15 בינואר, 2008
שיחת טלפון מוזרה הביתה, "שלום, אני מדברת מערוץ 2, קיבלתי את הטלפון שלך מהחברים שלכם מגבעת חיים, רצינו להציע לכם להשתתף בתוכנית אימא מחליפה". אני באמצע עם הילדות, או באמצע כתבה, או באמצע משהו אחר, ובכל זאת מקדישה כמה דקות לסוגיה החדשנית שהתגלגלה אל פתח אפרכסתי.
הקשבתי לבחורה בנימוס, והבהרתי לה, שאין סיכוי. הבית שלנו נורא קטן ואין סיכוי שצוות אולפן יוכל להתמקם אצלנו בבית, הילדות צעירות ומעולם לא עזבתי אותן ליותר מכמה שעות.
טלוויזיה אני שונאת, זה ממכר, זה מידבק, שלא לדבר על כך שאת התוכנית "אימא מחליפה" לא יצא לי אף פעם לראות.
יומיים אחרי
אבל אחר כך, כשסיפרתי לאלון בארוחת הערב שהתקשרו מערוץ 2 והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי על השכל, כי לו בכלל לא אכפת להיחשף, להפך, הוא מפיץ את התרפיה באמנות, בטלוויזיה, בקולנוע, באינטרנט, וראה פה גם הזדמנות לחשיפה וגם חוויה מרתקת, הרגשתי שהאנרגיות שלו סחפו אותי. הסכמנו שאנו מבקשים מההפקה הצגת תכלית כדי להחליט. התחקירנית נורא שמחה. מיד קבענו פגישה. היא תבוא אלינו בעוד שבוע, ושם כבר נוכל לשאול כל מה שנרצה והיא תסביר לנו הכול.
שבוע אחרי
שתי בחורות צעירות, כמעט ילדות, עם מצלמת וידיאו, נכנסו אלינו הביתה. הן מאוד צנועות, מאוד חביבות, שואלות אם זה בסדר לצלם קצת את הבית, אני מאשרת להן, ומזהירה, הבית קטן ודי מבולגן. כאלה אנחנו. הילדות שלי מתחילות לתחקר את התחקירניות, מראות להן כל מיני צעצועים ושאר בובות, מטפסות עליהן, מחבקות אותן, בודקות כל בדל מיקרופון וכל עדשת מצלמה. התחקירניות נמסות מהן. בתוך כך הן משוחחות גם איתי ומצלמות בו בזמן.
ואז גיליתי שאני מצליחה להתעלם מנוכחות המצלמה בלי שום קושי. אולי זה פשוט מתאים לתחושה הקבועה שמלווה אותי. כאילו מישהו מסתכל עליי כל הזמן. לא בגלל שאני קיבוצניקית. דווקא נולדתי וגדלתי בעיר. ובכל זאת, יש לי תחושה שמישהו בוחן את צעדיי. והנה עכשיו באמת זה קורה. ומסתבר שהמצלמה ממש עושה את זה. בוחנת אותי עוקבת אחריי. אבל במקום שזה יציק לי זה עושה ההפך. המעקב הזה משחרר אותי. אני לא צריכה לתעד את עצמי. מישהו אחר עושה את זה בשבילי.
ואז כשהאהבה בין הקטנות לתחקירניות פרחה והפולניות שבי התמוגגה עד כלות, והבנתי שאין דרך חזרה. הרמתי דגל לבן. במו ידיי כריתי לי שבוע שהפך לאחת מהחוויות המכוננות בחיי.
שבועיים אחרי
הוזמנו לאולפני ערוץ 2 בתל אביב, לפני כן קבעו לנו שיחה עם הפסיכולוג של התוכנית, הוא יחליט אם אנחנו מספיק בריאים, כדי לשרוד חוויה שכזו. אני לא יודעת אם לקוות שהוא יפסול אותנו או יאשר, יש לי קצת קרקורים בבטן, אבל מבט אחד על הבנות ועל אלון שנראים מבסוטים בהחלט, וכל הספקות נמוגים.
