סיפור הולנדי

סיפור הולנדי רוני מ. האס

הם בני 60-30, יוצאי הולנד החיים בצפון הארץ, הם קוראים למועדון שלהם בשם שלקוח מעולם הגבינות ההולנדיות -"יון בליכן" (jong belegen) שמשמעו בהולנדית - "לא צעיר לא זקן", נפגשים פעם בשישה שבועות בקיבוץ גינוסר, שותים תה או קפה, מחליפים ספרים והעיקר – מפטפטים בשפת האם ומתרפקים על אהבתם אליה. הקו המנחה הוא הגעגועים לשפת האם. זה מה שמלכד אותם וזה החל לפני כ-8 שנים כשקבוצת דוברי הולנדית בגילאי הביניים, החליטה לעשות מעשה ולהקים מועדון שישמש בית לדוברי הולנדית בצפון הארץ. יונה לובין, 49, מדגניה ב', מספרת, שבמפגש הראשון אליו הגיעה הייתה מלאת התנגדויות. כל חייה בארץ היו כרוכים ברצון להיות ישראלית "אני חושבת וחולמת בעברית, כל כך הרבה שנים, למה שארצה פתאם להתחיל לדבר בהולנדית? זה היה לי ממש לא טבעי". בסופו של אותו ערב הגיעה לבית חולים עם התקף בכיס המרה. כעבור שנה חזרה לקבוצה. "אני מאמינה שלא סתם סיימתי את הערב ההוא בבית החולים, אבל אחרי שנה, הצלחתי לחזור למפגשים ומאז, כבר 8 שנים שאני למדתי ליהנות מהמפגשים". לובין, גננת-מורה במקצועה, משמשת כנהגת בריאות, הגיעה לישראל כמתנדבת מהולנד. "המשיכה שלי לארץ הייתה מאוד טבעית, הרגשתי שהגעתי הביתה, אומנם אף פעם לא סיפרו לנו בבית על קשר כלשהו ליהדות, לא היו שום מאפיינים של דת כלשהי, אבל איכשהו משהו הביא אותי לרצות להגיע לישראל. אני יודעת שאבא שלי תמיד רצה להגיע לכאן. הדור שלי לא שאל יותר מדי שאלות, אבל כל מיני סיפורים קשרו את חיי ליהדות - כמו תווי הפנים של סבתא שסיכנו את חייה כי נראו יהודיים מדי, האוכל המיוחד שהתווסף לשולחן האוכל לפעמים - בחג הפסחא אכלנו גם מצות, בסוף דצמבר פתאום היו מופיעות בבית לביבות תפוחי אדמה, השואה שריחפה בבית כל הילדות, הקושי של אמי להתמודד עם כל מה שהזכיר את המלחמה ההיא, הייתה לזה בטוח השפעה עלי". כיום לובין יודעת ליהנות ממפגשי הקבוצה "ראשית, דרך המפגשים למדתי להכיר את עצמי, הרי עזבתי את הולנד בגיל מאוד צעיר, השפה ההולנדית הייתה מודחקת כל כך עד שממש הייתי מופתעת שבמפגש שירים שהיה לנו הצלחתי להיזכר בכל השירים, בכלל זה סוג של נגיעה בשורשים, במאפיינים ההולנדים שאפילו לא ידעתי שהם כאלה, למשל כשחברה שקיבלה מתנה, קיפלה יפה את נייר העטיפה במקום לזרוק אותו, כולנו הזדהינו וצחקנו, פתאום גיליתי מאין באות כל מיני התנהגויות שלי, היום אני מרגישה שהערוץ ההולנדי שהיה הרבה שנים נעול אצלי, הוא היום ערוץ פתוח, היום כל החלקים שבי מחוברים ומשולבים, אני מקבלת את ההולנדיות שבי". לובין מספרת שהירושה הישראלית הכי חשובה שהיא מעבירה לילדיה הוא החיבור לרגש "בהולנד להיות מחובר לרגש היה לוקסוס, הרגש היה מוחבא, אי אפשר היה להשתמש