דפנה חלפי, אם לשני ילדים עם בעיות תקשורת, חוותה ילדות קשה בבית הוריה. למרות שהמשפחה חיה בעת ילדותה בקיבוץ, הסביבה מיעטה לדעת על המתרחש וכשלה לסייע לה. היום היא מצאה דרך משל עצמה ואף שאינה מקובלת על אחרים - זו הדרך שלה בסיפור הזה מככבת גיבורה, שנראית כמו פיה ולפרנסתה היא בוראת את המכשפות הכי אנושיות בעולם. חייה יכלו לשמש כבסיס לדרמה קשה, יש בהם את כל החומרים מהם מורכבות טרגדיות אנושיות: קליטה טראומטית בחברת הילדים בקיבוץ אליו הצטרפה משפחתה כשהייתה בת 6, הזנחה רגשית, אלימות מכל הסוגים, דחייה של הבית, דחייה של החברה ולקינוח, כשכמעט באה אל השלווה והביאה לעולם 2 ילדים, אובחנו שניהם, בשלב די מוקדם, כבעלי צרכים מיוחדים. ילדים אוטיסטים ידועים בכינויים "ילדי הפיות". פעם אמרו שזה מכיוון שהם ילדים יפים במיוחד, אחר כך דיברו על כשרונות מופלאים שמגלים חלק מהם. דפנה חלפי, 32, כיום תושבת קיבוץ שמיר, אם לבן אוטיסט ובת המתמודדת עם קשיי התפתחות אחרים, חושבת שהכינוי צמח בצדק, משום שילדים כאלה מחוברים לעולמות אחרים. לא ברור בדיוק מה מקור הכינוי הזה, אבל מה שברור זה שבאופן די לא מקרי, ביער הפרטי של דפנה יש מספיק יצורים שישמרו על ילדי הפיות הפרטיים שלה. חלפי נראית כמו נערה צעירה. היא קטנת גוף, שערותיה פלומה בהירה ורכה, עיניה הגדולות מאופרות קלות, חיוכה תמים ומבויש, דיבורה שקט ונעים. כשהיא שוטחת את סיפורה, קשה לחבר בין השקט שהיא מקרינה לתרחישים שליוו אותה לאורך חייה. "אני באה ממשפחה של אמנים, סבא וסבתא היו אמני בובות - מריונטות, בובות סמרטוטים. אני זוכרת עצמי כילדה, יושבת שעות בסטודיו שלהם בקריית האמנים בצפת, מתבוננת בהם במלאכת היצירה. מעולם לא למדתי אמנות באופן מסודר, אבל זה תמיד היה מקור לנחמה עבורי. עם לידתה של בתי הבכורה לפני 8 וחצי שנים, נולדה גם המכשפה הראשונה. רק אחרי שיצרתי כמה מכשפות, הבנתי את הקשר שלהן לחיי". אגרופוביה בתחילה, כשנולדה בכורתה, לא היה ניכר כי ישנה בעיה כלשהי, אך עם התפתחותה שמו לב הוריה כי משהו אינו תקין. משך שנתיים הרופאים לא קיבלו את דעת ההורים. אך כשהגיעה הפעוטה לגיל שנתיים, הודו הגופים הרפואיים כי הילדה אכן סובלת מבעיה בהתפתחות. רק בגיל 5, בזכות התערבות של קלינאית תקשורת, החלה הילדה לדבר. כיום היא משתלבת בבית ספר רגיל, נעזרת בסייעת שלצדה. "השנתיים הראשונות היו קשות מנשוא. כל האנרגיות שלנו התנקזו לטובת הילדה, הזוגיות שלנו התפרקה, התגרשנו ובעלי נסע לחו"ל. נשארתי לבד עם הילדה, ואז הרגשתי שאני לא מסוגלת לצאת מהבית. לא הייתי מסוגלת לדבר עם אנשים, פחדתי אפילו לענות לטלפון, לא הבנתי מה קורה לי. עברתי משבר נוראי". הסתבר שחלפי לקתה באגרופוביה (חרדה ממקומות פתוחים) וכן מחרדה חברתית, הגורמת לקשיים בתקשורת עם הסביבה. "למזלי הרופאים עלו על זה די מהר ורשמו לי תרופה שהצילה את חיי. חשוב לי שאנשים ידעו שאפשר לצאת ממצבים כאלה שנראים כל כך