הישויות של סוניה

"כילדה, יכולתי לראות יישויות שהלכו לעולמן, בעיקר לפני השינה, בחושך, או כשהייתי יושבת בחוץ. זה מה שנקרא חוש שישי; היכולת לראות בעיני רוחך מעבר למה שהעיניים הפיזיות רואות. ואז גם נוכחתי שכשאני מניחה יד, אנשים מרגישים יותר טוב". כך מתארת סוניה רויטפרב מברעם את דרך הטיפול שלה. מול הניסיון לשמוע תיאור הזוי על יישויות מהעולם החיצון, כפי שהיא משוכנעת, שמבקרות אותה, עומדת העובדה שרויטפרב היא פשוט מטפלת מחוננת

לסוניה רויטפרב, 59, ברעם, יש שם טוב בקהילת הגליל. היא ידועה כמטפלת מצוינת עם הצלחות לא מבוטלות. ובכל זאת, העובדה שככל שהשנים חולפות, היא הולכת ומתמסרת לטיפול אלטרנטיבי - טיפול אנרגטי, הכולל תקשור עם "ישויות אור" - כפי שהיא קוראת לכוחות שמדריכים אותה, גרמה לי לכאב בטן ועוררה סימני שאלה. חדר הטיפולים שלה במרכז "דרך האור" - שהקימה עם נמרוד בן איש, חבר הקיבוץ, מטפל בהילינג ובפרחי באך ופועל זה חמש שנים בבניין סמוך למגורי הנעורים בברעם. מדרכה מוגבהת מעל שיפוע ההר מובילה מהכביש אל חדר הטיפולים והיא צבועה בכחול חזק. הכחול הזה אמור להוביל אל תוך האווירה המתאימה. גם אני זכיתי בטיפול. לאחר הריאיון נשכבתי, סוניה נגעה בראשי, בכפות רגליי.

הרגשתי משהו אבל באופן מאוד מינורי. אחר כך היא אמרה לי דברים על עצמי. לא נפעמתי. ודווקא רציתי להתבדות, אולי להצליח לראות או לשמוע ישות ממציאות אחרת. זה לא קרה. אבל, סוניה חיה עם הישויות, כפי שהיא קוראת להן, כבר מגיל צעיר. "כילדה, יכולתי לראות ישויות שהלכו לעולמן, בעיקר לפני השינה, בחושך, או כשהייתי יושבת בחוץ. זה מה שנקרא חוש שישי. היכולת לראות בעיני רוחך מעבר למה שהעיניים הפיזיות רואות. ואז גם נוכחתי שכשאני מניחה יד, אנשים מרגישים יותר טוב.

בית מתוקשר

כשאני מכבירה בשאלות רציונליות מול העולם הבלתי-נגלה שהיא מדברת עליו בחופשיות, סוניה אומרת לי בפשטות, "עובדה שזה עובד. לשמחתי, אני במקום שהאגו שלי לא צריך להוכיח את עצמו".

היא באה מבית שבו הנושא של תקשורת אלטרנטיבית לא היה נחשב בתוכו כמוזר. "אני זוכרת שהייתי ילדה ממש צעירה, ואימא שלי הייתה מאוד חולה, עם חום גבוה. ביקשתי לרפא אותה והיא נענתה מיד. שמתי עליה יד, והיא אמרה שהרגישה טוב טוב. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה מאוד רגישה, הזדהיתי מאוד עם הבעיות של חברות שלי, הרגשתי את הכאב שלהן בתוכי. הייתי דוברת אליהן או נוגעת בהן, ומרגישה כאילו לקחתי מהן את הכאב והן הרגישו יותר טוב. הבנתי תמיד את מי שלא האמין לי, הרי לא כולם יכולים לראות ולשמוע את הדברים הללו. התמזל מזלי וגדלתי עם אימא ועם אחים שניחנו ביכולות הללו, כולל יכולות ריפוי. אבא לא היה בעניין הזה, אבל מעולם לא ביטל, וכשהייתי משתפת אותו בחוויות הללו, הוא היה מסתכל בי ומחייך. גם הוא בא מבית רוחני. מהכיוון של הדת. הוא בא ממשפחה של צדיקים".

