לאחר שנים של עבודה טיפולית דרך אמנות בעיקר, הגיעה תמר בן נפתלי (העוגן) למסקנה חדשה ישנה: לדרך הטיפולית של הטבע אין תחליף. את מרבית הרציונל היא גייסה מילדותה ומגינת הירק ופינת החי שליוו את החינוך בחברת הילדים בקיבוץ
גיא (שם בדוי), היה ילד בכיתה ב' כאשר הגיע לחדר הטיפולים אצל תמר בן נפתלי, 47, מקיבוץ העוגן. בן נפתלי: "הוא הגיע צמוד לאמו, מפוחד וזעוף, כשאמו מקווה לעזור לבנה להתגבר על החרדות הקשות שאפיינו אותו בתקופה האחרונה. האם סיפרה שהכל החל מאז שננעל בטעות בתוך חדר. מאז הוא סובל מסיוטי לילה, חרדות וקושי לתקשר עם בני גילו".
המפגשים הראשונים אתו התנהלו בחדר הטיפולים הקונוונציונלי, עם דלת פתוחה כשהאם יושבת בחוץ, ממתינה מקרוב, במצוות בנה. "הילד די נמנע מתקשורת ישירה איתי. הוא העדיף לעבוד עם המים, הבוץ והחול הרטוב. ורק לאחר מפגשים לא מעטים החל מעט להיפתח ולשתף פעולה, והסכים לעבוד בחומרים נוספים מעבר לבוץ".
בן נפתלי (לוסטיג) נולדה וגדלה בקיבוץ העוגן. במשך שנים רבות הייתה מטפלת בתחום האמנות ובשש השנים האחרונות פתחה מכון משלה שנקרא "מכון תמר-ה", עד שהחליטה שהיא מרחיבה את תחום התרפיה למה שהיא מחוברת אליו כל חייה - התרפיה בעזרת הטבע. לפני כשנה פתחה בית-ספר בפנימיית הנעורים בבית ינאי תחת חסות המועצה עמק חפר שם היא מנהלת כיום מסלול לימודים בתחום, ובו לומדים טבע וגינון טיפולי בשילוב אמנויות. המרכז שנפתח הוא גם בית ספר וגם מרכז טיפולי בפני עצמו.
מאז ערוגות הירקות
בן נפתלי עשתה כמה מסעות בחייה לפני שחזרה לחיות בקיבוץ, להקים משפחה לצד הוריה, אבל מרגישה שלכל אשר הלכה ליוותה אותה חוכמת הטבע שרכשה בילדותה בערוגות הירקות ובמשק החי אליהם הייתה מחוברת, כמו כל חבריה, כחלק אינטגרלי בהווי ילדותה בקיבוץ.
הגילוי הגדול שלה הוא שכל העקרונות המודרניים של הטיפול בעזרת הטבע הם למעשה אותם עקרונות עליהם צמחה היא ודורות של בני קיבוץ, החינוך כחלק מהגידול במרחבים הפתוחים ודרך עונות השנה המתחלפות בטבע.
היא צעירה למראה, מלאת חיוניות, מקרינה הרבה שמחה, חום וביטחון. לראיון היא מגיעה מצוידת בכל המסמכים הדרושים, המעגנים את בית הספר לטבע וגינון טיפולי שהקימה לאחרונה, בקרקע המציאות. "חשוב לי להיות מדויקת ומאורגנת", היא אומרת ובקולה מהדהד ניסיון חיים ותובנות יישומיות של אישה שבגיל 40 הבינה שכל מה שהיה בטוח עד היום בקיבוץ ובחיים הפרטיים - נגמר, ועליה לצאת למירוץ היצירתי, לעשייה ופרנסה בקיבוץ המתחדש.
"באחד המפגשים ביקש גיא לבנות בית מעץ", היא מספרת. "זו הייתה בקשה מצוינת. במרחק הליכה שכנה נגרייה, הצעתי לו לצאת מחדר הטיפולים ולחפש בנגרייה חומרי עץ לבנייה. הוא הופתע מעט מהאפשרות לעזוב את חדר הטיפולים ונענה בשמחה להצעה. במהלך הפגישות הבאות, הוא בנה בית עץ קטן וכבר במהלך הבנייה, חשתי שחלים בילד שינויים. דיבורו החל לשנות צורה, פתאום הוא נראה יותר בטוח בעצמו. הוא התחיל לעשות שימוש במונחים חדשים שהפגינו תחושות חדשות של יציבות וביטחון".
מסתבר שהמסע הקטן מחוץ לחדר הטיפולים, עשה משהו לילד. באחת הפגישות הבאות הוא ביקש לצאת לטיול למטע אבוקדו הצמוד לחדר הטיפולים. כאשר הגיעו למטע החלו שפע של פעילויות ורעיונות לנבוע מתוך גיא. הוא ביקש לחפש עבורו "בית", הם שוטטו במטע וחיפשו מקום מוגן ונסתר על הענפים, שיחקו משחק תופסת שהמציאו יחד, "תופסת רובין הוד", הם בנו יחדיו מחסות על העץ מפני הטורפים, ולבסוף פשוט נחו יחד בתוך העלווה העבותה. הטיול למטע נחל הצלחה גדולה, ומאז זה הפך לעניין שבשגרה, מטע האבוקדו שקם לתחייה בדמיונו המשוחרר והיצירתי של גיא הפך לבמת עולמו.
