הם חיים בקיבוץ רוב שנותיהם, מנהלים את עצמם מבחינה כלכלית ביד רמה, יודעים להבחין בין הכנסות להוצאות, לא פוחדים לדבר עם הבנק ולא שוכחים לחסוך ליום סגריר. אבל אולי מה שהכי מעניין הוא, שאף על פי שהם חוזרים ומצהירים כמה טוב להם, הם אינם יכולים להימנע מהשוואות ההווה המופרט לעבר השיתופי של חייהם, וחלקם עדיין מרגישים צורך להצדיק את עצמם בעניין הקפיטליזם שתפס שליטה בחייהם.
הכשרה בקנדה
יוסי ופנינה בליך, בשנות ה-50 לחייהם, חברי גבעת חיים איחוד, חזרו בשנת 1991 מחופשה בת שלוש שנים בטורונטו, קנדה, שלקחו ביוזמתם. הייתה זו הפעם הראשונה שיצאו מהחממה הקיבוצית. יוסי בן שער הגולן ופנינה בת גבעת חיים איחוד טוענים היום, שצריך להיות מאוד נאיבי כדי להעז לעלות על מטוס לקנדה, עם שלושה ילדים צעירים, ולא לחשוש מפני הצפוי. "הייתי מנהל מחלקת פלסטיק בפרי-גת, וכך נוצרו הקשרים שלי עם חברת Husky, שממנה קיבלתי הזמנה לבוא לעבוד במפעל שלהם בקנדה. החלטתי ללכת על זה".
מקיבוץ שיתופי וחיים שלמים של נוחיות כלכלית נפלו בני הזוג לחיים עצמאיים והיו חייבים לשרוד.
הייתם אומרים שעשיתם שם הכנה לחיים בקיבוץ מופרט?
"מבחינתנו, את ההפרטה הגדולה עשינו בקנדה, הפרטה מלאה בלי שום רשת ביטחון. התקופה הזו פתחה לנו את העיניים. אני זוכר את החודשים הראשונים בקנדה, היינו נכנסים לסופר עם מחשבון, ומחשבים את המוצרים שנכנסו לעגלה. כשהיינו מגיעים לסכום שהחלטנו עליו, היינו מסיימים את הקניות וניגשים לקופה. לא היה לנו עדיין כרטיס אשראי, הכול נוהל במזומן, לא יכולנו לחרוג ולא להיכנס לחובות. בקנדה אין בכלל אפשרות כזו כמו בארץ, להיכנס לגירעון בחשבון הבנק. היה לי מרצה שטען תמיד שהכלכלנית הכי טובה זו עקרת הבית, והוא צדק. כך למדנו כלכלה בעצם.
הטענה היא, שלקיבוצניק הממוצע קשה ללמוד לנהל את עצמו בעידן המופרט, שהמעבר מהקופה הציבורית להתנהלות כלכלית עצמאית היה קשה מדי לרוב האנשים. אתה מסכים עם זה?
"כל מה שצריך לדעת היום, כחבר קיבוץ בקיבוץ המופרט, זה כמה כסף יש לך וכמה אתה רוצה להוציא ולשחק עם זה. לא צריך לדעת לחשב ריביות ולא להשקיע כסף במניות, זה לא מסובך. צריך לנהל חשבון עובר ושב, פעולה המצריכה לדעת רק חיבור וחיסור. הדבר היחיד שמפחיד בכל העניין הזה הוא שפתאום אתה אדון לעצמך, לא מרכז העבודה אחראי עליך אלא אתה אחראי לפרנסתך. האתגר האמיתי הוא לא ניהול התקציב; האתגר האמיתי זה מציאת פרנסה ראויה".
צדקת הדרך
יוסי ופנינה חיים בבית לא גדול אבל מאוד מטופח, שנראה כמו ארמון מארץ האגדות; עמוסבבובות עתיקות שאספו בשוקי פשפשים במקומות שונים בעולם; פנינה צבעה את רהיטי העץ ושיוותה להם מראה עתיק. הבית מסודר ומאורגן, וכך נראים גם בני הזוג.
האם לעובדה שאתם אנשים מאורגנים יש קשר להתארגנות הכלכלית שלכם?
"בעולם העסקים אני תמיד טוען, שכדי לנהל כמו שצריך חייבים להיות מאורגנים ומסודרים. אצלנו בבית אנחנו נוהגים לומר, שלכל אחד יש תפקיד: אני אחראי על ההכנסות ופנינה על ההוצאות", מוסיף יוסי בבדיחות הדעת, ופנינה שמשתפת בהתחלה פעולה עם הגדרת התפקידים לא ממתינה יותר מדי, לפני שבעלה מרצין וחולק לה שבחים, "אבל בחיי היומיום אין ספק, שלפנינה יש את התובנה של ניהול כלכלי, והיא יודעת טוב מאוד מה זה לנהל תקציב ואיך להתנהל בחוכמה".
