אורי בר טוב, 56, כפר בלום
ש. מתי ואיך נודע לך שבתך ובנך חד מיניים?
"לפני תשע שנים, כשבתי, חן, היום בת 29, הייתה בת 21, חזרתי מנסיעה לחו"ל בענייני עבודה, והיא ביקשה ממני לבוא לדבר איתה בחדר, ומייד פתחה ואמרה לי, "בטח שמת לב, שלאחרונה אני מבלה הרבה בתל אביב". ישר שאלתי אותה, 'יש מישהו?' והיא ענתה לי, 'לא, יש מישהי'. לקח לי שנייה וחצי להתעשת, ואז אמרתי לה שכמו שהיינו גאים בה עד עכשיו, כך יהיה גם הלאה, ושהיא אותה ילדה אהובה שלנו. אז היא סיפרה גם לאימא. היא מאוד גלויה. אין פוזות. אין גמגומים. הכול על השולחן. לא בבוטות, אבל בישירות.
"הבן, ניצן, היום בן 28, הגיע אלינו בערך שנה אחריה. הוא מאוד כעס על אחותו כשיצאה מהארון. כנראה, הוא עדיין לא גיבש את הזהות המינית של עצמו וזה בלבל אותו. חצי שנה הוא לא דיבר אתה. בעצם, כשחזרו לדבר, הוא התחיל לצאת מהארון בתמיכתה. וכך, לא הופתענו כשבארוחה משפחתית הוא סיפר לנו, שהוא הומוסקסואל ושיש לו חבר כבר שלושה חודשים".
ועוד מחשבות?
"כשהבן שלנו הצהיר על היותו הומוסקסואל, הגבתי בהומור ואמרתי, שאני כבר כנראה נכדים אקנה בכל-בו... בכל מקרה, כלפי שניהם הגבנו באהדה מלאה לגמרי. לבת, אחרי שסיפרה לנו שיש לה בת זוג, אמרנו שהיא הבת שלנו, שאנחנו אוהבים אותה, שנעזור לה בכל בעיה שתהיה. לא עברנו שום תהליך, שעליו שמענו מהורים אחרים, של אבל או של תחושת אשמה. זה מה יש, ואנחנו חיים עם זה הלאה. כך גם עם הבן.
"כן הרגשנו שאנחנו צריכים ייעוץ מקצועי, כדי לגבש עמדה כיצד לשתף את הבן הצעיר (היה בן תשע). בסופו של דבר, המטפלים היו יותר מבולבלים מאתנו, וגיבשנו לבד את דרך ההתמודדות אתו. לאחרונה, החלטנו להקים קבוצת תמיכה אזורית להורים, אחרי הכשרה שעברנו בארגון התמיכה הארצי להורים (תהיל"ה), והיה לנו חשוב לקבל לשם כך הסכמה מכל הילדים. הילד הצעיר (היום בן 18) ביקש קצת זמן לחשוב על זה, ואחרי כחודשיים קיבלנו את אישורו".
ש. איזה תהליך עברת מול הקהילה בקיבוץ?
"הקיבוץ שלנו ליברלי על סף אנרכי. לא עברנו שום תהליך מיוחד. לא הלכנו וסיפרנו. הילדים סיפרו לחברים באופן גלוי. החברים קיבלו אותם, והם לא חוו שום הסתייגות מהחברה. אנחנו חווינו את הלגיטימציה לאחרונה, כשהחלטנו להקים את קבוצת התמיכה להורים וניגשנו לבקש אישור להשתמש במועדון לחבר, שקיבלנו בלי שום בעיה. גם כשביקשנו רשות לתלות את המודעה למפגש הראשון ברחבי הקיבוץ, לאף גורם לא הייתה בעיה עם זה. אומנם את ההודעה בכל-בו מישהו הוריד אחרי שבוע, אז יכול להיות שיש בקיבוץ אנשים שפחות נוח להם עם זה.
"אומרים שגם להורים יש רגע של "יציאה מהארון". בדיעבד, אני מרגיש שתליית המודעות על הקמת קבוצת התמיכה ברחבי הקיבוץ הייתה האירוע המכונן שלי, היציאה מהארון שלי. זה היה רגע של הכרזה פומבית. אין חזור. אחרי זה חשתי הקלה".
ש. איך עברו עליהם שנות הילדות במסגרות החינוך בקיבוץ?
"לא היה משהו מיוחד שאנחנו ראינו. שניהם יצאו מהארון רק אחרי הצבא (אם כי לחן היה חבר בעת שירותו הצבאי). שניהם לא נראים כמו הסטריאוטיפ של לסבית או הומו, גם בעיסוקים שלהם; שניהם היו מאוד חברתיים, מקובלים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה