הישוב הראשון

היישוב הראשון רוני מ. האס

לוטם היה הקיבוץ הראשון שאימץ לעצמו שכונה קהילתית. * בשנות ה-80 עבר משבר נורא והיום בהחלט יצא מהמשבר. * הוא אחד היישובים הכי יפים בארץ. * ממוקם על הר חילזון ועל מדרכותיו המפותלות מסתובבות הרבה משפחות עם ילדים. * אבל כמה הוא בכלל קיבוץ היום? *כרונולוגיה של פלורליזם ידוע מראש לא פשוט להתמצא בלוטם. הקיבוץ, הבנוי על גבעה בראש הר חילזון שבגוש שגב, מסתובב סביב עצמו ואף על פי שמדובר בקיבוץ קטן יחסית, אפשר ללכת בו לאיבוד בקלות. מזל גדול שבכל פינה אליה תגיע, אתה מוצא עצמך בתוך שכיות חמדה, טבע פרוע, פינות של גן עדן. האם ההגדרה קיבוץ עוד מדויקת כשמדובר על לוטם? זה מה שבאנו לבדוק. הקיבוץ, שהיה הראשון או בין ראשוני ההרחבות הקהילתיות בתנועה הקיבוצית, קיבל אישור מהתנועה הקיבוצית להרחבה בחששות רבים. והיום, כפי שתוכנית המתאר שלו מסובכת, באותה מידת מורכבות בנוי המארג הקהילתי ביישוב הזה. עבור הדעת הקיבוצניקית השמרנית מדובר בפירמידה הפוכה: 31 חברי קיבוץ מוקפים ב-66 תושבי ההרחבה, כולם מאוגדים באגודה הקהילתית שהוקמה לצורך האיחוד הניהולי והקהילתי, ומעבר לכל זאת, כ-120 שוכרי דירות, בתוכם משפחות צעירות וססגוניות, שילדיהם הצעירים מתערבבים בבליל הצבעוני הזה של קהילת לוטם. שלא במפתיע, האוכלוסייה הטרוגנית מאוד - קיבוצניקים מופרטים לצד קיבוצניקים לשעבר ועירניקים לשעבר, חוזרים בתשובה לצד אנשי שמאל הפועלים לקירוב לבבות עם ערביי האזור, קבוצת אידיאליסטים אקולוגים, אמנים, ובעלי ממון לצד צנועי הכנסה. ב-1978 נבחר הר חילזון כנקודה בה יוקם קיבוץ צעיר במסגרת התוכנית ליהוד הגליל. כמעט 30 שנה אחרי, באותה נקודה, מתקיים מארג מורכב ודינמי, בו חיים אלה לצד אלה, חברי הקיבוץ ודיירי ההרחבה הקהילתית, והם יחד חברים באגודה הקהילתית "מתיישבי לוטם". לצדם התושבים, שוכרי דירות, בהם גם כאלה החיים בישוב יותר מ-10 שנים. רבים אינם מכירים את כל שכניהם, מי שרוצה לוקח חלק בחיי התרבות של היישוב, מי שרוצה חי בשקט לעצמו. קיבוץ זה כבר לא, אבל אולי יישוב קהילתי פועם, עם נורמליות דמוגרפית, זה כן. יציאה מהמשבר שנים רבות חייתה לוטם בתוך סימן שאלה דמוגרפי. סטפני פוקס, 47, ממייסדות הקיבוץ: "לוטם הייתה כמו תחנת רכבת. היה בסיס קטן של משפחות מייסדות וכל הזמן משפחות באו והלכו, רוצים לנסות קיבוץ ומחליטים שזה לא בשבילם. החברים הרגישו שהם הולכים ונשחקים. הם עסקו בקליטה כל הזמן, וכל הזמן חוו עזיבות ואכזבות. שיא המשבר היה בסוף שנות ה-80. תוך שנים ספורות ממספר שיא של 80 משפחות, נותרנו 16 משפחות. אז הבנו שחייבים