כיום יוסי מייצג את חברת husky בארץ, ופנינה עובדת בפעוטון בקיבוץ. בקנדה היא הקימה תוך מספר חודשים פעוטון "Day care", והתפרנסה מכך בזמן שהות המשפחה במקום. שניהם מתפרנסים יפה, עכשיו הם מרחיבים את ביתם, וחיים ברווחה כלכלית, (אינם מוכנים להגיד מה גודל ההכנסה). שניים מבניהם עובדים בהיי טק, אחד מהם בונה את ביתו בהרחבה, והבן הצעיר השתחרר לאחרונה מצה"ל. יוסי יודע שהם לא דגם מייצג של בעלי הכנסה ממוצעת, מאחר שיש לו משכורת גבוהה, אבל לטענתו, רוב חברי הקיבוץ פרחו בזכות ההפרטה.
איך אמך ה"שמוצניקית" מקבלת את השינוי שחל בכם?
"אמי בת 93, צלולה ועצמאית לחלוטין, ממשיכה להתווכח איתי בכל הזדמנות על צדקת דרכו של הקיבוץ השיתופי. עבורה אני הפכתי חומרני. ואולי בשבילי באמת סדרי העדיפות הם אחרים, קודם כול אני אחראי על משפחתי הגרעינית, אני מאוד אוהב את הקהילה שבה אני חי, זה הבית שלי וכאן אני רוצה לבלות את כל חיי, אבל אם יום אחד יקראו למקום הזה יישוב גבעת חיים ולא קיבוץ גבעת חיים זה ממש לא משמעותי בעיניי".
חשבון עם עיפרון ונייר
דליה יונאית מקיבוץ צרעה הגיעה כנח"לאית לקיבוץ. היא גדלה בכפר חסידים, הצטרפה לנוער העובד והלומד, ולאחר שהתקבלה כחברה בקיבוץ, הלכה ללמוד הוראה. לאחר סיום לימודיה נשלחה מטעם הקיבוץ לעבוד כמורה בבית שמש הסמוכה". כל השנים הייתה במעמד עובדת חוץ, דבר שנחשב נדיר בשנים הראשונות לקיבוץ. "שלושים שנה נסעתי לעבוד בבית שמש, בהתחלה כמורה לאחר מכן כמנהלת בית ספר וכמנהלת המתנ"ס. היום אני פוגשת תלמידים שלי בכל מקום, ואחת מהן אפילו התקבלה לא מזמן למועמדות בצרעה. אני חושבת שלא הרבה מודעים למעורבות של צרעה בעשייה החינוכית בבית שמש".
יונאית הייתה המזכירה בעת שהעבירו בצרעה את השינוי באורחות החיים, בשנת 1996. "חיפשו מישהו שיקח על עצמו את תפקיד המזכיר. פנו אליי ואני, בלי בעצם לדעת דבר על ניהול בקיבוץ, הסכמתי לקחת על עצמי את התפקיד".
יונאית אינה בעלת משפחה, והסתדרה כל שנותיה עם תקציב של אדם בודד. "כל קיבוצניק יודע, שלהיות בודד בקיבוץ המשותף לא הייתה פריבילגיה מבחינת התקציב. שרדתי מבחינה כלכלית, אבל אני זוכרת שהיו פעמים, שנאלצתי ללוות מהוריי כסף לאוטובוס, כיוון שלא היה לי מספיק".
האם היותך מנהלת בית ספר ולאחר מכן מזכירת קיבוץ, נתן לך יתרון ביכולותייך לנהל את עצמך
כלכלית?
"בתור מנהלת הייתי חייבת לרכוש הבנה בסיסית בניהול תקציב, למרות שעד היום אני לא יודעת לקרוא את התלוש שלי, עושה חשבונות בעיפרון ונייר ולא נכנעת למודרניזציה הממוחשבת, עדיין את התובנות הבסיסיות של ניהול תקציב יש לי ואני מצליחה לנהל את עצמי באופן מאוזן. לפני כארבע שנים לקחתי על עצמי לנהל את אולם המופעים בצרעה, וזו פרנסתי כיום".
מצליחים להתפרנס מיזמות בקיבוץ?
