יום רביעי, 2 בינואר 2013

מטה אהרון: אחרי עשרים ואחת שנה

3.1.2013
daf@maariv.co.il  ארכיון עיתונות  
מטה אהרון: אחרי עשרים ואחת שנה
רוני מ. האס

אהרון ולנסי. צילום: מ.א. גליל עליון
אהרון ולנסי סיים 21 שנה כראש מועצה אזורית גליל עליון, והייתה לו בכיס הצעה לנהל מוסד מרכזי באזור, עד שהגיע הטלפון מעמרם מצנע. בריאיון הוא מסביר, מדוע החליט להצטרף לציפי לבני ול"התנועה", ומדוע "העבודה" היא כבר לא בית

אני מביעה כאן תחושה שלי, כתושבת האזור, כי אהרון ולנסי, 71, ראש מועצת גליל עליון, זכה להערכה רבה של ראשי רשויות אחרים, וזאת משום ההישגים שהגיעה אליהם המועצה תחת ניהולו, ואולי גם משום הוותק והניסיון שלו. חברו לכך את אחת היוזמות שהוא הוביל - ליצור גוף שיקדם אינטרסים משותפים לגליל המזרחי ולגולן, שבו יושבים כל ראשי הרשויות מהאזור, פורום ראשי הרשויות - שבראשו עמד מאז הקמתו ובמשך שש שנות קיומו (עם פרישתו החליף אותו לאחרונה ראש מוא"ז גולן), וקבלו חיזוק למה שנאמר בפתיח.

כששמעתי, כי ולנסי, שהודיע על סיום תפקידו וכבר נבחר לו מחליף, החליט ללכת לפוליטיקה ועוד להצטרף למפלגה החדשה בראשותה של ציפי לבני, הרגשתי צורך לבדוק איתו את העניין.

הריאיון הראשון עם ולנסי נערך בלשכתו הצנועה, ביום הבחירות למועצות האזוריות. זו הייתה שיחת סיכום של 21 שנותיו בראש המערכת הגלילית. ולנסי, כמו שאומרים, פרש בשיא, משאיר מאחוריו מועצה לתפארת, 29 קיבוצים שעסוקים בהתרחבות, בהתקדמות, בהתעוררות.
ראיון עם ולנסי בן ה-10 בעיתון באר שבעי
כמי שצפתה בו מהצד במהלך כל שנותיו במועצה, כתושבת הגליל, היה לי קשה לקבל את זה שהאיש הפעלתן הזה, הדעתן, שחייב לעשות ולקדם ולפעול, החליט לשבת בבית, בכפר גלעדי, וליהנות מהשקט.

"החלטתי ש-21 שנים זה מספיק", הסביר ולנסי. "אני רוצה לצאת כשאני במיטבי, כדי שאוכל להיכנס לנושא חדש כשעדיין רוצים אותי. הרגשה טובה לצאת ככה. אני מאוד שמח שהחלטתי ואני יוצא בזמן, אבל בו בזמן אני גם עצוב, כי זו פרידה מהמון אנשים ודברים שאני קשור אליהם מאוד".