בו, כאן מאוד חיים את הרגשות, וזה מחבר אותי אל עצמי וטוב שכך". עברית פעם בשנה פעם בשנה יש מפגש אחד שמותר לדבר בו גם עברית. אבל ביתר הזמן - ההולנדית היא התוכן והאמצעי. המועדון מופעל על-ידי ארבע נשים וגבר אחד, חברי קיבוץ ותושבי פריפריה בצפון, הרוב הולנדים, אחת בלגית ואחת פלמית. עולים ישנים וחדשים, כאלה שהתגיירו וכאלה הנשואות לבני זוג ערבים. מלבד הגעגועים להולנדית יש עוד כמה דרישות משני הארגונים ההולנדים התומכים ומסבסדים את הפעילות - ארגון עולי הולנד (I.O.H) ואגודה לליווי פסיכו-סוציאלי (ELAH) כמו למשל שמירה על כללי הכשרות "אנחנו לא מגזימים בכמות המפגשים", אומרת מרים קאן מראש פינה, "כדי שיישאר טעם לעוד." במפגש הדובר-עברית מזמינים את המשפחות המורחבות, כולל ילדים ונכדים, זו הפקה גדולה הכוללת הפעלות לילדים, במקור חגגנו את זה בתאריך של "יום המלכה", יום חג הולנדי ידוע, היום זה נחגג קרוב לתאריך (תחילת מאי), אבל כבר שינינו את שמו ל'יום המשפחה'". ההולנדית מהכפר זרזיר טינקה סעידה מנהלת שיחה בעברית מעורבת באנגלית. היא חיה עם משפחתה בזרזיר, לשם הגיעה לפני 5 שנים, עם בעלה, סיאד, אותו פגשה לפני 20 שנה בהולנד, שם חיו רוב חייהם המשותפים. "חיינו 20 שנה בהולנד, שם נולדו גם ארבעת ילדינו, החלטנו לחזור לישראל, כיוון שבעלי התגעגע לחיים בארץ, בכפר. בהתחלה היה קשה מאוד, לא דיברתי ערבית ולא עברית, בבית אנחנו מדברים הולנדית, קשה לי מאוד ללמוד ערבית, דווקא עברית למדתי ואני יודעת די טוב, אבל אין לי כל כך היכן לתרגל אותה". על הקבוצה שמעה דרך הורים של ידיד מהולנד. היא מאוד שמחה על ההזדמנות להיפגש עם עוד הולנדים "ברגע שמישהו שומע שאני מדברת הולנדית, לא מתביישים לפנות, ליצור קשר, היום אני כבר מכירה בחורות הולנדיות מכל מיני מקומות - גבעת אלה, אום אל פאחם, רמת דוד. בקבוצה אני מרגישה בבית, מדברים הולנדית, נהנים, למרות שבאופן אישי הייתי שמחה לו היו מדברים גם קצת עברית - שתהיה לי הזדמנות לתרגל את השפה". למרות חבלי הקליטה הקשים סעידה יודעת לראות את הטוב בחיים בכפר, בישראל "אני אוהבת את התרבות כאן, אנשים תמיד נחמדים, תמיד מוכנים לעזור, הדלת פתוחה, תמיד אתה מוזמן". "המשפחה בכפר אפילו למדה לכבד את השונות של האישה ההולנדית "בהתחלה המשפחה הייתה מגיעה כל יום, כל בוקר, יושבים, שותים קפה, מדברים, היה לי קצת קשה, אני קצת יותר סגורה, המשפחה כיבדה את זה והם באים פחות, מאפשרים לי יותר פרטיות". היא מספרת שחסרה לה החברותא עם נשים "בהולנד הייתי יוצאת עם חברות, הולכות ביחד לקניות, מבלות, כאן כל בילוי הוא עם כל המשפחה, כמעט שלא יוצא לי ללכת עם חברה לבד ליום של כיף, כאן למרות שהכפר בשנים האחרונות עובר שינויים, עדיין רוב הנשים בבית." "בהולנד הבעל שלי