קשים. חזרתי לתפקד, להיות בקשר עם הסביבה, וכמובן לתפקד כאימא". כאשר בעלה לשעבר חזר מחו"ל, הם החליטו לנסות לשקם את הזוגיות ביניהם. בתוך כך החליטו להביא ילד נוסף לעולם, וחמש וחצי שנים לאחר לידת בתם נולד בנם. לחרדתם, מהר מאוד הרגישו שגם התקשורת עם התינוק החדש איננה נורמלית. ההורים המודאגים ולמודי הניסיון, החליטו שהם לא מסתובבים בין הרופאים השונים והלכו היישר לרופאה מומחית. "הרופאה אישרה את חששותינו הכבדים. הילד אובחן כסובל מבעיות חמורות בתקשורת, אוטיסט. הקשיים בהם היינו נתונים עד אז הוכפלו. היינו כעת 24 שעות ביממה מכוונים להציל את חייהם של שני ילדינו". הזוגיות שלהם לא הצליחה להחזיק מעמד, אבל הם לקחו החלטה מכרעת - הם נשארו לחיות באותו בית בכדי להקטין עד כמה שאפשר את הקשיים אליהם חשופים הילדים. פרודים בבית משותף "למרות שאנחנו פרודים, אנחנו מנהלים בית משותף. חשוב לנו שלילדים יהיה את שנינו לידם וכן אחד את השני. זה לא פשוט, אבל זה הפתרון הכי טוב שיכולנו ליצור לטובתם. אני ובעלי לשעבר עדיין חברים טובים, אוהבים אחד את השני, סומכים זה על זה. לצערנו המציאות הביאה לכך שהזוגיות שלנו הסתיימה. מזל שבעניין הזה שנינו חשבנו אותו דבר, בתוך המציאות הבלתי נורמלית בה אנו חיים זה נראה לשנינו הפתרון הכי נורמלי שיכול להיות". ואיך הסביבה מקבלת את זה? "יכול להיות שמהצד זה נראה לאנשים משונה, בעיקר כשלא בדיוק מכירים את עולמנו, אבל כמו שאף אחד לא יכול להבין מה זה לחיות בתוך מציאות כמו שלנו, כך אינו יכול לרדת לחקר הטעם של החלטותינו. כל אחד ימשיך לחיות את חייו הכי טוב שהוא יכול וגם אנחנו. במקרה שלנו מאוד נכון לומר - זר לא יבין זאת". חלפי מספרת כי היא מקבלת את השונות של ילדיה באופן טבעי. "כנראה בגלל שאני עצמי הייתי שונה כל חיי, היה לי טבעי שנולדו לי ילדים מיוחדים. תמיד התחברתי לחלשים בחברה, למיוחדים, לשונים, לא היו לי ציפיות ואין לי בעיה לקבל אותם כמו שהם". זה לא אומר שההתמודדות עם שני ילדים בעלי צרכים מיוחדים היא פשוטה. "בבוקר הילדים נוסעים למסגרות החינוכיות ומשעה שלוש אנחנו אתם. הילד, בן השלוש היום, נעזר אחר הצוהריים ברכיבה טיפולית בקיבוץ עמיר. אין ספק שההתמודדות היומיומית מאוד קשה ושוחקת, במיוחד שאין לי שום עזרה מבחוץ". סודות אפלים אחת הסיבות להיעדר עזרה מבחוץ הוא הנתק מהוריה ומהקיבוץ בו גדלה. חלפי מספרת על ילדות קשה: בגיל 6 עברה עם הוריה לחיות בקיבוץ (לא קיבוץ שמיר). זו הייתה תחנה אחרונה בנדודים רבים שעברה המשפחה עד אז (ובינתיים הוריה כבר עזבו את הקיבוץ). ההורים, אנשים משכילים, בעלי מקצועות חופשיים, מצאו את מקומם בקיבוץ ודפנה הילדה נכנסה למסכת של סבל ואומללות. "בבית הייתה הרבה אלימות. הייתי ילדה מופנמת ומפוחדת, המשפחה לא היוותה מקום לנחמה, לא היה טוב בבית, אבל כל מה שהתרחש שם - המכות, ההשפלות - נותר בגדר סוד". ומה עם אחייך ואחותך? "גם הם חטפו פה ושם, אבל אני