יום שישי, 25 בדצמבר 2009

בבה"ד 1 מצדיעים לקיבוץ מצר

בבה"ד 1 מצדיעים לקיבוץ מצר

רוני מ.האס

חמישה צוערים מתוך עשרה חיילים בני קבוצה אחת. בנוסף, בת מאותה קבוצה היא לוחמת בגדוד קרקל

לא בכל מחזור רואים חמישה צוערים בשלבים שונים של קורס הקצינים הצה"לי, כולם בני אותו קיבוץ. איתי שניצר, תור ליבר, ירין איידלמן, רון שוהם ודניאל גבאי, כולם בני קיבוץ מצר מקבוצת "מפל", בוגרי שכבת "עומר" במוסד החינוכי של השומר הצעיר מבואות עירון, נמצאים בשלבים שונים של קורס הקצינים, שאליו הגיעו מחילות שונים: שריון, גולני, מגלן צנחנים, פלס"ר נח"ל ואף מיזם תלפיות. בנוסך לחמישתם, בת מאותה קבוצה היא לוחמת בגדוד קרקל. בקיבוץ מספרים, כי מדובר בחבורה שלאורך כל השנים הפגינה רוח צוות ומוטיבציה גבוהה, כאשר יצאו כנערים לקורס צלילה משותף, בתרומתם למוסד החינוכי שבו למדו, בשנת השירות שבה חלקם לקחו חלק וביציאתם לקורס כושר קרבי כהכנה לגיוס. את המוטיבציה הגבוהה מנסים לזקוף לזכות האווירה החינוכית שבה הם גדלו; שיחות על ערכים שונים, כמו הצורך בחיי דו-קיום, הדגשה על כובד האחריות המוטלת על כתפי אזרחיה. כזכור, קיבוץ מצר, הידוע בחיי השכנות הטובים שפיתח משך כל שנות קיומו עם שכניו הערבים, הפך לפני שבע שנים לזירת פיגוע רצחני, שהותיר את חברי הקיבוץ המומים וכואבים, אך בכל זאת, ממשיכים לדבוק באמונתם בדרך הדו-קיום והחתירה לשלום. באווירה זו גדלו הנערים, המכשירים את עצמם בימים אלה לקראת קצונה בצה"ל.

יום שני, 21 בדצמבר 2009

השאלון: גיוס נובמבר - כשתגדל

השאלון: גיוס נובמבר - כשתגדל

רוני מ. האס

לשכות הגיוס בכל הארץ. 23-25 בנובמבר. במשך שישים שנה התאריך של אחד מימי נובמבר האחרונים נחרת לעד בחייהם של בני קיבוצים, ונחתם כיום מכונן בראשיהם המגולחים (הייתה איזו תקופה שדווקא הגיעו ללשכת הגיוס עם רעמות שיער, והספר הצבאי עשה את ה"ספיחעס"). בתקשורת דיווחו, כי בגיוס נובמבר הנוכחי שיעור המוטיבציה לשרת ביחידות קרביות הגיע ל-74%- הנתון הגבוה ביותר בעשור האחרון, ועלייה של שבעה אחוזים לעומת מחזור נובמבר אשתקד.

יצאנו לשוחח עם ההורים של המכבים הצעירים, שלא ממש חשבו על אפשרות אחרת פרט לשירות משמעותי, שנלחמו להגיע לקרבי, ומתכוונים לעשות הכי טוב שאפשר בתפקיד שקיבלו, כדי שלא יהיה צורך לחכות לנסים. את חנוכה הקרוב יבלו בים, באוויר וביבשה, בצעדיהם הראשונים כנושאי הלפיד של צבא ההגנה לישראל. ברגעים הללו בראשם של ההורים מצטופפים כל התסריטים הישראליים, מהפטריוטיים ביותר ועד לאנרכיסטיים ביותר. אבל כלפי חוץ הם שומרים על ארשת מחויכת ושאננה, מחבקים את הבנים חזק חזק, ואומרים בקול רם כל מיני מילים טובות, בעיקר את השלוש החשובות: שיחזרו הביתה בשלום

ארבל לפני.

למרות כל מה שקורה מסביב

יעל בנג'ו, 42, שמואל, 47, קדרים

הורים של: ארבל (בן בכור). שנת שירות: לא.

לאן גויס? נח"ל. מה ביקש לעשות? רצה קרבי. הלך למיונים: ימי סיירות, חיל הים, מכינה, מודיעין. פסל כל מה שלא חי"ר.

מאיפה זה בא לו? סופגים ערכים מכל מיני מקומות. גם בבית. גם בבית ספר, שם עושים הכנה מיוחדת. גם הגיעו מהתנועה הקיבוצית, נפגשו עם הילדים ועם ההורים, מאוד עודדו, גם להליכה למכינה. הגיעו נציגים מיחידות צבאיות. מדברים איתם הרבה על שירות משמעותי.

ואחרי. צליל מתגעגעת!
ממשיך דרך? שנינו נחל"אים. אבא בנח"ל מוצנח. אימא נח"לאית גאה.

פציפיזם? לא שמעתי על חבר'ה פציפיסטים. בשם האם: מאוד התרגשתי בלשכת הגיוס, אפילו דמעתי, ומי שמכיר אותי יודע שזה לא מובן מאליו. הוא כבר חזר הביתה עם חוויות משבוע גיבוש, ונהניתי להיווכח במוטיבציה שלו.

בשם האב: מצד אחד, אני דואג, מתגעגע. מצד שני, גאה בבחירה של הבן. מצד אחד, הייתי מעדיף שיעשה משהו לא כל כך קרבי, מצד שני, טוב לראות שהילד רוצה לתרום למרות כל מה שקורה מסביב. אני מרגיש צורך לפנק אותו הכי שאפשר, להסיע, לעזור ולהקל כמה שאפשר. בשם האחים: שיר, האחות הגדולה, מדרבנת אותו כל הזמן לעשות מה שמתאים לו, שישיג מה שרוצה. האחות צליל מתגעגעת אליו.

דן חלסצ'י. אוהב ים

לזכור שזה נגמר בסוף

חלסצ'י דני, 53, ועזרא, 54, פלמחים

הורים של: דן (הצעיר בחבורה).

שנת שירות: לא.

לאן גויס? חיל הים.

מה ביקש לעשות? רצה חיל הים. בפרט דבורים. גם אם לא יתקבל ליחידה המיוחדת, שמח שקיבל חיל הים.

מאיפה זה בא לו? ילד שאוהב ים, גולש, החיים שלו זה שם. רצה קרבי. ביחד יצא חיל הים. המוטיבציה באה מהמשפחה, החבר'ה.

ממשיך דרך? לא בדיוק. אימא הייתה נח"לאית. גם אבא היה נח"לאי.

פציפיזם? לא הייתה מחשבה על זה בכלל. בשם האם: שיהיה מבסוט, שייהנה מהשירות, שילמד הרבה דברים שיעזרו לו גם בחיים ושיחזור בשלום.

בשם האב: מאוד אוהב.

בשם האחים: דוד, 22, משוחרר חצי שנה, לקחת הכול לטובה ולדעת שזה נגמר בסוף, לשאוף למעלה ולא להישאר יותר מדי זמן בתחתית, שיהיה בהצלחה ולזכור שמה שהכי מחזק בצבא זה חברים טובים.

יניב באזרחות

מאוד ציוני

סרביה מרק, 50, ומירב, 46, צובה

הורים של: יניב (בן בכור).

שנת שירות? בכרם שלום. הוא וחבר חיפשו קיבוץ צעיר שזקוק לידיים עובדות, וממש יזמו את הרעיון. פנו לתק"מ שנענה לאתגר, בסופו של דבר יצאה לשם קבוצה של עשרה שינשינים.

לאן גויס? סיירת אגוז.

מה ביקש לעשות? השתתף בכל מיני מיונים ליחידות קרביות. התחיל במיונים לסיירת מטכ"ל, ובסוף התקבל לסיירת אגוז.

ובטירונות. שיגדל ויהיה חייל

מאיפה זה בא לו? מאוד אכפת לו, הוא מאוד ציוני. אנחנו עולים חדשים מצרפת. תמיד היה ילד שתורם ומשתדל לתת את המיטב. לכן בחר גם ללכת לשנת שירות, וגם חשוב לו לעשות צבא משמעותי. גם אבא שלו עשה צבא, למרות שעלה בגיל 30.

ממשיך דרך? אבא שלו התעקש להתגייס, עשה טירונות ואחר כך מילואים ביחידה של צנחנים. אני מאמינה שזה מסר שהילדים קיבלו מהבית. נותנים מה שאפשר.

פציפיזם? רק בתקווה שנגיע לזה, שלא נצטרך צבא. בוודאי שהייתי רוצה שהבן שלי לא יצטרך לשרת בצבא, אבל לצערי, זה חלק מהמציאות שלנו, אין לנו ברירה. בשם האם: רוצה לאחל ליניב בהצלחה, שיהיה לו עניין בשירות הצבאי ושיחזור בשלום, הוא וחבריו. כעולים חדשים ידענו שזה חלק מהעניין כשחיים בישראל. אני ממש זוכרת שחשבתי על זה בכל פעם שנולד לי בן. שיגדל ויהיה חייל.

בשם האב: אבא בצרפת.

בשם האחים: ארז, 12: אני מאחל ליניב שיהיה לו בהצלחה בכל המשימות שיהיו לו בצבא, שיעבור את המסלול בקלות ושיגיע רחוק.

שיר, בת 9: שיהיה ליניב בהצלחה, שיהיו לו הרבה חברים שם ושיחזור מהר הביתה.

עדי בלי מדים

למרות הכיבוש

קוזלובסקי אתי, 58, ומשה (קוזי), 58, חצרים

הורים של: עדי (בן הזקונים).

שנת שירות: לא.

לאן גויס? חיל הים. עוד לא ידוע אם יהיה על סטי"ל או על דבור. הוא מעדיף דבור.

מה ביקש לעשות? מאוד התלבט, ומסיבה עלומה להוריו, החליט שמעוניין להתגייס לחיל הים, ולפיכך ניגש לגיבוש סטי"לים, עבר והתקבל.

מאיפה זה בא לו? האמת היא, שאנחנו לא משפחה ימית, וכנראה, זה פשוט מצא חן בעיניו לעשות שינוי (ביחס לאבא) ועדיין להישאר לוחם.

ממשיך דרך? אימא הייתה נח"לאית, אבא היה צנחן.

פציפיזם? לא הייתי קורא לזה פציפיזם, אבל כן שוחחנו במשפחה על סוגיית הגיוס, לנוכח זה שהצבא משמש כיום יותר למטרות פוליטיות מאשר כמגן על קיום ישראל. בשיחה גם עלה הקונפליקט הכרוך בזה, שצה"ל הפך מצבא הגנה לצבא כיבוש. אני גרסתי, שלו הייתי צריך להתגייס היום, לא בטוח שהייתי עושה כן, אבל עדי כדרכו לא קיבל את דעתי, ואני מודה שלא בטוח שהייתי שמח לו כן היה מקבל את דעתי..."

ועם. גאים בו

יום חמישי, 3 בדצמבר 2009

השאלון - ריקודי עם - הרוקדים בעם - דצמבר 2009


3.12.2009
daf@maariv.co.il  ארכיון עיתונות  
השאלון ריקודי עם - הרוקדים בעם
רוני מ.האס

רובם התמכרו לריקודי עם עוד בגיל הנעורים. היום, גם אחרי שלושים שנה ויותר, הם ממשיכים לפזז אל תוך השעות הקטנות של הלילה. הם נהנים מהחברה, משירי ארץ ישראל ומהספורט. אל המרקיד הם מתייחסים כאל סוג של גורו - מוכנים ללכת אחריו גם למרחקים ארוכים, והוא בתמורה מחזיר יחס אישי, התייחסות לבקשות הקהל, וכמובן - מלמד בתבונה ובנעימות. המכורים שביניהם רוקדים בין פעמיים לארבע פעמים בשבוע, שעות רצופות, מוותרים על הרבה עיסוקים אחרים. ואנחנו אומרים - אם כבר להתמכר, אז אין כמו ריקודי עם. קבלו אותם, בקצב ישראלי, מרקידים עם
אילן סוויסה. מרקיד צפוני
שעה ורבע לכל כיוון
אילן לנקר, כמעט 50, כפר סאלד

מקצוע? מרכז ענף הלול.
כמה שנים אתה רוקד? 30 שנה עם הפסקות.
סיפור אהבה (איך התחלת לרקוד)? הגעתי לכפר סאלד כנחלאי, והיה חוג ריקודי עם. שם התחלתי. אחרי החתונה הפסקתי לעשר שנים, ואז חזרתי.
תדירות ריקוד? בין פעמיים לשלוש בשבוע.
סוד הקסם? החברה, ההזדמנות להוציא אנרגיה והיציאה מהשגרה.
יש חבורה? יש לנו חבורה, נפגשים בהרקדות וגם מעבר.
מה עם בת הזוג הפרטית? אשתי הצטרפה לפני שלושה חודשים, אחרי הפסקה של עשר שנים. היא גם בת זוגי בריקודי הזוגות.
על מה תוותר למען הרקדה? על הכול...!
לפי מה אתה בוחרת איפה לרקוד? ראשית, לפי החברה, וכמובן גם לפי המרקיד.
אז איפה? בימי ראשון בכפר תבור אצל אילן סוויסה, נסיעה של שעה ורבע (!) לכל כיוון, בימי חמישי בקיבוץ שדה נחמיה גם אצל אילן סוויסה. לעתים, בימי רביעי בגינוסר.
מותר המרקיד? המרקיד שלנו בשני המקומות הקבועים הוא אילן סוויסה. בחור צעיר, אנרגטי, שמעבר להיותו מרקיד, הוא חבר. מתייחס באופן אישי לרוקדים. משתתף בעצמו בריקודי הזוגות. הרבה חוש הומור ומצב רוח טוב.
לחפש בן זוג
רבקה'לה בוקסר, 52, מענית

מקצוע? מורה לחינוך גופני ורכזת חברתית בביה"ס האזורי רעות של מוא"ז מנשה.
כמה שנים את רוקדת? יותר מ-30 שנה.
סיפור אהבה (איך התחלת לרקוד)? בתיכון רקדתי במתנ"ס. אבל התחלתי לרקוד באופן רציני וקבוע כשהגעתי לקיבוץ. אז הכרתי זוג חברים, שניהם מורים לחינוך גופני, שהדביקו אותי בחיידק ריקודי העם.
תדירות ריקוד? בין פעמיים לשלוש בשבוע. לאחרונה בעקבות פציעה, אני רוקדת רק פעם בשבוע.
סוד הקסם? החיבור בין שירי ארץ ישראל ובין התנועה.
יש חבורה? אצלי לא. רק החבר'ה שאיתם אני נפגשת בהרקדות עצמן. לא מעבר.
מה עם בן הזוג הפרטי? הלוואי שהיה רוקד גם. זה היה חוסך את החיפוש אחר בן הזוג המתאים לריקודים ואת תקופת ההחלפות.
על מה תוותרי למען הרקדה? קודם כול, בבית ספר יודעים לא לקבוע פגישות בימי ההרקדות וגם לא בבקר שלמחרת. אפילו אם אני לא מרגישה טוב, אני נוסעת לרקוד.
לפי מה את בוחרת איפה לרקוד? לקרבה הגיאוגרפית יש משמעות גדולה, וכן למרקיד.
אז איפה? בגן שמואל אצל ירון כרמל. לעתים, גיחות שלא מן המניין לתל אביב או להעוגן. הייתה תקופה שנסעתי לכרם מהר"ל (חצי שעה נסיעה).
מותר המרקיד? רפרטואר מגוון עם נטייה לשירי ארץ ישראל. שיידע ליצור אווירה שמחה, שיהיה נחמד ויידע ליצור קשר טוב עם הקהל, וכמובן, שיידע ללמד טוב.

