אבנים ורומנטיקה - אידה ינאי וגסיה נון

רוני מ. האס

בשמלות פרחוניות, קלות, מעט מזיעות, מדברות אידה ינאי (94) וגסיה נון (90) על הכל: איך תפרו בגדים מבדי אוהלים, מה היה טעם הקפה של הערבים, על הפילוג ב-54', על איך שהצביעה גסיה בעד לינה משפחתית כי ראתה כמה זה חשוב לצעירים ועל איך שאידה טיפסה במלחמת השחרור להר סוסיתא, ועל כל שלושה צעדים שלה הגבר שלידה גמא צעד אחד. שיחה ליד הכנרת שמימיה רחקו הרבה במשך השנים אבל נשארה עוד הבריזה של שעת אחר הצוהריים אידה ינאי, 94, וגסיה נון, 90, הן מוותיקות עין גב. גרות בשכנות, זו לצד זו והכנרת ממול. אידה ותיקת היישוב, עדיין קמה כל בוקר והולכת לעבוד במחסן הבגדים, לקפל כביסת ילדים. גסיה מטפלת בבעל ומעסיקה עצמה בדברים שונים. הבתים בהן הן חיות, יושבים על שפת הכנרת. היום הכנרת קצת רחוקה, ב-69 היא הצליחה לשטוף את הבתים והדיירים נאלצו לגלות משך 10 חודשים בבתים אחרים. הבתים נבנו במקור כבתי מרגוע, הן מספרות, בנה אותם בזמנו בעלה הראשון של גסיה, יעקב צוקרמן. הוא נהרג במלחמת השחרור במתקפה על עין גב, השאיר אחריו את גסיה בתחילת הריון ואת אמי, בת 6. לימים נישאה גסיה בשנית, למנדל נון, דייג וחוקר הכנרת. הבית של נון מטופח, וצנוע מידות. הן מתנצלות על מזג האוויר, שתיהן לבושות בשמלות פרחוניות, קלות, מעט מזיעות. ולאורך הדרך מלווה הכנרת הכחולה כרקע בלתי מתפשר. גסיה שואלת על מה נדבר. "כתבה גדולה לא תצא פה, סך הכל לא עשיתי תפקידים גדולים בקיבוץ, הייתי בוועדות, אבל לא יותר מזה". אידה יותר שקטה, אולי זה הגיל, אולי זה האופי. הכי ותיקה בקיבוץ, כשהיא אומרת משהו זה נאמר בחיוך מרומז, שמשדר רוח רעננה שאיננה כלה. שתיהן גדלו בלטביה, אידה מריגה, גסיה מרזנקה. הן היו חברות תנועת הנוער נצ"ח, לימים השומר הצעיר. "עברית דיברנו כבר שם, גם בתנועה למדנו וגם בבית ספר. בעיקר כשהיה לנו מורה אוהב ציונות". שארקיה אני שואלת אותן איך נראה פה הכל כשרק הגיעו. גסיה אומרת: "כמו שכתבה ברכה חבס, מה שמצאנו פה זה אבנים ורומנטיקה. היו פה המון אבנים, כנרת גדולה ושיחי שיזף קוצניים. גרנו באוהלים, בלי מזגנים ובלי מאווררים", אידה צוחקת. "ברור שבלי מזגנים. יותר מאוחר כשכבר היה לנו חדר עם רצפה, היינו שוכבים על הרצפה בשביל להתקרר, ולפעמים היינו נכנסים לכנרת כדי לצנן את עצמנו". מזג האוויר היה כנראה חוויה משמעותית בשביל הבנות מגליציה, הן מעלות חוויות מיתולוגיות על השארקיה (רוח מזרחית מאובקת). "כשהיינו קמים משינה, אחרי שארקיה, כל הסדין היה חום כמו קונטור סביב הצורה של הגוף. כשהחלטנו על הקמת גן ירק, לא ממש הכרנו את מזג האוויר. שתלנו מלפפונים, בבוקר קמנו והכל נעלם. השארקיה לקחה הכל". אידה עבדה בגן ירק, גסיה במתפרה. "היינו קונות אוהלים גדולים מהבריטים ותופרות מהם בגדי עבודה". זריקה דרך השמלה "לפני מלחמת השחרור היו לנו