11 במרס, 2008
יום לפני תחילת התוכנית. הלב שלי בתחתונים. פעם ראשונה שהבנתי מאיפה הביטוי הזה מגיע. סוג של התקף חרדה. הנשמה נמוגה מתוך הגוף, והקרקע נשמטת תחת הרגליים. אבל אני אומרת לעצמי: תרגיעי, את הולכת ליהנות. לאלון לא דאגתי. הוא יודע ליהנות מכל מצב. הוא מהטיפוסים השורדים שידעו כמה חוויות לא קלות בחיים, וצמחו מתוכן לאנשים שיודעים להוקיר כל דקה בחיים.
שבע טבעות
את הבנות הכנו למשחק בן שבוע ימים. אימא תיסע לשבוע ובמקומה תבוא אישה אחרת, אנחנו לא יודעים איך היא בדיוק תיראה ואיך קוראים לה, אולי יהיה לה שיער חלק, אולי מתולתל, אולי קצר, אולי ארוך, אבל מה שבטוח שהיא תטפל בכן יפה, יפה ואבא יעזור לה כל הזמן, וכשאבא לא יוכל אז דודה סיגל תבוא. כל ילדה קיבלה שבע טבעות צבעוניות, טבעת לכל יום. כל יום שעובר אבא יענוד לכן טבעת, כשיהיו לכן שבע טבעות - זה אומר שאימא חוזרת! מכתבי חיזוק נשמרו בקובץ מיוחד שנפתח לצורך המשימה, ונראה שהכול היה מוכן לקראת האתגר המשפחתי.
ליתר ביטחון, אני משביעה גם את אלון וגם את סיגל, שאם חלילה נראה שהבנות לא מסתדרות, מיד מבטלים הכול. זה היה התנאי היחיד שהתניתי מול אלון ומול ההפקה. שלום הבנות קודם לאימא מחליפה.
12 במרס, 2008 - הגיע היום
בבוקר נתתי לשלוש את הטבעות. ואז בבת אחת הבית התמלא בהמון אנשים. למרות שדרשתי שהצוות יכיל רק נשים, בגלל הבנות, מופיע בכל זאת גבר אחד. מסתבר שזה הצלם. אני תופסת איתו כמה מילים. הוא עובר את המבחן. הלחלוחית בעיניו מדביקה אותי. גם הוא השאיר מאחור שתי בנות צעירות שיצפו לו כל השבוע עד שיחזור. אני מוחה את זווית העין שלי. שומרת כוחות נפש לפרידה. פתאום זה קורה מהר מדי. "צריך לנסוע", מודיעה לי מישהי מהצוות. רגע, קוראת לבנות ולא מוצאת את המילים הנכונות. גם לא ממש רוצה למצוא. שולה מתוכי משפט פרידה, שמשתנק בתוך דמעות חנוקות, בכלל לא דומה למה שתכננתי, אחר כך בטלוויזיה נשמעתי לעצמי די רגועה. המצלמה לא קלטה את רסיסי ביטחוני מתפרקים לשברירי צער הפרידה.
המפיקה מאיצה בי לצאת לדרך, חיבוק לאלון, עוד חיבוק לילדות בחוץ, נפנוף מהאוטו. וזהו. נגמר. עכשיו זה יוצא לדרך. אני יושבת מכווצת לי בפינה האחורית של האוטו. הלב שלי קצת מיובש, אבל המשוש החברתי שלי חייב להמשיך לתפקד. הנהג הוא בחור צעיר מהצוות, אני מנהלת איתו שיחה קלה. אין לי מושג לאן נוסעים. אסור לו לגלות לי. זה מצב לא מוכר. לקחו את ההגה מבין הידיים שלי. אני רואה את הנוף הגלילי חולף ביעף, ומתמלאת בתחושה של אושר חדש ומחשבה פרועה על הריגוש של הפתעה אחת גדולה. חדרי הלב מתרחבים מחדש, אני נשענת לאחור ומתחילה להרפות.
הדרך לשם
נוסעים בכביש 6, אולי אילת? אני מתה על אילת, איזו אימא מצאו לי להחלפה? אימא עקרת בית כזו, בשלנית, שזה אומר שיהיה עליי לעמוד כל היום במטבח ולבשל, כמו שתמיד חלמתי באחד מעשרות החלומות שלי על אימהות. אולי נוסעים בכלל לווילה בהרצליה פיתוח, לחוות שבוע במשפחה של מיליונרים, להשתעמם בלתת הוראות למשרתים וללמד את הילדים הצפונבונים, איך לעשות בלגנים בחצר הבית? מה עוד יכול להיות? או נורא מסודרים, או נורא עשירים, או נורא עקרת בית, כל ההפכים שלי.