35 עם הפסקות
כוכבה רון, 52, עמיעד

מקצוע? ספרית הבית של הקיבוץ והאזור.
כמה שנים את רוקדת? 35 עם הפסקות.
סיפור אהבה (איך התחלת לרקוד)? בגיל 15 היינו נוסעות מדי שבוע שתי חברות לחוף השקד שעל הכנרת. בצבא הייתי בנח"ל, גם שם רקדנו, ומאז כמעט שלא הפסקתי.
תדירות ריקוד? פעמיים בשבוע.
סוד הקסם? הייחוד של הריקוד, הגיוון, מוזיקה ישראלית. ג'וק שאי אפשר לוותר עליו.
יש חבורה? כן. חבורה מגובשת מכל האזור. בדרך כלל, נוסעים יחד. אפילו הוצאתי לפני שנתיים רישיון נהיגה שאוכל להיות עצמאית.
מה עם בן הזוג הפרטי? לא רוקד, אבל שר במקהלה.
על מה תוותרי למען הרקדה? שום דבר לא יבטל הרקדה, למעט נסיעה לחו"ל, או ימי עיון מקצועיים.
לפי מה את בוחרת איפה לרקוד? לפי המרקיד והחברה.
אז איפה? יום ראשון בכפר גלעדי אצל אילן סוויסה, כ-300 רוקדים בין 21:00 עד 01:00. ביום רביעי בגנוסר אצל ישראל, כ-200 רוקדים בין 21:00 עד 01:00.
מותר המרקיד? יודע להרגיש את האנשים בהרקדה, מקשיב לבקשות שלנו, מתייחס. אפילו לימי הולדת. והכי חשוב – מוציא לנו את המיץ...

נטו לעצמי
נירה להב, 43, מזרע

מקצוע? לא משמעותי. "נהגת משאית זבל".
כמה שנים את רוקדת? לפחות 25 שנים, עם הפסקות.
סיפור אהבה (איך התחלת לרקוד)? התחלתי כתיכוניסטית ללמוד ריקודי עם אצל רותי אסנהיים בעמק יזרעאל, בלהקת המחול של העמקים. שם גם הופענו במגוון אירועים.
תדירות ריקוד? פעם בשבוע.
סוד הקסם? בשביל הנפש, הספורט ובשביל ההוויה והחוויה החברתית. אבל אני לא מהמכורים. המכורים הם אלה שרוקדים לפחות ארבע פעמים בשבוע. אני שומרת לעצמי על יום אחד בשבוע.
יש חבורה? הפן החברתי מאוד דומיננטי. מה שיפה בריקודים זה שהמפגש שם חוצה עולמות, ואין חשיבות למצב הסוציו-אקונומי של האדם או לגיל. ההיכרות היא נטו חברתית.
מה עם בן הזוג הפרטי? לא. בריקודי עם אין כמעט הרוקדים עם בן זוגם לחיים. בדרך כל, יש בן זוג קבוע לריקודי זוגות.
על מה תוותרי למען הרקדה? ביום שאני בהרקדה, זה יום נטו לעצמי, אז אני לא נמצאת עם הילדים מאחר הצהריים ואילך. וזה ויתור גדול בשבילי.
לפי מה את בוחרת איפה לרקוד? היכן שנמצאת נישה חברתית מגובשת.
אז איפה? בקיבוץ שלנו, מזרע, בחדר האכל.
מותר המרקיד? דוד בן נעים. מאוד נוח שהוא מרקיד בקיבוץ.

מאז לא הפסקתי
יוסי גולדמן, 50, שדה בוקר

מקצוע? מנהל ייצור במפעל "דביק".
כמה שנים אתה רוקד? 40 שנה.
סיפור אהבה (איך התחלת לרקוד)? בהרקדות בצופים בתל אביב, ומאז לא הפסקתי. השתתפתי גם בלהקת המחול של שער הנגב ושל שדרות "אור השמש".
תדירות ריקוד? בין פעם לפעמיים בשבוע.
סוד הקסם? הכיף שבריקוד ושירי ארץ ישראל.
יש חבורה? אני נוסע עם קבוצה משדה בוקר לפחות פעם בשבוע.
מה עם בת הזוג הפרטית? כמו שהיא אומרת - היא נשארת בייבי סיטר לילדים.
על מה תוותר למען הרקדה? ההרקדה דוחה כל דבר, למעט מצבי חירום כמו מחלה של מישהו בבית.
לפי מה אתה בוחר איפה לרקוד? לפי המרקיד.
אז איפה? בבאר שבע, 45 דקות נסיעה לכל כיוון, אצל חיים וקנין, בימי שלישי בערב, בין 20:00- 24:00.
מותר המרקיד? חשוב שיהיה בן אדם נעים ונחמד, ושיידע ללמד ריקודים בצורה ברורה ונעימה.

יום שלישי, 1 בדצמבר 2009

איך זה שיקב קטן מעז ?

איך זה שיקב קטן מעז?

רוני מ. האס

זוג צעירים, שחיים כתושבים בקיבוץ השיתופי יראון, מפתחים במלוא הרצינות יקב קטן ומסחרי משלהם. ולא. הם לא רוצים להיות חברים בקיבוץ, אבל זה לא אומר שלא אוהבים אותם כמות שהם, ושלא נותנים להם עזרה מקצועית מיקב גליל היוקרתי. סיפור על אהבה ועל יין

מיה מירב, 37, נולדה ברחובות, גדלה בנתניה וחזרה לרחובות כסטודנטית ללימודי תזונה בפקולטה לחקלאות. עידו מירב, 34, בן יראון, בדיוק חזר מטיול אופנוע באוסטרליה ובמזרח, כשפגש במיה. זה היה לפני שמונה שנים במסיבת סילבסטר בקיבוץ גליל ים. המפגש ביניהם התרחש אחרי חצות, כך שהנשיקה באה רק במסיבה שהתקיימה שבוע אחרי כן בקיבוץ יראון. מאז הם יחד, והיום יש להם, מלבד שלושה ילדים (בני ארבע וחצי, שלוש ושנה), פרי אהבה נוסף: יקב משלהם, ענבא שמו.

מה שעושה את הסיפור שלהם מיוחד הוא שעידו ומיה, לא רק הקימו יקב אלטרנטיבי בקיבוץ, שבו קיים אחד היקבים הידועים ביותר בארץ, אלא שהם גם בעלי יזמות פרטית בקיבוץ שיתופי.

זה החל, כשיום אחד באו לביקור בקיבוץ (באותה תקופה גרו ביישוב כמון שבמשגב. עידו למד הנדסת מכונות במכללת אורט בראודה, ומיה התרכזה בעיקר באימהות). יובל, אביו של עידו, התלונן על כך שסוכת הגפנים שלו הכזיבה, ובמקום לתת ענבי מאכל נתנה ענבים שאינם ראויים למאכל. יובל התכוון לזרוק את הפרי, אבל עידו ומיה החליטו לבדוק אם ייתכן, שהענבים שאינם מתאימים למאכל, מתאימים ליין. משהתברר שאכן כך הדבר, עידו ומיה נסעו וקנו ציוד ראשוני וביתי להכנת יין, וערכו את הניסיון הראשון שלהם בייצור נקטר האלים.

"קיבלנו תוצר נוראי, חמוץ במיוחד", הם מספרים. "אבל זה היה לאחר שכבר קנינו את הציוד, אז החלטנו לנסות שוב בשנה הבאה".

הפעם הם לא לקחו סיכונים מיותרים, ובתמיכת היקב ביראון - יקב הרי גליל - הם קיבלו אישור לקטוף את הלקט שנשאר על גפני המשק, אחרי שהבוצרת סיימה מלאכתה. "הלכנו על כמויות קטנות, וקיווינו לטוב".

בתיווכו של משה מירב, סבא של עידו, שהוא יצרן יין ביתי, התחברו אל גבי סדן, היינן והיוזם הראשון של יקב יראון, אשר נתן להם תמיכה מקצועית כל אימת שנדרשו לכך. כמו כן, נעזרו גם בייננים המקצוענים של יקב הרי גליל.

דורכים ענבים

איפה הקמתם את היקב?

"בתחילת הדרך קראנו לזה "יקב המסדרון", כיוון שכל התעשייה התנקזה למסדרון הבית שלנו בכמון. כשעברנו ליראון, התחלנו לעבוד במבנה יותר מתאים".

