"לפעמים קשה לי לגלות סבלנות כלפי החבר'ה שלי שמתחילים להתנהג כמו ילדים קטנים". כך אומרת על תלמידיה הגליליים הדס כרמי, 43, זמרת אופרה מוכרת וידועה ברחבי העולם, שהיא היום תושבת טרייה בקיבוץ דפנה. ממוצע הגילאים של תלמידיה הוא בסביבות ה-70. מרביתם אנשי מקהלת האיחוד, זמרים ותיקים שכרמי מגלה להם היום אופציות חדשות על מיתרי הקול שלא ידעו עליהן קודם. כרמי הגיעה לגליל בעקבות מלחמת לבנון השנייה כמתנדבת שבאה לסייע לצפון בתחום עיסוקה: המוזיקה. תקופת ההתנדבות הקצרה גרמה לגל של פניות מרגשות מתלמידיה, לחזור אליהם. ואז החליטה כרמי, זמרת בעלת איכויות יוצאות דופן, שהיא גם חולת אסטמה רצינית, לעלות צפונה כדי להשתקע וכדי להשתכן אי שם במרחבי האוויר הצח של הגליל. היא מספרת שהאוויר כאן עשה לה טוב, אך למרות זאת בחודשי החורף היא הייתה מושבתת לחלוטין, סובלת מהמחלה, מחכה לעונה חמה יותר. כרמי, צעירה ויפה, אינה מסגירה כל רמז חיצוני להיותה חולה. היא אומרת שזו הייתה מחלה צפויה, תורשתית, הרופאים הכינו אותה שבסביבות גיל 40 היא תחמיר. אבל היא לא עושה לעצמה הנחות, היא פרפקציוניסטית בכל הלכותיה ומקדישה את עתותיה למוזיקה. מלבד תלמידים המבוגרים יש לה גם כמה תלמידות צעירות יותר תיכוניסטיות, חיילות וסטודנטיות. עם כל אחד מתלמידיה היא מקפידה להעביר לפחות חצי שעה בשבוע של נהימות, גרגורים ואם צריך אז גם קצת מדיטציה, כל זאת לטובת הפקת המיטב ממיתרי קולם. כן, בהמשך הם גם שרים. אשת העולם מלבד זמרה והוראה היא גם מלחינה שזכתה לא מכבר בהכרה בינלאומית וקיבלה פרס כמלחינה בתחרות היוקרתית "איבלה גרנד פרייס" שהתקיימה בסיציליה. הזכייה מדרגת אותה בין עשרת המלחינים המבטיחים לעשור זה. כרמי מלחינה מוזיקה מודרנית, "למרות שמדובר בסגנון מוזיקלי המתנגן כבר כמאה שנים, עדיין רבים מחובבי המוזיקה הקלאסית אינם מצליחים להסכין עם חוסר ההרמוניות והשונות שעולה מסגנון זה", היא מסבירה אך ממשיכה בשלה. תלמידיה דווקא נהנים מתרגילים שהיא מלחינה להם המאמנים אותם בווקאליות מקצועית. כרמי נולדה בבת ים, שם התגוררה עם הוריה עד גיל 6. לאחר מכן עברה המשפחה לשכונה חדשה שאך קמה, רמת אפעל, שם מתגוררת עד היום אמה של כרמי. החיים לצל האב היו מאתגרים ולא תמיד פשוטים. הוא זה שגילה את הכשרון הטמון בבתו. "אבי היה בעצמו מוזיקאי. הוא החל ללמד אותי מגיל 11 מוזיקה, וטיפח אותי לאורך הילדות. בשלב מסוים הרגשתי שאינני מעוניינת להמשיך בדרך אותה הכתיבו לי אבי ואמי. ראשית, היו לי תחומי עניין נוספים כגון ספורט. הייתי אלופת הארץ בקפיצה לרוחק ורציתי להתמסר לענף נוסף. בגיל 13 פרצתי במרד נעורים, לא הסכמתי ללכת ללמוד בבית ספר למוזיקה בניגוד לדרישת הורי". ואז חוותה הדס הצעירה