אני והרוח

אני והרוח רוני מ. האס

רחל דובדבן מפלסת דרך משלה בעולם הזה. היא עסקה בדיג ופעלה למען ילדים במצוקה ולאחרונה יצאה למסע אצל האינדיאנים במרכז אמריקה. שם, במקום ש"האדמה היא אימא והירח הוא אבא", גילתה את עצמה מחדש. עכשיו היא רוצה שכולם ישמעו את מה שהיא לימדה את עצמה בשנות ה-50 לחייה, יצאה רחל דובדבן למסע אל התרבות האינדיאנית, אי שם באמריקה הצפונית. המסע הזה הביא אותה לתובנה עמוקה על היכולת להגיע לעוצמה נשית. והתובנה הזאת הניעה אותה לעצור את חייה ולכתוב את הביוגרפיה שלה. את דובדבן קשה להגדיר. היא אישה אחרת. יש בה משהו סוחף ומהפנט, שגורם לך להאמין לכל מילה שלה ולהיסחף עם התיאורים שלה. דמותה משקפת חיוניות, פניה שזופות, איפור קל מסתיר קמטים עדינים. די מוקדם בחייה החליטה שהיא לא תקים משפחה, לא תלד ילדים. היא הגיעה לקיבוץ שדות ים כילדת חוץ, כמפלט מבית קשה, ולפני כעשרים שנה החליטה לעזוב את הקיבוץ. בשנים האחרונות הייתה בירושלים והחלה לכתוב את הביוגרפיה של חייה. אבל כשחיפשה מקום לסיים אותה, עזבה את עבודתה והחליטה לחזור לשדות ים. "כבר עשרים שנה שאני לא כאן ועדיין זה הבית", היא מספרת. "כרגע אני באמת כמו נוצה ברוח. עזבתי את ירושלים, אין לי בית קבע, את העבודה עזבתי לטובת הכתיבה, זה מה שאני צריכה עכשיו, להיות חופשייה". כשהוציאה את הספר כינסה את חבריה לקיבוץ שדות ים ושם חגגה את הוצאת הספר "כמו נוצה ברוח". הגיעו קרוב ל-150 איש, והיא ריגשה אותם עד מאוד. יש בה משהו שחודר לעומק. בקיבוץ איפשרו לה בחצי שנה האחרונה להתגורר בדיור פנוי, מה שעזר לה לסיים את הספר במקום בו החלה את מסעותיה אל העולם ואל עצמה. היא מתפרנסת משאריות ירושה שקיבלה מסבה. אנחנו מדברות בתוך בית שמשקיף אל הים. דובדבן בחרה אותו לא באופן מקרי. היא יוצרת תפאורה לראיון שיתאים לסיפור חייה. מאז ילדותה הייתה חייבת ים. היא נולדה לפני 57 שנים בחיפה. בגיל 14 הבינה "מתוך ידיעה עמוקה" כפי שהיא אומרת, שהיא חייבת לעזוב את הבית, להתרחק מאם קשה, אחרת לא תישאר שפויה. היא חיפשה מקלט והוא נמצא בקיבוץ שדות ים. "ידעתי שאני חייבת ים, זה היה או גינוסר או כאן". לשדות ים הצטרפה כילדת חוץ ואומצה על ידי שרהל'ה ויגאל דגני, מכרים של משפחתה בחיפה. גם יגאל החל דרכו בקיבוץ כילד חוץ. ילדות בצל אם מתעללת "כשהגעתי לקיבוץ, הגעתי עם ידיעה ברורה מי אני ומה אני, אך עם ביטחון עצמי רמוס לחלוטין", היא מספרת. "תמיד הסתרתי את הסיבה להגעתי, לא הפקרתי את סודות המשפחה". אחר כך היא מספרת על חיים בצל אם מלאת תסכול, שהוציאה אותם על בתה בגידופים, במכות ובהתעללות רגשית מתמשכת. הקליטה בקיבוץ כמעט נכשלה. כאשר מנהלת בית הספר ראתה את ציוניה היא הודיעה לה כי לא תוכל להתקבל כתלמידה. דמעות התמרורים שלה הפכו לדמעות שמחה כאשר המנהלת, שיצאה לרגע מחדרה, שבה והודיעה לה כי החליטה בכל זאת לקבלה בתנאי שתשפר את הישגיה. לימים למדה כי הייתה זו מזכירת בית הספר, אסתר, שדיברה על לבה של המנהלת. משהו בנערה הזו גרם לה לאהוב אותה מייד ולשכנע את המנהלת לחזור בה מהחלטתה. "החיים בקיבוץ אפשרו לי לבנות את חיי בצורה שפויה ויציבה והחזירו לי את הביטחון. אף פעם לא הרגשתי זרה, אולי קצת מרוחקת רגשית