לא הייתה בעיה לאנשי היקב הגדול לעזור לכם?

"בתחילת הדרך עוד לא היה לנו מספיק ידע מקצועי, ונזקקנו ליד מכוונת. גבי נתן לנו את כל ההנחיות לפעולה ועצות חשובות, שהתאימו ליקב המתחיל שלנו. בין השאר, מומחי היקב העריכו עבורנו את איכות הענבים והתירוש, עד כמה כדאי להשקיע בו, וכן בדקו אם יש בו פגמים כלשהם ביין שהופק. המעבדה עזרה לנו בבדיקת שלבי התסיסה. בשנתיים הראשונות בכמון ייצר יקב המסדרון כמויות קטנות".

מיה זוכרת לילות שכללו דריכת ענבים ברגליים, כשהילדה הממאנת לישון בזרועותיה.

"בשנה הראשונה ייצרנו 70 בקבוקים, ובשנה השנייה 120 בקבוקים. אחרי בציר 2007, שהיה בציר גדול, החלטנו לקנות ציוד יותר רציני. אחי, שהתאהב ביין שלנו ורצה לאפשר לנו לגדול, החליט להשקיע בקניית הציוד, ובסופו של דבר, אנחנו הוספנו כסף והשקענו בעצמנו סכום לא קטן. במקביל, מצאנו הזדמנות טובה לקנות מכלי נירוסטה לאחסון היין, ועידו בנה את מסחטת הענבים בעזרת כישורי המהנדס שלו; רכשנו פרסר (מועך ענבים) וכן שמרים, בקבוקים, תוויות, פקקים. כל ההשקעה הזו, כולל הענבים, עמדה על כ-50,000 שקל, ואז גם רשמנו את היקב כעסק מסודר".

למה בחרתם ביראון?

"כשהיינו צריכים להחליט היכן להקים את היקב המתפתח, האפשרויות היו גבעת עדה, ליד הוריי, כמון או יראון. שוב הנסיבות השפיעו. עידו, שסיים את לימודיו, קיבל הצעת עבודה מצוינת בפלסן, המפעל של סאסא, ואנחנו החלטנו לעבור לגור ביראון. זו הייתה השנה השלישית לפעילותנו. באותה שנה כבר נתנו קפיצה רצינית, וייצרנו 1,500 בקבוקים".

מהנדס, מורה ויקב

הם עדיין קטנים מכדי להיקרא יקב בוטיק, ובעגה המקצועית הם נקראים יקב "גראז'".

בשלב הזה החליטו, כי עליהם ללמוד ולהתמקצע, ועברו קורס הכנת יין הרחק מהבית, ביקב שורק במושב טל שחר. "נסענו לקורס פעמיים בחודש, במשך כמעט שנה. זה היה מבצע. הרבה שעות של היעדרות מהבית. את הילדים היינו משאירים אצל ההורים שלי, שגרים באמצע הדרך, בגבעת עדה, ומבחינתנו, זה היה זמן איכות של שנינו לבד.

היין שלהם מיוצר מענבים, שמגיעים מכרמים ברחבי הגליל העליון, והוא מכיל בעיקר קברנה סוביניון וקצת פטיט סירה או מרלו. עם ההצלחה גדל הביקוש, והשנה הם כבר ייצרו 2,000 בקבוקים.

חלק מהיין שהם מייצרים נועד לצריכה עצמית שלהם ושל המשפחה המורחבת, הרוב נמכר גם ליחידים, אבל בעיקר לבתי העסק המקומיים, שמאוד מפרגנים לתוצרת מקומית. "דרך היין גילינו את תרבות היין הגלילית, והתמיכה הרבה מצד יקבים מקומיים מחממת את הלב. הרבה מסעדות מקומיות מגישות בעיקר יין גלילי, אבל גם בחיפה בחנות Special reserve או בטבעון, ב"אמנות הבשר", ניתן למצוא את הבקבוקים שלנו". הם כבר מספיק מוכרים כדי להציגם באירועי מזון גליליים, כמו פסטיבל מזון ויין שנערך במצפה אבירים.

ביומיום הם עובדים לפרנסתם - עידו מהנדס מכונות במפעל פלסן, בקיבוץ סאסא, ומיה מורה למדעים לתלמידים מחוננים בתל חי ובשלומי. בנוסף, מיה לומדת בטכניון הוראת מדעים. אל התחביב המשכר הם מתפנים בשעות אחר הצהריים והלילה, וכמובן, בסופי שבוע.

איך אתם מתחברים לחיי הקיבוץ השיתופי?

עידו: "אנחנו הצטרפנו אל הקיבוץ כתושבים. מיה אוהבת את הקיבוץ ואת חיי הקהילה, אבל ממש לא מתחברת לאידיאולוגיה השיתופית של יראון".

מיה: "בערב שנערך לרגל 60 שנה ליראון ביקשו ממני לשאת דברים, הסכמתי ואמרתי לחברים, שקשה לי לקבל את מעורבות הקהילה בחיי הפרט, או את הנושא של עבודה ללא תמורה. גרתי בחיי בכל מיני מקומות בארץ. ביישובים קטנים, ביישובים גדולים, קהילתיים פחות או יותר. אני מאוד אוהבת את חיי הקהילה, אבל אני לא אוהבת את התערבות הקיבוץ בחיים הפרטיים, את הפגיעה בחופש שלי לבחור מה טוב בשבילי".

מה עם הנוחיות, עם אוכל שמבושל בשבילך, למשל?

"דווקא אני אוהבת לבשל בבית. לחבר קיבוץ זה יוצא מאוד לא כלכלי. התקציב שלו מאוד מוגבל, ולא שווה לו להוציא על מצרכים לבישול בבית, כשעל האוכל בחדר האוכל הוא משלם בלאו הכי באמצעות הקופה המשותפת".

אבל נותנים לך ביטחון כלכלי ומטפלים בילדים באופן שאין עליו מחלוקת.

"העניין הוא שהכול מגיע להגבלת החופש שלך. אתן לך דוגמה, לגבי חופשת הלידה שלי. בלידה השלישית החלטנו להתחלק בחופשת הלידה, אני הייתי שישה שבועות בחופשה, ואז חזרתי לעבוד, ועידו השלים את ששת השבועות הבאים. כשהגיע הקיץ, מאחר שאני עובדת חינוך ויוצאת לחופשה ארוכה, חזרתי הביתה לטפל בתינוקת. לו הייתי חברת קיבוץ, אני חושבת שזה לא היה מתקבל כמובן מאליו. לי ברור שכל אימא צריכה לפעול על פי מה שנכון לה בענייני גידול הילדים. קשה לי לקבל את זה, שהקיבוץ מחליט עבור החברים בנושאים כל כך אישיים".

אז למה בכל זאת אתם נשארים ביראון?

"בשבילנו יראון זה בית. יש כאן הרבה חבר'ה בגילנו, שלושה בני כיתה של עידו חיים פה. לילדים זה גן עדן כמובן, הם יכולים ללכת לבד לכל מקום. אני כמעט שלא דואגת להם. הירוק בעיניים, המפגשים החברתיים, אפילו סתם לשבת לאכול מול חברה בחדר האוכל".

עידו, גם אתה מרגיש כך?

"אני דווקא מתחבר יותר בקלות לקיבוץ כפי שהוא, אבל בנוגע ליקב התחלתי להרגיש בבעייתיות".

איזו בעייתיות?

"בנינו את היקב שלנו בעשר אצבעות, השקענו בו הרבה מאמץ, שעות אינספור וכסף פרטי. נגיד שהיינו נכנסים לחברות, מה היה קורה עם היקב? בקיבוץ שיתופי אתה לא יכול להיות בעל עסק פרטי".

מעמד התושבות שנוי במחלוקת ביראון, ויש חברים שקוראים להגבלת זמן התושבות. "אם זה יקרה, אנחנו ודאי ניאלץ לעזוב, אבל אני מקווה שהדברים יסתדרו, ושביראון ימצאו את הדרך לאפשר לכל אחד לחיות על פי דרכו. אני רואה אותנו ממשיכים לחיות פה. בונים פה בית". כעת הם גרים בבית בשכונה מעורבת – חברים, ותושבים, צעירים ומבוגרים, משפחות ורווקים. יש בשכונה גם שלוש משפחות שנקלטו לאחרונה.

סיגל וסרמן, מזכירת הקיבוץ, מיישרת את ההדורים ומרגיעה. היא מספרת כי קליטתן של משפחות צעירות היא חלק מהאני מאמין, המונח בימים אלה על שולחן העבודה שלה כמזכירת הקיבוץ. "אנחנו בחרנו לעסוק בצמיחה דמוגרפית מכל סוג שהוא. טוב לנו לראות את הבנים שלנו חוזרים הביתה, זה מרומם את הלב, וחשוב לנו לראות את בתינו הומים מתינוקות. ודאי, שהרצוי היה שבנים יחזרו כחברים מן המניין, אבל אנחנו מבינים שקיימת שונות, ועל כן מחפשים את הדרך לאפשר להם לחיות איתנו. בימים אלה אנחנו עסוקים בפיתוח תהליך, שיאפשר קליטה לתושבות באופן שיתאים גם לאורחות החיים בקיבוץ".

ביראון עסוקים במלוא המרץ בקליטה. השנה נקלטו מספר משפחות לחברות מן המניין, והקיבוץ גם עוסק בקליטת בני גרעינים (גרעין משימתי וגרעין צב"ר). בנוסף, חזרו לאחרונה לעסוק בתכנון הקמתה של שכונה קהילתית, נושא שדורש הרבה עבודת בית, שכן מדובר בניסיון די חדשני בהיותם קיבוץ שיתופי. ובנוגע ליקב ענבא, הגם שמדובר ביזמות פרטית, נפרדת לחלוטין מן הקיבוץ, מציינת וסרמן בנחישות: "לראות את הבנים שלנו מצליחים, זו הצלחה שלנו".

שאלת הגדרת המעמד בקיבוץ נשארת תלויה ועומדת, נכון לעכשיו - ללא פתרון ברור. משפחת מירב הצעירה מוצאת את הדרך לשלב בין העולם של מעלה לעולם של מטה.

בשישי בערב, כשהריאיון מתקרב לסופו, מיה ועידו ממהרים הביתה להתארגן לארוחת השבת עם כל המשפחה. אין ספק, שיין לא יחסר בארוחה המשפחתית הזו.

יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

דרך האימא

דרך האימא

רוני מ. האס

צילום: אייל מרגולין

כשהציעו לרוני מלישקביץ האס, עמיעד, להשתתף בתוכנית הריאליטי של ערוץ 2, אימא מחליפה, היא סירבה מיד בנימוס, וחזרה לטפל ולשחק עם שלוש בנותיה הקטנות. אחר כך אלון הרים גבות בתמיהה על החמצת ההזדמנות להרפתקה מטורפת, והיא השתכנעה להשיב בחיוב להצעה. מאז התגלגלו הדברים בלי שתשלוט בהם כל כך. עכשיו, אחרי ששודרה התוכנית, היא הבינה שגם כשלוקחים ממנה את ההגה, הדרך נשארת שלה

כבר אחרי חצות, אנחנו מקופלים אל תוך המכונית חוזרים לעמיעד, הילדות ישנות מאחור ו"אימא מחליפה" עוד מהדהדת באוזניים. זהו. הפרק הוקרן. אנחנו אחרי. נסגר עוד פרק בחיינו. הפרק של אימא מחליפה.

15 בינואר, 2008

שיחת טלפון מוזרה הביתה, "שלום, אני מדברת מערוץ 2, קיבלתי את הטלפון שלך מהחברים שלכם מגבעת חיים, רצינו להציע לכם להשתתף בתוכנית אימא מחליפה". אני באמצע עם הילדות, או באמצע כתבה, או באמצע משהו אחר, ובכל זאת מקדישה כמה דקות לסוגיה החדשנית שהתגלגלה אל פתח אפרכסתי.

הקשבתי לבחורה בנימוס, והבהרתי לה, שאין סיכוי. הבית שלנו נורא קטן ואין סיכוי שצוות אולפן יוכל להתמקם אצלנו בבית, הילדות צעירות ומעולם לא עזבתי אותן ליותר מכמה שעות.

טלוויזיה אני שונאת, זה ממכר, זה מידבק, שלא לדבר על כך שאת התוכנית "אימא מחליפה" לא יצא לי אף פעם לראות.

יומיים אחרי

אבל אחר כך, כשסיפרתי לאלון בארוחת הערב שהתקשרו מערוץ 2 והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי על השכל, כי לו בכלל לא אכפת להיחשף, להפך, הוא מפיץ את התרפיה באמנות, בטלוויזיה, בקולנוע, באינטרנט, וראה פה גם הזדמנות לחשיפה וגם חוויה מרתקת, הרגשתי שהאנרגיות שלו סחפו אותי. הסכמנו שאנו מבקשים מההפקה הצגת תכלית כדי להחליט. התחקירנית נורא שמחה. מיד קבענו פגישה. היא תבוא אלינו בעוד שבוע, ושם כבר נוכל לשאול כל מה שנרצה והיא תסביר לנו הכול.

שבוע אחרי

שתי בחורות צעירות, כמעט ילדות, עם מצלמת וידיאו, נכנסו אלינו הביתה. הן מאוד צנועות, מאוד חביבות, שואלות אם זה בסדר לצלם קצת את הבית, אני מאשרת להן, ומזהירה, הבית קטן ודי מבולגן. כאלה אנחנו. הילדות שלי מתחילות לתחקר את התחקירניות, מראות להן כל מיני צעצועים ושאר בובות, מטפסות עליהן, מחבקות אותן, בודקות כל בדל מיקרופון וכל עדשת מצלמה. התחקירניות נמסות מהן. בתוך כך הן משוחחות גם איתי ומצלמות בו בזמן.

ואז גיליתי שאני מצליחה להתעלם מנוכחות המצלמה בלי שום קושי. אולי זה פשוט מתאים לתחושה הקבועה שמלווה אותי. כאילו מישהו מסתכל עליי כל הזמן. לא בגלל שאני קיבוצניקית. דווקא נולדתי וגדלתי בעיר. ובכל זאת, יש לי תחושה שמישהו בוחן את צעדיי. והנה עכשיו באמת זה קורה. ומסתבר שהמצלמה ממש עושה את זה. בוחנת אותי עוקבת אחריי. אבל במקום שזה יציק לי זה עושה ההפך. המעקב הזה משחרר אותי. אני לא צריכה לתעד את עצמי. מישהו אחר עושה את זה בשבילי.

ואז כשהאהבה בין הקטנות לתחקירניות פרחה והפולניות שבי התמוגגה עד כלות, והבנתי שאין דרך חזרה. הרמתי דגל לבן. במו ידיי כריתי לי שבוע שהפך לאחת מהחוויות המכוננות בחיי.

שבועיים אחרי

הוזמנו לאולפני ערוץ 2 בתל אביב, לפני כן קבעו לנו שיחה עם הפסיכולוג של התוכנית, הוא יחליט אם אנחנו מספיק בריאים, כדי לשרוד חוויה שכזו. אני לא יודעת אם לקוות שהוא יפסול אותנו או יאשר, יש לי קצת קרקורים בבטן, אבל מבט אחד על הבנות ועל אלון שנראים מבסוטים בהחלט, וכל הספקות נמוגים.

11 במרס, 2008

יום לפני תחילת התוכנית. הלב שלי בתחתונים. פעם ראשונה שהבנתי מאיפה הביטוי הזה מגיע. סוג של התקף חרדה. הנשמה נמוגה מתוך הגוף, והקרקע נשמטת תחת הרגליים. אבל אני אומרת לעצמי: תרגיעי, את הולכת ליהנות. לאלון לא דאגתי. הוא יודע ליהנות מכל מצב. הוא מהטיפוסים השורדים שידעו כמה חוויות לא קלות בחיים, וצמחו מתוכן לאנשים שיודעים להוקיר כל דקה בחיים.