יחסים טובים עם ערביי המקום, היינו הנקודה היהודית היחידה ממזרח לכנרת. דייגים מטבריה ומהחוף הצפוני הדריכו את הגברים שלנו לדוג, הם הפליגו בסירות שלנו, לצד השני של הכנרת, אפילו הוזמנו לחתונות שלהם. אני זוכרת שהיה לי מאוד קשה לשתות את הקפה שלהם, הוא היה כל כך חריף. אחת החברות מזגה אותו דרך השמלה בלי שיראו כי לא היה לה נעים שיראו שהיא לא שותה". הן נודפות נימוסין וצנעה, אבל גסיה מספרת שלאידה קוראים "חלוצקה". הן הקימו את הקיבוץ, ישנו באוהלים, ובכל זאת הן כל כך מעודנות ובעלות גינוני נימוס אירופאים. ואחר כך הן יוצקות קצת רכילות אירופאית: "אני זוכרת שהיה לנו רופא משותף, לכל האזור. כשהנשים הערביות היו מגיעות, הן היו נכנסות רק עם הבעל. אם היה צורך בזריקה, זה היה נעשה דרך השמלה", מספרת אידה כממתיקת סוד. "אחרי מלחמת השחרור היחסים כבר התערערו". עין גב איבדה מספר חברים וחברות במלחמת השחרור, אך גם זכתה בתהילת ניצחון. "חברי הקיבוץ לקחו חלק בכיבוש הר סוסיתא, שחולש על עין גב. החברים עלו על ההר בפיקודו של החבר מאיר קוצ'ינסקי, ועד היום בחגיגות בר המצווה, הילדים מוזנקים בלי התראה מוקדמת לכבוש את ההר. עם הגיעם לפיסגה הם פוגשים את קוצ'ינסקי, היום בן 83, שעדיין מטפס את ההר בכוחות עצמו ושם הוא חולק עם הדור הצעיר את מאורעות הגבורה". אידה נזכרת איך היא הקטנה, טיפסה את ההר בזמן ההפוגה, לתורנות שמירה. "אני זוכרת אותנו, כובע פלדה על הראש, רובה, ותיק גב, על כל 3 צעדים שלי, הבחור שלידי עשה צעד אחד. הגעתי ללא נשימה לפסגת ההר, אבל למחרת ראיתי שזה קורה לכולם ונרגעתי". היום אידה נעזרת בהליכון, אבל הנמרצות עוד נובעת ממנה. עיניה מלאות ממזרות, ולמרות שהיא נעזרת במכשיר שמיעה מתוחכם, היא לגמרי אתנו בשיחה. חלב ובננות ומה על מקורות הפרנסה בקיבוץ? "בהתחלה לא היו כבישים נוחים, רק שבילים, אנחנו פתחנו ענף שיט, מעין גב לטבריה, בשלב מסוים הוציא אחד החברים שולחן, שם עליו בננות, חלב והתחיל למכור על החוף לעוברים ושבים. לאחר מכן התחיל לטגן סרדינים שדג בבוקר בכנרת. כך התחיל בעצם ענף התיירות". היום עין גב מתהדרת בכפר נופש מרווח, לחוף הכנרת, מדשאות ועצי דקל סביב, חדרים ממוזגים ומאובזרים. אין זכר לאוהלי הראשונים. הן מספרות שלפני כשנה החליטו בקיבוץ על מעבר למודל המשולב. "אני מאוד אהבתי את הקיבוץ כפי שהיה פעם. בגיל 12 כבר ידעתי שאני אחיה בקיבוץ, אבל כשהצבענו על מעבר ללינה המשפחתית, הצבעתי בעד, כי ראיתי כמה זה חשוב לצעירים". גסיה אומרת שעד היום היא רואה את חצי הכוס המלאה, היא יודעת להודות על כך שזכתה להגיע לשנת ה-70 של קיבוצה. היא ואידה חלוקות מעט ביניהן כשאידה אומרת, "אנחנו עוד קצת קיבוץ". וגסיה אומרת לה. "אנחנו יותר מקצת". פתאום הדלת נטרקת בעוצמה, רוח מערבית החלה לנשב. ככה זה כאן אחר הצוהריים. הן מתייחסות למזג האוויר באהבה, כמו אל