הייתי המושא העיקרי להתקפות הזעם. כנראה שמשהו בי שידר חולשה, כאילו אפשרתי את זה". בניסיון לשחזר, מספרים חברי קיבוץ כי ידעו על קשיים במשפחה, אך אף אחד לא ידע כי קיימת אלימות כלפי דפנה. הסוד, כפי הנראה, נשמר היטב. אחת החברות מספרת כי כל ילדי המשפחה הפגינו קשיים מסוגים שונים, אך מעולם לא דובר, לפחות בשבילי הקיבוץ, על אלימות כלפי דפנה. במקביל, בכיתה, היה ילד אחד, היא מספרת, אלים במיוחד, שמדי יום הפליא בה את מכותיו. "מהיום שהגעתי לקיבוץ ועד גיל 15, כל יום הייתי חוטפת ממנו מכות נוראיות. הוא ממש נהנה מהאלימות. הוא היה אמור להיות בחינוך מיוחד, אבל הוריו רצו שישולב בכיתה הרגילה והקיבוץ הסכים, כי זו הייתה משפחה מאוד מקובלת בקיבוץ. במקרה הטוב היה מרביץ לי, במקרה היותר גרוע היה חובט בי עם מוטות ברזל, בלי שום רחמים. בהתחלה הייתי מתלוננת כנגדו, אחר כך ראיתי שאין מה לעשות, זה לא הועיל בכלום. המפלט שלי היו החיות - מהר מאוד הגעתי לעבוד עם החיות בקיבוץ, באורווה". חלק מהחברים עימם שוחחנו זוכרים כי דפנה לא הייתה היחידה שסבלה את נחת זרועו של אותו נער, אך אינם יודעים לענות האם וכיצד ניסתה המערכת לשמור על המותקפים מפניו. בגיל הנעורים מצבה של דפנה הלך והחמיר. בהיותה בת 14 נשרה מבית הספר, והחלה לעבוד בבקרים בבתי הילדים שבקיבוץ ואחר הצוהריים באורווה. באותה תקופה פיתחה אנורקסיה (הרעבה עצמית) וכאשר עברה להתגורר בנעורים החלה לסבול מאלימות מסוג חדש. לשבור את מסך השתיקה "כאשר עברתי לגור בנעורים, התחילו הטרדות מיניות מצד נערים. גם חברי קיבוץ מבוגרים היו פורצים אלי לחדר, כופים עלי יחסי מין, נטפלים אלי באורווה. יום אחד, בגיל 15, ברחתי מבחור שרצה לתקוף אותי. הגעתי בשעת ערב נסערת לבית הורי. הם לא הבינו מה קורה וביקשו שאחזור לנעורים". היא מספרת כי בשלב זה הבינה שהיא חייבת לשבור את מסך השתיקה. היא סיפרה להוריה על קבוצת נערים שתוקפת אותה פיזית ומינית וביקשה את עזרתם. ההורים פנו למזכירות הקיבוץ, בקיבוץ ביקשו מההורים שלא יפנו למשטרה, ובתמורה התחייבו כי הנערים יתנצלו בפני דפנה. הנערים התנצלו אך זה לא מנע בעדם לתלות על דלתה שלט עם איום לרצוח אותה. הם דאגו למרוח על השלט דם טרי, להמחשת איומם. "לא היה לי בית, המקום הכי מוגן עבורי הייתה האורווה. אבל האורווה, שהייתה מקום כינוס של כל נפלטי המסגרות - ילדים עבריינים, משתמשים בסמים, שותי אלכוהול - לא הייתה מקום מתאים לילדה להסתובב בו". דפנה אומרת שאפילו המזכיר לא העז להגיע לשם, ומדברת על איום מפחיד שהוקרן מהמקום ההוא. "הוא נחשב מחוץ לתחום. אבל שם היה המקלט שלי, היו שעות שהייתי חייבת מקום להימלט אליו, הייתי מוצאת עצמי מצטנפת לצד הסוסה שאהבתי, מחכה עד יעבור זעם". עד היום היא מוצאת נחמה בבעלי החיים. "אני מגדלת 7 כלבים וגם סוסה. את הימים אני מחלקת בעבודה בחווה הטיפולית בקיבוץ עמיר, בהתנדבות, וביצירת בובות". אחת מנשות החינוך באותה