"למרות שבשביל לשמור על היזמות תמחרתי את עצמי נמוך, כדי שלא יהיה הפסד, עדיין אני מסתדרת הרבה יותר טוב מאשר בימי התקציבים האחידים. אני לא מגזימה בהוצאות ועושה חישובי כדאיות לגבי כל תחום בחיי. לדוגמה, עשיתי חישובי כדאיות של קניית רכב והחלטתי שזה יוצא לי יקר מדי, אז אולי זה טיפה פחות נוח, אבל זה הרבה יותר נכון לי מבחינה כלכלית. "ועם זאת, אם בא לי לנסוע לאירוע ולהיות חופשייה להחליט עד מתי אני אשאר בלי להיות תלויה באחרים, אז אני אוותר על החיסכון בנסיעה משותפת עם עוד חברים, ואקח רכב לבד. אני לא קיצונית לשום כיוון".
הקיבוצניק הקלאסי
רותקה וחגי שפירא חיים היום כתושבים בקיבוץ יפתח. חגי, 40, הוא בן משק, ורותקה, 37, בתכפר גלעדי. שניהם מנהלים עסקים עצמאיים. יש להם שלושה ילדים צעירים, והגדול, איתי, הוא ילד בעל צרכים מיוחדים, עובדה משמעותית כשאנו בודקים את סדר היום הכלכלי של המשפחה.
למה החלטתם לחזור ליפתח כתושבים?
"דווקא האפשרות של חיים בקיבוץ, לא כחברים אלא כתושבים עצמאיים, הייתה המפתח לרצון שלנו לחזור לחיות ביפתח. מעבר לחיים העצמאיים, ללא תלות כלשהי בקיבוץ, מצאנו כאן קהילה צעירה וחדשה, ועבורנו זה שילוב מנצח".
בתחילת דרכו היה חגי הקיבוצניק הקלאסי, עבד בקיבוץ - בהתחלה בלול ולאחר מכן במטעים - וחשב שכל חייו יעבוד בחקלאות ויחיה בקיבוץ. אבל אז ההורים דחפו אותו לצאת ללימודים. הוא למד לתואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת באר שבע, כמובן בלי לדעת בדיוק מה הוא רוצה להיות "כשיהיה גדול" ופשוט זרם קדימה. רותקה, רעייתו לעתיד, לעומת זאת ידעה בדיוק מה היא רוצה ואף הבהירה זאת לחגי, כשנפגשו בשנת הלימודים האחרונה שלו בבאר שבע. "היו לי שני חלומות: לגור בתל אביב ולעשות תואר שני באנגליה".
רותקה, שלמדה עיצוב וגרפיקה בתל אביב, חזרה עם סיום הלימודים לכפר גלעדי להשלמת חובות; במקביל, חגי חזר ליפתח ואז, כשסיימו להשלים את חובותיהם בקיבוציהם, עברו למרכז הארץ והתחילו להתנסות בשוק העבודה.
"עולם העבודה בתחום הגרפיקה מאוד מגוון, ויצא לי לעבוד בכל מיני מקומות, בכל מיני תפקידים; לא בכל המקומות נהניתי ולא לכל התפקידים התאמתי, אבל בדיעבד כך רכשתי ניסיון רחב ומקיף בתחום העיצוב והגרפיקה - מחשוב, אינטרנט, עיצוב גרפי ופרסום. בנוסף למדתי מה זה אומר לעבוד בעסק - עבודה מול לקוחות, דרישות גבוהות מעצמי, פרפקציוניזם, עבודה מול ספקי משנה כמו בתי דפוס וכדומה. כל זה נתן לי, בסופו של דבר, את הידע ואת האומץ להקים עסק משלי בתחום העיצוב הגרפי".
עם הגיעם לעיר, חגי עדיין לא ממש ידע מה הוא רוצה. "בחודש הראשון בעיר עבדתי בכל מיני עבודות מטופשות, כמו מכירות מדלת לדלת של כל מיני מוצרים, כל מיני שטויות, ובסופו של דבר, חברים שלי הציעו לי להיכנס לעבוד אתם בחברת היי-טק בתור מהנדס תוכנה. היום אני מבין כמה החשיבה המתמטית משמעותית בתחום הזה, אבל אז נראה לי תמוה, שמישהו כמוני שאפילו לא יודע איפה ממוקמת כל אות במקלדת, יוכל לעבוד בתכנות". חגי השתלב מהר מאוד בעבודה, שם עבד שנתיים עד שרותקה החליטה שהגיע הזמן להגשים את חלומה השני, והם ארזו מזוודות ונסעו לאנגליה.