מכר ותיק שהתרגלו אליו כבר מזמן. הן מספרות שחדר האוכל עוד עובד במתכונת כמעט מלאה, כך גם המכבסה ומחסן הבגדים, שם כאמור עוד עובדת אידה. יש אפילו מתנדבים צעירים שהגיעו לקיץ, להתנדב בחפירות ארכיאולוגיות באזור, אבל הרבה בנים עוזבים. דווקא הבכורה של גסיה, אמי, נשארה לחיות בקיבוץ, וגם ארבעת ילדיה שאחת מהם גם הקימה בית בקיבוץ. אחר-כך היא מספרת שהבת שלה נשואה למוקי צור, אייקון התיישבותי. מתגעגעים עד היום הן מדברות בצער על עזיבת הבנים, אבל מייד מתעודדות מהעובדה שרק לפני כמה ימים ראו מודעה בחדר האוכל שהציבור מוזמן להצטרף לצוות גדילה דמוגרפית. "אנחנו עברנו הרבה. בשנת 54 היה פילוג פוליטי וקבוצה גדולה עברה לגינוסר, עד היום אנחנו מתגעגעים אליהם והם אלינו. קצת אחרי זה התחלנו לקבל גרעינים, הרבה גרעיני תנועה מרחבי הארץ, גרעין של עולים מצפון אפריקה". גסיה עבדה חמש שנים עם עליית הנוער ממרוקו. "עד היום הם באים לבקר, אזרחים טובים, קצינים, מנהלים, אקדמאים", היא מחייכת בגאווה וממשיכה, "הגיעו אלינו יוצאי בולגריה שעברו את השואה במסגרת התנועה מהעיר אל הכפר ובשלב יותר מאוחר הביאו חברי הקיבוץ שיצאו לשליחות בדרום אמריקה עולים חדשים ממקסיקו ומאורוגוואי וגם משפחה אחת שנשארו מבית ראשון במולדת". גסיה אומרת שתמיד האמינה במי שניהלו את הקיבוץ וגם היום היא סומכת עליהם. היא מאוד מקווה שהקיבוץ יגדל ויתעורר לחיים. לחגיגות ה-70 שנחגגו לא מכבר, הגיע עם רב, בנים ואורחים אחרים שחיו בזמן זה או אחר בקיבוץ. "נפלה בחלקי זכות גדולה להגיע ליום הזה. נשארנו מעטים מהדור המייסד, אבל אני קשורה עם הצעירים, מוצאת את מקומי, זה הבית שלי". בעלה, מנדל נון, שהיה בימיו הטובים דייג, מורה בבית ירח ללימודי הכנרת וחוקר כנרת בינלאומי בתחום ארכיאולוגיה תת ימית, נמצא היום בבית הסיעודי בקיבוץ. "הוא כבר לא במצב כל כך טוב", היא אומרת ומראה ספרים שכתב. אחד מהם מוקדש לרעייתו האהובה, גסיה. הן מספרות על פסטיבל המוזיקה שחוגגים כל פסח בקיבוץ, אידה נזכרת שאפילו הגשש החיוור הופיעו אצלם והחיוך השוכן דרך קבע על פניה, מתרחב בין רגע. גסיה נתמכת בחיוך של אידה, מתנדבת מיד לספר שאידה היא הסמל לרוח טובה ולמזג טוב. "גם בזמנים פחות קלים, תמיד אידה הייתה סמל לאופטימיות ורוח טובה", ספק רומזת על מהמורות שהחיים זימנו לה לאידה, ותיקת הקיבוץ, אותם צלחה בזכות החיוך הנעים וחוש ההומור. אנחנו נפרדות לשלום, לא לפני שאני מנציחה אותן בתצלום משותף בחצר ביתן, על רקע יצירותיו של הבעל של גסיה, מנדל נון, אשר תלה עשרות אבני משקולת בנות 2000 שנה, שאסף משך שנותיו הרבות אצל הכנרת. הן נפרדות ממני, אצות כל אחת לדרכה, והכנרת מרהיבה ביופיה, מתייחסת בשלוות נפש אל שתי הנשים הללו אליהן השקיפה לאורך חייהן, גם כששרר שקט, גם כשהרוחות נשבו, גם כשהיתה הרבה יותר קרובה וגם היום, כשהיא מעט יותר רחוקה.