יומני מלחמה

יומני מלחמה רוני ל. האס

ערכות ייחודיות שעושות שימוש ביצירות אמנות חולקו כבר בתחילת השנה לתלמידי בתי הספר בצפון. תפקידן לעורר את היכולת של כל תלמיד להיזכר באירועי המלחמה האחרונה ולפתח את החוש האזרחי שלו בהתמודדות משותפת עם חבריו על רקע החוויה המטלטלת. קוראים לתהליך הזה שותפנות

המלחמה האחרונה הייתה התשה מודרנית לעורף הישראלי. כך הבין והגדיר לעצמו רפי אלטרס (עמיר), כבר בשבוע השלישי למלחמה. אלטרס הוא פסיכולוג קליני המנהל את עמותת מיט"ב, מרכז ייעוצי טיפולי ליחיד, למשפחה ולקהילה בגליל העליון. הוא פנה לידידו עדי יקותיאלי, אמן ממרכז הארץ, ומנהל העמותה לאמנות בקהילה ולדיאלוג בין תרבותי, שיחד עמו הוא פועל בהרבה פרוייקטים משותפים ויחד הם יצרו והפיקו ערכת עבודה - "היום שאחרי המלחמה" -המיועדת לתלמידי בתי הספר היסודיים בצפון. הערכה אמורה לעזור לילדי הצפון לעבד את הקשיים שחוו ולצאת מהם מחוזקים. עם תום המלחמה הכניסו עצמם יקותיאלי ואלטרס למרתון מטורף כדי להספיק ולסיים את הערכה הזאת בדיוק לתחילת שנת הלימודים. המאמץ הצליח. ביום הרביעי לתחילת שנת תשס"ז הצליחו הערכות להגיע אל בתי הספר וזאת כבר לאחר יום עיון מיוחד למורות שיצטרכו להעביר אותן לתלמידים. כאמור, זו לא הפעם הראשונה בה חוברים הפסיכולוג והאמן לפעילות קהילתית. כאשר אלטרס ניהל פנימיית נעל"ה, נחשף לסוג פעילותו הייחודית של יקותיאלי והבין שזו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה. יקותיאלי הרים את הכפפה והשניים הריצו משך ארבע שנים פרויקט שענה לשם "פנים מול פנים". בעזרת תהליכים ביצירה, הם הצליחו לקרב לבבות ועולמות בין בני הנוער הצברים והעולים שהתגוררו וחיו אלה לצד אלה. יקותיאלי קורא לתהליך היצירה הייחודי שהוא מפתח "שותפנות" - היכולת לשתף פעולה דווקא במה ששונים. מדובר בדיאלוג יצירתי מסוגים שונים בצירוף תהליך המבוסס על ידע פסיכולוגי. כאשר מדובר בקהילות המסוכסכות בתוך עצמן, הכלי שפיתחו מאפשר בירור חווייתי משותף המוביל לבניה כלשהי. תהליכים שכאלה כבר התבצעו בארץ, ועד היום מדובר ב-120 פרויקטים ב-900 קהילות ברחבי הארץ. תיאור חלקי של התוצרים - קיר מצויר בגודל 6,000 מ"ר בבי"ס בעפולה, רצפת מוזאיקה המדברת על העתיד במקום על העבר, מבצע העפת 50,000 עפיפונים בו זמנית ברחבי ישראל, פרויקט פסלים בקיבוץ שדה נחמיה ועוד. היום שאחרי אז מה לכל זה ולילדי הצפון? אלטרס מספר, שהפעם הראשונה שבה הבין כי ילדי הצפון עוברים קשיים השונים במהותם מאירועים קודמים, הייתה כשחזה במתיחות שנוצרה בין הילדים שנשארו עם הוריהם בצפון ואלה שמשפחתם מצאה מקלט במרכז הארץ. "כאשר ילדי הפרטיים (בני 14,17 ו-10), שרוב המלחמה שהו אצל המשפחה במרכז הארץ, נפגשו עם חבריהם שהגיעו לקייטנות יזומות במרכז, לא יכולתי שלא לראות ולשמוע את המתח שנוצר בין הילדים. זה הקפיץ אצלי את התובנה כי חייבים להתחיל לחשוב על 'היום שאחרי המלחמה' וככל שנקדים כן ייטב". לא רק המתח הזה מאפיין את המלחמה