אחר כך הגענו לאזור תעשייה מפויח, רוחי נופלת, אני מתנערת מהתסריטים הפנימיים, כשהבמאי מכניס אותי כבר לתוך ההצגה. ושואל מה אני חושבת על מה שאני רואה.
השלטים מכוונים לאשדוד. הי, איזו מן חכמה זו, אני הרי תל אביבית, ים תיכון לא זר לי וגם לא הלחות שלו, רק לא בית קומות, כמה בניינים יש בעיר הזו? יותר מדי קווים ישרים. מה אני עושה פה? נכנסים לרחוב קטן. עוצרים. הגענו. מן קומפלקס כזה, ספק בניין נמוך, ספק בתים פרטיים. לא מוכר משום מקום. בדיעבד אני לומדת מהטלוויזיה, שמדובר בשכונת יוקרה אשדודית, וקוראים למבנה הזה בתי גן.
לפי החוקים אני צריכה עכשיו להיפרד מכל מה שקושר אותי לחיי הקודמים - מוסרת את הארנק, מוסרת את הטלפון הנייד. אחת התגלויות המסעירות במהלך השבוע תהיה השחרור מצלצול הפלאפון. גאולה.
המפגש
הנה אני הולכת לפגוש את הללו, שאימא שלהם ברגעים אלה פוגשת את בנותיי. המחשבה הזו טורפת לרגע את נפשי. אני מיד סוגרת את החרך המאיים. אסור לי לרגע לחשוב על הילדות. חזרה לסצנה שלי. וכשאני נכנסת לתוך הבית, המצלמה כבר עוקבת אחרי.
הבית הזר מסודר, ובעל קישוטים משונים, טפט עם עיטורים כסופים, מין מנורה שמחוברת למפל מים קטן. רגע למטבח, קטן ונעים, ושלא כמו אצלנו מכיל את כל המכשירים הנדרשים. שם אני מרגישה יותר מחוברת. במקרר יש אוכל די רגיל, אולי טיפה דיאטטי מדי. וזה בניגוד לסלון הגדול והמרווח, שבו אני לפתע מעט בודדה ועצובה. במהלך הסיור אני נדרשת לעבור על עשרת הדיברות ועל טאבו מושרש, שלא להיכנס לטריטוריה של אחרים. כאן אני דווקא צריכה לפתוח דלתות ולחטט בארונות שאינם שלי. תוך כדי פתיחת הדלתות של הארונות האסורים אני פותחת מגירה פנימית משחררת: אולי לא נוח, אבל גם קצת מהנה באופן מוזר ומציצני. עולם אחר, בגדים מקופלים למשעי בארונות הילדים, המיטות מסודרות. נזכרת בזהבה ובשלושת הדובים וממשיכה הלאה. הכינו יפה את הבית לאורחת. על הדלת של אחד החדרים תלויה תמונה ענקית של נערה יפה, אקזוטית משהו, "בר הגדולה" כתוב.
אני מאתרת אלבום תמונות, מתיישבת בזהירות על הספה המסודרת, מוצאת שם אנשים מאוד מהודרים בלבושם, האימא מזכירה את ריטה, לבושה במין בגד של רקדנית. אני מיד נלחצת, רקדנית זה אחד הדברים הבודדים שיכולים לערער את תחושת הביטחון שלי, כי זה חלום שלא התגשם. האבא נראה מרשים, קשוח משהו. הילדים מטופחים ויפים. הגעתי לממלכת היופי. מולכת בו פיה ולה שלושה ילדים טובים. על הבעל עוד אין לי מה לומר - בין קשוח למפחיד. רק לא שטחיים, אני מתפללת ביני לבין עצמי, רק לא רדודים. אני שומעת את עצמי שיפוטית ונגעלת מעצמי. מתנערת. חוזרת למאמץ להיות דף חלק.
