קיבוצניק ומתנחל

רוני מ. האס

גדי גולן, 63, חבר חולתה, לחם במלחמת ששת הימים כמ"מ צעיר. היום, 40 שנה אחרי, הוא רואה בשיכרון הניצחון שהיה אחרי המלחמה ההיא את האסון הגדול של המדינה שלנו עד היום הזה ומבטל במחי יד את הקדושה שייחסו כביכול החיילים לכיבוש ירושלים. מיד לאחר המלחמה היה, לצדו של ישראל הראל, ממקימי ההתנחלות הראשונה בשטחים הכבושים - קיבוץ מרום גולן. במלחמת יום כיפור הוא חווה אובדן אמונה בהנהגה ובעם, אך המשיך לתפקד למען חייליו, הוגדר כנפגע הלם קרב, חי עד היום מקצבה חלקית של משרד הביטחון ומאמין שהשלום במזרח התיכון מובטח לנו בזכות ההתנחלויות, שיהוו ראש הגשר לקשר עם מדינות ערב השכנות. האיחוד האירופי מבחינתו, יהווה דגם מצויין למודל הזה. גולן: "אני זוכר את עצמי כקצין ב-1967. כמה רציניים היינו, איך הכנו את עצמנו למלחמה ומה שהיינו מוכנים לתת למען המדינה. לא היה זלזול של מפקדים ומנהיגים, לא היה עדיין שיכרון הניצחון. כולם התייחסו לעובדות כמשמעותיות. המלחמה שנכפתה עלינו אז, העלתה פחדים נוראיים בקרב העם והחיילים. הכינו אותנו למלחמה ארוכה, להרבה פגיעות בנפש, ופתאום - ניצחון מוחץ, מהיר, הרבה פחות נפגעים ממה שציפו. זה היה הרסני - שיכרון הניצחון פגע אפילו במנהיגים הכי זהירים והכי שקולים, אנשים איבדו את הצפון. "אחרי המלחמה האמנתי שחייבים ליישב את הגולן במהירות האפשרית. עסקתי בגיוס אנשים מקיבוצים בכל הארץ. החבר'ה היו נלהבים, קיבוצי האם פחות. הם לחצו על החבר'ה שלא לעזוב. היה קונפליקט. לו היו כולם מגויסים לרעיון, היינו יכולים להקים תוך חודשים ספורים לפחות 20 קיבוצים צעירים. "שחרור ירושלים היה כרוך בקרבות קשים מאוד, אני השתתפתי בפחות קשים שביניהם. היינו חיילים צעירים, חטיבה 55 הייתה ברובה קיבוצניקים, וככאלה לא היו לנו שום סנטימנטים לירושלים כעיר קודש, חוץ מזה שהזירה האמיתית בה נקבע הניצחון הייתה על גבול מצרים ולא בירושלים. אני הייתי מרוכז בעיקר במילוי המשימות ובשמירה על חיי החיילים שלי. "אני זוכר תמונה: היינו צוות של שישה חיילים והובלנו 1,000 ערבים בתוך סמטאות ירושלים אל כיכר אל-אקצה. זו הייתה הרגשה מפחידה, כל ההמון הזה ורק שישה מאתנו אמורים להרתיע אותם. היו צלפים בכל פינה. כל הזמן היינו דרוכים. רצינו לצאת חיים מכל העסק. כיום חוגגים את יום ירושלים. למדינה זה חשוב, העם היהודי מחובר לירושלים, בזמנו רק החיילים הדתיים ייחסו לכך את החשיבות הזו". יום כיפור "בכל מקרה הייתי שלם עם כל מה שעשינו במלחמה. זה לא היה ככה במלחמת יום כיפור. שם הרגשתי שממשלה לא מוסרית שולחת אותנו למות ביודעין או סתם מתוך טמטום. לא הצלחתי להבין ולא הסכמתי למלחמה. עד אז אפשר לומר שממש התלהבתי לצאת לקרב. ביום כיפור מילאתי אחר הפקודות, לא יותר מזה. עודדתי את החבר'ה לא לקחת יותר מדי יוזמות, העיקר לשמור על חיי החיילים. מכיוון שבקורס מ"פ נפצעתי בצניחה, נחשבתי מתנדב במלחמה הזו, כל הזמן חשבתי שאני צריך לערוק, אבל נשארתי למען החיילים, כל הזמן היה ברור לי ששולחים אותנו אל המוות בלי שום מטרה. בסוף ביקשתי ממפקדי לשלוח אותי לטפל בחברי מרום גולן שפונו מהקיבוץ. יום אחרי זה הגיעה הוראה לשחרר כל מי שחי בגולן. עליתי על אווירון צפונה וידעתי שזו המלחמה האחרונה שלי". בכלא הירדני זה לקח כמה שנים, ולא מעט התמודדויות, עד ששמע גולן כי הוא מוגדר כהלום קרב מהמלחמה האחרונה שלו. עד היום הוא לא בטוח שזו ההגדרה הנכונה. זה היה אחרי שחלה התדרדרות בהישגיו האקדמאים והוא הפסיק את הלימודים, חזר לחולתה, עבר עם משפחתו לקרית שמונה, מצא עצמו מובטל מאונס, החליט לחצות את הגבול הירדני, נתפס והושם בכלא. לאחר שלושה חודשים הוחזר ארצה ואז נשלח לבי"ח גהה לטיפול נפשי. כשהיה מזכיר מרום גולן וראש ועד יישובי הגולן היו לו קשרי פעולה עם ממלאי תפקידים בכירים כגון חנן פורת והרב לוינגר, השר ישראל גלילי, גולדה ומשה דיין, והנה התהפך הגורל: גולן מצא עצמו מובטל, מוגדר כהלום קרב ומנהל עד היום מאבק במשרד הביטחון לטובת קצבת נכות הוגנת שתאפשר לו לסיים את ימיו בכבוד. דיבורו נמרץ וקולח, ניכר בו חיתוך הדיבור הצברי, הקיבוצניקי. כשהוא מספר את סיפורי הגבורה, קולו נשמע ברמה, כשהוא מגיע לסיפא, להתמודדות עם הפגיעה הנפשית, עם גלגלי הממסד, נדמה כי קולו נסדק. הוא מתגייס בלי כל קושי להשמיע את חזונו לגבי עתיד מדינת ישראל: "ההתנחלויות לא יהיו מכשול לשלום כולל עם מדינות האזור. נהפוך הוא, תושבי ההתנחלויות יהוו את הקשר לעמים השכנים. אדמות נהיה חייבים להחזיר, אבל נוכל לדרוש שיישובים יהודיים יישארו על תילם. אם יהיה שלום אמיתי, לא צריכה להיות בעיה שהתושבים היהודיים ימשיכו לחיות בסוריה, בירדן, בשטחים שיוחזרו לשכנינו. יהיו יחסי מסחר וכלכלה עם אותן המדינות, מן הסתם יהיו עוד אזרחים שיבקשו לחיות במדינות השכנות, מטעמי עבודה או לימודים. היום זה נראה לא מציאותי, אך כאשר יהיה שלום, זה יהיה הפתרון היחיד. אנחנו רוצים שלום עם סוריה, זה חשוב למדינת ישראל, אני מאמין שיהיה שלום בכל המזרח התיכון, גם אם זה ייקח 30 שנה מעכשיו. אז יוכלו לקום קהילות יהודיות בקהיר ובבגדד, לאו דווקא מסיבות לאומיות, יותר ממניעים מסחריים כלכליים, ישראלים שיפעלו לפיתוח האזור במדינות בהן יחיו. תושבי הגולן ויהודה ושומרון יצטרכו לשנות את תפיסת אורח חייהם, הם יחיו על אדמת קודש אבל תחת ריבונות ערבית. יהיה שוק מזרח