מה מבדיל בין ילד שמדמיין דמויות לפני השינה ובין החוויות שאת עברת כילדה?

"אני לא בטוחה שיש הבחנה. אולי אם לא הייתי גדלה עם אימא ועם אחים שחיים את זה, לא הייתי מאמינה בזה. אני מאמינה שפרי דמיוננו בגיל הגן, מה שנהוג לכנות "חבר דמיוני", אלה תקשורים שילדים עושים; אני מאמינה שכל ילד מתקשר עם ישויות ממציאות אחרת. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה כהורים. הורים שאני פוגשת היום מאפשרים להסתכלות כמו שלי להתקבל כלגיטימית. יש לי נכדה, שכאשר אימא שלה שאלה אותה למה היא מסתכלת כל כך הרבה למעלה, הילדה אמרה לה שהיא רואה אנשים שם למעלה. אימא שלה לא ביטלה את זה. היא חיזקה את מה שהיא אמרה".

היית אומרת, שבעצם, את ממשיכה את תפקיד המכשפה המרפאה, האישה המיתולוגית בעלת החוכמה הייחודית בכפר?

"אני יכולה לומר לך, שבאמת יש יותר נשים המחוברות לחוכמה הזו, והיא ממשיכה לעבור מאישה לאישה. במקרה שלי, זה באמת עבר מאימא שלי אליי, ומאימא שלה אליה. אני מרגישה שאני שליחה, שנבחרתי לייעוד הזה, וכנראה, בחרתי בו עוד לפני שהגעתי לעולם. באופן כללי, העידן שלנו מאופיין בהעצמת האנרגיה הנשית, אנרגיה ששואפת להרמוניה, לשלום, ל-ואהבת לרעך כמוך".

"אני יכולה לומר לך, שבאמת יש יותר נשים המחוברות לחוכמה הזו, והיא ממשיכה לעבור מאישה לאישה. במקרה שלי, זה באמת עבר מאימא שלי אליי, ומאימא שלה אליה. אני מרגישה שאני שליחה, שנבחרתי לייעוד הזה, וכנראה, בחרתי בו עוד לפני שהגעתי לעולם. באופן כללי, העידן שלנו מאופיין בהעצמת האנרגיה הנשית, אנרגיה ששואפת להרמוניה, לשלום, ל-ואהבת לרעך כמוך".

סגרה הכול

כשהגיעה רויטפרב בגיל 12 כילדת חוץ לברעם, היא הבינה מהר מאוד, שכדי לא להיות שונה, אלא מקובלת חברתית, עליה לסגור הכול. אף אחד לא ידע שהיא מחביאה בתוכה סוד כל כך משמעותי.

"בעצם, איש לא ידע מי אני באמת. חייתי בזהות שאולה. לא הייתי מסוגלת להשתמש ביכולות שלי. החנקתי הכול, חייתי ברמת פחדים מאוד גבוהה, שמא יגלו. משהו בתוכי אמר לי שזה לא הזמן הנכון לחשוף את זה; לא בשבילי וגם לא בשביל החברה שסביבי".

רויטפרב הפכה לנערה מאוד חולה; היא לקתה במחלת מעיים שבגינה עברה כריתה של חלק מהמעי. "זה סמלי בעיניי, כאילו החלק המעכל אצלי לא הצליח לתפקד כמו שצריך, לא הצלחתי לעכל את החוויות שספגתי סביבי".

רויטפרב היא אישה נאה ועדינה, לבושה בפשטות בחולצה לבנה ובג'ינס. עברו כמעט 40 שנה עד שהרגישה שהגיע הזמן לחזור למשאות נפשה בילדותה. רוב השנים גם בעלה, משה, וגם שלוש בנותיה ובנה, לא ידעו על כישוריה הייחודיים.