בכדי לשמור על ה'סודות' של הבית. מההתחלה הרגשתי שייכת, לפעמים היה בי הצורך להיות לבד, כאשר היחד הקיבוצי היה לי יותר מדי, אז הייתי הולכת אל הים, להיות קצת עם עצמי. חוסר הביטחון העצמי הוביל אותי כל הזמן להוכיח שאני טובה בכל דבר. לקחתי תפקידים, הדרכתי בתנועה, השקעתי בלימודים, הייתי בעלת מעמד חברתי גבוה. בוועדת תרבות של הכיתה, אקונומית בטיולים, ממלאת תפקיד מרכזי בערבי השירה בבית הספר. בחיפה הייתי חניכת הצופים, יכול להיות שהרקע של תנועת הנוער אפשר לי להרגיש באופן טבעי שייכת בקיבוץ. גם התרבות שספגתי בבית לא הייתה זרה להוויה הקיבוצית וגם האופי החברתי שלי תרם לקליטתי". שרה'לה ויגאל דגני מדברים בהרבה אהבה על בתם המאומצת. "תמיד היא הייתה ילדת טבע. כשגרנו בכרמל, חיינו בתוך הנוף, בילינו הרבה על העצים, הייתי כמו אח גדול בשבילה, אפילו נתתי לה לעשן מהסיגריה שלי כשהייתה רק בת 4, שלא תגלה להורי שאני מעשן", מספר יגאל. הבדל הגילאים ביניהם הוא פחות מעשור, אך היא נקלטה כבתם, כאחות הגדולה במשפחה. "הילדים מתייחסים אליה כאחות הגדולה, גם הנכדים. בקיבוץ היא רכשה הרבה חברים טובים, היו לה גם הרבה אהבות. בכל פעם שנגמרה זוגיות חשה צורך להתנצל בפנינו שהפעם זו לא תהיה חתונה. גם כשהיינו בתקופה קשה, בגין מחלתו של בננו, היא לקחה אחריות מלאה ועזרה במשמרות לצדו בבית החולים. עד היום היא בקשר עם חבר'ה מהקיבוץ. יוצאים יחד לטיולים. למרות שהיא לא חיה כאן, הרבה חברים מתייחסים אליה עדיין כחלק מהקיבוץ, כשייכת". אחרי הצבא חזרה לקיבוץ כחברה מן המניין, ולאחר שנתיים יצאה ללמוד הוראה. כשסיימה עבדה בהדרכה בקיבוץ ולאחר מכן גם כמחנכת כיתה. "העבודה כמחנכת הסתיימה די מהר. היו בקיבוץ שטענו כי אין זה מתאים שאישה בגילה, שלא התמסדה, תשמש כדוגמה חינוכית. הודעתי למנהלת ביה"ס שאם אני לא מהווה דוגמה, מוטב שאעזוב. עברתי לרכז את ועדת הקליטה בקיבוץ". היא ריכזה את הוועדה שלוש שנים ואז עזבה את הקיבוץ. "הייתי כבר בת 32, הרגשתי שאני צריכה כנפיים יותר גדולות, חופש אחר, התנסויות אחרות. היה לי ודאי כמו שהיה לי ודאי שצריך לעזוב את הבית, שזה הזמן להיפרד מהקיבוץ. כמו שהיה לי ברור תמיד שלעולם לא אתחתן ואף פעם לא יהיו לי ילדים". דייגת עם היציאה מהקיבוץ, בחרה לערוך היכרות לעומק עם הים שכל כך אהבה. בעזרת ידיד דייג, החלה לעסוק בדיג. "אומנם הייתי עם עוד שותף בסירה, אבל התחושה הזו, בעומדי על חרטום הסירה, הים פרוש תחתי, והסירה גולשת על המים בתוך ריצודי אור השמש - את כל העוצמות הללו שאפתי אל תוכי. הנשמה שלי, המשוחררת, מאוד התפעמה מכך". היא עברה לחיות בתל-אביב, על יד הים, ובשלב מסוים עברה להתגורר בצריף על שפך הירקון "היכן שהירקון נפגש עם הים". היא הקימה לה בית בשתי ידיה במלוא חדוות היצירה. "לא היה חשמל והסתדרתי מצוין. גינת הירק והתבלינים שלי לבלבה ואני אתה. התחברתי אל הטבע בצורה מאוד חזקה. זה היה עבורי המשך המסע פנימה, שם הרגשתי שאני לא צריכה לנסוע להודו בכדי לצאת למסע הפנימי שלי". אז היית דייגת. כמה זמן החזקת מעמד במקצוע הזה? "הפסקתי כשהתחלתי לקוות שלהקות הדגים יברחו מהרשת, כי התקשיתי עם ההרג הזה. הבנתי שעלי לפרוש, אבל עד אז היה הדיג אמצעי לממש