תקופה שנשאלה על העניין אומרת כי למערכת החינוך לא הגיעו תלונות מצד דפנה והיא אינה זוכרת דבר מכל אלה, אך מציינת כי ידעו שדפנה מתנהגת התנהגות מינית "לא מתאימה לגילה" כדבריה, ולכן ביקשו להוציאה מהלינה בבית הנעורים, אך לא עשו זאת לבסוף מסיבות שונות. ייתכן שכל הביוגרפיה הזאת היא היא שהובילה אותה אל אהבת החיות, אותן היא מעדיפה פעמים רבות על פני חברת האנשים. דפנה: "את האמון בבני אדם איבדתי מזמן, אי שם בימי הילדות. זה מתחיל בהורים שלא היו שם בשבילי, וממשיך בקיבוץ. כשהייתי זקוקה להגנה. לא הורי ולא ממלאי התפקידים בקיבוץ היוו כתובת. בסופו של דבר נערים שהיו צריכים להגיע למשטרה על פשעים שביצעו המשיכו לחיות את חייהם ואני הסתובבתי בקיבוץ, מפרנסת את שיחת היום, ילדה מוזנחת, בבגדים מרושלים, עם הראש מורכן בין הכתפיים, תמיד הרגשתי שאני היצור הכי חלש ומכוער בעולם". בשיחות עם חברי הקיבוץ הם זוכרים נערה שונה, אחרת, "עוף מוזר". עובדת אחרת במערכת החינוך באותה תקופה, מאשרת כי דפנה בילתה את רוב זמנה בעבודה עם החיות. "היא לא הייתה מחוברת למסגרת של הנעורים, אבל היא זכורה לי כנערה ישרה וישירה, ובמבט לאחור, עם המודעות של היום, אני יכולה בהחלט להאמין כי היא סבלה מאלימות ומאלימות מינית ובקיבוץ או שלא ידעו או שהעדיפו להתעלם, לטאטא מתחת לשטיח, כמו שהיה נהוג לצערי בימים ההם". אושר בגיל 18 התגייסה לצבא ומהר מאוד השתחררה על רקע של חוסר התאמה. "בצבא הרגשתי כאילו באתי מכוכב אחר. מלבד הדיסלקציה שהפריעה לי ביכולות הקריאה והכתיבה, לא ידעתי כלום. אוטובוסים, מדים, נעלים צבאיות, הכל היה כל כך מוזר. הרגשתי כמו איזה רובינזון קרוזו. שחררו אותי וחזרתי לקיבוץ לכמה חודשים לעבוד עם הסוסים". ואז היא מספרת כי נכנסה לחמש שנים של אושר. "פתאום מצאתי אהבה. 5 שנים חייתי עם בחור מקסים. עברתי לחיות אתו בקיבוץ שלו. זה עזר לי להתרחק מהעבר הקשה שלי, אבל הצלקות נותרו חקוקות בנפשי. אחרי חמש שנים הסתיים הקשר. זמן קצר לאחר מכן הכירה לי אחותי את מי שעתיד להיות בעלי ואבי ילדי". היא נישאה, ובגיל 23 ילדה את בתה הבכורה. זה השלב בו מתחילה דפנה ליצור מכשפות: היא מפסלת בחומר מיוחד, תופרת, מדביקה. כל מכשפה והמראה הייחודי שלה: גלימה, תכשיטים, לק על הציפורניים, כל מכשפה מקבלת את השם שלה ותאריך לידתה-ייצורה. לא בדיוק ברור לה למה, אבל היא מרגישה שזה עושה לה טוב. כשהיא רואה שהעניין רק הולך ומתפתח, היא מקימה עסק קטן. בשלב מסוים היא מתחילה ליצור גם קצת פיות, אבל רק פיות יער, עטויות בגדי טבע, לא מושלמות, אנושיות. "היום אני כבר יודעת שהמכשפות שלי הן המחאה שלי. הן באות לומר שחשוב לדעת לאהוב את האחר, את השונה, את המוזר. במיוחד היום, כשמלמדים את הבנות שהן צריכות להיות כמו דוגמניות, והרי אין דוגמניות מכוערות, גם אין בובות מכוערות. למכור בובות מכוערות זה לא מקובל, זה לא פשוט. אני מרגישה שאני יוצרת את האנטיתזה לברביות