יותר מאוחר גיליתי, שהפנטזיה לשבת בשקט בבית היא של אנשים אחרים. בכיס כבר הייתה מונחת לו הצעת עבודה ממוסד מרכזי בגליל. "אני קשור לנושאים שפיתחתי פה במהלך השנים, ואני לא מדבר על נושאים כמו ביטחון או שירותים מוניציפאליים, נושאים חשובים כשלעצמם, אלא על דברים אחרים שעשינו כאן, שנתנו חוסן וכוח לתושבים שלנו, וזה בעיניי הדבר החשוב. למשל, התרומה שלנו בנושאים כמו קליטת עולים, קליטת גרעיני צב"ר בקיבוצים (צב"ר - יהודים ובני ישראלים המתגוררים בחו"ל ובוחרים לעבור ולחיות בארץ, על מנת להתגייס לצה"ל ולשרת שירות צבאי מלא), מכינה קדם-צבאית הפועלת בשני קיבוצים, מערכת יחסים ענפה עם שכנינו הערבים, כולל תושבי רג'ר, מערכת יחסים עמוקה עם מטה בנימין, קבוצות נעל"ה, הרבה פעילות התנדבותית. אלה הנושאים שהיו בבת עיני. כאלה שמעצימים את החוסן הלאומי ואת החוסן הקהילתי שלנו. גם בחינוך החלטנו שלא חשוב רק בחינות בגרות, כי אם גם ערכים כמו התנדבות והתגייסות לצה"ל, כולל עיסוק בשאלות ברמות הגבוהות, שיעזרו לנוער שלנו ברגעים הכי משמעותיים, כשיהיו מול החיים והמוות. כשהאירופים והאמריקאים מטיפים לנו מוסר אני מקווה שהתשובה היא, ש-90% ויותר של הנוער בישראל יודע להתמודד עם שאלות מוסריות-ערכיות, ששום נוער בעולם אינו נדרש להתמודד עמן".

יש גם תוצאות בשטח להשקעה בתחומים הללו. מבחינת ולנסי, שני ההישגים הגדולים בחינוך הנוער הם, האחד - האחוז הגבוה של מתנדבים לשנת י"ג, שיוצאים לשכונות עוני, למסגרות של נוער בסיכון, מצטרפים למיזמים בכל הארץ ומקדישים שנה מחייהם למען החברה בישראל; ההישג השני הוא אחוז המתגייסים, העומד על יותר מ-95 מקרב בני הנוער, כשמתוכם רבים בוחרים להתנדב לשירות משמעותי. ערך מוסף לכך, הוא מוסיף, הם ילדי התושבים החדשים שהופכים לחלק בלתי נפרד מהנוער האיכותי.

ואז הוא משתתק לרגע ומרצין. חשוב לו לציין, שהיה שמח לו מדינתנו יכלה להתגאות בהגשמה אחרת שאינה שירות צבאי. "לו הייתי חי בארצות הברית, הייתי שם את זה בסדר עדיפות נמוך יותר; להיות חייל זה לא ללמוד לתואר גבוה בפילוסופיה. אבל במדינה שלנו זה הפך לערך עליון של שמירה על קיומנו".

זהו אחד הנושאים, שבהם עוסקים בני הנוער עם מדריכיהם בחינוך הבלתי פורמלי. "זה הגבול הדק שיוצר את ההבחנה המוסרית בין הצטיינות בצבא, מתוך רצון לשרת ולהגן ולשמור, ובין להיות קילר לשמו. השאיפה שלנו היא להביא את הנוער למצב, שבכל הזדמנות שעולה דילמה, הם יבדקו את עצמם עם עצמם, באשר להתנהגות המוסרית שלהם, גם מול האויב. הלוואי שלא היו צריכים לעמוד מול הדילמות הללו, שלעתים הן כמעט בלתי אפשריות. אני מאמין שהנוער שלנו איננו שונא ואיננו נוקם, ואינו רוצה רע אפילו לאויבים. זה מאוד מוסרי ומאוד יהודי. יש יהודים שאינם מבינים זאת, אבל מבחינה זו, אנחנו ממשיכים להוביל קו שהוא ערובה ליכולת שלנו להחזיק במזרח התיכון. לא החוזק הפיזי הוא שיחזיק אותנו כאן, כי אם העוצמות הרוחניות והתרבותיות".