את אהבתי אל הים - בוקר, צוהריים וערב, חורף וקיץ, הים על כל תהפוכותיו ואני אתו. "בשלב מסויים עבדתי במוסד צופיה לנערות במצוקה, שם הרגשתי שאני מתחברת לייעוד האמיתי שלי - ידעתי מה זה לעזוב בית, מה זה משפחה לא תומכת, מה המשמעות לעזוב חברים, תחושות הכאב, התסכול, תחושת הנטישה של הבנות על ההורים שלא היו שם בשבילן. בניתי תוכנית שנועדה להילחם בעובדה שרוב האנשים חוזרים לדפוס שהכירו בבית, קראתי לה 'אפשר גם אחרת'. דיברתי אתן על אופציות אחרות, הסברתי להן שלהוריהן לא הייתה הזכות לדעת שיש אופציות נוספות, דיברתי אתן על כוחות נפש שיש לנו יותר ממה שאנחנו יודעים ומודעים, ארגנתי להן מפגשים עם אנשים ידועים שהיו שם והצליחו לפרוץ את המעגל - גילה אלמגור, ריקי גל, דודו דותן. המפגשים המחישו לבנות שיש תקווה, שיש סיכוי, זה היה מקום העבודה שהסב לי הכי הרבה שמחה, הרגשתי שאני זורעת זרעים שאת חלקן לפחות ישרתו בהמשך דרכן. חלק מהבנות אכן בחרו לעשות שינוי בחייהן. חלק לא. ניסיתי לעזור להן להתמודד עם הפחד מהשינוי, עם התקיעות בדפוסים שלא שירתו אותן עוד". דובדבן חלמה לפתוח בית לנערות במצוקה, אבל לא היו בידיה האמצעים הפיזיים לכך, לכן ביקשה לנהל הוסטל לנערות מבתים הרוסים. לשם כך, במקביל לעבודתה בצופיה, השלימה תואר ראשון, והתכוננה לקראת הגשמת ייעודה. אבל המערכת לא חשבה שהיא מתאימה לתפקיד. היותה "לא קונבנציונלית", שוב היה בעוכריה. הפעם זה עלה לה בניפוצו של החלום. בדיעבד היא יודעת לראות את הטוב שבדבר. בזמנו היה זה שבר גדול, ממנו לקח לה שנתיים להתאושש. "שנתיים לא עבדתי, חשתי שהקרקע נשמטה לי תחת רגלי, הכל היה כל כך מכוון למטרה, לפתע לא ידעתי לאן דרכי. היה כאב גדול והיה צער רב. רק היום אני יכולה לקבל את זה ולהבין שזה פתח אותי לאנשים אחרים ומקומות אחרים". אחד מהמפגשים עליו היא מספרת, היה מפגש קשה במיוחד, מפגש עם בחור אלים ועבריין, שהכניסה אל ביתה. הקשר הזה מהר מאוד התדרדר לקשר חד צדדי אלים ומעוות, כשדובדבן נסחפת אל תוכו, למרות כל נורות האזהרה שנדלקו בתוכה ואך בקושי הצליחה להשתחרר מכבליו. "המפגש הקשה הזה הוביל אותי בפעם הראשונה לבדוק מה הצרכים שלי ולא רק לבדוק מה הצרכים של האחרים. פתאום מצאתי את עצמי מבקשת עזרה מחברים - וגיליתי כמה זה חשוב לעשות זאת". המסע לאינדיאנים "למדתי שלא חייבים לשנות דברים עצומים בכדי לפרוץ, לפעמים ההקשבה לעצמי והידיעה מהו הדבר שעלי לשנות יכולה לעזור במסע קדימה. גם שינוי קל יכול להיות מהותי. לפעמים רק תובנה היא כבר סוג של שינוי". בת 51, ארזה דובדבן ונסעה לניו מקסיקו. "החלטתי שאני נוסעת, לא ידעתי בדיוק לאן ולמה, החלום שלי היה שזור במים, ביערות, בצבע ירוק. די מהר נכנסתי לשמורות האינדיאניות. כבר מהרגע הראשון, היו לי מפגשים מדהימים. התחברתי עם אנשים שונים, עם אמנים, פגשתי אינדיאני שנגמל מאלכוהול והפך לעובד סוציאלי שעבד בשמורות, ייעודו היה לעזור לאינדיאנים הרבים שנופלים להתמכרות במשקה. גם הוא החליט שדרך הסיפור האישי שלו הוא יכול לעזור ולהראות למטופליו שאפשר גם אחרת". בשלב מסוים התחזק בה הקול שאמר לה לנסוע לדרום דקוטה. 