רגע אחרי שמשפחתי המוחלפת נכנסת, קיבלתי את הגורל המשותף שבחרנו בו יחד משני קצוות הארץ. ברגע ששלומי, בעלי המוחלף, זורק משפט, אני כבר קולטת שהולך להיות פה שמח. לבן אדם יש חוש הומור. ציניות מעודנת. וזה התבלין המרכזי שאני זקוקה לו כדי לטוות קורי אחווה. הילדים מתבוננים בי בחוסר נוחות. אני חייבת לשדר נינוחות. אני חייבת להיות אני. זה הדבר היחיד שיפשיר את הקרח. אני שואלת אותם לשמותיהם, הם מתעניינים לאן שלחו את אימא שלהם, כששומעים שהיא נלקחה לקיבוץ הם ספק מתלהבים ספק נלחצים. שלומי אומר שמילנה נורא אוהבת טבע, והיא בטח תתלהב מהקיבוץ. בטוח תתלהב משלוש ילדות קטנות.
טוב, אז מה בעצם אנחנו עושים פה? בר, בת ה-13, מצילה את המצב. היא אומרת שהיא רעבה. יופי, הזדמנות להתחיל לטפל בילדים המוחלפים שלי. מכינה ארוחת צהריים. אוכלים ביחד, מפטפטים. אחר כך אני שומעת משלומי שהוא עובד בנמל אשדוד, קצת מרחמת עליו, לעבוד בנמל זה בטח קשה והמשכורות בטח לא משהו. עמית הקטן נורא רוצה להראות לי את הג'יפ החדש של אימא, זה קצת לא מעניין אותי, משעשע משהו. שלומי מציל את המצב ומסביר לעמית, שדברים כאלה לא ממש מעניינים את הקיבוצניקים. כמה שהוא טעה. למרות שלגבי הקיבוצניקית המסוימת הזו, הוא מאוד צדק. הם מראים לי את החדר שבו אישן, זה החדר של עמית ואלעד, אני במיטה של עמית והמפיקה במיטה של אלעד. היא תהיה לצדי לאורך כל הדרך. תשמור עליי לטוב ולרע. עמית ואלעד ישנים במיטה עם אבא. השעה כבר מתקרבת לעשר בלילה, הילדים כבר במיטות והבמאי מבקש ממני להתארגן. ללבוש בגדי ספורט. יחסית לבני הממלכה החדשה שלי, כל הבגדים שלי יתאימו להגדרה "ספורטיבי". לוקחים אותי לעשות קצת כושר במכון. בכניסה בגדי ספורט מעוצבים שמזכירים לי את תקופת הנעורים. כמה אהבתי בגדי בלט. מעניין אם האימא המחליפה מתלבשת בכאלה.
במהלך השעתיים אני די משקיעה. סוף סוף רצה ולא אחרי ילדות, מחזקת שרירי ידיים ולא בגלל שזהר הקטנה עליהן. יש שם המון הליכונים. לכל הליכון מודבקת טלוויזיה קטנה. זה עושה לי סחרחורת, אני תוהה איך המכון הזה, שיש לו חלון עצום המשקיף אל הים, בחר להסתיר את המשאב הזה בעזרת עשרות מסכי טלוויזיה מרצדים.
בלילה אף ילדה לא העירה אותי בלילה, אני בחופשה אמיתית.
13 במרס, 2008 - קניות ובישול
את היום השני מתחילים בכוסות שוקו, כמעט כמו בבית, הילדים די לחוצים, אלעד כבר עומד מוכן עם התיק על הגב חצי שעה לפני הזמן, אני דווקא מרגישה מאוד נינוחה, אחר כך אני אאחר להביא את הילדים לבית הספר. כמו בחיים האמיתיים שלי.
ההחלפה לא ממש מושלמת. אני לא מחליפה אותה בעבודה (אחראית על תחום הבגרויות בתיכון עירוני), מתפנקת בעוד קצת כושר, בספא במסג', אולי כל העניין זה בכלל סוג של הפתעה ליום הולדת שלי? אבל יום ההולדת רק ביוני. ממשיכים לבלות. שלומי לוקח אותי לקניות בסופר. הוא ממלא עגלה. מוכן גם לקנות מוצרים שאני מציעה, כדי שאוכל להתקין תבשילים שאני אוהבת כמו ביצה בקן, עוגת מקרר או פירה בצל.
אבל כשהילדים חוזרים מבית הספר, אני קולטת מצוקה באוויר. לוקח לי שתי דקות להבין שמדובר ברעב. אימא צריכה להכין ארוחת צהרים. אין ארוחה בבית הספר. אני מאוד נבוכה, ילד רעב זו ממש הפרת חוזה כלפי האימא האחרת. הארוחה נעשית במהירות, ואחריה כל אחד נמוג לחדרו. קצת בודד לי. הבית נורא שקט. אני מנסה לבדוק אולי מישהו צריך אותי, רואה שאלעד מכין שיעורי בית, מציעה את עזרתי, הוא מסכים, אני מאושרת.
14 במרס, 2008 - מלתחה חדשה
עוד יום חלף, לא לפני שמריצים אותי שוב בחדר הכושר, למחרת מכינים אותי, שבצהריים יש לי פגישה עם הבת בר. בינה לביני, אגב, נרקמת בינתיים אהבה גדולה, היא ילדה מבריקה, דעתנית, יש לה מחשבה עצמאית, לא קל לה, גיל ההתבגרות, יש חיכוכים, אבל אני מצליחה להצחיק אותה. הרבה שעות של צחוק רשמנו במהלך השבוע הזה. אחר כך היא אומרת לי שמעולם לא צחקה כל כך הרבה. אנחנו הולכות יחד למרכז קניות. מסתבר שאני עומדת לצאת עם אבא שלומי בערב, והגרדרובה שלי לא מתאימה לסטנדרטים של אימא מילנה. אני מודדת כמעט את כל הבגדים בקניון, כל המכנסיים נמוכי גזרה, צמודים מדי, מציקים. החולצות צמודות, קצרות, מחשופים עמוקים. אפילו נעלי עקב אני נדרשת לקנות. בפעם הראשונה בחיי אני חושבת. זה כל כך לא נוח. בסוף הערב כבר הלכתי יחפה. יש גבול לסד העינויים. דווקא הבנות הפרטיות שלי, הרחק בעמיעד, לא ממש חשבו כמוני, כשראו את שלל נעלי העקב של אימא מילנה, ומיד פרצו בתצוגת אופנה לאורך הסלון.
בערב, כשיצאנו לקפה ומשם לפאב, נשארתי צמודה למעיל שבר השאילה לי. במקום ערב רומנטי דיווחתי לעצמי על חוויה אנתרופולוגית. הפאב האחרון שבו הייתי ראה אותי בגיל 25, עם אלון בעמיעד. עכשיו שנינו מציגים למצלמה איזה יחד, אבל שלומי מדבר עם אחרים, ואני במין לבד כזה. בינתיים, התחלתי לחשוב על החוקים החדשים שאצטרך להכניס בבית המחליף שלי, ואני לא כל כך רואה מה בדיוק. מנקודת הראות שלי, הכול בסדר גמור עם משפחת ראובן. הכול מתנהל בשקט ובסדר מופתי. נכון שקצת משעמם לי, חסרה לי מאוד המולת הילדות, אבל זה לא קידם אותי במיוחד לקראת בניית החוקים החדשים.
15 במרס, 2008 - החלפת החוקים
זהו זה. מכינים את הבית לקראת החלפת החוקים. הצלחתי לתת כיוון וההפקה הביאה מה שביקשתי - שני פופים רכים, שולחן נמוך וחומרי יצירה, מחצלות לסלון. ככיסוי לספה מצאתי כמה סדינים בארון בעלי צבע עז. אני מזיזה להם טיפה ומאוד בזהירות את הרהיטים, מעמידה בזוויות אלכסוניות, את הטלוויזיה הופכת כך שלא תתפוס את מרכז הבימה. השולחן עם הצבעים והמכחולים לא מספיק ידידותי כמו שציפיתי, אבל הוא יעשה את העבודה שלו. מכינה פינת יצירה בסלון. וגם פינת שאנטי. והכי חשוב - מסדרת תמונות של המשפחה שמצאתי מילדות עד בגרות על לוח שעם ותולה על הקיר, כאן ממלכת המשפחה המאוחדת.
אני כותבת את החוקים: כשנכנסים לבית מורידים נעליים ובגדים צמודים ועוברים להופעה נוחה. מרפים את השערות, רצוי להיות קצת יחפים, שכפות הרגלים ייגעו ברצפה, עדיף גם באדמה. את זה נשיג בטיול על שפת הים, ששלומי יעשה מדי שבוע לבד או עם אחד הילדים. עם מילנה אני מבינה שהוא מבלה מספיק. אני רוצה שכל ילד יביא משהו מהחדר שלו וישים בסלון, שתהיה תחושה של חדר משפחתי ולא של מוזיאון. אני גם מבקשת מההפקה שניקח אותם לקנות ספרים. כל ילד בוחר לעצמו ספר, אני נותנת קצת עצות, הספר על האריה הרעמתן מאוד מתאים מבחינתי. גם שלומי מקבל ספר, הדרמה של הילד המחונן. אני רק אימא לשבוע, אבל אם הייתי שם לידה הייתי רוצה שבר תאהב את עצמה כמו שהיא, בלי הפרדות בינה ובין הסביבה ובלי אמצעי תיווך כמו איפור וכדומה. שהחיבור לעולם סביבה יהיה מיידי, גם דרך החומרים הכי מיידיים, אז אני קונה לה שרוואל, סמל החופש והחירות להיות נוחים. לקראת הפרידה היא מפתיעה אותי, ומחליטה להפסיק לשים איפור. אני פחות שמה לזה לב, כי כבר ראיתי אותה כפי שהיא פנימה, אבל מציינת לעצמי שזה מאוד סמלי בעצם. לא צריכה לשים מסכות. לאלעד, שחי כל העת בלרצות את אבא, אני מתקשה למצוא תשובות, אפילו סמליות, במסגרת הקצרה של אימא מחליפה. אני משתדלת להקשיב לו ולדלות את רצונותיו וללכת איתם. לחזק אותו בכל פעם שהוא מדבר על תחושת לב שלו, צורך או רצון. עמית שמח בחלקו. הוא מתחבר בלי שום קושי לשמחת החיים שאני טווה בחוקים החדשים. הוא ישר מביא את הקלפים שלו לסלון ומלמד אותי לשחק בהם.
בית מחודש
כשהמשפחה נכנסת, והבית מסודר בצבעים חיים ובדים רכים, הם, כך נראה לי, לא יודעים מה בדיוק לחשוב. השינויים לא קיצוניים לטעמי, רק הכנסתי קצת צבע הביתה. תרתי משמע.
אחר כך בר אומרת לי שהם קצת התאכזבו, ציפו לחוקים יותר נוקשים. יותר מאתגרים אולי.
אנחנו נכנסים לפעולה, מציירים בצבעי ידיים, הילדים מתלהבים, מתחילים להעלות צבע בלחיים, טבעי. ואז שלומי מצטרף, בהתחלה כאילו לעזור עם הצבע, אבל אז הוא בוחר להתנסות. זה מאוד מרגש אותי פנימה. אני קצת מופתעת. תוהה אם מישהו מההפקה דחף אותו לכדי מעשה. אחר כך הוא יספר שהיה לו באמת מאוד כיף. את הציורים שמים לייבוש בגינה. אני רוצה לנקות את הרצפה. אני אורחת פה. ההפקה מזכירה לי שאני עכשיו בסגנון של עצמי. לא מנקה על כל צעד וכתם.
16 במרס, 2008 - טיול בדיונות
אני מכינה את שלומי לכך שאני רוצה לתת לילדים יום חופש מהמסגרות ולקחת אותם לטיול. הוא לא מתנגד נחרצות. הילדים ספק מתלהבים. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מאוחרת. מתנהלים בעצלתיים. אני רואה שהזמן רץ ועוד לא יצאנו. מזדרזים לצאת. מחליטה להשאיר את הכלים המלוכלכים לאחר כך. שלומי בדיוק מגיע, אני מרגיעה אותו שכשאחזור אטפל בכלים. כבר קלטתי שהדברים האלה מלחיצים אותו. הבעיה שהוא חזר ממשמרת, הוא יבלה אחר כך בבית המבולגן שעות ארוכות. זה יהיה קשה. כשאנחנו חוזרים מהדיונות הוא מאוד טעון. בכעס מרוסן הוא שוטח כלפי טענותיו. מסביר שהוא לא יכול יותר. הכלים המלוכלכים והכתם על הרצפה גורמים לו להרגיש שהוא מאבד שליטה על החיים שלו. הוא לא מתבדח, אני מבינה שלא. אני נפגעת. הוא אפילו לא שואל איך היה לנו בטיול. הטיול חסר משמעות עבורו כרגע. מאוכזבת שהבלגן הופך למרכז העניינים. בודקת איתו אם הוא לא יכול באיזה שהוא אופן להכיל את הכתם ולהישאר בחיים. הוא לא. אני נאלצת לקטול את הכתם הצבעוני ולהחזיר את האפרוריות לרצפה.
17 במרס, 2008 - דמיון מודרך
שלומי מקבל ממני שיעור יוגה, אחר כך אני עושה גם יוגה לילדים בתוך סלון שיש בו מזרונים והרבה בדים צבעוניים. כותבת מערך שמחבר את הגוף לטבע. מטפטפת תובנות המקרבות אותם יותר לטבעי ופחות לחומרי. הילדים מקסימים. נסחפים אל תוך הקסם. אחר כך אני מרדימה את עמית בדמיון מודרך. כשאני מסיימת יש סביבי דממה. שלומי שחזה כל העת מהצד בקושי קם מהספה, אומר שגם הוא כמעט נרדם. הוא מאוד מוקיר תודה. אווירה של רוגע ורוך ממלאת את הבית. נדמה לי שהילדים נשארו אותו לילה לישון בסלון.
18 במרס, 2008 - לקראת פרידה
קיבלנו קצת זמן חופשי. בר ואני מטיילות בחלקים הפחות יוקרתיים של העיר. ריח של שוק באוויר. בר לא אוהבת. אני מנסה להראות לה את הקסם הטמון באזור הזה. היא מתקשה לראות איזה טוב יצמח לה מזה. אני מבינה שהיא מרגישה כמו צמח בר ומסיימת את הטיול הזה. יש גם מקומות כאלה בעיר. ושם דווקא יש סיכוי למצוא שרוואל.
ערב - אנחנו מתכוננים לפרידה. אני מתקשה להאמין שהכול הולך להיגמר. עבר נורא לאט. נורא מהר. אני מרגישה נורא מחוברת למשפחה שאימצתי. מחר, כשיחזרו מבית הספר והגן כבר יפגשו את אימא שלהם ונורא ישמחו. אני נדהמת לגלות כי זה צובט אותי פנימה. המטפלת שבי שואלת אותי בעידוד מהו הקשר הזה שנלקח ממני ועל מה אני מצרה. נוצר סוג של קשר אחר.
ומחר אני חוזרת הביתה.
לפני שבוע
אנחנו בתל אביב, בבוקר הופענו בתוכנית הבוקר של קשת, ונשארנו לראות עם המשפחה שלי בתל אביב את הפרק, שלו המתנו כל כך הרבה זמן. שנה וחצי מאז הצילומים, עם ישראל ואנחנו נראה אותנו יחדיו בפעם הראשונה.
כשהתבוננתי בפרק המשודר ושבתי וחזרתי לצפות בו, נבנתה בי מחדש אותה תחושה שצמחה בתוכי במהלך השבוע ההוא. על רקע תפאורה מאוד לא מוכרת ומאוד שונה ממני, כל התכונות המובנות מאליהן שלי וההתנהגויות הצרופות בתוכי כל חיי קיבלו מקום מוגדר. בעל משמעות. המובן מאליו, שנבלע בדרך כלל בשלל ביקורת עצמית, הופיע בכל מילה שלי, בכל מחווה קטנה; ההתנהלות המקרית שלי, כביכול, הפכה להיות דרך, וראיתי באופן כל כך ברור את העצמי החמקמק הזה. המשפחה שלי, החינוך שאני נותנת, ההחלטות, הבחירות אינן מקריות; זיהיתי את הקו שהוא שלי והייתי גאה בו. פגשתי את עצמי והבנתי שהחמקמק הזה, שלא ידעתי לתת לו שם מדויק עד היום, זו אני.
רשומות