להתעסק בדברים האמיתיים
הגלישה שלו למישור הערכי לוקחת אותי לבדוק, למה כראש מועצה היה לו חשוב ליצור קשרי חוץ עם גורמים כל כך מגוונים: מטה בנימין מחד, מחוז לודוויגסבורג בגרמניה מאידך, אזרחים ערביים מהגליל ועוד כהנה וכהנה.
מ
איפה בא הצורך הזה ליצור קשרים ושיתופי פעולה מחוץ למועצה?
"המדינה הזו היא גם שלי, ולכן יש לי אחריות כלפיה. מכיוון שאני בתפקיד שהוא צומת עם אפשרויות רבות, ניצלתי את ההזדמנות שניתנה לי כדי לתרום את תרומתי מהמקום הזה. האלטרנטיבה לפני 21 שנה הייתה להיכנס לכנסת ולהשפיע משם, אבל החלטתי שלשרת בקצה המדינה, קרוב לגבול, היא הזדמנות לא פחות חשובה מאשר בכנסת.

"באזור הזה יכולתי באופן מוזר ביותר, וכמעט לא מתקבל על הדעת, לעסוק במדיניות חברתית, כלכלית ועוד, ללא צורך בתמרונים פוליטיים. יכולתי לעסוק בדברים האמיתיים והחשובים, שבגינם היה כדאי להקים את מדינת ישראל. כלומר, ההזדמנות לצקת תוכן למסגרת המדינית, שאיננו רק התוכן הרגיל אלא כזה בעל ערך מוסף גבוה. אני חושב שאנחנו מוכיחים שזה אפשרי באזור שלנו, בלי להשתמש במילים גבוהות כמו 'אור לגויים' ו'מדינת מופת'.

"למשל, 'כל ישראל ערבים זה לזה'. מבחינתנו, זה היה טבעי להיות ערבים לתושבי חבל עזה ולעזור להם בשעתם הקשה. לחילופין, אנחנו בקשר בן שנים של הידברות ושל התקרבות עם אנשי מטה בנימין, שבזמן המלחמה (2006) הגיעו לכאן לתת יד. עם מטה בנימין חיפשנו את המשותף, מתוך הכרה שהעם שלנו זו משפחה אחת גדולה, שיש בה ויכוחים גדולים אבל עדיין משפחה. אחר כך ערך כמו 'בקש שלום ורדפהו'; נתנו לזה ביטוי, כשאמרנו שאנחנו גם ניצור שיח עם שכנינו הערבים - בין אם רג'ר יחזרו לסוריה ובין אם יישארו כאן, תמיד יהיו שכנים שלנו, וכמוהם גוש חלב, טובא-זנגריה ואחרים. במלחמת 2006 אימצנו את תושבי רג'ר כאילו היו יישוב נוסף שלנו, וכל מה שקיבלנו מנדבנות ומהמדינה חילקנו איתם שווה בשווה. נציגי המועצה שביקרו ביישובים הלכו גם לרג'ר לראות מה שלומם".

אין לנו ארץ אחרת

אולי הראייה הרחבה קשורה להיסטוריה האישית שלו. כילד למשפחה יהודית-ספרדית ממוצא טורקי, שנולד בליאון, הוסתר בימי מלחמת העולם השנייה במקומות מסתור שונים, עלה לארץ עם המשפחה למעברת פרדס חנה ומשם, בעקבות שיטפון שהרס את אוהלי המעברה, נשלח ללא הוריו למשפחה ישראלית, שאצלה למד מהר מאוד מה נדרש ממנו על מנת להפוך אחד משלנו. אחר כך התאחד עם משפחתו בבאר שבע. עברית הוא רכש מהר, והיו לו גם הישגים מרשימים באתלטיקה, למרות שנתוניו הטבעיים לא היו לטובתו. כנראה, האמביציה להצליח תמיד הייתה שם.