הרגיש לפעמים לא רצוי בגלל שהיה זר. דווקא אני ממש מרגישה רצויה כאן ולא מרגישה בכלל אפליה נגדי, הקושי היחיד שאני חשה לפעמים בקבוצה ההולנדית הוא שאנשים לא מעזים לבוא לבקר אותי בגלל שאני גרה בכפר ערבי, כואב לי שלא רוצים לבוא לבקר אותי, היה יכול להיות נחמד לארח יותר חברות בבית". התאהבה פעמיים רנטה שן, 55, משער הגולן, התאהבה בישראל בפעם הראשונה כשהגיעה כמתנדבת לשער הגולן, בפעם השנייה שהגיעה ארצה, התאהבה בירון לו נישאה ואתו נשארה לחיות בקיבוץ עד היום. שלושת הבנים שלהם מפטפטים הולנדית גם בזכות העובדה שאבא התגורר משך שנה עם אימא בהולנד ורכש את שפת המקום. במשך השנים עבדה שן כמורה בקיבוץ וכן עם קשישים. כיום היא עובדת במרכז יום לקשישי המועצה האזורית עמק הירדן ומלמדת במכללת עמק הירדן מדריכות לתעסוקת קשישים. כאשר הגיעה בפעם הראשונה למפגשי הולנדים המתקיימים בקיבוץ עמיעד הבינה שזה מה שחסר לה - מפגש עם שפת האם וקהילת דובריה, אבל המפגשים נועדו לאוכלוסיית הוותיקים. שן וחברתה אינגריד קדם (מעגן) שהיו בשנות ה-40 לחייהן, הרגישו שחשוב לפתוח מועדון נפרד לגילאי 60-30. הוקם צוות שהחל לעשות סדר בשמות הולנדים מיישובי הצפון- קתרין נקר (גנוסר), אחראית המועדון ואשת הקשר, מרים קאן מראש פינה המשמשת כראש הצוות, עובדת סוציאלית במקצועה ומלווה מקצועית מטעם אגודת , ELAH אינגריד קדם ממעגן, אליס דברסר מכפר ורדים, בפ דווידס מאליעד שברמת הגולן והגבר שבחבורה - פיט שטרומר מעין גב. קאן מספרת: "כל 6 שבועות אנחנו יושבים ומתכננים את המפגש הבא, שולחים הזמנות לרשימה בת כ-100 מעוניינים, מתוכם מגיעים בין 30-25 משתתפים. המפגשים מתקיימים בגינוסר. אנחנו מארגנים סרט, הרצאה, הפעלה, משחקים, אוכל. משתדלים ליהנות ביחד, כמובן שבתור קבוצה יש גם שותפות לצדדים הפחות שמחים בחיים - אחרי המלחמה קיימנו שיחה בה שיתפנו אחד את השני במה שעבר עלינו, בזמנו נהרג בן חייל של אחד החברים והתארגנו לניחום ההורים. אנחנו מרגישים שהקבוצה עם השנים הולכת ומתגבשת, אנשים מגיעים לכאן ממרחקים גדולים - אפילו מהגליל המערבי, מקריית שמונה ומעמק בית שאן, ועם זאת הקבוצה כל הזמן פתוחה לקבל אנשים חדשים". "לאחרונה הגשמנו חלום - פתחנו ספרייה של ספרים הולנדים. אינגריד קדם ואני אספנו בעזרת החברים כמה מאות ספרים, אתם אנחנו מגיעות מדי מפגש ומאפשרות לחברים להתענג גם על השפה הכתובה. אנחנו מגיעות עם הספרים גם לקבוצות אחרות של הולנדים הנפגשות בעמיעד ובשדה נחמיה, זה תענוג גדול ומשמש עוד מקור להתקרבות ולשיחה בין החברים". מסתבר כי מצפון יצאה תורה - וספריות הולנדיות דומות נולדו בעקבות היוזמה הצפונית וכבר נעות ברחבי הארץ - בחיפה, תל אביב, באר שבע, ומצפה רמון כבר מתענגים ההולנדים על שפת אמם הכתובה.

