 איך לחגוג בלי לחוש זר בחגיגה. בארי צימרמן ושולה גלבוע מציעים את קשר - אימון אישי ביהדות בארי צימרמן (גבעת חיים איחוד) ואשתו מזה שנה, ד"ר שולה גלבוע, עוסקים ביהדות מתוך חילוניות גמורה ועם תחושת בעלות ושייכות לארון הכלים והספרים היהודי. התופעה אינה חדשה: ההפרטות בקיבוצים, שהפכו את מרב החגים והמועדים היהודיים כמו שנת בר המצווה למשל, לאירועים משפחתיים, הותירו משפחות להתמודד לבד עם השאלה איך חוגגים בלי לחוש זרים בחגיגה. הם החליטו ליזום את "קשר" - coaching לטקסים יהודיים, אימון אישי בניהול חיים יהודיים, לאו דווקא דתיים. סתירה פנימית? לא, אם רגע נעמיק, ואת זה בארי ושולה יודעים לעשות בשבילינו היטב. היא גדלה בבית דתי בעיר וחזרה בשאלה, הוא בא מבית חילוני בקיבוץ וכל חייו עוסק ביהדות, הזוגיות שלהם היא הסיבוב השני של שניהם בדרך אל האושר. אם מכנסים את שתי המשפחות ביחד, הם הורים בסה"כ לתשעה בנים ובנות בוגרים וארבעה נכדים ונכדות. כל הצאצאים, למרות שגדלו במשפחות המקוריות מבלי בכלל לדעת על קיומם של האחרים, שותפים לילדות דומה בעניין אחד - הערך שנתנו הוריהם לשילוב של המנהגים היהודים בבית החילוני, לקידוש בערב שבת, וחגיגת החגים כולם עם תוכן המשלב קדושה יהודית וחילונית. אין להם תעודת ביטוח לגבי מה שהילדים יחליטו לעשות בביתם פנימה מבחינת יהדותם, הם העניקו את הכלים וכעת הרשות נתונה בידיהם. הטקס שיש לו ביקוש רב ביותר, הינו טקס בר או בת המצווה. ההורים מגלים להפתעתם שהילד מגיע לגיל מצוות, אבל הם עצמם עוד לא גמלו כיצד ברצונם לצייד את אותו עלם או עלמה במסע ההתבגרות האישי שלהם. "מאחר ואנחנו חיים בתקופה אנרכיסטית, שאין בה מדדים ברורים לשום דבר", אומר צימרמן, "כל דור צריך מחדש להיאבק על ההבנה שלו את עצמו וסביבתו. קיימת אמרה שיהודי טוב הוא יהודי שמעביר לילד שלו יותר יהודיות ממה שקיבל. אני, למשל, כילד שגדל בקיבוץ (משמר השרון) וקיבלתי צידה די יפה לדרך, האתגר שלי היה להעביר הלאה קצת יותר. החוכמה היא, איך להעביר הלאה כרשות ולא כהכרח. "הורים חילוניים, נמצאים בהתלבטות אמיתית - האם הטקסים היהודיים באמת מייצגים אותם באופן אותנטי או שלמעשה הדבר הנכון לעשות הוא להתעלם מהם או למצוא תחליפים. היום ישנם הורים שאף אינם מלים את בניהם מתוך צידוקים פיזיולוגיים ומוסריים, הם אינם רואים את ערכו המסורתי של הטקס. "אנחנו באים לתת פתרון המשלב את שני העולמות - אנו באים לומר, כי כל האביזרים הנמצאים במחסן היהודי שייכים לכולנו, נדרש האומץ לקחת את האביזר היהודי ולצקת בו את התוכן האישי בו אני מאמין. לדוגמה - עלייה לתורה אינה חייבת להתקיים בבית הכנסת. אם מעולם לא ביקרה המשפחה בבית כנסת וזהו מקום זר ואולי אף מאיים ומלחיץ, ניתן בהחלט לקיים את הטקס במקום ידידותי ומוכר. קיימנו טקסים במועדונים בקיבוצים, במתנ"סים, בבתים פרטיים - לא ויתרנו על הטקסט, אנחנו מסבירים לנער/ה ולהורים שחשים מעט מזויפים עם הטקסט הערכאי, כי ניתן להתייחס לטקסט לאו דווקא כלשונו אלא כסמל למשהו שמחבר בינינו לבין הדורות הקודמים וכן לכל בני העם שלנו ברחבי העולם, וכמו שבשעת בהלה כל חילוני גמור עשוי להשתמש בביטוי 'הו אלוהים' והוא מתכוון לתחושה מאוד אישית ואותנטית