האחרונה, אומר אלטרס, עצם העובדה שהחזית השתנתה כל הזמן, הלכה והדרימה, ומי שהתרחק מהטילים היה צריך להתמודד עם הבלתי ידוע, כשלפעמים הדמיון קשה מן המציאות; או הביטחון בצבא שהתערער לא רק בשל התוצאות הצבאיות שלא היו משביעות רצון, אבל אפילו התנהגות חיילים ששהו ביישובי הגליל, גם שם נשברו כל מיני אכסיומות כאשר החיילים הרשו לעצמם לעיתים לעשות במטעים כבשלהם ותושבים דווחו על מקרים בהם מצאו חיילים בתוך ביתם עושים שימוש במקלחות או שירותים ללא קבלת רשות מדיירי הבית. אלטרס, שחילק את ימיו בתקופת המלחמה בין העבודה בגליל ובין מטופלים שהגיעו למרכז, שיתף את יקותיאלי בתחושותיו והם הגו את הרעיון של "יומני מלחמה". הרעיון הבסיסי דיבר על כל ילד שיעבוד עם עצמו ואחר-כך יתחברו, לקבוצות, לכיתות ולבסוף עם כל ביה"ס. עם הרעיון הזה פנה וגייס כספים מנדבנים אמריקאים שהסכימו לממן פרויקט שכזה ובתנאי שיהיה מוכן לפתיחת שנת הלימודים. אל הפרויקט צירפו השניים את ליאורה שגב, לשעבר בעלים של בי"ס "קידום", בעלת ניסיון בעריכת ופיתוח ספרי הוראה. היא שנתנה את האור הירוק לקחת את הפרויקט, תוך תובנה שהצוות שיגייסו יצטרך לעבוד יום ולילה על מנת שיהיה מוכן לפתיחת שנת הלימודים. לעבודה גויסו אנשי טיפול מחד, רבים מהם עובדי מיט"ב, ומאידך אמנים למיניהם. אחרי שהגיעו למסקנות כיצד בדיוק על הכלי הזה להיראות, יצאו לדרך הביצוע. הוחלט כי בונים ספר עבודה, שיכיל נושאים הקשורים לחוויות שעברו הילדים במלחמה. העבודהתהיה יומיומית משך 5 שבועות, ורובה ככולה תתבסס על יצירה חזותית. היה חשוב שהערכה הזו תכנס לבתי הספר עם פתיחת שנת הלימודים, כך שתהייה רלוונטית מבחינת התזמון ומבחינת הנושאים בהם היא עוסקת. הערכה כוללת 2 ספרים - ספר לתלמיד וספר למורה. בספר למורה, מול כל דף עבודה, נוסף דף הנחיות להפעלת התלמידים. הספרים נראים כמו ספרי אמנות, הם מלאים ביצירות ודימויים שעיקרם לעזור לילדים להתחבר ישירות אל עולם הרגש שלהם, או כמו שמנסחים זאת אלטרס ויקותיאלי, האמנות היא כמו "להזריק ישר לווריד", לא חייבים עיבוד קוגניטיבי בכדי להתחבר לרגש. הספר הוא מעין חוברת יצירה. די חבל עליו, כיוון שהוא נדון לפורענות - רוב הדימויים והיצירות מטרתם שיגזרו, יודבקו ויחוברו ליצירות שהתלמידים יעשו בהתאם לתחושותיהם ורצונם. ישנם מורים ויועצים שלא קיבלו בשוויון נפש את הרעיון. היו שטענו כי רוב הילדים מעדיפים להמשיך הלאה, לא לחזור ולהתעסק עם המלחמה. על כך הגיב יקותיאלי ואמר ש"אנחנו עם שאוהב להכחיש, אבל הגישה שלנו היא שונה, חשוב שהילדים יעבדו את רגשותיהם, ולא ישאירו את זה להסתדר מעצמו". כל אחד והמלחמה שלו הספר מאפשר לכל ילד להתחבר לחוויותיו האישיות, והלא כל אחד עבר מלחמה אחרת. חרדות אחרות, תגובות שונות. בכל מקרה, הערכה נבנתה כך שהיא בסיס לשינויים. אלטרס: "אם מורה רוצה להרחיב או לשנות, אנחנו מכבדים את זה. מה שחשוב זה שיתרחש תהליך עם התלמידים עם פתיחת שנת הלימודים לאורך חמישה שבועות, תהליך שיתן לילדים