16 שעות נהיגה ארכה הנסיעה בלי לדעת אם יהיה לה היכן לישון או מה לאכול. בדרך פגשה אינדיאני צעיר, והוא שלח אותה אל דודתו. בערב, כשהגיעה, קיבלה אותה הדודה וצירפה אותה לטקס אינדיאני שנערך לטובת גיסה שחזר מבית חולים. "זה היה טקס מאוד חזק - בתוך מרתף של בית, בחושך מוחלט. איש הרפואה קשור בידיו ורגליו, והלמות התופים - הלמות האדמה והלמות הלב - מכניסים את כולם לסוג של אקסטזה". משך שבוע לקחה אותה המארחת למפגשים עם אנשים שונים בקהילה. "שמעתי המון על החיים שלהם, על המצוקות שלהם. בעצם האינדיאנים עברו שואה גדולה. מ-20 מיליון הם נותרו 5 מיליון. הלבנים טבחו בהם, גזלו מהם את כל מקורות הקיום. עד היום הם לא התאוששו, לא מצאו תחליף להתקיימותם. רובם חיים בשמורות, מיעוטם עברו לערים". ההתקרבות לעולמם של האינדיאנים חשפה בפניה את קרבתם לטבע. "האינדיאנים מכנים את אוצרות הטבע בכינויי משפחה - האדמה היא אמא, השמיים אבא, הירח סבא והעצים, האבנים וההרים הם אחים ואחיות. הם חלק ממשפחה גדולה, מחוברים בהרמוניה. הם יודעים לקרוא את הטבע ולהבין אותו". היא ראתה את הכבוד שהם נותנים לילדים. "הם אף פעם לא ידברו אל ילד מגבוה - תמיד בגובה העיניים. או שהמבוגר יתכופף אל הילד, או שיעמידו גבוה על מנת שיוכל להיות עמו בגובה העיניים. גם היחס לנשים הוא ייחודי בעולם הסובב אותנו. הנשים הן המנהיגות, הן מביאות החזון. הכבוד שלהם חובק כל - כבוד לעצמן, לטבע, לזולת" אבל בעיות הפרנסה מביאה להרבה מצוקות. כשראתה שהאינדיאנים חיים לצד ערמות אשפה, פנתה אליהם בניסיון לשכנעם שאפשר גם אחרת. "תיארתי בפניהם את מה שהתרחש בישראל בשנות ה-50, כיצד ילדים הביאו לשינוי במודעות לשמירת פרחי הבר, כיצד החינוך יכול להשפיע על אוכלוסייה שלמה. היא גם כתבה מאמר לעיתון המקומי, ותיארה בפניהם את עוצמת חווייתה מההיכרות עם עולמם. לבד במדבריות "הנסיעה לבד במדבריות, ליד נהרות, בהרים מושלגים, במרחבים, הביאה אותי לגילויים מאוד חזקים. התחברתי לעוצמות שלי, ליכולות שלי, לידיעה מי אני. החוויה הייתה כל כך משמעותית שהרגשתי שאף אחד כבר לא יוכל להזיז אותי מהתובנה מי אני. סוף סוף הגעתי למקום ברור ומאוד משמח. ישנו פתגם של שבט הלקוטה - 'כשאדם מתרחק מהטבע, לבו נהיה קשה'. אני חשה שבזכות הטבע יכולתי להגיע לאן שהגעתי, גם כשחייתי בתל-אביב יכולתי לשמוע את הבזים מעל העצים, בכל מקום ניתן להיות קשובים לטבע ולעצמנו". שנה לאחר חזרתה ארצה, התחילה בכתיבת הספר. משך שלוש שנים כתבה תוך כדי עבודה ובשנה האחרונה פרשה מכל עיסוק אחר והתמסרה למלאכת הכתיבה עד לסיומו של הספר. לפני חודש יצא הספר לאור. "כל מה שהיה לי חשוב לומר בחיים הללו - נמצא בספר הזה. בגלל זה הוא הפך להיות כל כך חשוב לי. הייתי רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו בו ויקבלו ממנו צידה לדרך". הופכים לנשים דובדבן מספרת כי האינדיאנים הגברים, שהם חלקי עור מטבעם, ככל שמזקינים נראים יותר ויותר נשיים. בגיל מופלג קשה לפעמים לדעת אם מדובר בגבר או אישה. וזה לא פוגע באגו הגברי שלהם? "לא, זה ממש לא מפריע להם. נהפוך הוא, זה חלק מהייחודיות של התרבות הזו, שיודעת כל כך להעריך את האיכויות הנשיות, ובאופן כלשהו מבטאת ההתקרבות הזו למראה הנשי את הגשמת האיזון - איחוד האיכויות הנשיות והגבריות בגוף ובנפש".