ההנאה שבאיטיות

ההנאה שבאטיות רוני מ. האס

את זכותו הבסיסית של האדם להנאה, ליחסים הרמוניים עם הטבע ולמתן מרחב לקצב החיים האישי של כל אחד, אפשר לממש בקלות רבה. צריך לזה רק קצת תשומת לב ומודעות. כך לפחות טוענים אנשי הסלואו פוד בישראל. קבוצה שחוגגת את חג האסיף מדי יום ביומו משך השנה מראה כי יש משהו ביישובים הקטנים, על הקהילות ההומוגניות שבהם, שהניב מטבחים מאוד מסורתיים מחד ומקומיים מאידך כפטריות מאכל לאחר הגשם, צצות בשנה האחרונה, זו אחר זו, קבוצות slow food במקומות שונים בארץ. המצטרפים יכולים להיות קיבוצניקים, מושבניקים וגם עירוניים. תחומי עיסוקם שונים ומגוונים - אנשי עסקים, תיירנים, חקלאים. המאחד את כולם - שעטנז ייחודי של אקו-גסטרונומיה: השאיפה לאוכל הנקי, הטעים, המקומי ולחוויית הסעודה המשותפת. slow food היא תנועה עולמית, שראשיתה באיטליה, כשהוקם לפני 20 שנה סניף מקדונלדס הראשון ברומא. מספר איטלקים חמים ויראי פסטה תוצרת בית, יצאו להפגנה כנגד מעוז ה-foodfast ויצרו את הסלו-פוד כתנועת התנגדות. תנועת המזון האטי. כיום מונה התנועה מאות אלפי חברים בכל רחבי העולם. עיר מוצא הפרמזן אחד מנציגיה האותנטיים עלה לארץ מאיטליה לפני 14 שנה, כשבכיסו כרטיס חבר של התנועה האיטלקית שמו סנדרו פלגריני והוא מתגורר במושב שחר שבהרי יהודה. פלגריני, 43, יליד פרמה, עיר המוצא של גבינת הפרמזן, הינו יינן ושף במקצועו. הוא מנהל את קבוצת החברים של אזור הרי יהודה, קונביביום, בשפת האטיים. הקונביביום הינו סניף מקומי אליו מתחברים אלה לאלה אנשים שהמכנה המשותף הרחב שלהם, הוא ההנאה שבאכילה המסורתית. הם מקדשים את המזון הבריא, הנקי, העשוי בבית, על בסיס חומרים טבעיים ולא מעובדים, כשהגורם המוביל הוא ההנאה מהטעם ומהחברותא. חיי הקונביביום מבוססים על מפגשי טעימה, בהם החברים מתענגים על טעמם של ענבי מאכל מכרם מקומי, גבינות מחלב איכותי או שמן זית אותנטי. הקבוצות מתגבשות לרוב על פי אזור גיאוגרפי, זה מתוך עקרון נוסף בו דוגלים אנשי ה-slow food והוא פיתוח שווקי מזון מקומיים, חיזוק יצרני מזון מקומיים, ושאיפה לנאמנות למטבח שמתאים לאזור - על אקלימו והגידולים המתאימים לו. פלגריני מספר במבטא איטלקי ססגוני, כי בישראל השינוי צריך להתחיל מנקודת האפס. "אצלנו חלק מהיצרנים אפילו לא מפרסמים עדיין את מרכיבי המזון ממנו מיוצר המוצר", הוא אומר בשאט נפש. ובכלל, הוא אומר, המודעות לטריות המזון ולאיכותו האותנטית היא נמוכה מאוד. לתנועת הסלו-פוד מתחברים באופן הרמוני גם אלמנטים חברתיים כמו השמירה על החקלאים הקטנים, ועל גידול מסורתי. " בסלו-פוד העולמי, ישנם חברים שחלק מפעילותם כוללת