את המקום לפרוק רגשות קשים, להקשיב לחבריהם, ואח"כ להתחזק, להכיר את כוחותיהם ולחזור לשיגרה אחרי עיבוד של חוויות המלחמה, בלי לטאטא את הקשיים מתחת לשטיח. "התהליך נע מהפרט אל הקבוצה. אנחנו מאמינים גדולים בכוח של הדיאלוג הקבוצתי, של הכוח שמייצרת עשייה קבוצתית. המלחמה גרמה לסדקים במארג החברתי-קהילתי של האוכלוסייה בצפון, ולכן היה לנו מאוד חשוב לתת לזה מקום בתהליך. התהליך כולו מסתיים בשבוע החמישי בו יעבדו התלמידים על עפיפונים שיעיפו יחדיו לשמיים, שהיוו רק מספר שבועות קודם לכן את מקור האיום והפחד". באחת ההפעלות, העונה לכותרת "איך נגיב?" כותבים המחברים בהנחיה למורים: "..בימי המלחמה ואחריה נחשפו הילדים לביטויי כעס, אכזבה ותסכול רבים שהופנו כלפי המדינה, הממשלה... ורק לעיתים רחוקות נשמעה תוכנית פעולה לשינוי המצב. ..נסביר לתלמידים ..שתפקידו של האזרח לנקוט פעולה בכל שלב בחייו, כשהמצב דורש את עזרתו. בכל גיל יכולים ילדים ומבוגרים לתקן את הדורש תיקון ולסייע למי שזקוק לעזרה". כאן הם מעודדים את התלמידים למצוא פעילות של עזרה לזולת מחד והעצמה אישית מאידך. יקותיאלי ואלטרס מחברים את הרעיון של הערכה למעגל נוסף, המעגל של "המגזר השלישי" - המגזר הוולנטרי והאזרחי שנוטל על עצמו תפקיד בתוך המדינה, תפקיד שהמדינה מתנערת ממנו, בפתרון בעיות חברתיות, והעמותות הללו שמהוות את המגזר השלישי הן מעגל החוצה גבולות ותרבויות. "בני אדם נואשו מלסמוך על המסגרות הפורמליות של מדינותיהם והם בוחרים לפעול במסגרות התנדבותיות ומוצאים במלאכה זו של סיוע לקהילה נחמה והגשמה עצמית," אומרים יקותיאלי ואלטרס. "אם נצליח לעורר בתלמידים כוחות נפש שימצאו את ביטויים במסגרת הקהילה, הרי שמלאכתנו לא הייתה לריק". האזרח הפעיל אנשים רבים מעידים על עצמם כי המלחמה גבתה מהם כוחות רבים, עייפות בלתי מוסברת לוותה אותם לאורך המלחמה, וגם לאחריה, בימים הראשונים של החזרה לשיגרה. דווקאאלטרס עבר תהליך הפוך: "אותי המלחמה תפסה בעיצומה של מחלה קשה, בשבוע הראשון של המלחמה עוד הייתי די חולה, אולם עם המשך המלחמה, כאילו הבין הגוף שעליו לתת מקום לכוחות חדשים יעזרו לי להתמודד המצב". אלטרס הבריא מהמחלה, ונתן את מיטב מרצו לטובת המצב, שהביא אותו להפיק את הפקת הענק הזו שתוצאותיה המרשימים רשמו שיא בזמן המוקצב בו נוצרו. כל הערכות הראשונות, 27,000, חולקו חינם לבתי הספר שהזמינו אותן. את הסיכון הכלכלי לקחו על עצמם אלטרס, יקותיאלי ועוד כמה חברים, כאשר הוציאו לאור את הספר ועדיין לא נכנס מטבע אחד קשה לכיסוי ההוצאות. "בכל מקרה, אנו מקווים שמשרד החינוך, ושרת החינוך בראשו, יתנו יד להמשך הפצת הספר לשאר ילדי הצפון, וכן לפרויקט הבא של תרגומו והסבתו של הספר לילדי המגזר הערבי", הם אומרים. אם יש מה ללמוד מכל היוזמה הברוכה הזו, הרי היא מהדהדת כמנטרה בספר עצמו. "תפקידו של האזרח לנקוט פעולה בכל שלב בחייו, כשהמצב דורש את עזרתו. בכל גיל יכולים ילדים ומבוגרים לתקן את הדורש תיקון ולסייע למי שזקוק לעזרה".