוב. "הנחיתי את הקבוצה שבע שנים, וכאשר היו חולים שלא יכלו להגיע בגלל החמרה במצבם, הייתי מגיעה אליהם לפגישות פרטניות. יצא לי לשבת עם אנשים בשעותיהם האחרונות, כשהם נתונים לחסדי משככי כאבים, נפרדת מהם והם ממני". לפני כשנה ראתה מודעה המזמינה אנשים ללמוד ליווי חולים ומשפחותיהם בדרכם האחרונה. הקורס היה מטעם ת.ל.ם. ועמל סיעודית "זו הייתה לי סגירת מעגל מכל מיני בחינות. את ריאיון הקבלה ערכו בסמינר הקיבוצים, במתחם שבו התגוררתי כסטודנטית צעירה בתנועה". גבעוני מרגישה שהיא נותנת לאנשים שהיא מלווה מרווח נשימה, ומציידת אותם בעצות וברעיונות שימושיים, וכן מסייעת להם להתגבר על עכבות. "כשלאימא ולבת קשה, מה הן עושות? בדרך כלל, שותקות. לזה אנחנו רגילים. כי אף אחת לא רוצה לצער את השנייה. בדיוק בשביל זה אני שם. כדי שהן יוכלו לומר את מה שבלבן בחופשיות, בלי החשש לצער את הקרובים אליהן". איך הקורס הכין אותך לנושא? "עברתי שם תהליך לא פשוט, ונדרשתי להתמודדויות לא שגרתיות. אני זוכרת, שבמהלך הקורס אחת המשימות שקיבלנו הייתה לחשוב על המוות של עצמנו. נתקפתי פחד כזה מהמוות, שהביא אותי לבכי, אך הוצאתי מהחוויה הזאת משהו מאוד מיוחד. תכננתי לעצמי מוות מאוד נעים. כשכל הקרובים אליי מלווים אותי, ואני יודעת בדיוק איך כל אחד נפרד ממני לשלום. חשוב לי שיהיה ברור, שגם אני פוחדת מהמוות ככל אדם אחר. זה נכון שיש בי רגישות לפרידות. אני טוענת שכל פרידה היא מוות קטן, והרגישות לזה הייתה אצלי עוד בילדות והיא ממשיכה עד היום. חוץ מזה שבתהליכי הליווי יוצא לי לפגוש באנשים, המפגשים הללו עבורי הם כמו לדפדף בספר, להעז להסתכל בגובה העיניים, להקשיב ולהעניק לאנשים את הזמן שלו הם זקוקים, ובכל פעם לרכך מחדש ולעגל פינות. זה סוג של יצירתיות". מהו הקושי הגדול ביותר במסע הזה אל סוף הדרך? "אני חושבת הקושי הכי גדול הוא הפחד. והפחד הוא גם אצל ההולך למות וגם אצל המלווה שלו. זה מורכב. מפני שהרבה פעמים האנשים בדרך להיפרד הם לא בהכרה או שהשלימו עם המוות. ומצד שני אלה שנפרדים מההולכים למות חשים אשמה גדולה שלא הספיקו לעשות מספיק בשבילם, כדי להצילם. למה שלמה לא ידע שעשו לו בעצם מסיבת פרידה, יוצא שלא הוא נפרד אלא משפחתו היא זאת שנפרדת בלבד. "זה לא עניין כל כך פשוט. הוודאות של המוות גורמת לאנשים רבים לחדול לחיות בבת אחת. לא בכדי רופאים בוחרים פעמים רבות שלא לספר לחולה את כל המצב וזאת כדי לאפשר להם איכות חיים בזמן שנקצב להם. פעמים במחלות חשוכות מרפא, ברגע שהחולים יודעים שאין מה לעשות אתם הם יכולים למות ברגע זה. יש תכונה עצמתית של אחיזה בחיים. יש משהו של האחיזה בחיים עד הנשימה האחרונה. וזה דבר שהוא גדול לשני הצדדים. לעיתים המוות בא כגאולה, אחרי ייסורים ולעיתים הוא בא באמת מהזיקנה. ואנשים בזקנתם, אני אגיד משהו קשה, איכשהו, סך הכל האורגנזים שלהם הגוף הנשמה, מבקש לסיים. ובכל זאת זה לא כל הקושי אולי הקושי הגדול ביותר הוא הסירוב להכיר באי-קיימות, כי יש במוות משהו טוטלי, הוא לא הפיך, הוא לא וסרבילי. המחשבה על הלעולם הוא קשה לעיכול וקשה לתפיסה. אף אחד לא חזר לשם, לכן אני לא ממהרת לשם. אך אם נוריד את הטאבו הקשה שיש סביב נושא המוות ונבין כי המוות הוא חלק מהחיים, אזי יהיה לנו אתו קל יותר. אני טוענת שבעצם המתים שייכים לחיים. אנחנו חושבים עליהם, מתגעגעים אליהם. מדברים איתם. כל אלה שייך לחיים למי שחי.