להתארגן ולמצוא פתרון, הבנו שזה עניין של חיים או מוות". איתן כליפה, 48, בן דברת, הוא חבר לוטם מזה 23 שנה ומשמש כיו"ר הקיבוץ. אתם לא פוחדים שהתושבים יבלעו אתכם בסוף? כליפה: "כשפתחנו בתהליך חשיבה בתחילת שנות ה-90 לבדוק לאן פנינו, היה ברור לנו שאין הצדקה לקיומינו ללא גידול דמוגרפי אמיתי. זה קרה על שברי הקהילה הקיבוצית, שנגדעה לחצי, בעקבות העזיבה ההמונית". המשבר בתנועה הקיבוצית בסוף שנות ה-80 שלח גלים לכל קצוות הגליל. היו קיבוצים שלא שרדו את הזעזוע, ננטשו והתמוטטו. במשבר העמוק שחוותה לוטם - מתוך כ-70 חברים, 40 עזבו, רובם משפחות עם ילדים צעירים, שתנאי החיים הקשים הבריחו אותם מהמקום. כל אלה שנשארו, חיו על מזוודות. כליפה: "היינו במצב של להיות או לחדול. החלטנו להיות והתחלנו לבדוק את האפשרויות. באותה תקופה, הגיעו כל מיני אנשים צעירים שחיפשו מקום מגורים זמני ונכנסו בשכירות לבתים בלוטם. חלקם המתינו לסיום בניית ביתם ביישובים שכנים. למדנו מהם שטוב להם בלוטם, אבל אחד היתרונות שהדגישו בפנינו אלה מביניהם שהיו יוצאי קיבוצים, היא עצמאותם הכלכלית וחירותם האישית. וכך החל להירקם רעיון ההרחבה הקהילתית. "נעזרנו ביועץ חיצוני, נעזרנו בסוכנות היהודית, והוצמד לנו פרויקטור שהיה בעל ניסיון בהרחבות קהילתיות במושבים. המועצה האזורית משגב, שבתחום אחריותה רק 2 קיבוצים ובעיקר מושבים, יכלה לראשונה לתת יד ולהתחבר לרעיון מתוך היכרות עם נושא ההרחבות שתפס תאוצה במושבי האזור באותה תקופה". בדיעבד, סובר כליפה שהעובדה שלא היו עוד קיבוצים במועצה הייתה בין הגורמים המזרזים את החלשת התחושה הקיבוצית. כך או כך, עם הרבה תקווה ומעט ידיעה לאן בדיוק פניהם, יצאו חברי לוטם לדרך. בשנת 1992 החליטו החברים שהם נכנסים לתהליכי בניה וקליטה של תושבים בהרחבה. ההחלטה אושרה על-ידי התק"ם, שסבל מכאבי בטן לא קלים בגינה, מתוך חשש שהנה הם נותנים יד להצתת אש שתפשוט בשדות התנועה ותכלה את היצירה הקיבוצית לדורותיה. בדיעבד הייתה זו ההחלטה שהצילה את לוטם מכיליון. בשנת 1995 קמה ההרחבה, אליה נכנסו 33 משפחות, רובן עם ילדים צעירים. הקהילה חזרה לחיות, המדרכות הפתלתלות של הקיבוץ מלאו פעוטות. מבחינה טכנית הם התחברו אל חברי הקיבוץ הוותיקים והפכו לאגודה מוניציפלית העונה לשם "מתיישבי לוטם". חברי האגודה שותפים בכל נכסי הקיבוץ המוניציפליים - חינוך, תרבות, בתי הילדים וכו', למעט הנכסים היצרניים. הבראה כלכלית הנכסים היצרניים נותרו בבעלות משותפת של חברי הקיבוץ אשר במקביל לתהליך הבראת הקהילה פתחו בתהליך הבראה כלכלי. הוחלט על הפרטת הקיבוץ, הוחלט להכניס שותף (כתר