יום חמישי, 25 בפברואר 2010


השאלון: נהגי אמבולנס - גיבורים על גלגלים
רוני מ. האס

בימים שאסונות בינלאומיים מעלים על נס את איכות צוותי ההצלה הישראליים, הלכנו לבדוק מיהם המתייצבים להציל חיים ביום ובלילה, בימי שיגרה כבימי מלחמה. נהגי האמבולנס שפגשנו החלו כמתנדבים. אצל חלקם השתנה הסטטוס בעקבות השינויים בקיבוץ, אבל לא ה"שריטה". הם נכונים לקריאה לצאת להציל חיי אדם, ומדברים על האדרנלין ועל מצבים שנצרבים בזיכרון לדיראון עולם. גם אצלנו יש מלאכי שירות

גיל אסיסקוביץ. שפויים ונורמליים לא ילכו לעסוק במקצוע הזה
להציל חיים של אחרים
גיל אסיסקוביץ, 52, רוחמה

מה עושה: נהג אמבולנס 17 שנה. אסון במשפחתו שינה את מהלך חייו. בתו בת הארבע, נופר, נפטרה שבוע לאחר שעברה ניתוח בעקבות מום בלב. לאחר זאת פנה לקורס נהגי אמבולנס, במטרה להציל חיים של אחרים. לאחר תריסר שנים הצטרף במשרה מלאה לצוות הפרמדיקים בתחנת שדרות.
נצרב בזיכרון: ליוויתי את פיגועי האוטובוסים בכפר דרום, בצומת אשקלון, בניסנית ובאלי סיני.באינתיפאדה חטפתי בעצמי אש על האמבולנס שלי, היה מפחיד. נקראתי לאירועי קסאמים, שכללו הרוגים ופצועים.
בזמן פינוי של נערה מבית ספר, עצרה אותי מכונית ובה אישה בדואית בתהליך לידה מתקדם. עצרתי לידם, וסיימתי את הלידה. זו הייתה תינוקת, ואז הסתבר שהאב סירב לקבל אותה. לא דרך נעימה להתחיל את החיים. אמבולנס אחר פינה את היולדת ואת התינוקת לסורוקה בבאר שבע, ואני המשכתי במשימת הפינוי המקורית.
בשבוע ביצוע ההתנתקות הייתי פרמדיק, ואני זוכר כי בכפר דרום, במטרה "לפרק" את ההתנגדות, סוכם עם אחד ממנהיגי המקום, כי הוא יוצא מהיישוב באמבולנס. קיבלתי הנחיה לפנות את אותו מנהיג, באמתלה של כאבים בחזה, לבית קרובים באחד מהיישובים הסמוכים לנתיבות. הוא היה בריא לגמרי. הרפואה בשירות הפוליטיקה.
מוטו אישיכל זמן שאני מטפל ומסייע ולא מטפלים בי: החיים דבש, כמעט גן עדן, והכי חשוב: חיה ותן לחיות.
עוד משהו: בדרך כלל, מי שמגיע לתחום הזה, זה מתוך חיבורים אישיים לעניין. לרוב, אנשים שפויים ונורמליים לא ילכו לעסוק במקצוע הזה.
מאיר שקד. להתכונן לגרוע מכל
עם כפכפים ובגד ים
מאיר שקד, 50, אדמית

מה עושה: מנהל ייצור במפעל לעיבוד שבבי. בימים אלה פורש מהשירות כנהג אמבולנס, אחרי 22 שנה. בנוסף, שחקן תיאטרון חובב, ומשתתף בתיאטרון לצדק חברתי.
נצרב בזיכרון: נודע לנו על נפגעים במערת קשת. זה היה יום שבת, בקיץ, ואני בבריכה. הקריאה הייתה על נפגעים שטיילו למערת קשת. הגעתי אליהם עם בגד ים וקפקפים רטובים.
בעת הסעת יולדת לבית חולים נולד התינוק כבר באמבולנס. אמנם התינוק עשה את העבודה לבד, ולא הייתי שותף בלידה, ואפילו את חבל הטבור לא חתכתי (הגעתי מלוכלך מהעבודה במפעל וזו פעולה סטרילית). נשאר לי להתרגש מהמעמד ולהעביר את התינוק ואת אימו בשלום לבית החולים.
פינוי נפגע מהכשת צפע: הבאתי את הנפגע לבית חולים עם הנחש שהיה עדיין בחיים בקופסה. הרופא די נבהל כשפתח את הקופסה.
בשבת האחרונה לפני סיום מלחמת לבנון השנייה, תחת הרעשת קטיושות, הוקפצתי לעראמשה. הייתי כבר מוכן, כי עוד טרם הקריאה ממד"א התקשרו אליי חברים מהכפר, להגיד לי להגיע מהר; אם ושתי בנותיה, שישבו בחצר, נפגעו מהפצצה. הגעתי מהר, וכבר בכניסה לכפר עצרו אותי, ואמרו לי שאין מה לעשות. מד"א הגיעו ופינו את הגופות. אני ורופא הקיבוץ נותרנו לטפל באנשי הכפר המבוהלים. למחרת הייתי שותף להלוויה העצובה של ההרוגות.
מוטו אישי: להתכונן לגרוע מכול, ב-99% מהמקרים זה לא הכי גרוע, והכי עוזר: להתמקד במטרה.
עוד משהו: חקוק בזיכרון: האמבולנס הישן של הקיבוץ, עם סירנה: שופר, יד אחת להילוכים, ואחת להגה ולסירנה. עצה ראשונה לנהג המתחיל: לפני כל דבר ללבוש כפפות, שאפשר יהיה לטפל מיד כשמגיעים ובכל דבר. ועוד משהו: לא אשכח החייאה שעשיתי לגבר שיכור מעראמשה. צחצחתי את השיניים הרבה פעמים אחר כך.
מלכה מנואל. נחרת לעולמים בזיכרון
קשה כשכואב
מלכה מנואל, 60+, נאות מרדכי