אתר נגישות ישראל - טיסת סולו

16/11/08

דבוסקין. לא הרים ידיים באדיבות הדף הירוק - בטאון התנועה הקיבוצית אורן דבוסקין סבל מנכות בשמיעה שהלכה והחריפה, אבל זה לא עצר אותו מלהתנדב לצה"ל, להפוך לקצין, לעבור אחר כך לשורות ההיי-טק, ולבסוף, לעזוב את כל זאת ולעבור לצפון כדי לבנות את ביתו בקיבוץ נאות מרדכי. נקודת המפנה שבעקבותיה הצפין הייתה לאחר שעבר ניתוח מסובך, כרוך בסיכונים, ששיפר את איכות חייו. היום הוא מעודד אנשים בעלי לקויות להעז ולחוות את החיים, גם אם, הכי בטוח בנמל המבטחים אורן דבוסקין, 35, תושב בקיבוץ נאות מרדכי זה חמש שנים, נראה כמו קצין צה"ל לשעבר (וזה נכון), איש היי טק ממוצע (והוא באמת היה כזה עד לא מזמן), שערו מגולח בתסרוקת בסגנון צבאי, משקפיים עכשוויים מקשטים את פניו, בגדיו מוקפדים והוא מסתובב מצויד בתיק כבד, עמוס בדוגמאות לעזרי שמיעה. התיק הוא אחד מכלי העבודה שלו בעסק החדש שהקים לפני שנתיים וחצי "סילאגו" אימון אישי וייעוץ עסקי לכבדי שמיעה ולגופים עסקיים. על פניו הוא לא נותן את הרושם של צפוני שמאס בחיי הבורגנות, והגיע לגליל להתחבר ולזרום עם הטבע. האם הוא באמת כזה? יאפי ניו-אייג'י שהגיע לצפון להתחבר אל הטבע? מסתבר שהאמת היא תמיד, ובייחוד זו של דבוסקין, הרבה הרבה יותר מורכבת. לפני שלוש שנים עבר ניתוח מסובך, להשתלת שתל כוכלארי (שבלולי) בראשו, שהפך אותו מאדם בעל נכות שמיעה כמעט מוחלטת לאדם שומע. מאז הוא מנתב את כל האנרגיות החדשות שלו לטובת העסק והבית החדש שהקים בגליל. עם עדי ומיקה. רוצה להוציא אותה מהפעוטון כל יום כבד שמיעה מילדות גם בחזותו המוקפדת כשהוא נראה כאיש עסקים לכל דבר, קשה להתעלם מנוכחותו של התפס סביב אזנו של דבוסקין, המחובר אל מגנט קטן שחור הצמוד על הקודקוד. לרגע נדמה, שמדובר במכשיר האזנה מתוחכם של גורמי הביטחון, אבל מהר מאוד דבוסקין מנתק את המגנט, מסיר את התפס מעל האוזן, ומציג בפניי את המכשיר הקטן והמתוחכם שמצליח לעקוף את המערכת הביולוגית הלקויה של אוזנו ולתת לו אפשרות לשמוע, כאילו מעולם לא סבל מלקות בשמיעה. "מסתבר שהייתי כבד שמיעה מילדות, עקב מחלה גנטית. בבית הספר היסודי ראו סממנים של ירידה בשמיעה, אבל עדיין לא ייחסו לכך משמעות מיוחדת. רק בתיכון, אחרי שהתחלתי להתדרדר בלימודים, איבדתי קשר עם מה שקורה בכיתה ופספסתי הרבה מאוד בלי להבין למה, גיליתי שאני סובל משמיעה ירודה. זה היה בעקבות צפצופים באוזניים שהופיעו פתאום. שלחו אותי לבדיקת שמיעה ויצאתי משם עם מכשירי שמיעה, אחרי שגילו שיש לי ירידה חמורה מאוד בשמיעה". בגלל