שלא קשורה בדבר עם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, כך מותר לנו להגות את הפסוקים בהם עשו שימוש בני עמנו לאורך כל ההיסטוריה וברחבי העולם כולו". שמחת הבת באופן דומה נהגו השניים כאשר קיבלו בקשה מיולדת טרייה, לעזור לה בקיום טקס "שמחת הבת" (בריתה). רוב קהילות היהודים לא יצרו טקס לכבודה של הבת הנולדת, והנה אם טרייה המעוניינת לחלוק את שמחתה עם קרוביה ומכריה, אך מעוניינת מעבר למרק החם לצקת גם תוכן לטקס. צימרמן וגלבוע ישבו עם האם והאב, למדו יחדיו מן המקורות היהודיים, בדקו את משאלות הלב של המשפחה ויצרו תמהיל - מספר פסוקים בדבר כניסתו של תינוק בברית אברהם אבינו והצטרפות נשמה חדשה לעם היהודי, כמה שורות משיריו של יהודה עמיחי וכמה שורות שכתבה האם הנרגשת לטובת בתה אהובתה שזה עתה הצטרפה לחיק המשפחה. הטקס היה מאוד מרגש, וניתן היה לראות כיצד הצליחה המשפחה להעביר את המסר בדבר חשיבותו של האירוע וערכו. גם צימרמן וגם גלבוע החלו דרכם בעולם החינוך. כל אחד פגש בדרכו את העולם היהודי מחוץ למדינת ישראל. "פעמיים הייתי שליחה בחו"ל", מספרת גלבוע. "דווקא בעבודתי בקרב היהודים בגולה, ודרך ילדי שלמדו בבתיה"ס היהודיים, גיליתי כי ניתן ללמד יהדות באופן העמוק ביותר, כולל הפילוסופיה היהודית ומקורותיהם של מנהגים יהודיים, ולהביא קהל שלם, שברובו אינו דתי, להכיר את עולם היהדות על בוריו. בארץ, לצערי, ההפך הוא הנכון, והחילוני הממוצע מצוי בעל כורחו בבורות מזהרת בכל מה שנוגע ליהדותו, וגם הרבה דתיים, אינם מכירים פנים רבות של היהדות, שהיא עולם עשיר ורחב הרבה מעבר לפסקי הלכה כאלה ואחרים. "כתוצאה מהבורות, מהיעדר למידה מתאימה, המון יהודים בארץ הולכים לבקש רשות מהדתיים, ואינם מבינים כי המחסן הזה, מחסן הכלים היהודיים, הוא של כולנו. אז כאן אנחנו נכנסים לתמונה, אנחנו רואים בעצמנו שליחים ותפקידנו לעזור לאותם אנשים להיכנס למחסן, להכיר אותו ולעשות שימוש במה שנכון להם באופן אישי. "הבעיה בארץ, שבניגוד לגולה, כאן, כשנכנסת השבת או חג, מייד חשים בכך - המסגרות החינוכיות, מקומות העבודה, התקשורת ואפילו שירת הציפורים אומרים חג. לכן הרבה חילוניים לא זקוקים לטקס היהודי על מנת לחוש יהודי. האמונה הציונית-חילונית כי הישראליות מכילה בתוכה את היהדות, תופסת גם בהקשר הזה. "ואנחנו טוענים כי כאשר הורינו פרסו מפה לבנה על שולחן השבת או הדליקו נרות, הזיכרון שנותר בנו ייכחד אם אנחנו לא נדע ליצור את אותם מנהגים כך שילדינו שלנו לא רק ידעו עליהם אלא גם יראו, יריחו ויחושו אותם בכל חושיהם: ריח הסכך, שירת השבת, טעם החלה וצליל השירה - כל אלה כתוכן משולב שיחוו הילדים כחלק מחייהם. אנחנו מלמדים כי אפשר לפרוס את המפה על השולחן ולהניח עליה מה שרוצים". אני בודקת עם צימרמן וגלבוע כיצד הם מיישמים את תורתם-אומנותם בחייהם האישיים והם מאשרים שאת טקס חתונתם קיימו בחצר הבית הפרטי, ללא רב, עם חבר מלומד (רני יגר), שותף לדרך. הטקס שהתקיים על פי ההלכה, כלל מעבר לטבעת הנישואין ושבירת הכוס גם ברכה שנשאה הכלה וברכה שנשא החתן ואף חלק מהילדים נשאו ברכות, שירים ישראליים שחיממו את האווירה והרבה אוויר של חופש. הרגשנו בבית, תרתי משמע, הם אומרים. |
רשומות