האירוע האופטימי ביותר של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתיני הוא קייטנה שהתקיימה השבוע בבית אלפא לילדים שאיבדו בן משפחה אחד לפחות בסכסוך היהודי-ערבי. הפורום ערך השנה אלף פגישות של פלשתינים ברחבי השטחים ובו דיברו האנשים מזרמים פוליטיים שונים על השלום ועל "הישראלי האחר"
סבתם של נועם אורן בן ה-15 וטל אורן בן ה-11 נהרגה בפיגוע קו 20 לפני 12 שנה. דודו ודודתו של אחמד ג'לל אל חדרי, 13, מג'נין, נהרגו מאש צה"ל בשנת 1967, טרם נולד. בסוף השבוע האחרון הם נפגשו בקייטנה בבית אלפא, שאורגנה על-ידי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתיני בעד שלום. אל הקייטנה הגיעו 40 ילדים - 20 ישראלים ו-20 פלשתינים - בגילאי 15-10, החולקים גורל משותף, אובדן בן משפחה בעקבות הסכסוך הישראלי-פלשתיני. רוב הילדים לא הכירו את קרובי המשפחה שנפגעו. הם כבר נולדו לתוך מציאות קיימת.
"הקייטנה מתקיימת זו השנה הרביעית, ולמרות קשיי התקשורת וחוסר שפה משותפת, הילדים מצליחים ליהנות ביחד ולהתקרב", מספרת גלית אורן, דודתם של נועם וטל שאיבדה את אמה בפיגוע בקו 20, וחברת פורום המשפחות השכולות שיזם את הקייטנה המשותפת.
לא כועס
נועם השתתף זו השנה הרביעית בקייטנה. בשנים הקודמות, הוא אומר, היה מבלה מרבית הזמן עם ישראלים אחרים, אבל השנה הזאת שונה. "השנה הזאת ביליתי כבר ממש הרבה עם הפלשתינים", הוא אומר. "כבר מהבית הגעתי עם תובנות שלא שונאים מישהו בגלל המוצא שלו, כל אדם הוא אדם. חברים שלי אמרו לי, 'איך אתה הולך לדבר עם פלשתינים, הם רצחו את סבתא שלך'. אבל אני לא מוכן להכליל, אני לא כועס. כאן למדתי שבזכות הדיבור אנחנו מצליחים להתקרב".
טל אחיו, שזו לו הקייטנה הראשונה, מוסיף: "פשוט עשינו כיף ביחד, שיחקנו ועמדנו יחד בפני אתגרים, זה הבהיר לי שמלחמה זה לא הדבר היחיד שאפשר לעשות ביחד, אפשר גם לדבר אחד עם השני".
אחמד ג'לל אל חדרי מג'נין הגיע בשנה שעברה אל הקייטנה ולא הפסיק לבכות. "רציתי הביתה, פחדתי מאוד", הוא מספר, בקייטנה הבאה כבר חש אחרת. "ראיתי פתאום שהילדים הישראלים לא שונים בהרבה מאתנו, הדבר היחיד ששונה זו השפה".
אחמד מדבר בערבית וג'מיל קסב, 35, ממחנה הפליטים דהיישה, מתרגם את דבריו. קסב שמדבר עברית שוטפת, משמש כיו"ר צוות הקייטנות מהצד הפלשתיני. אף הוא איבד קרובי משפחה בצל הסכסוך הפלשתיני-ישראלי. "המשפחה שלי נפגעה 3 פעמים. פעם ראשונה, ב-1948, נהרג סבי בביתו. דודי נהרג במלחמת לבנון הראשונה כאשר לחם בצד הפלשתיני ואחי נהרג באינתיפאדה הראשונה".
קסב שמע על הפורום דרך חבר וגילה בו עניין מיידי. "חיפשתי בעיקר את התחושה שיושב מולך מישהו שעבר את אותם כאבים כמו שלך, לשמוע איך הישראלים חושבים. אני זוכר שבשלוש הפגישות הראשונות, הרגשתי שלא קיבלתי את התשובות לכל השאלות. בכל זאת המשכתי להגיע, זה משך אותי. מה שחיבר אותי לפורום היו בעצם האנשים הנהדרים שפגשתי. התחברנו במקום של הכאב ועצם המפגש הוא הדרך שלנו להפסיק את ההרג ולהיפגש בדרך אחרת".