מלחמה במדינות המלאימות שטחים חקלאיים מידי חקלאים קטנים. באיטליה הקימו קרן אשר כל הכנסותיה מוקדשות לקניית שטחים בדרום אמריקה מידי הממשלה והחזרתם לחקלאים המקומיים. או לדוגמא חברים שרואים בתאגידי המזון הגדולים כגון קוקה קולה ומקדונלדס כאויבי הסלו-פוד, או מקדישים מזמנם להלחם במדיניות הפיתוחים הגנטיים והשתלטות של חברות גדולות על גידול ופיתוח זרעים ודרך זאת על החקלאות". הבצל האשקלוני הסלו-פוד בישראל עדיין בחיתוליו. ההצטרפות היא בשיטת חבר מביא חבר. "התנועה היא לא מטרות רווח, חלק מהקונביביומים מוכרים כעמותה, כאשר הבסיס עליו הם נשענים מדבר על זכותו הבסיסית של האדם להנאה, ליחסים הרמוניים עם הטבע ועל מתן המרחב לקצב החיים האישי של כל אחד". כחלק מחוסר המודעות שלנו לגידולים מסורתיים של ישראל, פלגריני מגלה כי ישנו זן של בצל, הידוע כ"בצל האשקלוני" ולו סגולות מיוחדות, ששמען יצא למרחוק עוד בימי הכיבוש הרומי. "החיילים נהגו למשוח את הבצל על שריריהם שהתחזקו ואף הבריקו. כיום ידוע הבצל בכינויו שאלוט, שם המצלצל לאוזן הישראלית יותר כצרפתי מאשר ישראלי ולמרבה האירוניה רוב הבצל מזן זה מיובא כיום מצרפת ואיטליה וכמעט שאין חקלאים המגדלים אותו בארץ". גילוי פחות נוסטלגי והרבה יותר מדאיג מביא פלגריני כשהוא מספר על חוסר המודעות ו/או האדישות כלפי חומרי ריסוס מסוכנים. "לדוגמא, חומר בשם רנדופ, שנאסר לשימוש בחו"ל עוד בתחילת העשור, כיוון שנמצא כמסרטן ובארץ עושים בו שימוש באין מפריע". זה ערבי בעצם אפרת גרפינטל, 48, מכירה את תנועת הסלו-פוד עוד מהימים בהם עבדה בענף התיירות בקיבוצה, הראל. היא פעילה בעמותת התיירות באזורה, ויועצת לעסקים קטנים מטעם המועצה האזורית. במסגרת עיסוקיה היא התחברה לפני שמונה שנים לשוק האיכרים הראשון שנפתח בבית זית, אותו פתח אבנר ניב, שהיה מחובר לתנועת הסלו-פוד העולמית. "החיבור שלי לסלו-פוד מאוד קשור לקהילתיות. עוד כשעבדתי באירוח הכפרי בקיבוץ, ראיתי את הכוח של התחברות בין אנשים ממקומות שונים. כעובדת מועצה יצא לי להיחשף להרבה בתים מסורתיים במושבי האזור, ופתאום גיליתי עולם ומלואו - בישולים מסורתיים, העושים שימוש בצמחיית האזור, המתחשבים בעונות השנה, המותאמים למקום". בנוסף היא נחשפה למטבח הערבי, כאשר היא יודעת לספר שחלק מהסלו-פוד בארץ טמון בתרומת הרב-תרבותיות למטבח המקומי. זה מביא אותנו לשאלה הנצחית והקשה, אם יש בכלל בארץ המהגרים שלנו מטבח מקומי אותנטי. "אני יודעת שיש כביכול סתירה פנימית במדינה הבנויה ברובה על אוכלוסיית מהגרים, ובין החיפוש אחר המטבח האותנטי, אבל אני שוטטתי הרבה וראיתי גם חקלאים ערבים העושים שימוש בחקלאות ביתית