הם חיו באנגליה ארבע שנים, שבמהלכן נולד הילד הראשון. רותקה למדה וחגי, שמצא עבודה בתחום המחשבים, הרבה יותר מהר ממה שניתן היה לצפות, עשה חייל. "העבודה בתוך סביבה אנגלית לחלוטין דרבנה אותי להשקיע בשיפור האנגלית שלי, ממש השקעתי שעות בלמידה, כל יום רכשתי עשרים מילים נוספות, קראתי ספרות אנגלית, עיתונים, הייתי צריך להכין פרזנטציות, להציג פרויקטים בפני הבוסים, נאבקתי וניצחתי, היום אני יכול לומר שהאנגלית שלי היא ברמה של שפת אם, ויש נושאים שקל לי יותר לשוחח עליהם באנגלית מאשר בעברית, שלא לדבר על כתיבת מאמרים מקצועיים".
איך הצלחתם להתנהל כלכלית בארץ זרה?
"קודם כול הגענו לאנגליה כמו שני סטודנטים חסרי דאגות, מלאי התרגשות. ברגע שאני מצאתי עבודה, יכולנו לישון בשקט, אבל אני יכול להגיד שבאופן כללי, אני הוא שר האוצר בבית, עם זאת מאז שרותקה הקימה את העסק שלה, היא לוקחת חלק יותר משמעותי גם בניהול הכספי שלנו כמשפחה".
ואיך זה עכשיו, כשחזרתם ארצה ואתם מנהלים משפחה?
"כשהיינו בלי ילדים, ועבדתי בהיי-טק, לא היינו צריכים באמת לשים לב להוצאות שלנו. בגדול,המשכורות בהיי-טק היו כל כך יפות, שתמיד הייתה לנו יתרה בחשבון. מאז שחזרנו והמשפחה גדלה,בפרט שאיתי הוא בעל צרכים מיוחדים, מה שאומר שההוצאות עבורו עומדות על כמה אלפי שקלים בחודש, אנחנו חייבים לכלכל את צעדינו בקפידה; אנחנו משלמים שכר דירה, חוסכים לפנסיה, לביטוח חיים ולקופת גמל משותפת, משגיחים על תקציב מאוזן. לעת עתה זה מצליח לנו יפה".
לא יודעים לנהל
כשחזרו לארץ, החלה רותקה לעבוד בעיצוב מתוך הבית. "לאחר 6 שנים של עבודה מתוך הבית", היא מספרת, "תוך כדי גידול הילדים החלטתי לקחת יעוץ עסקי. יצרתי קשר עם אמיר הרדוף שבעצם עזר לי לעשות את קפיצת המדרגה להפוך את מה שאני עושה מעיסוק לעסק. דבר ראשון שכרתי מקם מחוץ לקיבוץ, יצאתי מהבית, זה הביא אותי למפגש עם עוד אנשי מקצוע באזור, נתן לי הזדמנויות לחשיפה , תוך שנה גדל מספר הלקוחות שלי באופן משמעותי. גיליתי שאני כשרונית בניהול קשרי לקוחות, שיש לי יכולות בתחום המכירות, האישיות המקצועית שלי עברה מהפך."
חגי נקלט לעבוד בחברת BMC, בגן התעשייה בתל חי, שם עבד בחמש השנים האחרונות. במקביל לעבודה המסודרת, נכנס יותר ויותר לתחום אחר שריתק אותו - השקעות במטבע חוץ. בעקבות זאת, לפני שלושה חודשים נפרד מBMC-, ופתח עסק עצמאי בתחום ההשקעות במט"ח.
איך זה שקיבוצניק שכמוך, חקלאי בנשמתו, הופך לעסקן כלכלי?
"קודם כול, אני ממש לא חושב שיש קשר בין היכולת לנהל כספים להיותי קיבוצניק או עירוני. ממהשיצא לי להכיר בתחום ההשקעות, ישראלים באופן כללי לא ממש יודעים לנהל את הכסף של עצמם. בנק זה מושג ערטילאי ומעט מפחיד עבורם, להתמקח על עמלות כמעט שלא מהווה אופציה עבור רובם. אני לא מתבייש לומר שאני רואה את עצמי היום כקפיטליסט, זה נכון שהייתי ממש צריך "לחנך" את עצמי מחדש - אם בקיבוץ לימדו אותנו שעובד טוב הוא אותו אדם שקם מוקדם בבוקר, עובד עבודה פיזית קשה וחוזר הביתה עם השקיעה, הרי שהיום אני מאמין, שככל שאוכל לעבוד פחות ולהרוויח יותר, כן ייטב. בחודשים האחרונים, מאז שפתחתי את העסק שלי, אני עובד שעות ספורות ביום, פנוי יותר למשפחתי, יש לי זמן לפתח את העסק כמו שאני רוצה, וכמובן יש לי זמן להמון דברים שעד היום פשוט לא הגעתי אליהם, כי הייתי עסוק בעבודה.