לקות השמיעה, לא ביקשו ממנו לשרת בצה"ל אבל הוא החליט להתנדב לצה"ל. עם זאת, השמיעה שלו המשיכה להתדרדר, והוא החל לחוש איך הפגם מעיק על קשריו החברתיים. דבוסקין על האופניים נראה שלא בחרת בדרך הקלה כשהחלטת להתנדב לצה"ל? "בשירות עברתי הרבה. מצד אחד, זה הביא לכך שבפעם הראשונה יצא לי לפגוש עוד בחור כבד שמיעה. דרכו גיליתי שיש ארגונים ללקויי שמיעה, וכך נפתח בפניי עולם שלם. יצרתי קשר עם לקויי שמיעה אחרים ואף הפכתי פעיל בארגונים השונים. מצד שני, לאחר שסיימתי קורס תכנות מחשבים בממר"ם, ובשלב מסוים ביקשתי לצאת לקורס קצינים, לאחר שהתקבלתי, עדיין סבלתי מבעיות שמיעה קשות. לא הצלחתי להשתלב, והודחתי מהקורס". דבוסקין לא אמר נואש גם כאשר שמיעתו המשיכה להתדרדר. בסופו של דבר, הותאמו לו מכשירי עזר בנוסף למכשירי השמיעה, התערבות ששיפרה מאוד את רמת התפקוד שלו. הוא דרש לחזור לקורס קצינים, ואחרי מאבק במוסדות הצבאיים, הצליח להתקבל מחדש לקורס. הפעם סיים אותו בהצלחה ושובץ כקצין פרויקט בתחום המחשוב בחיל האוויר. באותו זמן לערך פקד את דבורסקין אסון אישי קשה. אחותו, הצעירה ממנו בשנתיים, תמר ז"ל, שסבלה אף היא מלקות שמיעה עמוקה, נהרגה בתאונת פגע וברח כשרכבה על אופניים בשבת בבוקר בנתיבי איילון. איך השפיע עליך אובדנה של תמר? "כשקורה אירוע כזה בחיים, אפשר לשקוע ביגון ובנקמנות, אבל אנחנו החלטנו במשפחה לנתב את האנרגיה למקומות חיוביים. יזמנו טריאתלון לנשים, שמשמש כמפעל זיכרון לאחותי, ופועל עד היום, מדי שנה, בהצלחה רבה. "באופן יותר עמוק, אני חושב שזה הביא אותי לעצור ולחשוב. לקח לי שלוש שנים, והחלטתי שאני עוזב את הצבא ועתיד מבטיח בתחום הביטחון, ונסעתי לטייל בחו"ל. כשחזרתי, למרות שקיבלתי הצעות עבודה מפתות בתחום ההיי-טק, הרגשתי שהדבר הנכון בשבילי יהיה לעצור רגע, ולהשקיע בלימודים". ירקתי דם הוא נרשם לתואר ראשון במדעי המחשב עם יחידה במינהל עסקים, במרכז הבינתחומי בהרצליה. "נרשמתי ללימודים האלה אף על פי שכבר אז התשוקה לעבודה בתחום המחשבים החלה להיעלם, אבל זה מה שהיה הכי זמין. את הלימודים עשיתי במסגרת השיקום המקצועי מטעם הביטוח הלאומי, שמימנו אותי בשיתוף עם המכון לקידום החירש. המימון כלל שכר לימוד, אביזרי עזר, מחשב נייד, שיעורי תגבור ותמלול של הרצאות. למרות הסיוע המדהים, היה לי מאוד קשה להתמודד עם הלימודים, וממש ירקתי דם בגלל ההתמודדות עם הקושי בשמיעה". עם סיום הלימודים קיבל הצעת עבודה מחברת הייי טק גלילית, היושבת בגן התעשייה של תל חי, וזה היה המניע לעבור לצפון. "בדיוק שנה לפני כן