וצמחיית האיזור וגם מושבניקיות יהודיות שהגיעו מארצות שונות ובכל זאת מצאו כאן את הצמחים המתאימים לבישולים שהביאו מהבית. יש משהו במושבים הקטנים, על הקהילות ההומוגניות שבהם, שהניב מטבחים מאוד מסורתיים מחד ומקומיים מאידך. רק בשנים האחרונות התחילו לתת כבוד ולהעריך את המסורתי. עד אז היה ממש יחס של זלזול, בוודאי בתחום הגסטרונומי, לכל מה שקשור בבישול המסורתי. חלק מהפעילות שלנו נוגעת גם בחיבור שבין המטבח היהודי והמטבח הערבי. זה נוגע בלי ספק בעקרונות הסלו-פוד כיוון שכאשר אנחנו מדברים על החיבור למקומי, לאיזורי, זה כולל גם חיבור אנושי". גרפינטל מבקשת להדגיש את הצורך בחינוך העולה מהשינויים שחלו בשנים האחרונות במשקים באזורה. "מבחינתי דגש עיקרי בענפי התיירות הקטנים, כגון יקבים ביתיים, חוות צאן ומקומות אירוח, הוא החינוך מגיל צעיר לשירות איכותי. תודעה של מתן שירות, של הכנסת אורחים. אצלי חלק בלתי נפרד מהסלו-פוד זה איכות האנשים, הלבביות שלהם, הניצוץ בעיניים, קבלת הפנים". אחת הדרכים בהן היא עוזרת לקידום ההיכרות ההדדית של היצרנים השונים באזורה וחשיפת מטבחיהם לחיך האזורית, היא פסטיבל האוכל הכפרי שהיא מפיקה בחודשי החורף, כאשר בשלוש השנים האחרונות היא מארגנת בנוסף פסטיבל דומה באזור הצפון, פסטיבל "טעם כנרת". מהעיר לכפר אולי אחד מהסממנים לכך שבשלנו להכיל בארץ את תנועת הסלו-פוד היא העובדה שבשנים האחרונות ניתן לראות הגירה מטעמי איכות, של עירוניים, אנשי מרכז, ליישובים כפריים ברחבי הפריפריה. אחד מאותם מהגרים הוא אביגדור רותם, אשר הגיע לפני כעשר שנים ממרכז הארץ עם אשתו עינת (לבית נחושתן), בת קיבוץ הגושרים, להקים בית בשאר יישוב. "כאשר עשינו את ההחלטה לעבור לשאר יישוב, זה היה מתוך הצורך של עינת להתקרב לקיבוץ ולהוריה, מאחר ואני במסגרת העבודה הייתי רוב הזמן בחו"ל וחשבנו על ילדתינו הראשונה שיהיה נכון יותר לעינת לגדל אותה קרוב לבית", מספר רותם. מאז נולדה כבר בתם השניה ורותם מזמן לא מבלה בחו"ל. "הקמתי לי כאן בית, הגשמתי חלום, אני מגדל כאן את כל זני הירקות והפירות שאני צריך, ויום אחד הבנתי שאני לא מוכן להפסיד את כל זה בגלל העבודה". היום מנהל רותם מספר עסקים בתחומים שונים באזור הצפון, ביניהם מלון יוקרתי העונה לשם "פאוזה" ובו מבלים אורחים בסופי שבוע על טהרת הקולינריות הסלו-פודית, בניצוחם של אביגדור, שבנוסף לכל הוא גם שף, ועינת אשתו. רותם ומספר חברים הקימו לפני מספר חודשים את הסניף הצפוני של סלו-פוד בארץ, שהפך מהר מאוד לסניף הגדול בארץ. "בסניף חברים הרבה אנשים שכבר מזמן מאמינים בעקרונות הסלו-פוד, רק לא ידעו שיש לזה שם. למשל צלי ובריג'יט רשף. צלי