פלסטיק) למפעל שלהם "לוטמפלסט", האוחז ב-51% ממניותיו. החברים העובדים במפעל, הפכו לעובדי חוץ כהמשך לתהליך זה, וחברים אחרים שנאלצו לעזוב מקומות עבודה שנסגרו בשל חוסר כדאיות כלכלית, יצאו לעבוד מחוץ לקיבוץ. ההבראה הכלכלית הצליחה, הקיבוץ התאזן, החברים נכנסו לרווחה כלכלית, ולקראת ההפרטה הוחלט ליישר קו בכל התחומים. מי שלא יצא מעולם ללמוד קיבל שווה ערך לשלוש שנות לימוד אקדמאיות, לכולם הושלמו תוכניות פנסיה ותנאים סוציאליים מסודרים, כל החברים קיבלו מענק שנפרש על פני עשר שנים, לטובת הרחבת בתיהם, והחברים התחילו לנשום לרווחה. לוזית ברנע, 39, אם לחמישה ילדים, הייתה בין אותם תושבים שהחליטו להטיל יהבם על לוטם. "עזבנו את הקיבוץ שלנו (נאות מרדכי), כי לא רצינו להמשיך במסגרת החיים הקיבוצית הקלאסית - רציתי לקחת אחריות על ניהול חיי, להחליט בעצמי כמה זמן אשאר בבית עם התינוק שנולד גם במחיר ירידה ברמת החיים. כשגילינו את האופציה של לוטם זה היה שילוב מנצח מבחינתנו, גם בניה בעלויות אפשריות וגם מקום שיש בו התהוות, שאפשר עוד לשנות ולעצב בו, לא גלגל עתיק שמסתובב כבר שנים מעצמו, מכוח האינרציה". 33 המשפחות שנקלטו, הגיעו מכל קצוות הארץ - ירושלים, אילת, תל-אביב ועוד. זה לא הרס את המרקם הקיבוצי? העובדה שהמצטרפים הגיעו לאו דווקא מתוך הרצון בחיי שותפות? "אני לא חושבת ככה בכלל. שליש מהמצטרפים היו חברי קיבוץ לשעבר, אנשים הגיעו כי רצו את הטוב משני העולמות - חיי קהילה עם שותפות מסויימת, אך בד בבד שמירה על עצמאות וחירות. חברי הקיבוץ היו מאוד מגוייסים, מאוד רצו לקלוט אותנו כאן, והרגשנו את זה לאורך כל הדרך. "אם הייתי נשאלת בשנתיים הראשונות אם לא מפריע לי שאני 'חברה סוג ב'' בטח הייתי מדברת אחרת מהיום. היו כל מיני חיכוכים בהתחלה, התווכחנו על דברים שהיום אני אפילו לא זוכרת מהם. אז זה נראה לנו הדברים הכי חשובים בעולם, במרחק של זמן זה נראה מגוחך. אסור לשכוח שאנחנו הגענו לכאן כי החלטנו שפה נקים את ביתנו. השקענו כל גרוש שהיה לנו, לקחנו משכנתא ל-25 שנה, זה הבית שלנו במלוא מובן המילה" סטפני פוקס הייתה בוועדת הקליטה של ההרחבה. היא מספרת כי הקליטה לוותה בתחושה שהם פותרים את השאלה הקיומית של לוטם. "ידענו שאם לא נעשה מעשה, לא תהיה קיימת לוטם. השקענו הרבה בתהליך, דבר ראשון שהחלטנו זה שאנחנו הולכים להצליח, מראש באנו בגישה חיובית. לא חיפשנו בעיות, העדפנו לראות את היתרונות. דווקא בהתחלה הכל זרם מצוין, כל הצדדים השקיעו מאמצים רבים להצלחת העסק. בשלב יותר מתקדם, התחילו להתעורר בעיות. כל מיני דברים שלא הוגדרו עד הסוף, מה של הקיבוץ ומה