"בגיל 49 החלטתי שאני עושה הסבה מקצועית. עד אז עבדתי בחינוך לגיל צעיר. ואז התחלתי לצאת וללמוד ריפוי אלטרנטיבי, הילינג וביו-אנרגיה (שיטות טיפול העושות שימוש באנרגיה), ובמקביל, רפואה סינית ורפואה קוריאנית (סו ג'וק). כשסיימתי ללמוד הילינג ורציתי לעבוד בזה, הקיבוץ התנגד. אמרו לי שלא מאמינים באנרגיה. אז הלכתי ללמוד שיאצו, ואחרי שלוש שנים חזרתי כמטפלת שיאצו לקיבוץ. ידעתי שאוכל לעשות שימוש דרך זה ולחבר לכך את הכישורים האחרים שלי. ואכן היו לי הצלחות מסחררות. אז גם התחלתי לראות ישויות מפלנטות אחרות. הרגשתי שהן מדריכות אותי היכן לשים את הידיים ומה להגיד למטופל. הרגשתי שאני יכולה לעזור לנשים בתהליכי פוריות, ועשיתי זאת לא מעט. תמכתי בחולי סרטן, יכולתי לראות מה הם עוברים, מה עוד שחלקם ראו את הדמויות שראיתי אני, והיו אפילו שחשו שהישויות הללו עושות להם מעין ניתוח אנרגטי. בעיקר, זה קרה אצל חולים סופניים, זה נתן להם תקווה.

נניח שהישויות האלה קיימות, למה שהן תבאנה דווקא לכדור הארץ מכל היקום האינסופי?

"הישויות הללו מגיעות במטרה לעזור להתפתחות ולהרחבה של התודעה האנושית. להתמרת האנרגיה הנמוכה של כדור הארץ לאנרגיה גבוהה יותר. כל זה לקראת התאחדות עתידית של פלנטות, לטובת הרמוניה ושלום עולמי".

את לא חושבת שהשימוש במושג רוחניות לא מדויק, הרי עולמנו מרובה ברוח, מדוע רק מיסטיקה מכונה רוחניות?

"יש אנשים שקוראים לזה באמת מיסטיקה. אני לא אוהבת את המילה הזו. לטעמי, מדובר כאן בהתפתחות רוחנית של כל המהות שלנו כבני אדם. נכון שאני מודרכת בתקשור על ידי הישויות, אבל הכוונה היא לטובת חיבור האנשים לכוחות הנפש שלהם, על מנת שיוכלו לעלות למדרגה יותר גבוהה בתודעה שלהם. דווקא הרוחב הטמון במילה רוחניות מתאים לי מאוד".

בוודאי מגיעים אליך לטיפול של מסז' בלבד והם ספקנים לגבי הישויות שלך, מה את אומרת להם?

"ודאי שהגיעו. חלקם נבהלו ולא חזרו, אמרו לי - את החברים שלך תשאירי לעצמך. חלקם הרגישו נגיעות של הישויות הללו בגופם. קרה לי מקרה, לא בקיבוץ, שהגיעה אלי אם שאיבדה בת באירוע טראומתי. היא אתגרה אותי ולא סיפרה לי על עצמה מאומה, אלא ציינה שברצונה לראות אם אני מתחברת אליה. ראיתי שאסון גדול פקד אותה, ראיתי גם את סוג האסון, ואמרתי לה, 'אני רואה אסון מתרחש, אני רואה המון דם, ואז שמעתי קול קורא 'אימא', ונפלט לי מהפה, 'זו הבת שלך'. נכנסתי לטראנס ואמרתי לה, 'את איבדת בת ואת רוצה להיכנס להיריון". היא נבהלה ממני. זה היה מה שנקרא להפוך למדיום, כשישות מדברת מתוכי, אבל אני לא אוהבת להשתמש בזה. זה כלי חזק מדי, ואני מרגישה שיש לי פחות שליטה עליו. האימא הזו לא רצתה לחזור יותר. הזמנתי אותה לחזור ללא תשלום. היום אני מצטערת שזה קרה, עימתי אותה עם האמת, נעניתי לאתגר שהיא שמה בפני, ואולי פעלתי בצורה יותר מדי ישירה וחזקה, מכפי שהיא באמת הייתה מסוגלת לקבל. בהמשך שלחתי לה אור ואנרגיות מרחוק, לעזור לה לעבור את הטראומה. המשכתי לטפל בה מרחוק".