טראומה רצינית - כשהייתה בת 15 איבדה את אביה. "הוא שם קץ לחייו, בדיוק ביום הולדתי ה-15". כרמי אומרת שזהו סיפור שהתפרסם בזמנו בארץ, כולל בחברה הקיבוצית, שחלקים ממשפחתה השתייכו אליה. "מדובר בסיפור מורכב. אבי נישא לאימי בנישואין שניים, אחיותיו ומשפחתו התנכרו לאמי לחלוטין, כולל לשני ילדיהם, אחי ואני. הם פשוט התעלמו מקיומנו". כדי לתת דימוי מוחשי לנידוי המשפחתי היא מספרת שכאשר משפחת אביה יצרו אילן יוחסין, הם דאגו להשמיט את שמה ושם אחיה מן האילן. את זה היא שמעה מבני הדודים שלה. אך הדור השני, בקרבת בני-דוד, כן יצר קשר, מאוחר יותר, עם הילדים המוכחשים. לימים חודש הקשר עם אחות אביה, דודתה מעין חרוד, ובעקבותיו תוקן העיוות באילן היוחסין. כרמי לא מפרטת מדוע משפחת אביה הפנתה לה ולאחיה עורף. משאירה חלל שכואב מדי לדבר עליו עדיין. "שנים הרגשתי שמסתכלים עלי כאילו אני אשמה במות אבי. בכל זאת, הוא התאבד ביום הולדתי. לימים תחושת האשמה עברה ונשאר מאבי בעיקר הציווי החזק שנטע בי להלך בשדות המוזיקה". היא אומרת שכל הקשר שלה לעולם המוזיקה נסוב למעשה סביב המשך הקשר שלה עם אביה. "בכלל, אני מאמינה שכל חיי הובלתי את עצמי לאור הנסיבות בהן גדלתי. כאמנית הייתי לאדם נודד, מצאתי את עצמי 12 שנה חיה רחוק מהבית וגם היום, 4 שנים אחרי שחזרתי, אני ממשיכה לנדוד. כרגע התיישבתי בגליל וזו בשבילי סוג של מהפכה, אבל גם תלמידי יודעים שעשוי לבוא יום ובו שוב אפרוש כנפיים למחוזות אחרים, בעקבות הקריירה". היא מספרת על תובנות שעלו בה לעת בגרות כיצד הפכה לאדם ידידותי לסביבה, עד כמה היא רגישה לילדים, כמה חשוב לה להיות הוגנת ונעימה לילדים שבסביבתה, כל זאת כריאקציה לדחייה הקשה שספגה ממשפחת אביה. "כאשר חייתי בניו יורק עבדתי למחייתי כמספרת סיפורים עם ילדים צעירים, זו הייתה בשבילי סוג של תירפיה, לאפשר להם חוויה של קבלה שמגיעה לכל ילד באשר הוא". היא עצמה עד היום לא התפנתה להקמת משפחה. כרגע חייה מוקדשים למוזיקה ולשליחות ששמה לעצמה בגליל העליון - מחד הקמת דור של זמרים צעירים ומאידך טיפוח המקצועיות המקהלתית בגליל העליון. "התלמידים שלי המבוגרים, כולם שרים במקהלת הגליל העליון שנים רבות, בשבילי זו ממש שליחות ללמד אותם פיתוח קול מתוך מטרה שהשירה המקהלתית שלהם תגביה עוף", אומרת כרמי בסגנון דיבורה המעוטר. בנוסף לשיעורים האישיים, ממשיכה הדס להתנדב מדי פעם לחמם את המקהלה לפני הופעה. מבין תלמידיה הצעירים היא דואגת לאתר כשרונות ולחבר אותם לאנשי מקצוע שיוכלו לעזור להם להתקדם בעולם המוזיקה. כרמי הנה שילוב של אוטודידקטית ואשת אקדמיה - כל חייה היא המשיכה לעסוק במוזיקה, להלחין ולשיר. את התואר הראשון עשתה באקדמיה למוזיקה בירושלים, בין השנים 1991 עד 2003 השתלמה בלימודי דרמה בלונדון, ובהמשך המשיכה לימודי מוזיקה בניו יורק ועלתה לשיר על הטובות שבבמות האופרה שם. את התואר השני שלה השלימה באוניברסיטת הרטפורד בארה"ב. "אני מאוד שאפתנית, מרגישה כל הזמן צורך להתקדם ולהוכיח את עצמי". היא זוקפת זאת לרצון להוכיח שהיא שווה לאחרים, בניגוד לתחושת הדחייה והאחרות שליוותה אותה לאורך ילדותה. סיוריה ברחבי העולם, ממשיכים גם לאחר חזרתה לישראל. תלמידיה לומדים לחיות עם זה, אבל הם גם מרוויחים משהו מהיותה אשת העולם הגדול. בסדנה האחרונה שהתקיימה בקיבוץ כפר הנשיא, הפתיעה כרמי את המשתתפים במסכות ונציאניות, מהקומדיה דל-ארטה, בהן עשו הזמרים שימוש דרמטי, כחלק מהפעלתם במהלך הסדנה. רבים מהתרגילים שהיא נותנת לזמרים, לא קונוונציונלים והם מוציאים מהזמרים תגובות שאפילו הם לא יודעים מה לעשות אתן. "חלק מהזמרים שלי, שהצעירה בהן בת 40, נוכחים לדעת שהמקומות אליהם הם מגיעים הם קצת ילדותיים", אומרת כרמי. סופרן דרמטי אחת מתלמידותיה בשנתיים האחרונות היא עירית כץ, 52, ממחניים. כץ, מורה למוזיקה וזמרת במקהלת האיחוד, המופיעה מזה שנים רבות בהרכבים קטנים וצנועים כזמרת של שירים ישראליים. הפגישה עם כרמי שינתה את הכיוון שלה. "פגשתי את הדס כשהגיעה כמפתחת קול חדשה למקהלת האיחוד, בשלב בו כבר הייתי בטוחה שהנזק שנגרם למיתרי קולי, בעקבות עבודתי כמורה למוזיקה במערכת החינוך, הוא בלתי הפיך. 6 שנים קודם לכן איבדתי לגמרי את הקול ונאלצתי לעבור טיפול שיקומי. הצלחתי לחזור לשיר באופן הדרגתי אבל מהרצון להיות מסוגלת לבצע חומר אמנותי כבר נפרדתי לשלום, מזמרת סופרן (קול נשי גבוה) הפכתי לזמרת אלט (קול נשי נמוך), וקיבלתי את הנזק כגזירה משמיים". במשך 17 שנות שירה במקהלת האיחוד, ו-8 שנים בשלישית "צליל גליל" אותה הקימה עם בנה הג'זיסט, נגן הסקסופון וחליל צד יוחאי כץ, ואחיה הגיטריסט, ספי קרניאלי. היא זכתה ללמוד אצל כמה מטובות המורות לפיתוח קול בארץ ובכל זאת היא מספרת שכרמי היא משהו אחר. "כל המורות אתן עבדתי עד היום עבדו לפי משנה סדורה. התלמיד היה צריך להתאים עצמו למשנתן. כרמי לעומת זאת, היא מעין מאבחנת שקוראת את המצב הגופני-קולי של תלמידיה כמו צילמה אותי מבפנים, דייקה באבחון הבעיה וידעה בדיוק איך לטפל בי על מנת להצמיח אותי. היא ידעה לעקוף את הקושי וללמד אותי טכניקה דרך היכולות החזקות שלי. היא ממש בנתה לי את הקול מחדש, נדבך על נדבך. יש לי עוד הרבה לאן לשאוף, אבל הדרך שעשיתי עד כה הייתה מדהימה ומרתקת, כולל חווית הלמידה הפנימית והמודעות העצמית שחוויתי דרכה". היום מגדירה כרמי את קולה של כץ כ"סופרן דרמטי" המתבטא במנעד מרגש של גלי הקול בהשמעת הצלילים הגבוהים. כץ מעזה היום לשיר חומר אמנותי והאיכויות