בשלב זה של הטיפול חל מפנה משמעותי גם בחייו של הילד - מילד שמסרב להישאר לבד בבית, מתקשה להיפרד מהוריו בבקרים, ומפגין הרבה חרדה וסגירות, הוא החל ליצור קשרים עם בני גילו, להפגין ביטחון ושמחת חיים והצליח להיפרד מהוריו בקלות. עד כדי כך שיום אחד ביקש להפסיק את המפגשים כי לא רצה להפסיד חוג ג'ודו, שהתקיים באותה שעה ואליו הצטרפו כל חבריו. כך למעשה הסתיים הטיפול.
בן נפתלי מודעת להתרגשות שסיפור שכזה מעורר, מגייסת לעזרתה את דבריה של "היידי בת ההרים" בתשובה לתודותיו הנרגשות של אביו של הילד הנכה פייר, שהתחיל ללכת: "לא לי מגיעה התודה - אלא להרים הנפלאים ולאוויר הצלול בטבע".
מאבק מקצועי
בן נפתלי עצמה, גם היא עשתה את צעדיה המקצועיים תוך התגברות על קשיים לא מעטים, שהמציאות הקיבוצית יצרה. "בגיל 40, באמצע הקריירה החינוכית שלי, שבשיאה הקמתי מגמת בגרות לאמנות בבית החינוך רמות חפר, גיליתי שאינני רשומה כמורה במשרד החינוך, וכל שנותיי במערכת החינוך לא העניקו לי שום רשת ביטחון מבחינת תנאים סוציאליים. הבנתי, שמעכשיו רק אני חייבת לדאוג לביטחוני ולפרנסת משפחתי. יצאתי למירוץ מקצועי, סיימתי לימודי תואר שני בייעוץ חינוכי וחינוך מיוחד באוניברסיטת חיפה, שם גם השלמתי לימודי תרפיה באמנות, ובנוסף למדתי פסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב ואבחון דידקטי בסמינר לוינסקי. ובעצם לא הפסקתי ללמוד ולהתפתח מקצועית".
בן נפתלי הקימה משפחה בקיבוץ עין החורש עם בן-זוגה שמואל. המשפחה חזרה להעוגן כדי לגדל את הילדים בלינה משפחתית. על ההפרטה בהעוגן היא מברכת, אם כי מודה שמדובר בתהליך ארוך ומורכב כדבריה. "אני מאמינה שנצליח להוציא מתוכנו כוחות חדשים, ולקדם אותנו למקום טוב, מדויק ויצירתי יותר".
היום, בביתה בלב הקיבוץ, היא חיה עם משפחתה באחווה עם כלבים, חתול, ארנבות, אוגרים והכל בתוך סביבה ירוקה וערוגת ירקות מלבלבת. "בדיוק עכשיו החצילים התחילו לעלות", היא אומרת, ומסבירה שהגינה השתולה בסגנון פארמה קאלצ'ר, גינון אקולוגי, מכילה שתילי ירקות שונים, כל אחד צומח בעתו, כך שהערוגה חיה ומשתנה כל הזמן, בהתאם לעונות השנה".
"כאימא, היה חשוב לי לשמר עבור ילדי את הדברים המשמעותיים והיפים מילדותי בקיבוץ ולחסוך מהם את החוויות הפחות טובות כמו הלינה המשותפת. הילדים שלי גדלו בלינה משפחתית, קרובים לטבע, בתוך השקט והשלווה שהמקום מעניק לנו".
בן נפתלי, שבינתיים השלימה כאמור לימודים בתחום התרפיות והתמקצעה בעבודתה עם ילדים ונערים בעלי צרכים מיוחדים ולקויות למידה, הוקסמה מהאפשרות של שילוב המתודות השונות עליהן היא גדלה, תוך התבוננות והשתלבות עם הטבע עצמו כחלק מהתהליך הטיפולי. המכון שלה, "מכון תמר-ה", לתרפיה בין-תחומית וגינון טיפולי, הוא תוצר של שיתוף פעולה עם מומחים שונים בתחומי הגננות, הארגון לגננות ולנוף בישראל ובסיוע עמותת אדם צומח העוסקת בקידום מקצוע הגינון הטיפולי בישראל, ואותם גורמים גם עוזרים ותומכים בה בבית הספר שהקימה עתה ללימוד טבע וגינון טיפולי בשילוב אמנויות בעמק חפר. בשנה הבאה ייפתח הקורס גם בבית הספר להוראה בחיפה. ובנוסף, לאחר שנת השמיטה, עתיד להיפתח מסלול נוסף בירושלים שיהיה ייחודי בהתאמתו גם למגזר החרדי.
בן נפתלי: "רבים מתלמידי וגם ממטופלי באים מההתיישבות העובדת, קיבוצניקים ומושבניקים, למדתי מהם לא פחות משהם למדו ממני. הקרבה לאדמה בילדות נשארת כגעגוע לדבר הנכון והמדויק בבגרות".