איך את שומרת על עצמך בתוך כל החשיפה לקשיים של האחרים?

"יש לי מתנה אבל זה לא תמיד קל. מאז שהייתי ילדה לא היה לי קל. היום אני מנסה פחות להזדהות ולהיות יותר אמפטית. זה קשה לי, אני קולטת אנשים מאוד חזק.

כשאני מגיעה לגבהים מאוד חזקים - כמו למשל יוצאת מהגוף, לפגוש דברים אחרים כמו רטטים של בני אדם, שכבות אור שמהן בנוי הגוף, כל ההדרכה שאני מקבלת בנושא רפואת תדרים - אחר כך קשה לנחות".

נוחתת בחדר האוכל

למה את מתכוונת "לנחות"?

"למשל, להיכנס לחדר האוכל ולשמוע את הדיבורים היומיומיים. אני אישית יותר ויותר נמצאת בתוך הרוח ופחות בחומר. קשה לי להיות בחולין ואני משלמת על כך מחיר. זה בסדר, כיוון שאני מרגישה שאני שליחה שמטרתה: להאיר פניהם של אנשים, לחבר אותם לעצמם, לרמת הנשמה, למי שהם".

זה נשמע קצת כאילו עברת סבל בחייך, ואת מחפשת תשובות?

"לא. דווקא תמיד הייתי ילדה מאוד שמחה, גם בקיבוץ היה לי טוב. העיסוק בתקשור והטיפול לא באו אצלי מתוך מצוקה. זה לא שפתאום חוויתי הארה. גדלתי אל תוך זה מגיל צעיר, והבנתי מוקדם מאוד שזה הייעוד שלי בחיים. עם זאת, אני רואה בחיים הרבה שקר, וקשה לי לחיות בתוך החומר, יש בעולם הרבה רוע, ואין מספיק "ואהבת לרעך כמוך". אני באה ממקום שיודע, שלא רק האמת שלי קיימת, אלא יש גם אמיתות אחרות, וגם האחר צודק. אישית, אני לא אדם שנוטר או שונא, ואני חיה בשלום עם אנשים, אבל לא כולם ככה".

איך הקיבוץ והמשפחה קיבלו את ההסבה המקצועית שלך?

"למשפחה שלי לא היה קל לקבל את השינוי. דאגו לי כי פחדו ממה שיגידו בקיבוץ. הבנתי אותם, אבל אני חושבת שהיום הם שמחים במה שאני עושה, וגאים בי שאני צועדת בתוך הדרך שלי ולא לצד הדרך, כמו שעשיתי שנים רבות. היום אני שלמה עם עצמי ואני עוזרת לאחרים להתחבר אל עצמם, ולעשות את השינוי שזה לא דבר פשוט. באמת לחברים בקיבוץ לא היה קל בהתחלה לקבל אותי ואת המרכז הרוחני שפתחנו. היו שהגיבו נגד, היו גם שתמכו. לקח זמן, אבל היום אנחנו כבר לא עוף מוזר בקיבוץ, וחלק גדול מהלקוחות שלנו מגיעים מהקיבוץ. יש הצלחות וזו הדרך הכי טובה לשכנע. ברור שחברים היו סקפטיים וביקורתיים, ולולא היינו מצליחים לא היינו שורדים".

את מטפלת בחברי קיבוץ שאחר כך את פוגשת בכל מקום בשבילי הבית הקיבוצי.

"באמת זה לא פשוט לעבוד עם חברי קיבוץ, אבל לומדים לחיות עם זה. אולי בזכות האישיות שלי, אני מקבלת את האדם כפי שהוא, מכילה. בחדר הטיפולים האדם עבורי הוא דף חלק".