ולברציות". דרך הבובות את מגלה שהרבה אנשים מתחברים למהות שלך? "כן, אני חושבת שזה שהן כל כך אנושיות גורם להן להוות משהו מאוד מנחם. אני עושה אותן שמנות, עקומות, לכל אחת יש מקום. צוחקים על נשים שהן מכשפות, שיש להן מצבי רוח, שהן רעות. אני אומרת - טוב מאוד, למה שלא יהיו לנו מצבי רוח? אני נגד 'תהיי יפה ותשתקי', מותר לנשים להיות גם עצבניות. גם זיקנה שנחשבת לא באופנה, בשבילי יש בה המון יופי. זה תענוג לפסל בובה זקנה - הקמטים, הרכות. בשמיר הייתי בקשר עם אישה זקנה, היא הייתה הסנדלרית בקיבוץ וגם אמנית. היא נהגה לתת לי חומרים ליצירת המכשפות שלי, והיא הייתה בשבילי גם אחד המודלים למכשפות - אישה קטנה, עיני זכוכית תכולות, שקופות, שיער לבן, כפות ידיה וכפות רגליה היו קטנות, כמו של ילדה. לא מזמן היא נפטרה, גם היא הייתה מיצורי היער". כשאת אומרת "יצורי יער", למה את מתכוונת? "מבחינתי, המושג 'יצורי יער' הוא המחמאה הכי גדולה שיש. כי כמו המכשפות שאני עושה, גם האנשים האלה, שאולי נראים קצת אחרת, קצת שונים, כאשר מתקרבים אליהם ומגלים את הפנימיות שלהם, מגלים אנשים יפים, אנשים טובים עם לב זהב". לכינוי דומה זוכה מפיה גם מאיר מנחם (50), מנהל חוות הסוסים בקיבוץ עמיר. "גם הוא סוג של שדון, יצור יער, הוא אפילו לא יודע איזה נס עשה כשהקים את החווה הזו", היא אומרת עליו. מנחם, חבר עמיר, הקים את החווה בקיבוצו בשנת 1980. לפני כחמש שנים נפתחה האורווה גם לקהל הרחב והוא החל להפעיל אותה באופן מסחרי. בד בבד החל לקום פרויקט של קידום נוער לקיבוץ, בהנהלתו של יואב יעקובי, לנערים שנפלטו מכל המסגרות. היא הפכה להיות בית שני לאותם נערים. בנוסף רוכבים בה ילדים בעלי קשיים שונים - פיזיים, מנטליים ורגשיים - ועל כל העולם הזה מנצח מנחם ומגיש לנערים את הדרוש להם מנקודה של נתינה לא שיפוטית. דפנה מסכמת: "כל הורה שמגיע לכאן, מברך את אותם רגעים נדירים, בהם הוא יכול להרפות לרגע מהילד, לראותו מתחבר למרחבים המוגנים, לחיבוק של הטבע ולא להיות לחוץ מהסביבה שלא מקבלת, שנלחצת, שלא מותאמת. מאיר מנהל ממלכה קסומה שאני ושכמותי ברי מזל להשתייך אליה". ההיסטוריה האישית של דפנה חקוקה בתוכה. למחייתה היא בוחרת להוליד עוד ועוד יצורי יער ולפאר בהם את העולם. חלק גדול ממכשפותיה תלויות במסעדה, "קדרת המכשפה והחלבן". מסעדה ציורית ביישוב נמרוד שבצפון רמת הגולן. היא מספרת כי בדרום אמריקה מאמינים שמכשפה התלויה בבית, שומרת עליו ומטאטאה את כל האנרגיות השליליות החוצה. ובכלל, היא אומרת, בהרבה מקומות עושים למכשפות שם רע על לא עוול בכפן. אולי זו הסיבה שלמרות כל הרוע הנודף מסיפור חייה, היא מותירה במאזין תחושה של נועם, רוך וקלילות, אולי כמו שאמרה אחת מחברות קיבוצה לשעבר: "אני לא יודעת איך להתייחס אל הוצאת כל הסיפור הזה החוצה, זה מעורר בי רגשות מעורבים. את דפנה עצמה תמיד כיף לי לפגוש, יש בה משהו בבחורה הזו שממיס לבבות". |
רשומות