שבע טבעות

את הבנות הכנו למשחק בן שבוע ימים. אימא תיסע לשבוע ובמקומה תבוא אישה אחרת, אנחנו לא יודעים איך היא בדיוק תיראה ואיך קוראים לה, אולי יהיה לה שיער חלק, אולי מתולתל, אולי קצר, אולי ארוך, אבל מה שבטוח שהיא תטפל בכן יפה, יפה ואבא יעזור לה כל הזמן, וכשאבא לא יוכל אז דודה סיגל תבוא. כל ילדה קיבלה שבע טבעות צבעוניות, טבעת לכל יום. כל יום שעובר אבא יענוד לכן טבעת, כשיהיו לכן שבע טבעות - זה אומר שאימא חוזרת! מכתבי חיזוק נשמרו בקובץ מיוחד שנפתח לצורך המשימה, ונראה שהכול היה מוכן לקראת האתגר המשפחתי.

ליתר ביטחון, אני משביעה גם את אלון וגם את סיגל, שאם חלילה נראה שהבנות לא מסתדרות, מיד מבטלים הכול. זה היה התנאי היחיד שהתניתי מול אלון ומול ההפקה. שלום הבנות קודם לאימא מחליפה.

12 במרס, 2008 - הגיע היום

בבוקר נתתי לשלוש את הטבעות. ואז בבת אחת הבית התמלא בהמון אנשים. למרות שדרשתי שהצוות יכיל רק נשים, בגלל הבנות, מופיע בכל זאת גבר אחד. מסתבר שזה הצלם. אני תופסת איתו כמה מילים. הוא עובר את המבחן. הלחלוחית בעיניו מדביקה אותי. גם הוא השאיר מאחור שתי בנות צעירות שיצפו לו כל השבוע עד שיחזור. אני מוחה את זווית העין שלי. שומרת כוחות נפש לפרידה. פתאום זה קורה מהר מדי. "צריך לנסוע", מודיעה לי מישהי מהצוות. רגע, קוראת לבנות ולא מוצאת את המילים הנכונות. גם לא ממש רוצה למצוא. שולה מתוכי משפט פרידה, שמשתנק בתוך דמעות חנוקות, בכלל לא דומה למה שתכננתי, אחר כך בטלוויזיה נשמעתי לעצמי די רגועה. המצלמה לא קלטה את רסיסי ביטחוני מתפרקים לשברירי צער הפרידה.

המפיקה מאיצה בי לצאת לדרך, חיבוק לאלון, עוד חיבוק לילדות בחוץ, נפנוף מהאוטו. וזהו. נגמר. עכשיו זה יוצא לדרך. אני יושבת מכווצת לי בפינה האחורית של האוטו. הלב שלי קצת מיובש, אבל המשוש החברתי שלי חייב להמשיך לתפקד. הנהג הוא בחור צעיר מהצוות, אני מנהלת איתו שיחה קלה. אין לי מושג לאן נוסעים. אסור לו לגלות לי. זה מצב לא מוכר. לקחו את ההגה מבין הידיים שלי. אני רואה את הנוף הגלילי חולף ביעף, ומתמלאת בתחושה של אושר חדש ומחשבה פרועה על הריגוש של הפתעה אחת גדולה. חדרי הלב מתרחבים מחדש, אני נשענת לאחור ומתחילה להרפות.

הדרך לשם

נוסעים בכביש 6, אולי אילת? אני מתה על אילת, איזו אימא מצאו לי להחלפה? אימא עקרת בית כזו, בשלנית, שזה אומר שיהיה עליי לעמוד כל היום במטבח ולבשל, כמו שתמיד חלמתי באחד מעשרות החלומות שלי על אימהות. אולי נוסעים בכלל לווילה בהרצליה פיתוח, לחוות שבוע במשפחה של מיליונרים, להשתעמם בלתת הוראות למשרתים וללמד את הילדים הצפונבונים, איך לעשות בלגנים בחצר הבית? מה עוד יכול להיות? או נורא מסודרים, או נורא עשירים, או נורא עקרת בית, כל ההפכים שלי.

אחר כך הגענו לאזור תעשייה מפויח, רוחי נופלת, אני מתנערת מהתסריטים הפנימיים, כשהבמאי מכניס אותי כבר לתוך ההצגה. ושואל מה אני חושבת על מה שאני רואה.

השלטים מכוונים לאשדוד. הי, איזו מן חכמה זו, אני הרי תל אביבית, ים תיכון לא זר לי וגם לא הלחות שלו, רק לא בית קומות, כמה בניינים יש בעיר הזו? יותר מדי קווים ישרים. מה אני עושה פה? נכנסים לרחוב קטן. עוצרים. הגענו. מן קומפלקס כזה, ספק בניין נמוך, ספק בתים פרטיים. לא מוכר משום מקום. בדיעבד אני לומדת מהטלוויזיה, שמדובר בשכונת יוקרה אשדודית, וקוראים למבנה הזה בתי גן.

לפי החוקים אני צריכה עכשיו להיפרד מכל מה שקושר אותי לחיי הקודמים - מוסרת את הארנק, מוסרת את הטלפון הנייד. אחת התגלויות המסעירות במהלך השבוע תהיה השחרור מצלצול הפלאפון. גאולה.

המפגש

הנה אני הולכת לפגוש את הללו, שאימא שלהם ברגעים אלה פוגשת את בנותיי. המחשבה הזו טורפת לרגע את נפשי. אני מיד סוגרת את החרך המאיים. אסור לי לרגע לחשוב על הילדות. חזרה לסצנה שלי. וכשאני נכנסת לתוך הבית, המצלמה כבר עוקבת אחרי.

הבית הזר מסודר, ובעל קישוטים משונים, טפט עם עיטורים כסופים, מין מנורה שמחוברת למפל מים קטן. רגע למטבח, קטן ונעים, ושלא כמו אצלנו מכיל את כל המכשירים הנדרשים. שם אני מרגישה יותר מחוברת. במקרר יש אוכל די רגיל, אולי טיפה דיאטטי מדי. וזה בניגוד לסלון הגדול והמרווח, שבו אני לפתע מעט בודדה ועצובה. במהלך הסיור אני נדרשת לעבור על עשרת הדיברות ועל טאבו מושרש, שלא להיכנס לטריטוריה של אחרים. כאן אני דווקא צריכה לפתוח דלתות ולחטט בארונות שאינם שלי. תוך כדי פתיחת הדלתות של הארונות האסורים אני פותחת מגירה פנימית משחררת: אולי לא נוח, אבל גם קצת מהנה באופן מוזר ומציצני. עולם אחר, בגדים מקופלים למשעי בארונות הילדים, המיטות מסודרות. נזכרת בזהבה ובשלושת הדובים וממשיכה הלאה. הכינו יפה את הבית לאורחת. על הדלת של אחד החדרים תלויה תמונה ענקית של נערה יפה, אקזוטית משהו, "בר הגדולה" כתוב.

אני מאתרת אלבום תמונות, מתיישבת בזהירות על הספה המסודרת, מוצאת שם אנשים מאוד מהודרים בלבושם, האימא מזכירה את ריטה, לבושה במין בגד של רקדנית. אני מיד נלחצת, רקדנית זה אחד הדברים הבודדים שיכולים לערער את תחושת הביטחון שלי, כי זה חלום שלא התגשם. האבא נראה מרשים, קשוח משהו. הילדים מטופחים ויפים. הגעתי לממלכת היופי. מולכת בו פיה ולה שלושה ילדים טובים. על הבעל עוד אין לי מה לומר - בין קשוח למפחיד. רק לא שטחיים, אני מתפללת ביני לבין עצמי, רק לא רדודים. אני שומעת את עצמי שיפוטית ונגעלת מעצמי. מתנערת. חוזרת למאמץ להיות דף חלק.