לא ברור ממך אם את חיה בשלום או בפיוס עם עברך בחינוך ובלינה המשותפת.
"עד לפני מספר שנים, הייתה לי ביקורת כלפי הורי ושיטת הלינה המשותפת בימים ההם. היום אני כבר במקום אחר, מפויס, עברתי תהליך ואני יודעת להסתכל על הדברים אחרת. עקב העובדה שאני אם ותרפיסטית אני מסתכלת אחרת על דרכם החינוכית של הוריי וחבריהם ורואה דור של חלוצים ואידיאליסטים שהאמינו בלב שלם שדרכם היא הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים בריאים ומאושרים בארץ ישראל, בדיוק כפי שאני רוצה להאמין בצדקת דרכי כאימא היום".
אבל יש לך ביקורת על השיטה?
"אני הייתי מאותם ילדים שהגעגועים אל ההורים דחפו אותי אל מעבר לבית הילדים, כאשר פעמים רבות הייתי בורחת בחסות החשיכה, מקצה הקיבוץ אל בית הורי, שהיו מקבלים אותי אל חדרם, מציעים לי מיטה ומאפשרים לי לעבור את הלילה אתם. אני חושבת שאיכשהו התייחסו בהבנה לצרכים המיוחדים שלי וגם אפשרו לאמי לישון לצדי בבית הילדים, עד שאצליח להתגבר על געגועי הביתה.
"אבל מעבר לבדידות בלילות, אני חושבת שהילדות שלנו בקיבוץ, הייתה ילדות מאושרת במלוא מובן המילה. החל בטיולים השבועיים בטבע, חברת הילדים התוססת, האופן בו היינו מחוברים לעונות השנה, לכל צמח וצמח, למעגל החיים. חיינו את הטבע בצורה הכי אינטימית ופיזית שאפשר, כל זאת מתוך גישה של אהבת הארץ דרך הידיים והרגליים. הייתה לנו למעשה חווה חקלאית בה גידלנו גינת ירק ופינת חי וחווינו את מחזור חייו של כל ירק ופרי, מרגע זריעתו או שתילתו באדמה ועד הגיעו אל שולחן האוכל. קיימנו מעין משק אוטרקי, ידענו טעמם של פירות עמלינו, כולל חלב העזים שחלבנו וביצי התרנגולות שאספנו".
את יכולה להגדיר מהו בעצם טיפול בטבע וגינון טיפולי בשילוב אמנויות?
"הטיפול משלב טבע-תרפיה, גינון טיפולי ותרפיה באמנויות, והגישה היא כפי שאני אומרת, גם חדשה וגם ישנה מאוד. משתלבת עם עולם הטיפול הפסיכולוגי הקונבנציונלי, ופותחת דלתות לעולם חדש של ריפוי נפשי. כל זה דרך חיבור לאיכויות ולתכונות המיוחדות של הטבע, והיצירתיות הטבעית של כל אדם.
"אני משלבת גישה פסיכולוגית התפתחותית והומנית, אלמנטים מהטבע ותרפיה באמנויות, והגישה הזו איננה חדשה לאנושות. החיבור של אדם-טבע הוא מולד ומופנם ביחסי גומלין הדדיים בכל המישורים של חיינו. איכויות הריפוי הקיימות בטבע הן רבות ומגוונות, וניתן להשתמש בהן ככלים טיפוליים לכל דבר. השילוב עם הטיפול באמנות הפלסטית מציע מרחב חדש ועשיר להתפתחות נפשית. דרך הבעה ויצירה והיציאה לגינה ולטבע מציע המטפל שפה אחרת מהטיפול הקונבנציונלי, בכך שהעבודה היא לא רק מילולית אלא סימבולית ומאפשרת ביטוי עצמי, רגשי ותחושתי בדרכים חדשות ויצירתיות.
יש לך בשורה גם למערכת הלימודית הכללית?
"אין ספק שבעידן המודרני התרחקנו מהטבע ויש צמצום בתחומי הלימוד היצירתיים והחווייתיים בבתי הספר. הקרבה לטבעי ולראשוני מאפשרת לאדם לפתוח את סגור לבו ומהווה קרקע נוחה להשלכה, הזדהות וביטוי אישיים, עבודה דרך כל החושים, השכל והרגש. הטבע לא דוחה אף אדם, הוא משמש מגרש בו כל הצדדים שווים, מרחב שאינו של אף אחד מהמשתתפים - לא של המטפל ולא של המטופל, מה שתורם לסביבת עבודה נינוחה ובלתי מאיימת. הטבע מעורר את החלק החופשי והנינוח שבנו, מאפשר לאדם להתקרב אל עצמו ולזולת, וכשהאדם מטפל בטבע, הטבע מטפל באדם. המפגש הבלתי שגרתי הזה, מעודד תחילתו של שינוי והתחדשות ופריצות דרך ספונטניות, שבחדר הטיפול הקונוונציונלי לא תמיד אפשריות".
רשומות