מה עושה: רכזת בניין ורכזת בריאות ורווחה ותעסוקה. מתנדבת במד"א כנהגת אמבולנס, ששייך כיום למד"א. כיוון שבצבא הייתה חובשת ואחראית מרפאה, נראה היה לה טבעי לעבור קורס נהגי אמבולנס כבר בשנת 1982, כשנודע לה שיש צורך בנהגים.
נצרב בזיכרון: אישה בהיריון שאספתי בצומת כפר בלום, בעקבות תאונת דרכים. מאוחר יותר כאבתי לשמוע, שהיא איבדה את העובר בעקבות הפגיעה.
בצומת איילת השחר קראו לי לתאונת דרכים קטלנית. כשהגעתי למקום הבנתי, לחרדתי, שלא נשאר לי במי לטפל. היו שלושה הרוגים, וכל שנותר היה לפנות את גופותיהם.
תאונה שהתרחשה בין צומת יסוד המעלה לצומת הגומא; אני אספתי את האימא, ששאלה כל הזמן מה שלום הילדה שלה. לא יכולתי לשתף אותה בעובדה, שילדתה נפצעה באורח קשה מאוד והוטסה במסוק לרמב"ם. לימים, שמעתי שהבת נפטרה. זה היה מסוג האירועים המכאיבים שלא ניתן לשכוח. נחרת לעולמים בזיכרון.
מוטו אישי: תמיד להיות אמפתית ולתת יחס טוב. מזכירה לעצמי כמה קשה כשכואב וכשלא מרגישים טוב. בכל מקרה, לזכור שהחיים ממשיכים ותמיד לקוות לטוב.
עוד משהו: תמיד נמצא אצלי בהישג יד תיק ציוד רפואי ועזרה ראשונה, על כל צרה שלא תבוא. ועוד משהו: לפעמים, יש רגעים נחמדים באמצע היום, כשאינני בתפקיד אני פוגשת אנשים שנזכרים שלקחתי אותם באמבולנס, וכן העזרה שאת נותנת לאנשים בשעת כאבם.
צוות מילוא בהרכב מלא. שריטה עמוקה בדיסק
 הולכים לבכות אחר כך
אמיר מילוא, תל קציר, 60

מה עושה: פועל מתכת בעפולה. כבר 30 שנה שמתנדב לאחר העבודה כנהג אמבולנס של תל קציר, השייך היום למד"א. לאחרונה, הצטרפו לעזרתי עידן בני ושיר בתי, הוא כחובש והיא כנערה שהשתלמה במד"א.
נצרב בזיכרון: תאונות הדרכים, במיוחד אלה שקורות לאופנוענים. אבל יש גם הפתעות. בפעם הראשונה, לפני כחודש וחצי, זכיתי להשתתף בלידה של בחורה בנקודת המשטרה של חוף גולן. נצרב לטובה. המקרים בקיבוץ עצמו זכורים לי היטב. הכאב נשאר. זה כמעט כמו משפחה.
מוטו אישי: ההתנדבות הזו היא סוג של שריטה עמוקה בדיסק. כשאתה צעיר זה האדרנלין, כשאתה זקן מתווספים לך שיקול דעת וניסיון לרוב. היו שנים שהייתי קם באמצע הלילה ורץ מיד. לאט לאט למדתי קודם לחשוב, ואז לצאת לדרך. הניסיון מלמד אותך לעשות סוויץ' בראש. הולכים לבכות אחר כך.
עוד משהו: הג'וק החל במהלך מלחמת יום כיפור. ההגנה המרחבית קרסה, התחילו להעביר קורס חובשים מזורז לחברי ההתיישבות העובדת, ומשם המשכתי להיות חובש במילואים. אחרי שנה כבר עשיתי קורס נהגי אמבולנס.

עורך הבלוג