שהינו בעל משרד רואה חשבון מצליח באזור המרכז ובריג'יט, העוסקת כיום בקליעת סלים מסנסנים של עצי תמרים, החליטו לפני מספר שנים לעזוב את המרכז ולעלות צפונה כדי לגדל את חמש בנותיהם במרחבי הטבע. צלי מגדל כאן זיתים ומייצר מהם שמן. או אייל אלחנתי מקיבוץ דפנה, שמנהל את מסעדת פוקצ'ה ברוח הסלו-פוד, גיל הרשקוביץ מקיבוץ דן שהקים את יקב בוטיק "גליליאו" בקיבוצו, גיל רביץ הדייג ואשתו סיוון, שפתחה חנות לממכר מזון מקומי וכלי מטבח בכפר גלעדי, משפחת פלטר מרמת הגולן שהקימה יקב משפחתי ואפילו יגאל חן, מנהל מחוז צפון של משרד החקלאות, שהינו בעצמו חקלאי בשאר יישוב, ואף הוא בעצם מחובר עמוק לרעיונות הללו. ש: מה אתם עושים כדי להרגיש שייכים לסלו-פוד? ת: "כפי שאמרתי ישנם עוד חברים רבים, השותפים לדרך והקשר איתם הוא חלק מהעניין. הדרך שלנו מדברת על איכות הטעם של האוכל שאנחנו אוכלים, על שימוש בתוצרים מקומיים ועל הזכות להנות מכל אלה בחברותא". הם נפגשים מדי כמה שבועות, לאחרונה ערכו סיור בהרי נפתלי לטעום ענבי מאכל, בקרוב ישמעו הרצאה בנושא "סלו-ביזנס". חלק מחברי הקונביביום הצפוני הם תושבי תל-אביב, חברים של, שנשבו בקסם הסלו-פוד ועושים את הדרך צפונה מתוך הצורך להתחבר למקורות הטעם המקומיים. רותם מספר שבכל קונביביום מתפתח אופי משלו. "אצלנו מאוד חשובה התחושה של 'חייה ותן לחיות'. אנחנו לא מהטיפוסים הלוחמניים, לא נכריח אף אחד לגדל גידולים אורגניים או לשתות רק יין מקומי, החשוב מבחינתנו זו היכולת ליהנות ביחד מתענוגות הטעם". רותם אדם מאוד לבבי. בסוף השיחה עימו, הגולשת אל תוך השעות הקטנות של הלילה, הוא מראה לנו לאור הירח את גידוליו הרבים, עליהם הוא מדבר כמו על ילדים רכים, וכשאנחנו נפרדים לשלום אני רוצה להאמין שאם יש בשורה שהתנועה שלו יכולה להעניק לעם שלנו, היא בשורת הקצב. שנזכור מדי פעם ליהנות גם מהאיטיות. שפים למען השלום אחד המפעלים הייחודיים שנולדו מתוך הסלו-פוד בארץ הינה עמותת "שפים למען שלום". יוסי אלעד, 59, ממקימי העמותה, מלונאי לשעבר ושף בהווה, בן מושב שדה ורבורג וכיום תושב מבשרת ציון, מספר כי לאחר אירוע סלו-פוד בדרום איטליה, אליו הוזמנו שפים ישראלים ופלשתינים, ולאחר שבילו יחדיו ובישלו יחדיו מאכלים משותפים, החליטו שאפשר לעשות מזה שותפות מוכרת וקבועה. בעמותה שהוקמה ב-2001 חברים כ-30 שפים. הם משתמשים בכישוריהם הקולינריים לעשות נפשות לשלום ומשתפים פעולה עם גופים נוספים, למשל כאשר אספו תרומות לטובת ביה"ס בגבעת חביבה. אם ניתן לסכם את פעילותם של השפים, שווה לעשות זאת במילותיו של אלעד: "הבישול המשותף הוא גם סמלי ומלמד שאפשר להשתמש בסכינים לכל מיני דברים".