אין ספק שאתה יוצא דופן בסביבה שלך.
"האנשים במחנה שלי היו המומים, חזרו ושאלו אותי איך אני מעז להיפגש עם מי שהרגו את אח שלי. או שלחילופין האשימו אותי בכך שאני גורם לנורמליזציה ביחס לישראלים, כלומר עם הצד השני. אבל אני משוכנע לגמרי שהדרך הזו היא הנכונה. הגעתי למפגשים כמנחה במחנה הפליטים, כשלצדי ישראלים. החברים שלי שמעו אותם, ונוצרו שיחות, לא פשוטות אמנם, אך אני זיהיתי התקדמות. לדוגמה, אחד מחברי שלא חדל לתקוף את הישראלים משך המפגש, ניגש והזמין את הישראלים אליו הביתה".
ג'מיל אינו חוסך במילים כדי לתאר את תחושתו ביום האחרון לקייטנה כשהילדים כולם יחד וקשה "האנשים במחנה שלי היו המומים, חזרו ושאלו אותי איך אני מעז להיפגש עם מי שהרגו את אח שלי. או שלחילופין האשימו אותי בכך שאני גורם לנורמליזציה ביחס לישראלים, כלומר עם הצד השני. אבל אני משוכנע לגמרי שהדרך הזו היא הנכונה. הגעתי למפגשים כמנחה במחנה הפליטים, כשלצדי ישראלים. החברים שלי שמעו אותם, ונוצרו שיחות, לא פשוטות אמנם, אך אני זיהיתי התקדמות. לדוגמה, אחד מחברי שלא חדל לתקוף את הישראלים משך המפגש, ניגש והזמין את הישראלים אליו הביתה".
ג'מיל אינו חוסך במילים כדי לתאר את תחושתו ביום האחרון לקייטנה כשהילדים כולם יחד וקשה להפריד ביניהם כדי שילכו כל אחד לדרכו, אלו לצד הישראלי ואלו לפלשתיני.
ממירים רגשות נקם בתקווה
פורום ההורים הנו ארגון המונה כ-500 משפחות, חציין יהודיות וחציין פלשתיניות, שהמשותף לכולן הוא אובדן של קרוב משפחה מדרגה ראשונה בעקבות הקונפליקט. הארגון הוקם בשנת 1994 ביוזמת יצחק פרנקנטל, לאחר שבנו אריק פרנקנטל ז"ל נרצח בידי פעילי חמאס. פרנקנטל שם לעצמו מטרה לפעול ככל שניתן על מנת למנוע שכול נוסף בקרב שני העמים.
גלית אורן, בת 41, מרצה לכלכלה בינלאומית במקצועה, ממארגני הקייטנה, מסבירה כי המצטרפים לפורום הם אנשים שהחליטו להמיר רגשות נקם וחוסר אונים במאמץ להוביל את המקום שלנו למקום של תקווה ולסיים את הסכסוך המתמשך.
המארגנים אינם מסתפקים בארגון קייטנות לילדים אלא יוצרים מפגשים נוספים בצד הישראלי ובצד הפלשתיני, בהנחיית חברים מהפורום. במפגשים הם מציגים את הארגון הייחודי שלהם ומספרים את "סיפור המסע" האישי של כל אחד, מהשכול ועד לבחירה בדרך הפיוס.
הרבה מהפלשתינים בפורום "עברו צד", לאחר שישבו בכלא והאמינו שהדרך להשגת הגדרה עצמית היא דרך האלימות. אחרי שמנחי המפגש מסיימים את סיפורם האישי, פותחים את הבמה לדיון פתוח, בד"כ מדובר בקבוצות קטנות, עד 20 איש. בדיון עולות הרבה שאלות של מידע שחסר לכל צד על רעהו. לרובם זאת הזדמנות ראשונה לפגוש את הצד השני פגישה בלתי אמצעית ומטבע הדברים נבדקים סטריאוטיפים, ועולות שאלות קשות.
