השאלון: יום העצמאות שלי

השאלון: יום העצמאות שלי

רוני מ. האס

נכון. נכון שיום העצמאות זה יום העצמאות של המדינה, ולא שלנו. ואולי הגיע הזמן שנע

צור לרגע ונסתכל קצת מסביב, ולא רק על עצמנו; ובכל זאת, רגע אחד לפני שמדליקים את המשואות, החלטנו לחפש

סיפורים אישיים, סיפורים מכוננים, של אנשים שהרגישו כי מצאו ברגע אחד, או בתהליך חיים שלם, את האומץ לכונן לעצמם עצמאות אישית. גילינו, מה שבעצם

ידענו מראש, שאוטונומיה אישית, אין משמעותה אגואיסטיות. לפעמים, כשאנחנו זוכים להגיע לטעם של חיינו, אנחנו נהיים טובים יותר כלפי

האחרים.קבלו את סיפורי העצמאות תשס"ט

מחלום בלהה ל"בית חלומותיי"

עודי מנור, 58, גבעת ברנר

ביום האחרון של מלחמת

יום כיפור, במהלך הפריצה המפורסמת לסואץ, נפצעתי קשה מאוד בעורק הראשי של הצוואר, בשתי ידיים ובריאות. פוניתי עם כ

ל הפצועים, והרופא שבדק אותי כבר ויתר עליי, הגדיר אותי כמת, והשמיכה כבר הייתה על הראש, אבל החובש שהיה במקום החליט להציל אותי. הוא עש

ה לי ניתוח שדה, תפס את העורק במספריים קפיציות, ולמעשה, זה מה שהחזיר אותי לחיים

.

חבר קיבוץ שלי, סמג"ד של יחידה אחרת, קיבל הודעה שיש לו 20 דקות לה

זמין הליקופטר לפנות אותי, או להודיע להורים. הוא הזמין הליקופטר. בבית החולים עברתי תהליך שיקום ארוך, שם

הייתי נתון בתלות מוחלטת בסגל הרפואי ובכלל. היום חסרה לי יד אחת, וכל השאר בסדר.

מאז הערך המרכזי בחיי הפך להיות עצמאי לחלוטין. החלטתי שמה שלא יקרה, אהיה עצמאי ככל האפשר, ולא אצטרך עזרה. הפכתי לאדם אוטונומי בעל דעות ח

ופשיות ופתוחות. אחד הרעיונות שלי קרם עור וגידים, ופועל כיום בכניסה לגבעת ברנר; אני הוא זה שהגה את הרעיון של "בית חלומותיי", פארק חלומות לילדים שהוקם לפנ

י כ-20 שנה, שממשיך לעשות את מה שהייתה המטרה הראשונית שלו - להגשים חלומות ליל

דים.

ללמוד משחק בגיל 40

לילך קולומבוס, 42 ביום העצמאות, חצרים

הרגע הגיע כשהילדים קצת גדלו; בעלי חזר לעבוד באזור, וכ

בר לא עבד יותר בתל אביב, והחלטנו שהגיע הזמן להתחלף בתפקידים: הוא יהיה בבית ואני אוכל לצאת ללמוד משחק ב

בית הספר לאמנויות הבמה, שבדיוק נפתח בבירת הנגב, באר שבע.

קודם לכן עבדתי בחינוך, ואחר כך עברתי לעבוד בנטפים. משם ח

זרתי לחינוך, בתפקיד אחראית על התחום החברתי-תרבותי בבית הספר, ובתוך כך גם נולדו לנו שלושה ילדים.

כל השנים נגעתי בדרך זו או אחרת בתיאטרון, אבל זה היה כתחביב שמתחיל ונגמר בהפקות קיבו

ציות, ובעיקר בצד השני של הבמה. ואז התחדד צורך עז לצאת לפסק זמן מהשגרה, מחיי הקיבוץ, מהעבודה, מההורות.

ההחלטה שלי עמדה כנגד כל הסיכויים. הייתי מבוגרת בכמעט עשרים שנה מיתר המועמדים. חברי הוועדה תהו אם בגיל 40 אפשר בכלל ללמוד משהו, לשנות, לק

בל דברים חדשים.