רגע אחרי שמשפחתי המוחלפת נכנסת, קיבלתי את הגורל המשותף שבחרנו בו יחד משני קצוות הארץ. ברגע ששלומי, בעלי המוחלף, זורק משפט, אני כבר קולטת שהולך להיות פה שמח. לבן אדם יש חוש הומור. ציניות מעודנת. וזה התבלין המרכזי שאני זקוקה לו כדי לטוות קורי אחווה. הילדים מתבוננים בי בחוסר נוחות. אני חייבת לשדר נינוחות. אני חייבת להיות אני. זה הדבר היחיד שיפשיר את הקרח. אני שואלת אותם לשמותיהם, הם מתעניינים לאן שלחו את אימא שלהם, כששומעים שהיא נלקחה לקיבוץ הם ספק מתלהבים ספק נלחצים. שלומי אומר שמילנה נורא אוהבת טבע, והיא בטח תתלהב מהקיבוץ. בטוח תתלהב משלוש ילדות קטנות.

טוב, אז מה בעצם אנחנו עושים פה? בר, בת ה-13, מצילה את המצב. היא אומרת שהיא רעבה. יופי, הזדמנות להתחיל לטפל בילדים המוחלפים שלי. מכינה ארוחת צהריים. אוכלים ביחד, מפטפטים. אחר כך אני שומעת משלומי שהוא עובד בנמל אשדוד, קצת מרחמת עליו, לעבוד בנמל זה בטח קשה והמשכורות בטח לא משהו. עמית הקטן נורא רוצה להראות לי את הג'יפ החדש של אימא, זה קצת לא מעניין אותי, משעשע משהו. שלומי מציל את המצב ומסביר לעמית, שדברים כאלה לא ממש מעניינים את הקיבוצניקים. כמה שהוא טעה. למרות שלגבי הקיבוצניקית המסוימת הזו, הוא מאוד צדק. הם מראים לי את החדר שבו אישן, זה החדר של עמית ואלעד, אני במיטה של עמית והמפיקה במיטה של אלעד. היא תהיה לצדי לאורך כל הדרך. תשמור עליי לטוב ולרע. עמית ואלעד ישנים במיטה עם אבא. השעה כבר מתקרבת לעשר בלילה, הילדים כבר במיטות והבמאי מבקש ממני להתארגן. ללבוש בגדי ספורט. יחסית לבני הממלכה החדשה שלי, כל הבגדים שלי יתאימו להגדרה "ספורטיבי". לוקחים אותי לעשות קצת כושר במכון. בכניסה בגדי ספורט מעוצבים שמזכירים לי את תקופת הנעורים. כמה אהבתי בגדי בלט. מעניין אם האימא המחליפה מתלבשת בכאלה.

במהלך השעתיים אני די משקיעה. סוף סוף רצה ולא אחרי ילדות, מחזקת שרירי ידיים ולא בגלל שזהר הקטנה עליהן. יש שם המון הליכונים. לכל הליכון מודבקת טלוויזיה קטנה. זה עושה לי סחרחורת, אני תוהה איך המכון הזה, שיש לו חלון עצום המשקיף אל הים, בחר להסתיר את המשאב הזה בעזרת עשרות מסכי טלוויזיה מרצדים.

בלילה אף ילדה לא העירה אותי בלילה, אני בחופשה אמיתית.

13 במרס, 2008 - קניות ובישול

את היום השני מתחילים בכוסות שוקו, כמעט כמו בבית, הילדים די לחוצים, אלעד כבר עומד מוכן עם התיק על הגב חצי שעה לפני הזמן, אני דווקא מרגישה מאוד נינוחה, אחר כך אני אאחר להביא את הילדים לבית הספר. כמו בחיים האמיתיים שלי.

ההחלפה לא ממש מושלמת. אני לא מחליפה אותה בעבודה (אחראית על תחום הבגרויות בתיכון עירוני), מתפנקת בעוד קצת כושר, בספא במסג', אולי כל העניין זה בכלל סוג של הפתעה ליום הולדת שלי? אבל יום ההולדת רק ביוני. ממשיכים לבלות. שלומי לוקח אותי לקניות בסופר. הוא ממלא עגלה. מוכן גם לקנות מוצרים שאני מציעה, כדי שאוכל להתקין תבשילים שאני אוהבת כמו ביצה בקן, עוגת מקרר או פירה בצל.

אבל כשהילדים חוזרים מבית הספר, אני קולטת מצוקה באוויר. לוקח לי שתי דקות להבין שמדובר ברעב. אימא צריכה להכין ארוחת צהרים. אין ארוחה בבית הספר. אני מאוד נבוכה, ילד רעב זו ממש הפרת חוזה כלפי האימא האחרת. הארוחה נעשית במהירות, ואחריה כל אחד נמוג לחדרו. קצת בודד לי. הבית נורא שקט. אני מנסה לבדוק אולי מישהו צריך אותי, רואה שאלעד מכין שיעורי בית, מציעה את עזרתי, הוא מסכים, אני מאושרת.

14 במרס, 2008 - מלתחה חדשה

עוד יום חלף, לא לפני שמריצים אותי שוב בחדר הכושר, למחרת מכינים אותי, שבצהריים יש לי פגישה עם הבת בר. בינה לביני, אגב, נרקמת בינתיים אהבה גדולה, היא ילדה מבריקה, דעתנית, יש לה מחשבה עצמאית, לא קל לה, גיל ההתבגרות, יש חיכוכים, אבל אני מצליחה להצחיק אותה. הרבה שעות של צחוק רשמנו במהלך השבוע הזה. אחר כך היא אומרת לי שמעולם לא צחקה כל כך הרבה. אנחנו הולכות יחד למרכז קניות. מסתבר שאני עומדת לצאת עם אבא שלומי בערב, והגרדרובה שלי לא מתאימה לסטנדרטים של אימא מילנה. אני מודדת כמעט את כל הבגדים בקניון, כל המכנסיים נמוכי גזרה, צמודים מדי, מציקים. החולצות צמודות, קצרות, מחשופים עמוקים. אפילו נעלי עקב אני נדרשת לקנות. בפעם הראשונה בחיי אני חושבת. זה כל כך לא נוח. בסוף הערב כבר הלכתי יחפה. יש גבול לסד העינויים. דווקא הבנות הפרטיות שלי, הרחק בעמיעד, לא ממש חשבו כמוני, כשראו את שלל נעלי העקב של אימא מילנה, ומיד פרצו בתצוגת אופנה לאורך הסלון.

בערב, כשיצאנו לקפה ומשם לפאב, נשארתי צמודה למעיל שבר השאילה לי. במקום ערב רומנטי דיווחתי לעצמי על חוויה אנתרופולוגית. הפאב האחרון שבו הייתי ראה אותי בגיל 25, עם אלון בעמיעד. עכשיו שנינו מציגים למצלמה איזה יחד, אבל שלומי מדבר עם אחרים, ואני במין לבד כזה. בינתיים, התחלתי לחשוב על החוקים החדשים שאצטרך להכניס בבית המחליף שלי, ואני לא כל כך רואה מה בדיוק. מנקודת הראות שלי, הכול בסדר גמור עם משפחת ראובן. הכול מתנהל בשקט ובסדר מופתי. נכון שקצת משעמם לי, חסרה לי מאוד המולת הילדות, אבל זה לא קידם אותי במיוחד לקראת בניית החוקים החדשים.

15 במרס, 2008 - החלפת החוקים

זהו זה. מכינים את הבית לקראת החלפת החוקים. הצלחתי לתת כיוון וההפקה הביאה מה שביקשתי - שני פופים רכים, שולחן נמוך וחומרי יצירה, מחצלות לסלון. ככיסוי לספה מצאתי כמה סדינים בארון בעלי צבע עז. אני מזיזה להם טיפה ומאוד בזהירות את הרהיטים, מעמידה בזוויות אלכסוניות, את הטלוויזיה הופכת כך שלא תתפוס את מרכז הבימה. השולחן עם הצבעים והמכחולים לא מספיק ידידותי כמו שציפיתי, אבל הוא יעשה את העבודה שלו. מכינה פינת יצירה בסלון. וגם פינת שאנטי. והכי חשוב - מסדרת תמונות של המשפחה שמצאתי מילדות עד בגרות על לוח שעם ותולה על הקיר, כאן ממלכת המשפחה המאוחדת.