בצד הפלשתיני מתקיימות הפגישות ללא ישראלים. נציג פלשתיני מהפורום, מפגיש את הפלשתינים בינם לבין עצמם במסגרת הומוגנית לכאורה שהיא הטרוגנית מאוד מצד זווית הראיה הפלשתינית. באים לפגישות האלה אנשים מכל הזרמים הפוליטיים, חמאס, גדודי חללי אל אקצה, תנזים, מועדון האסיר המשוחרר. כל שנה מתקיימים כאלף פגישות שכאלה. "זה אומר שאנחנו מגיעים לכ-30-20 אלף לבבות, משני הצדדים", אומר קסב.
הם מדגישים שהמפגשים - גם בצד הישראלי וגם בצד הפלשתיני - אינם מתקיימים דווקא עם ארגוני שלום, אך המקום ממנו באות המשפחות השכולות, פותח הרבה דלתות. הם נפגשים עם סטודנטים מרחבי הקשת הפוליטית, בתי ספר מכל הסוגים, תנועות נוער, מכינות קדם צבאיות, דתיים ומתנחלים וגם קבוצות מחו"ל.
שינוי כיוון
גלית אורן: "אנו לא באים ממקום פוליטי, אנחנו באים ממקום רגשי והומני לחלוטין, כאבנו כאב ואנחנו לא רוצים שאף משפחה תעבור את החוויה הזו. כמו שאומרים אצלנו - אנחנו העמותה היחידה שאינה רוצה לגדול".
מלבד המפגשים עם האוכלוסייה הכללית, העמותה מקיימת מפגשי סמינרים משותפים לתלמידים ישראלים ופלשתינים, ימי עיון עם מעצבי דעת קהל בחברה מתחום הפוליטיקה, התקשורת וחיי הרוח, כנסים והכשרות משותפים לחברי הפורום עצמם, ישראלים ופלשתינים, ומחנות קיץ לילדים.
יש להם תוכנית רדיו ב"כל השלום" (107.2 FM) הנקראת "שינוי כיוון" המופקת ומשודרת בעברית ובערבית ובה מספרים חברי הפורום את סיפורם האישי. יש להם אתר באינטרנט (www.theparentscircle.org) וכעת עומדת לצאת סדרת טלוויזיה בהפקת ערוץ 2 המבוססת על פעילות הפורום. הם מקיימים פעילויות למען השלום, בארץ ובעולם, והפיקו פרויקט אמנותי שתוצרתו 150 קערות, מצויירות על-ידי אמנים ישראלים ופלשתינים בנושא השלום. התערוכה נודדת בעולם, ובימים הקרובים תוצג בבנייני האו"ם בניו יורק.
קייטנת הילדים היא המפעל האופטימי ביותר של הפורום. בין הילדים הישראלים, יש לא מעט דרוזים שאיבדו קרובי משפחה. הם גם משמשים הרבה פעמים מתורגמנים בין הישראלים והפלשתינים.
האם הילדים בוחרים לבוא, אולי זה ההורים שהחליטו בשבילם?
גלית אורן: "מגיעים לכאן רק ילדים שרצו לבוא, הקייטנה עבורם היא דבר חשוב בעיבוד הטראומה שעברו ואינה רק כיף. המפגש עם ילדים מהעם האחר יוצרת דינמיקה חשובה שמשאירה משקעים.
ניתן לראות זאת בחלק בו הם מתבקשים לכתוב מכתבים זה לזה. הם לקחו את המשימה על עצמם ברצינות רבה. ריגש אותם לכתוב על עצמם, ריגש אותם לשמוע את המכתבים של האחרים.
"את המכתבים הם העבירו לעוברים ושבים במעבר הגבול עם ירדן שם עמדו הילדים וחילקו לחוצי המעבר מעטפות ובהן מכתבים, אחד של ילד ישראלי והשני של ילד פלשתיני. האנשים קיבלו את המכתבים שלנו בחיוך. מעבר הגבול הזה מהווה מבחינתנו אמירה בפני עצמה, הגבול עם ירדן, גבול עם מדינה שנחתם עמה הסכם שלום, מסמל שהסכסוך הוא בר-פתרון.
"אני חושבת שבשביל הילדים הפלשתינים שעבורם עד היום ישראלי זה או חייל או מתנחל, ועבור הילדים הישראלים שעבורם עד היום פלשתינים הם מחבלים, ההיכרות עם ילדים כמותם, והבילוי המשותף במשך שלושה ימים, ישאירו את חותמם ויגדילו את הסיכוי שבדור שלהם כבר ידעו להאמין יותר בהידברות ופחות במלחמה".
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה