יום חמישי, 22 בפברואר 2007

התשובה הרוחנית

התשובה הרוחנית

רוני מ. האס

יום אחד נפל לאורית רוזנבליט האסימון והיא הבינה שמה שהיא רוצה לעשות זה להקים ישיבה. הישיבה שהיא היום עומדת בראשה, בנצרת עילית, היא המקום היחיד בארץ שבו בוגרי צבא דתיים וחילוניים לומדים בו בדיוק כמו בישיבות הרבניות. מרבית השיעורים הם לימודים עצמיים בחברותות קטנות

כאשר חקרה אורית רוזנבליט (47), בת דברת וחברת גניגר לשעבר, את עולם הישיבות, הכתה בה המחשבה שלבנים הפרטיים שלה, למרות היותם "צמאי רוח", כפי שהיא מכנה זאת, אין שום תשובה לצרכים הרוחניים שלהם והמקום הכי קרוב בו יוכלו אחרי הצבא, להתעמק בעצמם, לעשות חיפוש פנימי בתור חילוניים, נמצא בין הודו למקסיקו. לפני שבועיים היא פתחה את ה"ישיבה הישראלית", דתית-חילונית, בנצרת עילית.

"כשהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אמרתי לעצמי שבטוח מסתובבים בעולם החילוני עוד כמה חבר'ה צמאי רוח שאחרי הצבא מחפשים מקום ללמוד את החיים ואת עצמם, תוך עיצוב דרכם, ולאו דווקא רוצים לעשות זאת במחוזות זרים כמו במזרח הרחוק או דרום אמריקה. רציתי לעזור להם שיוכלו לחפש את עצמם בתוך הבית הישראלי-יהודי, שיהיה מקום פתוח לכל מי שירצה וכרווח משני - הזדמנות לערוך היכרות עם עוד נפשות ישראליות שכאלה, ממגזרים שונים. החלטתי שהפרויקט שלי הוא להקים ישיבה".

היום היא עומדת בראשה של ישיבה קטנה. המחזור הראשון מונה 7 חבר'ה, 5 מהם חילוניים, מהם שתי בנות, ו-2 דתיים.

מתוך עזרת הנשים

בהכשרתה הפורמלית היא מורה למחשבת ישראל וספרות ובעלת תואר שני בתורה שבעל פה. היא עברה את "המסע היהודי" שלה במסגרות שהציעה התנועה הקיבוצית משך השנים באפעל ובאורנים, שם הייתה אחת ממשתתפות בית המדרש שהקים יריב בן אהרון במדרשה באורנים.

לפני שש שנים נקראה לעבוד במכללת תל-חי ובתוך כך עזבה את קיבוצה גניגר. מזה שנים שהיא אחת הדמויות הבולטות במדרשה באורנים וממשיכה בפעילות חינוכית בצפון. היום היא מרכזת את אגף הצעירים במדרשה. לאחרונה הצטרפה ללימודים גבוהים ב"תהודה", מוסד היושב בבן שמן, יצירה משותפת של ארגון פלורליסטי ירושלמי בשם "קולות" והמדרשה באורנים. התלמידים במוסד הזה מתחייבים להוביל פרויקט העוסק בהתחדשות החיים היהודיים במדינת ישראל. הפרויקט של רוזנבליט היה הקמת ישיבה.

איך שלא מסתכלים על זה הרעיון של הקמת ישיבה, הוא מקורי ביותר. איך זה בא לך?

"נשלחנו לערוך תצפיות בישיבות והחלטתי שאני הולכת דווקא להרד-דיסק של האורתודוכסי, כי את המוסדות הפלורליסטים למיניהם הכרתי די טוב. יצרתי קשר עם ישיבת ההסדר בקרית שמונה, ואת התצפיות ערכתי ממרומי עזרת הנשים כמובן. על כך הוספתי ישיבה כמשקיפה בשיעורי תורה שהעביר הרב צפניה דרורי ופגישות עם בוגר הישיבה. במהלך התצפית קרו לי שני דברים. האחד, גיליתי שתפקיד הרבנים בישיבה, הוא לא רק ללמד כי אם גם ללמוד בו זמנית, לצד התלמידים.

כשהמורה לומד יחד עם התלמידים, כמו שקורה, אגב, בבית המדרש באורנים, הוא נעשה מורה אחר. רחב יותר, קשוב יותר. הלמידה הופכת לדו-שיח, לשדה שבו כולם שוויוניים בתוכו. והטקסט הנלמד הוא משותף ללומדים בדו-שיח גדול וחובק עולם.

"הדבר השני שקרה לי היה, שלאור שיחתי עם אחד מבוגרי הישיבה, פתאום מצאתי את עצמי תוהה מדוע לבנים שלי, החילוניים, לא קיימת האופציה הזו של לימוד התורה, ההתקרבות אל עצמם. כך נפל לי האסימון שמה שאני רוצה לעשות זה להקים ישיבה. להקים מקום שיגשים את לימוד התורה לשמה כמעשה חברתי. אבל לא רציתי שזה יהיה מוסד חילוני במוצהר, היה לי חשוב לא לעשות משהו שיתפרש כנגד אלא כבעד".

רוזנבליט החליטה שתהיה זו ישיבה "ישראלית" מעורבת, חילונית- דתית, ולפני שיצאה לחפש שותפים להגשמת החלום הכריזה באומץ שהיא תעמוד בראש הישיבה.

מזה שנתיים עוסקים רוזנבליט וחבריה בהקמת הישיבה. בתוך כך גילתה כי הרעיון של לימוד התורה לשמה, צרם לאוזניהם של רבים מחבריה החילוניים דווקא, "ואז קלטתי שהתפיסה הסוציאליסטית המקדשת את העבודה והעשייה, אינה יכולה לקבל בשלוות נפש את התפיסה התהליכית, הפחות יישומית וביצועית שקיימת בלימוד תורה לשמה. דווקא דתיים רבים עמם יצרתי קשר מאוד שמחו לתת לי יד, אם לא הייתי נזהרת הייתי יכולה בקלות להיות מאומצת על ידיהם, ולהפוך לחילונית המחמד שלהם".

היא השקיעה הרבה מאמצים במציאת שותפים חילוניים בפרויקט. הראשון להצטרף היה ד"ר צבי צמרת, מנהל יד בן-צבי. הוא התלהב מהרעיון, תוך הסתייגות מפורשת מהעיקרון של לימוד בלבד, מתוך דחייה של הרעיון שהלומדים, כמו תלמידי הישיבות הדתיות, ייתמכו על-ידי הקהילה ויהפכו לנטל עליה. "הפתרון היה שחלק מכל יום יוקדש לעבודה בקהילה וזו מחד תפרנס את הלומדים ומאידך תהיה חלק מתוכנית הלימודים. החבר'ה יעבדו עם ילדים, במעונות יום, במרכז הקליטה ועוד".

השותפה השניה בפרויקט הייתה עיריית נצרת עילית. "העירייה התלהבה מאתנו, היא רואה בנו מרכז רוחני שיכול לתת לקהילה איכות אחרת. זו עיר שבעשור האחרון הכפילה את תושביה, כאשר יותר מ- 50% הנם עולים חדשים".

השותפה השלישית הייתה המדרשה באורנים. ארגונים נוספים שנתנו יד לפרויקט - הסוכנות, ארגון ביחד והמועצה הציונית.

אחד דתי, אחד חוזר בשאלה

רוזנבליט עובדת עם עוד שני מורים, יהודה טאובמן, חוזר בשאלה משדה אליהו לשעבר, ושמוליק בן דוד, אדם דתי. "שלושתנו רואים בעצמנו מורים המובילים בישיבה. אנחנו עובדים בשותפות ללא היררכיה, זה מאוד מתחבר עם הפמיניזם שלי, אבל גם דומה לדגם שניתן לראות בעוד כמה ישיבות בארץ".

מיהם התלמידים שלכם?

"חלקם היו קודם במכינות הקדם-צבאיות. חלקם מחפשים חיבור אל עצמם ואל העם בתוכו הם יושבים, חלקם רוצים להיכנס לתהליך משמעותי לפני מרוץ החיים".

החבר'ה בישיבה יקיימו סדר שבועי צפוף. משלישי עד שישי בצוהריים, ילמדו שלושה פרקי לימוד ביום - בוקר, אחה"צ, לילה. כל שיעור 4-3 שעות. חצי מזמן השיעור, בדומה לישיבות הדתיות, מוקדש ללימוד עצמאי ובחברותא, זה הזמן בו המורים שלהם ילמדו לצדם. החלק הראשון של השבוע יוקדש לעבודה הקהילתית. "חלק משמעותי בחוויית הלמידה בישיבה שלנו שם דגש על ה'איך' ולא רק על ה'מה', העובדה שיש להם שלושה מורים המגיעים ממקומות שונים בחברה הישראלית, ואוחזים בתפיסות ודעות שונות החל בענייני דת וכלה בפוליטיקה, היא אחד הכלים החשובים ביותר שלנו ללמידה של קבלת האדם האחר, הדעה האחרת, ללמד את החבר'ה להתמודד עם השונות בתוך קבוצת השייכות שלהם, ולעשות את זה תוך דיון מעמיק ותרבותי ולא במאבקי כוח כמו שאנחנו כל כך רגילים לעשות".

רוזנבליט וחבריה מכוונים את הלמידה ללבבות תלמידיהם. הנושאים נלמדים באופן רחב, הם לא חוששים לעשות מעבר בין דיספלינות ואם זה מתאים אז מערבים בין טקסט תלמודי לשירה עברית מודרנית או קטעי פרוזה ישראלים. הלמידה לוקחת בחשבון גם את הקשר עם המורה. "העבודה שלנו כמורים לוקחת בחשבון שאנחנו יוצאים יד ביד עם התלמידים למסע שנתי. העמקת הלמידה עם מורה מסויים על רצף של זמן, הקשר האישי הנוצר עם המורה, משמעותיים מבחינתנו לתהליך הלמידה לא פחות. זה לא כמו באקדמיה, שם חשוב נושא הלימודים ולא כל כך נלקח בחשבון המלמד והקשר הנוצר בעקבות הלמידה המשותפת. ובכל זאת, למרות שהלמידה בישיבה אינה תועלתית במובן המקובל של לימודים גבוהים - לא מקבלים תעודה עם סיום שנת הלימודים בישיבה - ישנו דיבור עם האקדמיה להכרה בתוכנית הלימודית שלהם כנקודות זכות.

בינתיים אף קיבוצניק לא הצטרף לפרויקט. "דווקא בישיבה החילונית שהוקמה בתל-אביב, יש כמה קיבוצניקים, אבל באופן כללי אני מרגישה שהחברה הקיבוצית עדיין לא פרצה את המחסום, אולי זה מעבר תודעתי גדול מדי ללכת לישיבה".

בית מדרש לנשים

לרוזנבליט, תושבת מטולה, אין רגע דל. במקביל להקמת הישיבה המעורבת בנצרת עילית, הקימה בקרית שמונה בית מדרש לנשים.

"היינו נפגשות בראש כל חודש, אמהות ואפילו סבתות שמוצאות את הזמן ללימוד תורה ודרכה לימוד של עצמן את עולמן. אחרי המלחמה, בשיתוף פעולה של המדרשה, הפכה הקבוצה לבית מדרש נשי פורמלי, אמנם תחת אחריותי, אך מלמדת אותן טליה בורמש, בחורה דתיה מקרית שמונה. המפגשים מתקיימים אחת לשבועיים. אנחנו לומדות מסכת אבות, כל פעם משנה אחת, כשאנחנו למעשה לומדות דרך עצמנו. כאן אין מישהו אחד חכם שמעניק מחוכמתו לאחרים, הנשים עצמן פורצות את הגבולות של עצמן, מגלות על עצמן דברים, חושפות את חוכמתן האישית והנשית. הן מספרות שזה מחלחל גם לחיי היומיום - בבית, בעבודה. פתאום הן באות לידי ביטוי באופן אחר מזה שהורגלו אליו. הרבה פעמים הן מגיעות למקום של מפגש, של תיקון. מצער אותי שהקיבוצניקיות עדיין לא גילו אותנו, זה היה יכול להיות מקור להפרייה הדדית ומפגש קהילתי מעניין".

עורך הבלוג