תיכוני, כמו השוק האירופאי". הוא מסכם בנימה אחרת, וכל חייו מקופלים בקולו הסדוק: "השלום ודאי לא יבוא מתוך אהבה הדדית, הוא יבוא כי כל הצדדים יבינו שבמלחמה כולם מפסידים יותר". אבן פינה בסכסוך גולן, כתב ב-20 השנה האחרונות עשרות מאמרים, שרובם עוסקים בגורל העם והמדינה. הוא ממשיך לקחת ברצינות את העניינים, גם אם מנהיגי העם אכזבו אותו. גם מבחינה תקשורתית הוא לא נשאר מאחור. לאחרונה החל לפרסם בלוג באינטרנט, שם ניתן לקרוא את כל מאמריו. מלחמת ששת הימים - אבן פינה בסכסוך הישראלי ערבי 40 שנה הם זמן מספיק, בשביל להסתכל על אירועים במבט היסטורי. כשאנו באים לבחון את מלחמת ששת הימים מנקודת מבט זו, אין כל צל של ספק שמלחמה זו, הייתה ציון דרך בולט בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, והיא הייתה הזרע הראשון, שכתוצאה ממנו ינבט ויצמח אחרי הרבה שנים, עדיין איננו יודעים כמה, הסיכוי למזרח-תיכון חדש ולשלום-קבע בין ישראל למדינות ערב השונות. יש שני מאפיינים בולטים למלחמה זו, על פני כל המלחמות האחרות שעברנו. א. נקודת מפנה - לפני מלחמה זו הערבים סברו, שיש להם סיכוי אי-פעם להביס את ישראל מבחינה צבאית. לאחריה הם הבינו, שאין להם כל סיכוי לכך ויתר על כן, המחיר אותו ייאלצו לשלם באם ינסו זאת שנית, הוא מחיר גבוה מכפי שהם מוכנים לשלם. ב. איכות צה"ל - צה"ל עבר הרבה מלחמות בתולדותיו. מהן, שהצליח והפגין יכולת גבוהה ומהן, שנכשל או שכמעט נכשל והפגין יכולת ירודה. אולם אין כל צל של ספק, שבתולדות צה"ל ובתולדות מלחמות ישראל כולן, איכותו של צה"ל כצבא וההישגים אשר השיג במלחמה זו, עולים בכמה דרגות על ההישגים והאיכויות שהיו לו במלחמות ישראל האחרות. צה"ל של ששת הימים, היה הטוב ביותר בתולדותיו. וכשאנו באים היום או בכל תקופה אחרת לבנות צבא ולהכינו למלחמה, מן הראוי שנביט קודם כל אל צה"ל של ששת הימים, כדוגמה וכסמל כיצד מכינים ובונים צבא למלחמה וכיצד מבצעים אותה אתו. הדרכים והשיטות בהן נבנה צה"ל של ששת הימים, ואופן הביצוע והמימוש של המלחמה עצמה, מן הראוי שיילמדו ויאומצו בכל בי"ס למפקדים בצבא וכן על-ידי קברניטי המדינה דור דור. כל זאת אני אומר, רק בהתייחס למלחמה עצמה ולמה שהיה לפניה. אל שיכרון הכוח, חוסר הזהירות, הפזיזות, הגאווה המופרזת, ודלות הרוח שגילינו כאומה בשנים שלאחר המלחמה, ושהסבו לנו הרבה מחדלים וכשלים בכל השנים מאז ועד היום, איני מתייחס. לו אותה גדלות רוח, צניעות ותבונה שאפיינו אותנו כאומה בשנים שלפני מלחמה זו ובביצועה, היו נמשכים גם לאחריה, ייתכן שהיינו עומדים כבר היום במצב הרבה יותר טוב מזה, שאנו מצויים בו עתה. ודרך הייסורים שעברנו מאז, הייתה קלה בהרבה.