הגעתי לגליל לאימון אופניים, עלינו את החרמון, וליד הבניאס עצרנו להפסקה. היו שם כמה עצי תאנה, ואני זוכר את השנייה הזו, את המראה של התאנה בתוך הנוף המדהים, כשאמרתי לעצמי, שאני חייב לעבור לחיות כאן". הוא וחברתו, היום אשתו, שכרו בית בנאות מרדכי, האישה עזבה קריירה בטוחה במרכז הארץ כשפית, ועשתה הסבה מקצועית לביוטכנולוגיה, מקצוע שהיא לומדת היום במכללת בתל חי. דבוסקין, במקביל לעבודה במפעל ההי-טק הכי יפה בעולם, לדבריו, הפך להיות פעיל בתחום לקויות השמיעה. "נוצרו הזדמנויות לשיתופי פעולה עסקיים, התחלתי ללמוד אימון אישי, קוצ'ינג, כדי לרכוש כלי עבודה שיביא לתוצאות עקביות יותר, ובו זמנית התחלתי ללוות אנשים בהתמודדות עם ירידה בשמיעה, התמודדות שכוללת עולם ומלואו, החל בעיסוק בדימוי העצמי, דרך קשיים במשפחה ובחברה, וכלה באפשרויות תעסוקה מתאימות. אז גם הפכתי לסוכן מורשה לשיווק אבזרי שמיעה". דבוסקין המשיך לסבול מלקות השמיעה. הוא כבר ידע זה זמן על האפשרות של שתל כוכלארי, והאמין שזה פתרון שיוכל להתאים לו. מדובר בניתוח מורכב ברמת סיכון גבוהה, שבמהלכו משתילים שתל בראש, המחובר באלקטרודה לעצב השמיעה, וכך המנגנון המלאכותי עוקף את מנגנון השמיעה הקיים ומאפשר למושתל לשמוע. מה היית אומר למישהו שמתעניין בהשתלה דומה? "השתל הוא פתרון שמתאים לקריטריונים מאוד מסוימים של ירידה בשמיעה. התוצאות הן מאוד אישיות, וצריך לקחת בחשבון שלפני הכול בוחנים את מידת ההתאמה האישית להתערבות מהסוג הזה. למזלי, השתל מאוד התאים למצב השמיעתי שלי. ובכל זאת, בפעם הראשונה שחיברו את המכשיר, לא שמעתי כלום. אף על פי שזה היה צפוי, נבהלתי מאוד. הייתה לי ציפייה שמיד בהפעלה הראשונה זה יעשה משהו. רק בפעם השלישית פתאום התחלתי לשמוע. "בנוסף, מאוד הפחיד אותי הסיכון של הניתוח עצמו, והייתי בחרדות עצומות. היו אז בארץ מעט מאוד מקרים של אנשים שסבלו מלקות דומה לשלי ועברו את הניתוח. רוב המנותחים עד אז היו חירשים מלידה, שהניתוח שיפר את שמיעתם באופן מסוים. היום אני יודע, שהפחד האמיתי היה להודות בפני עצמי עד כמה גרוע הוא מצבי, ועד כמה נדרש שינוי. כמו בהרבה דברים בחיים החלק הכי קשה הוא לשים את המראה מול הפנים ולהודות במציאות. רק אחרי זה אפשר להתקדם לעשייה. באותו שלב הניתוח גם לא היה בסל הבריאות, וזה עלה לי 70,000 שקל. את הפחד הגדול ניסיתי להרגיע באמצעות צבירת מידע בנושא, אך בדיעבד, זה רק הגביר את החרדה. עם זאת, הידע הרב שצברתי באותה תקופה העניק לי כלים לתת סיוע ללקויי שמיעה אחרים. "חודש לפני הניתוח הייתי בהופעה של יהודית רביץ בקיבוץ דן, בפאב הפטרייה, ואחרי עשר דקות יצאתי. לא הייתי מסוגל להיות בהופעה, זה היה מתסכל מאוד. כמה שבועות אחרי הניתוח היא שוב הגיעה להופעה באזור, שוב קניתי כרטיס והפעם לא הפסקתי ליהנות. זה היה מאוד מרגש". הניתוח של דבוסקין הוגדר כהצלחה. "חשתי התעלות ולא הפסקתי לדמוע מרוב אושר. רק אז הבנתי עד כמה הייתי מנותק מבחינה תקשורתית לפני כן. עד אז כל הזמן חשבתי שאני מצליח להסתדר. היום, כשאני מייעץ ללקוי שמיעה, אני יודע להגיד לו שיקשיב לקול הפנימי שלו טוב, אם הוא חוזר ואומר שהוא עשה כבר הכול ואין יותר מה לעשות, זה סימן מובהק שיש עוד מה לעשות. החזון שלי זה לעזור לאנשים להיות מסוגלים להשיג את מה שהם חולמים, למרות המוגבלויות ובכלל. גם במסגרת העבודה שלי בייעוץ לחברות בנושא אבזרים לשיפור השמיעה, אני רואה איך אפשר לשפר את איכות החיים בפתרונות טכנולוגיים מבריקים. זה יכול לשנות את החיים עבור אדם שהחליט שהוא לא מרים ידיים". התחלה חדשה הצלחת הניתוח והיכולת לשמוע שחררו מדבוסקין הרבה אנרגיות של עשייה. שנה אחרי הניתוח הוא התחתן בקיבוץ הגושרים, חתונה שנדחתה בחודשיים בעקבות מלחמת לבנון השנייה. "המשפחה לא הייתה מרוצה מזה שהתעקשנו לערוך את החתונה בצפון, אנחנו דחינו את מועד החתונה ולבסוף כמעט נשברנו והעברנו את האירוע לתל אביב, אבל ממש בדקה ה-90, נכנסה הפסקת האש לתוקף וקיימנו את החתונה בגליל. האורחים שהגיעו מחו"ל, וגם המשפחה מהמרכז, חוו חתונה מעט הזויה, כששדות שעדיין העלו עשן היו חלק בלתי נפרד מהנוף". במקביל לחתונה נפרד לשלום מעבודתו בחברת ההיי-טק הגלילית והקים עסק כשהוא נעזר במט"י (מרכז לטיפוח יזמויות) צפון הגליל. לעסק קוראים "סיאלגו", על שם יצור בדיוני שייעודו לתקשר בין בני אדם. העסק נותן שירות בתחום האימון האישי וייעוץ עסקי לכבדי שמיעה ולגופים עסקיים. הוא פועל כבר שנתיים וחצי, ובמקביל הוא מנהל מכירות של מחלקת מכשירי שמיעה בחברת אופטיקה בעלת שם. לפני כחודשיים קיבל תעודת הוקרה בכנסת לרגל יום העסקים הקטנים עבור היותו עסק, שהסיפור האישי הוא מרכיב מרכזי בהצלחתו. בשנה האחרונה הפך לאבא. הוא נאלץ להשתמש לעתים קרובות בטיסות מראש פינה לתל אביב, לצורכי עבודה, ומייחל להגדלת נפח העבודה בגליל, כך שיוכל להוציא את הילדה מהפעוטון כל יום ולא רק פעם בשבוע. לפני שאנחנו נפרדים, אני לוקחת מדבוסקין כרטיס ביקור, ואת עיניי לוכד משפט באנגלית, שרשום באותיות קטנות בצד האחורי של הכרטיס, ספק מדבר אל עצמו ספק אל כולנו - "אונייה בנמל היא בטוחה, אך לא לשם כך בונים אוניות".