באירוע הפרידה, שקיימה המועצה בחדר האוכל שבקיבוצו, כפר גלעדי, בקולאז' שהיה מורכב מתמונות מעברו ומכמה קטעי עיתונות ביניהם, הופיעה גם כתבה בת 60 שנה לערך, שפורסמה בעיתון מקומי בבאר שבע, ובה הכותב מספר על מפגש עם ילד, בן עולים, במספרה של מר ברקוביץ'. במהלך השיחה סיפר ולנסי הצעיר, כי אביו רוצה לעזוב את הארץ, שכן אין לו עבודה, אבל הוא ואחיו משכנעים את האב שלא יעזוב: "אנחנו רוצים לסבול כאן ולא בין הגויים. ראשית כול אנחנו יהודים וזאת הארץ של היהודים. אין לנו ארץ אחרת. מלבד זה, אנחנו יודעים מה עשו ליהודים שלנו בגלות רק מפני שלא הייתה לנו מדינה שלנו. אם אנחנו נעזוב ואחרים יעזבו לא תהיה לנו מדינה. אנחנו צריכים לשמור אותה".

בנאום הפרידה שלו מחבריו סיים ולנסי את דבריו בזיכרון ילדות אחר, מבית אבא. הוא היה עם אביו בבית הכנסת, ובזמן ברכת הכוהנים זימן האב את ילדיו אל מתחת לטליתו, כנהוג אצל הספרדים. שם, מתחת לטלית, סיפר הבן לאביו כי אינו מתכוון לבחור בדרך הדת, והאב, שהיה איש מתון וליברלי, אמר לו כי "עבודת הבורא היא בסופו של דבר לעשות טוב למען האחר". אני מזכירה לו את הסיפור הזה, והוא מיד משלים: "אבי אמר לי 'קום בבוקר ותעשה דברים טובים', זו הייתה ברכתו. מערכת היחסים הקרובה שהייתה לי איתו נתנה לי במהלך השנים המון כוח. עבדתי על עצמי לעשות פחות ופחות דברים לא נכונים, כי עשיתי גם דברים לא טובים בחיי. זה מאבק יומיומי, מכיוון שאנחנו בני אדם, אנחנו גם נופלים".

שאלתי אותו מה הוא הולך לעשות מחר בבוקר. הוא רמז שיש לו כבר הצעות בכיס הקשורות לפיתוח הגליל, והוסיף במאמר מוסגר: "לו יכולתי לעזור לקדם מדיניות נכונה במדינת ישראל, הייתי שמח לעשות זאת, אבל כנראה מאוחר מדי, לצערי, ויתרתי. אני חושב שיכולתי לתרום גם בתחום הזה לא מעט מהרבה סיבות, אך כרגע נראה שזה לא מתאפשר". אבל הגורל חשב אחרת.

טלפון מעמרם מצנע

יומיים אחרי ריאיון הפרידה, רגע לפני שהצטרף ולנסי לאירוע ברוח "המירוץ למיליון", שהכינו לו חבריו לעבודה, הוא קיבל טלפון מעמרם מצנע. "הוא התקשר להציע לי להצטרף אליו ל'התנועה', בראשות ציפי לבני. הוא דיבר איתי בעיקר על העובדה, שלתנועה הקיבוצית אין אף נציג במקום ריאלי. הייתה לי שעה להחליט, כבר היו לי הזדמנויות כאלה בעבר, שבהן החלטתי להישאר בגליל, ודווקא עכשיו הייתי צריך לקבל החלטה חדה וקשה שכזו, בזמן כל כך קצוב".

הוא החליט ללכת על זה. לאירוע הפרידה שלו במועצה הוא הגיע באיחור. ביום שבו נסגרו הרשימות, הייתה לו בקושי שעה להחליט, להיכנס למכונית, לנסוע לחתום ולחזור למסיבה.

עכשיו, כשעברו כמה ימים מההחלטה הגורלית הזו, מה באמת הכריע את הכף?
"בדיעבד, שלוש סיבות עיקריות השפיעו על החלטתי: ראשית, נטייה שכנראה הייתה בי תמיד, לקחת חלק במעורבות הלאומית. שנית, דאגה גדולה מהמצב המדיני ומההנהגה המובילה אותנו שאולה, צעד אחרי צעד, ושלישית, המצב שבו לא היה להתיישבות, לתנועה הקיבוצית ולפריפריה ייצוג פוטנציאלי לכנסת הבאה".