רב הסטודנטים בחוג הם בשנות העשרים לחייהם. באודישנים עברתי חקירה קשה וצולבת על ידי ועדת הקבלה, ב

אשר ליכולתי לעמוד בדרישות הלימודים, בלחץ, בתובענות. בסופו של דבר, בדיעבד, מסתבר שדי בקושי, הצלחתי לעבור את המב

חן. היום אני בסיום הלימודים, בשנה שלישית ואחרונה, עסוקה בהפקות הסיום. אני מרגישה שהצלחתי להוכיח לעצמי ולכולם, שהגיל הוא לא מגבלה, ושכל מה שצעירים

ני 20 יכולים לעשות גם אני יכולה לעשות, לפעמים, אפילו יותר טוב. מלבד זה הוכחתי לעצמי, שגם אימא יכולה לעשות משהו בשביל עצמה, ועדיין הבית יתנה

ל כמו שצריך, ואפילו הילדים הרוויחו את אבא שלהם.

בכל מקרה, מה שזה הוכיח לי יותר מכול, זו העובדה, שכשאתה יודע מה אתה רוצה ויודע שזה מה

שיעשה אותך מאושר, זה חייב להצליח. כולם מתגייסים מסביב.

הסירה של ישו

יובל לופן, 67, גנוסר

נולדתי בגנוסר, להורים ממקימי גנוסר, וכל החיים בילינו בכנרת. זה היה מגרש המשחקים שלנו.

אחי מוישה'לה ואני חלמנו תמיד, שאולי יום אחד המים בכנרת יירדו, ואנחנו נמצא על הקרקעית את האוצרות שנפלו לדייגים מימים ימימה. באמצע שנות השמונים, אחרי שלוש שנים מאוד שחונות, מפלס מי הכנרת ירד וירד, אדמת הקרקעית החלה להיחשף ועמה החלו לצוץ חפצים שונים, בדיוק כמו בחלומות שלנו. אנחנו היינו כבר אנשים מבוגרים, אחי מושיה'לה בן 31 ואני בן 40. כל הארץ הייתה בדיכאון כי לא היו מים בכנרת, ואילו אנחנו היינו בשיא ההתלהבות. כל יום אחרי העבודה יצאנו לשיטוטים, ובמהלך השוטטויות שלנו מצאנו יום אחד מטבעות מאוד עתיקים. יום לאחר מכן ראינו מסמר רומי עתיק, הבטנו סביב והנה עוד אחד ועוד אחד, סדורים בשורה, ואז הבחנו כי למעשה הם מחוברים לחתיכת עץ ארוכה, וקלטנו שגילינו סירה עתיקה.

זה היה רגע של אושר עילאי; הבנו שמה שתמיד חיפשנו, כל ציורי הילדות שלנו של סירות מסתוריות השקועות במים, הפך ברגע אחד למציאות. קראנו לאבא שלנו, ינצ'ה, שהיה דייג. הוא ראה את הסירה ואמר שהיא לא מהתקופה שלו, הוא לא מזהה אותה, והיא נטועה עמוק מדי בבוץ.

שבועיים לא סיפרנו לאף אחד על האוצר, ואז לקחנו את מנהלת בית יגאל אלון, שרק נפתח אז, וגילינו לה את סוד הסירה העתיקה. היא הזמינה את מנדל נון הארכיאולוג הימי מעין גב, והוא אישר כי עץ הסירה עתיק מאוד. זו הייתה לו הפעם הראשונה, כחוקר, לראות במו עיניו עץ כה עתיק. הוא מיד הזניק שני ארכיאולוגים נוספים, שאיתרו בסירה ברגים מעץ, מה שאושש את העובדה, כי מדובר בסירה עתיקה מאוד. אני זוכר שרגע אחרי שהם אישרו בפנינו שאכן מצאנו סירה עתיקה, הייתה מכת גשם קצרה, שבעקבותיה הופיעה בשמים קשת כפולה, שנתנה לנו את ההרגשה, שקיבלנו אישור קוסמי לטפל בסירה שמצאנו, סירה שהייתה שייכת לתושב אחר במקום, בימים ובמאות קדומות הרבה יותר.

במשך 12 יום חפרנו סביב הסירה, ובינתיים, הגיעו אלינו נציגים מרשתות טלוויזיה רבות. אחד הכתבים שאל את אח שלי מה כל כך חשוב בסירה הזו, והוא ענה לכתב, שאולי זו סירתו של ישו. יום אחרי זה הופיעו כותרות, "נמצאה סירתו של ישו", ומאז ועד היום מגיעים נוצרים מכל העולם לראות את הסירה בבית יגאל אלון.