יש לי שאיפות להתקדם, להרוויח יותר, אבל זה לא אומר שאצטרך לעבוד יותר קשה. במקרה בעסק הזה, המאמץ שאני עושה הוא שווה עבור מספר הלקוחות שיש לי היום, ויהיה שווה גם אם מספר הלקוחות שלי יגדל פי כמה. מה שחשוב בעיניי, וזו השורה התחתונה, זה שאני יכול לקחת אחריות על סדר הגודל של המאמץ שאני רוצה להשקיע בעבודה, ואני לוקח את מלוא האחריות על התמורה שאקבל".
חגי עובד כיום מהבית, יודע בדיוק מה קורה בשוק ההון, מבין את תנועותיו של המט"ח ומצליח לעשות מהכסף, שלקוחותיו מפקידים בידיו, יותר כסף, הרבה יותר ממה שהבנקים מצליחים. בד בבד הוא סוף סוף מגיע לטפל בגינה ובחיות המחמד של המשפחה, הוא מקדיש זמן לילדים, ונותן לרותקה הרבה יותר גמישות בניהול הזמן שלה. ללכת לדוג הוא עדיין לא הולך, אבל נראה שהצליח בגיל די צעיר למצוא את התבונה לנהל את עצמו, כך שאם ירצה יוכל לצאת לפנסיה באיזה גיל שיבחר, בלי להיות מודאג אם הקיבוץ הפקיד בשבילו מספיק כסף ליום סגריר.
ronihaas@gmail.com
צרכן פיננסי לא חכם משלם את המחיר - שיחה עם יואב נרדי מבנק ירושלים
יובל אופק
מהלכי ההפרטה והשכר הדיפרנציאלי דורשים מחברי הקיבוץ המשתנה להתחיל לנהל בעצמם את חשבונותיהם - חשבון הבנק, קרן הפנסיה ועוד. מה צריך ללמוד ובמה ניתן להשתפר?
יואב נרדי, משנה למנכ"ל בנק ירושלים וחבר קיבוץ קריית ענבים בעבר, אומר, כי "חברי הקיבוץ בעידן ההפרטה צריכים להיות "צרכנים פיננסיים". חבר שיידע להתנהל בצורה נכונה, יוכל להרוויח כאחוז אחד מהמחזור השנתי שלו, מה שמגיע לאלפי שקלים. הכסף הגדול עבר לידי החבר, וההתמודדות הפכה להיות אישית". נרדי מוסיף, כי היום, בקיבוץ המשתנה, חבר הקיבוץ צריך להבין הרבה יותר. ראשית, על מה הוא מדבר עם הבנקאי? עמלות, ריביות, תוכניות חיסכון, הלוואות ומגוון אפשרויות נוסף מעבר לפעולות הבנקאיות בשוק ההון. שנית, לפני רפורמת ועדת בכר, שיחה אחת עם פקיד הבנק מיצתה את כל אפשרויות החיסכון. היום, לצורך החיסכון הפנסיוני, החבר נדרש להבין בקופות הגמל, בקרנות הפנסיה ובשוק ההון.
על פי נרדי, "מי שלא מבין את המערכת וצרכן פיננסי לא חכם, משלם את המחיר בדמי ניהול, בריבית, במסגרות ההלוואה ועוד".
כדי להתמודד עם השינויים הוא מציע, בעיקר, להכיר בחשיבות הידע, להתעניין ולשאול. למי שהדברים חשובים לו במיוחד, ניתן לקחת קורסים שונים להבנה פיננסית ואפשר אפילו להביא אותם לקיבוץ. עד שיגיע הקורס, מספר טיפים מהבנק:
1. לקרוא ולהבין את ההודעות שמתקבלות מהבנק ומחברת כרטיסי האשראי.
2. להשוות ריביות על הפיקדונות עם אנשים בבנק, בקיבוץ ובבנקים אחרים.
3. להשוות תשלומים על האוברדרפט, על הלוואות שונות ועוד. לפעמים, שווה לעבור בנק בשביל
התנאים, ולפעמים מספיק רק "לאיים" כדי שהתנאים ישתפרו.
4. להכיר חלופות. גם חלופות להשקעה מול הפיקדון בבנק וגם חלופות להלוואה כמו חברות מימון.
5. אף פעם לא להראות לבנקאי שלא יודעים. תמיד להפגין בקיאות ולא לפחד להתמקח על התנאים.
הכול גמיש!
רשומות