ההחלטה - המאוד מורכבת מבחינתו, בשל ההצטרפות למפלגה חדשה ולא ל"עבודה", שהייתה ביתו הטבעי ב-50 השנים האחרונות - קצת כואבת לו. אבל ההחלטה להיפרד מהעבודה נעשתה כבר קודם לכן. "לא ידענו להילחם למען עצמנו בעבודה, וזו הרשתה לעצמה להתנהג כלפינו באופן שאינו ראוי, למרות שרבים ממצביעיה הם מהתנועה הקיבוצית", הוא קובל, ומוסיף וטוען, שהעבודה זנחה את מאבקה בנושאים כמו עיגון הזכויות בקרקע, הטיפול בשטחים פתוחים ושמירה על צביון כפרי קיבוצי, נושאים שמקבלים מקום ראוי במצע שהוא ושותפיו למפלגה החדשה כתבו. "יש לנו הזדמנות להיות מרכזיים בתנועה החדשה, המתהווה בימים אלה, ולהשפיע לא מעט על הדגל החברתי-כלכלי ועל המעמד של ההתיישבות ושל הקיבוצים וכן נושאים שרלבנטיים לפיתוח הגליל, כמו עידוד זוגות צעירים להתיישב כאן בדמות הטבות, הקמת מכון מחקר אקדמאי בינלאומי, שדרוג תוואי התחבורה ועוד. התנועה פתוחה לדיון הזה, בעיקר משום שהיא חדשה ובזכות גישתה של יו"ר התנועה, ציפי לבני, שלמעשה הזמינה אותנו להיות חלק בקביעת המדיניות.".

התנועה פתוחה לדיון הזה, בעיקר משום שהיא חדשה ובזכות גישתה של יו"ר התנועה, ציפי לבני, שלמעשה הזמינה אותנו להיות חלק בקביעת המדיניות.

"קיבלנו הזדמנות להיות חלק מבוני המצע, בכלל, ובתחום ההתיישבות כולל בנושאים מהותיים לקיבוצים, בפרט, מה שלצערי לא התאפשר לנו בתנועת האם שלנו, מפלגת העבודה. בנוסף, לבני מדברת בקול ברור על הנושא המדיני שמושתת על פשרה, שאינה פשוטה מבחינתה, ועל החוכמה של ראיית המציאות הפוליטית. היא מדברת על שתי מדינות לשני עמים, על מדינה יהודית, על הידברות במקום מלחמה, על מניעת בידודה של מדינת ישראל בעולם כולו וארצות הברית בראשו; גישה מדינית שהיתרונות שלה ברורים לכל בר דעת חפץ חיים."

כל השנים הצליח ולנסי לשמור על מרחק מהעיסה הפוליטית. הוא קורא לזה "הטכניקה של הפוליטיקה", ומודה, שזו תהיה התמודדות לא פשוטה עבורו. "לקחתי על עצמי במהלך הזה אחריות מאוד כבדה. שנים רבות לא עשינו מה שהיינו צריכים לעשות בפוליטיקה, כמו למשל, להכריח את יו"ר מפלגת העבודה להתנהג איתנו אחרת. לו היינו בונים מוקד של עוצמה על ידי התפקדות, היא הייתה מדברת איתנו בצורה אחרת. דווקא ציפי לבני, למרות שלא הבאנו איתנו נדוניה גדולה, יש לה רצון לכבד ולתת לנו מקום. היא רואה בהתיישבות נכס חברתי, כלכלי ואיכותי".

רגע לפני שהריאיון הסתיים, שאלתי אותו, למה הוא היה צריך את זה. הוא נאנח והשיב: "הרגשתי שאני יכול להוסיף עוד ערך ודבר מה שזקוקים להם כל כך בארץ הזו. אני באמת מאמין, שאנחנו חייבים לעשות את הכי טוב למען המדינה היחידה שיש לנו".

עורך הבלוג