אילה אמן, 58, יראון

אני קיבוצניקית בקיבוץ שיתופי, ועובדת זה 17 שנה מחוץ ליראון. את רישיון הנהיגה שלי עשיתי אחרי גיל 30. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, שאני חייבת להתאמן בנהיגה על כל סוגי כלי הרכב בקיבוץ, כדי שאף פעם לא אהיה מוגבלת על ידי סידור התחבורה, כי הרי אף פעם לא יהיה לי רכב משלי. לראשונה יצאתי לעבוד מחוץ ליראון במחלקת הרווחה של המועצה האזורית גליל עליון, ואז יום אחד התקשרה אליי מנהלת המחלקה דאז, מירה גלס, ואמרה לי שהחליטה, כי מסגרת חלוקת מצבת הרכב אקבל מכונית משלי, אמנם בשותפות עם חבר קיבוץ יפתח, אבל כבר יכולתי לשים באוטו את בגד הים שלי, את האיפור, סכין לקלף ולחתוך בה תפוזים, את השלט שהחזקתי כשהפגנתי נגד הכיבוש, את השמיכה שאוכל לשכב בשדה; בקיצור - את כל החפצים האישיים שלי. וחיי השתנו. תחושת העצמאות הייתה משכרת. היום יש לי רכב מהעבודה וכולו שלי. קשה להסביר זאת.

אולי פעם, כשהקיבוץ יהיה מופרט, אוכל אפילו לקנות לעצמי מכונית מכספי שלי, ותחושת העצמאות הזאת תקבל תאוצה.

מקיבוץ כפרי חילוני לקיבוץ עירוני דתי

אלון ליפין, 42, קיבוץ עירוני ראשית

כשהייתי קצין בגולני, אחד המפקדים אמר לנו משפט שהפך למוטו בחיי: "לכולנו צריך לשים את האות "ל" בחזית, כי כל אחד מאיתנו לומד כל הזמן".

כבר כשהייתי ילד צעיר מאוד, גונן, העסיק אותי הנושא של היהדות, ואני זוכר שסביב גיל בר המצווה התחלתי לחבוש כובע בעקבות התעניינותי בדת.

בשנת השירות הגעתי לירושלים, אני והחבר'ה שלי חיינו בקומונה עירונית בקריית מנחם, והחלו להיווצר קשרים עם הקיבוץ העירוני ראשית. לקראת סוף השנה נרקם הרעיון להקים בגולני פלוגת אינטגרציה משותפת של: חיילים דתיים וחילוניים, קיבוצניקים ועירוניים, מכל עדות ישראל. דיברנו על שירות משמעותי, ראש גדול, משהו שבסופו של דבר, הוביל את רובנו להגיע לקצונה. במהלך השירות הצבאי הלכתי והתקרבתי לקיבוץ העירוני ראשית, ובמקביל, לאורח החיים הדתי. זה מאוד התאים לי, כי באתי מקיבוץ ואהבתי את האידיאולוגיה הקיבוצית וגם התחברתי יותר ויותר לדת.

בשנה הראשונה בצה"ל כבר התחלתי לקיים מצוות. אחרי שנתיים התחתנתי והצטרפתי לראשית, שקיבל חברים חילוניים ודתיים כאחד.

כשהשתחררתי מצה"ל עבר הקיבוץ לשכונת מצוקה, ובמהלך השנים התמסרנו באופן מאוד אינטנסיבי לעשייה חברתית ותרבותית בשכונה, כולל שיקום פיזי של השכונה. כמו כן, התפרנסתי בעבודת ייעור בקק"ל, גם זה מתוך אידיאולוגיה של עבודת כפיים ושל קירבה לאדמה. אני לא רואה נקודה מסוימת, שאפשר לשים עליה את האצבע ולומר, היכן חל המהפך בחיי. מדובר בתהליך ארוך שהחל אי שם בילדות וממשיך הלאה לאורך החיים.היום יש לי שישה ילדים ושני נכדים. בשנים האחרונות הפכתי בהדרגה למורה, וממש לאחרונה התחלתי ללמוד הוראה במכללה, אף על פי שבמשך שנים רבות הייתה לי התנגדות פנימית עזה ללימודים אקדמיים.