אני כותבת את החוקים: כשנכנסים לבית מורידים נעליים ובגדים צמודים ועוברים להופעה נוחה. מרפים את השערות, רצוי להיות קצת יחפים, שכפות הרגלים ייגעו ברצפה, עדיף גם באדמה. את זה נשיג בטיול על שפת הים, ששלומי יעשה מדי שבוע לבד או עם אחד הילדים. עם מילנה אני מבינה שהוא מבלה מספיק. אני רוצה שכל ילד יביא משהו מהחדר שלו וישים בסלון, שתהיה תחושה של חדר משפחתי ולא של מוזיאון. אני גם מבקשת מההפקה שניקח אותם לקנות ספרים. כל ילד בוחר לעצמו ספר, אני נותנת קצת עצות, הספר על האריה הרעמתן מאוד מתאים מבחינתי. גם שלומי מקבל ספר, הדרמה של הילד המחונן. אני רק אימא לשבוע, אבל אם הייתי שם לידה הייתי רוצה שבר תאהב את עצמה כמו שהיא, בלי הפרדות בינה ובין הסביבה ובלי אמצעי תיווך כמו איפור וכדומה. שהחיבור לעולם סביבה יהיה מיידי, גם דרך החומרים הכי מיידיים, אז אני קונה לה שרוואל, סמל החופש והחירות להיות נוחים. לקראת הפרידה היא מפתיעה אותי, ומחליטה להפסיק לשים איפור. אני פחות שמה לזה לב, כי כבר ראיתי אותה כפי שהיא פנימה, אבל מציינת לעצמי שזה מאוד סמלי בעצם. לא צריכה לשים מסכות. לאלעד, שחי כל העת בלרצות את אבא, אני מתקשה למצוא תשובות, אפילו סמליות, במסגרת הקצרה של אימא מחליפה. אני משתדלת להקשיב לו ולדלות את רצונותיו וללכת איתם. לחזק אותו בכל פעם שהוא מדבר על תחושת לב שלו, צורך או רצון. עמית שמח בחלקו. הוא מתחבר בלי שום קושי לשמחת החיים שאני טווה בחוקים החדשים. הוא ישר מביא את הקלפים שלו לסלון ומלמד אותי לשחק בהם.

בית מחודש

כשהמשפחה נכנסת, והבית מסודר בצבעים חיים ובדים רכים, הם, כך נראה לי, לא יודעים מה בדיוק לחשוב. השינויים לא קיצוניים לטעמי, רק הכנסתי קצת צבע הביתה. תרתי משמע.

אחר כך בר אומרת לי שהם קצת התאכזבו, ציפו לחוקים יותר נוקשים. יותר מאתגרים אולי.

אנחנו נכנסים לפעולה, מציירים בצבעי ידיים, הילדים מתלהבים, מתחילים להעלות צבע בלחיים, טבעי. ואז שלומי מצטרף, בהתחלה כאילו לעזור עם הצבע, אבל אז הוא בוחר להתנסות. זה מאוד מרגש אותי פנימה. אני קצת מופתעת. תוהה אם מישהו מההפקה דחף אותו לכדי מעשה. אחר כך הוא יספר שהיה לו באמת מאוד כיף. את הציורים שמים לייבוש בגינה. אני רוצה לנקות את הרצפה. אני אורחת פה. ההפקה מזכירה לי שאני עכשיו בסגנון של עצמי. לא מנקה על כל צעד וכתם.

16 במרס, 2008 - טיול בדיונות

אני מכינה את שלומי לכך שאני רוצה לתת לילדים יום חופש מהמסגרות ולקחת אותם לטיול. הוא לא מתנגד נחרצות. הילדים ספק מתלהבים. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מאוחרת. מתנהלים בעצלתיים. אני רואה שהזמן רץ ועוד לא יצאנו. מזדרזים לצאת. מחליטה להשאיר את הכלים המלוכלכים לאחר כך. שלומי בדיוק מגיע, אני מרגיעה אותו שכשאחזור אטפל בכלים. כבר קלטתי שהדברים האלה מלחיצים אותו. הבעיה שהוא חזר ממשמרת, הוא יבלה אחר כך בבית המבולגן שעות ארוכות. זה יהיה קשה. כשאנחנו חוזרים מהדיונות הוא מאוד טעון. בכעס מרוסן הוא שוטח כלפי טענותיו. מסביר שהוא לא יכול יותר. הכלים המלוכלכים והכתם על הרצפה גורמים לו להרגיש שהוא מאבד שליטה על החיים שלו. הוא לא מתבדח, אני מבינה שלא. אני נפגעת. הוא אפילו לא שואל איך היה לנו בטיול. הטיול חסר משמעות עבורו כרגע. מאוכזבת שהבלגן הופך למרכז העניינים. בודקת איתו אם הוא לא יכול באיזה שהוא אופן להכיל את הכתם ולהישאר בחיים. הוא לא. אני נאלצת לקטול את הכתם הצבעוני ולהחזיר את האפרוריות לרצפה.

17 במרס, 2008 - דמיון מודרך

שלומי מקבל ממני שיעור יוגה, אחר כך אני עושה גם יוגה לילדים בתוך סלון שיש בו מזרונים והרבה בדים צבעוניים. כותבת מערך שמחבר את הגוף לטבע. מטפטפת תובנות המקרבות אותם יותר לטבעי ופחות לחומרי. הילדים מקסימים. נסחפים אל תוך הקסם. אחר כך אני מרדימה את עמית בדמיון מודרך. כשאני מסיימת יש סביבי דממה. שלומי שחזה כל העת מהצד בקושי קם מהספה, אומר שגם הוא כמעט נרדם. הוא מאוד מוקיר תודה. אווירה של רוגע ורוך ממלאת את הבית. נדמה לי שהילדים נשארו אותו לילה לישון בסלון.

18 במרס, 2008 - לקראת פרידה

קיבלנו קצת זמן חופשי. בר ואני מטיילות בחלקים הפחות יוקרתיים של העיר. ריח של שוק באוויר. בר לא אוהבת. אני מנסה להראות לה את הקסם הטמון באזור הזה. היא מתקשה לראות איזה טוב יצמח לה מזה. אני מבינה שהיא מרגישה כמו צמח בר ומסיימת את הטיול הזה. יש גם מקומות כאלה בעיר. ושם דווקא יש סיכוי למצוא שרוואל.

ערב - אנחנו מתכוננים לפרידה. אני מתקשה להאמין שהכול הולך להיגמר. עבר נורא לאט. נורא מהר. אני מרגישה נורא מחוברת למשפחה שאימצתי. מחר, כשיחזרו מבית הספר והגן כבר יפגשו את אימא שלהם ונורא ישמחו. אני נדהמת לגלות כי זה צובט אותי פנימה. המטפלת שבי שואלת אותי בעידוד מהו הקשר הזה שנלקח ממני ועל מה אני מצרה. נוצר סוג של קשר אחר.

ומחר אני חוזרת הביתה.

לפני שבוע

אנחנו בתל אביב, בבוקר הופענו בתוכנית הבוקר של קשת, ונשארנו לראות עם המשפחה שלי בתל אביב את הפרק, שלו המתנו כל כך הרבה זמן. שנה וחצי מאז הצילומים, עם ישראל ואנחנו נראה אותנו יחדיו בפעם הראשונה.

כשהתבוננתי בפרק המשודר ושבתי וחזרתי לצפות בו, נבנתה בי מחדש אותה תחושה שצמחה בתוכי במהלך השבוע ההוא. על רקע תפאורה מאוד לא מוכרת ומאוד שונה ממני, כל התכונות המובנות מאליהן שלי וההתנהגויות הצרופות בתוכי כל חיי קיבלו מקום מוגדר. בעל משמעות. המובן מאליו, שנבלע בדרך כלל בשלל ביקורת עצמית, הופיע בכל מילה שלי, בכל מחווה קטנה; ההתנהלות המקרית שלי, כביכול, הפכה להיות דרך, וראיתי באופן כל כך ברור את העצמי החמקמק הזה. המשפחה שלי, החינוך שאני נותנת, ההחלטות, הבחירות אינן מקריות; זיהיתי את הקו שהוא שלי והייתי גאה בו. פגשתי את עצמי והבנתי שהחמקמק הזה, שלא ידעתי לתת לו שם מדויק עד היום, זו אני.

עורך הבלוג