רויטפרב מעידה על עצמה, שבשנתיים האחרונות ההתפתחות הרוחנית שלה כוללת התקרבות לדת.

אולי בעצם כל העיסוק בדברים הלא-נראים ועכשיו האמונה הדתית, זה סוג של בריחה מהמציאות?

"אני ממש לא בורחת. אני אדם מתפקד. אדם שפוי. הקמתי משפחה, גידלתי ארבעה ילדים, מילאתי תפקידים בקיבוץ, אני מלמדת (שיאצו בתיכון ברנקו וייס, בקיבוץ סאסא), מנחה סדנאות, מטפלת. לבני הנוער שאני מלמדת אני מקנה את האהבה לטיפול במגע, משלבת דמיון מודרך, נשימה והרפיה. אני רואה איך זה עוזר להם גם בחיי היומיום. זה נכון שיש לי את היכולת לצאת, לעוף, אבל בתכלס אני מאוד על הקרקע".

רויטפרב מאמינה, שרפואה אנרגטית תלך ותתפוס יותר ויותר, "אנחנו עשויים אנרגיה, חומר רוטט, שניתן לעבוד עליו בעזרת תדרים. אני מאמינה שכל אדם מגיע לעולם עם תדר מסוים. במהלך החיים משהו משתבש, ובעצם, אני מאזנת את התדר הזה".

מטופלת של סוניה מספרת

ר.ש.

באתי אל סוניה כשהייתי זקוקה לעזרה, כשהעזרה הפסיכולוגית הפכה בעיניי למסורבלת וארוכה מדי. אני באמצע שנות החמישים לחיי. כבר לא ילדה. ביקשתי ממנה טיפול בשיאצו. סוניה התגלתה בעיניי מיד כמטפלת מחוננת וכתרפיסטית פיזית מעולה. המסז' שלה מדויק; היא יודעת את כל הטכניקות וסוגי המסז'ים ומשלבת ביניהן. הנגיעות שלה טובות וענייניות, לא מרפרפות מדי לא חרמניות מדי, אלא נוגעות ומרפאות כפי שצריך להיות. ואז, תוך כדי טיפול, היא דיברה איתי. קצת. לא הרבה. אמרתי לה לא לערב אותי עם הישויות שלה, כיוון שעצם הדיבור עליהן גרם לי אי נוחות, כאילו אני עצמי מזלזלת באינטליגנציה ובריבונות שלי כאדם חופשי. ובכל זאת, סמכתי עליה לחלוטין בהערכות שאמרה לגבי. היא דיברה אליי כמטפלת שנוגעת במהות נפשי.

ופה, ממש כמו בשיאצו ובמכלול המסז'ים שלה, גם פה היה דיוק ואי התייפייפות. יכולת ההעמקה שלה גם ברגשותיי וגם במיקום שלי בתוך חיי הדהימה אותי. ואז אמרתי לעצמי כך: יכול להיות שסוניה היא, כמו נשים רבות אחרות לאורך ההיסטוריה, אחת מאותן נשים שאנו קוראים להן "מיוחדות". יכול להיות שהיא מכירה, לאוו דווקא באופנים של תבונה אלא באופנים של תחושה כוללת ושונה מהמקובל, מערכת או מנגנון או נוכחות שאכן קיימים רק שאיננו יכולים לתפוס אותם באופנים שכליים. אין לנו מילה במילון, שיודעת לבטא סוג של הכרה ושל מודעות שכזאת ובכל זאת אפשר שנמצאים בתקשורת האנושית קשרים שאיננו יודעים לכמת אותם במושגים של זמן ומרחב. כך או כך, לעתים, כדאי לפגוש אנשים כמוה ולבדוק את הפנימיות שלנו, מדוע היא נמשכת אל הטיפולים הללו, מדוע הם יעילים ומדוע אנו כה נזהרים ממנה ומהכוחות המכושפים שבה.