שלה כזמרת יכולות לבוא לידי ביטוי במלואן. הטיפ היחיד שנותנת כץ למי שמעוניין להתנסות בקסם הזה הוא לדעת להיות תלמיד. לתת בכרמי אמון מלא שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה ולתת לה את המקום של מורה, בלי לנסות להגיד לה מה לעשות. "היא פשוט מורה מדהימה, יש לה את הכשרון הזה של לדעת איך ללמד ואפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות". מי שגילתה את הכשרון הפדגוגי של כרמי הייתה פרופסור תמר רחום שלימדה את כרמי עם חזרתה לארץ ב-2003. היא גם זו שדחפה אותה לפתוח סטודיו לפיתוח קול. כך נסללה הדרך לעבודה עם מקהלת האיחוד וכך נחתה השנה בגליל העליון. אבל באופן כללי הסיבה האמיתית שכרמי הגיעה לחיות בקרב הקיבוצניקים הצפוניים היא חיבור עז שנרקם בינה לבין זמרי להקת הגליל העליון כאשר התנדבה לעבוד אתם בשנה שעברה. "יש משהו באנשים האלה, חלוצים אמיתיים, שבשיא ימיהם מקדישים ממיטב זמנם לשירה". שייכת לנוף הישראלי לפני שבוע קיימה כרמי יום סדנה בכפר הנשיא ובסיומו נערך קונצרט שבו השתתפו מלבד כרמי עצמה ותלמידתה כץ גם עמיתה הפסנתרן שלומי שם טוב. גם הוא מוזיקאי ברמה בינלאומית, אתו היא מבשלת מזה זמן רעיונות לשיתוף פעולה. בין לבין הם מקיימים הופעות אינטימיות, למשל בביתו של הפסנתרן יונתן זק, או בבית אריאלה או אצל פליצה בלומנטל. שיתוף הפעולה ביניהם הוליד לאחרונה היכרות משותפת עם מוזיקאי צעיר נוסף, אמרגן שמפיק פסטיבלים בגרמניה, והם מנהלים מגעים מתקדמים לקראת הקיץ הבא, בו כרמי תיקח חלק מרכזי בפסטיבל המתקיים מדי שנה ברולנדיסק, תחנת רכבת מיתולוגית ששימשה רוזנים ודוכסים, המשקיפה אל עבר נהר הריין וטובלת בנוף פראי. בפסטיבל, לרגל חגיגות ה-60 למדינת ישראל, תייצג כרמי את ישראל הן כזמרת והן כמלחינה. גם כאשר היא מסתובבת בשבילי הקיבוץ בבגדי חולין, היא נראית קצת כמרחפת במחוזות אחרים. היא לא מרגישה ככה. "חלקים בתוכי מרגישים מאוד שייכים לנוף הזה. הקיבוץ מעלה בי הרבה זיכרונות ילדות. ראשית, אבי סבי היה גלילי, המורה שמחה וילקומיץ מראש פינה. סבתי, עבריה כרמי וסבי משה ז"ל, אותו לא זכיתי להכיר לצערי, היו מראשוני עין חרוד. סבתי טיפחה אותי מגיל צעיר, הייתי מבלה אצלה ימים רבים. אני זוכרת שכל פעם שביקשו ממני לשיר. סבתא הייתה דואגת להסות את כולם ולהקשיב לנכדתה. חוץ מזה זכיתי בהרבה זיכרונות טובים בבית דודי מצד אמי, משפחת מלר מיוטבתה, שהיו בית שני בשבילי, בעיקר לאחר מות אבי. הנוף הקיבוצי משמש כזיכרון צרוב בנופי ילדותי". אבל כרמי ממשיכה להיאבק בין הרצון לחזור הביתה והצורך כאמנית לנדוד ברחבי העולם. בינתיים היא נהנית משני העולמות, ואתה נהנים עוד כמה קיבוצניקים לטפס אל עבר פסגות איכותיות יותר. |
רשומות