לא. למשל הבריכה: כניסה חופשית לכל חברי האגודה או רק לחברי הקיבוץ? ועוד כהנה וכהנה. עם הזמן, למדנו לפתור כל בעיה שהתעוררה. לא הכנו מסמך מראש. עבדנו לפי ניסוי וטעייה. בתי ילדים למשל היו בהתחלה של הקיבוץ, בשלב מאוחר יותר החלטנו שיעברו לרשות האגודה המוניציפלית". הרחבה ב' רוב המשפחות שנכנסו להרחבה א' נשארו בה עד היום, הרחבה ב' מתחילה להתרומם רק בימים אלה. אירועי אוקטובר 2000 הבריחו הרבה מתיישבים פוטנציאלים, אבל עכשיו העניינים חוזרים לשגרה. "את המתיישבים החדשים תקלוט ועדת קליטה המורכבת מתושבי ההרחבה הראשונה, הם יודעים בדיוק מה צריך בכדי להצליח". במקביל להקמת ההרחבה, הגיעו ללוטם הרבה משפחות צעירות, שחיפשו דיור זמני בהמתינם להקמת ביתם בישובים סמוכים. בתוך תנופת ההרחבות האזורית, זכו בלוטם בהעשרה קהילתית בלתי צפויה זו ועשרות בתים שעמדו ריקים מאז העזיבה ההמונית, החלו להתמלא באותם שוכרים. "התחילה להיווצר כאן דינמיקה חיובית. היו שהגיעו לכאן כשוכרי דירות, ראו כי טוב, וקנו בית בהרחבה. חלק מהשוכרים חיים בלוטם מעל 10 שנים. הם מהווים מעין קבוצת כלאיים: אוהבים את המקום, נכנסו כדיירים זמניים, מעוניינים להמשיך לחיות במקום אך אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש בית במחירי ההרחבה. בתוך קהילת השוכרים נוצרו דינמיקות של "חבר מביא חבר", קבוצה אחת הייתה של חבר'ה "רוחניים", שבמשך הזמן חזרו בתשובה ואף הקימו בית כנסת ביישוב. קבוצת משפחות צעירות אחרת שחיה מספר שנים בקיבוץ, החליטו להגשים חזון ולהקים שכונה אקולוגית. למצער זה לא התאפשר בלוטם, בשל חוסר התאמה עם הקבלן שהיה אחראי על בניית ההרחבה השנייה. הם מספרים שהפער הכספי היה זה שהניע אותם למצוא את ייעודם ביישוב אחר. ויקה סוסק, מראשי הקהילה האקולוגית: "למרות שלא הצלחנו במגעים להקים כאן את השכונה שלנו, אני באופן אישי אסיר תודה להזדמנות שנקרתה בפנינו בלוטם. באנו כמשתכנים זמניים, נכנסנו לבתים שנעזבו בזמנו על-ידי חברי הקיבוץ, נוצרה הזדמנות שבעטיה היום אנחנו בדרך להקמת השכונה שלנו בחוקוק. דווקא מאז שהחלטנו שאנחנו הולכים לבנות בקיבוץ חוקוק, והקיבוץ קצת למד מי אנחנו, יש לי הרגשה שאנחנו פחות מאיימים, לא מפחדים מאתנו, מרגישים יותר בנוח". נאחזים במקום כליפה, יו"ר הקיבוץ, לא דוחה את העובדה שהקיבוץ הפסיד חבר'ה טובים. "היה מצב, בו הקבלן, מסיבותיו הוא, נקב במחירים בלתי אפשריים מבחינת החבר'ה הללו והם נאלצו לחפש במקומות אחרים. אני מודע לכך שזה סוג של הפסד לקיבוץ, אבל מאידך, אלה החיים, וקיימת זרימה מתמדת של אנשים. אני בטוח שיגיעו לכאן אנשים טובים נוספים, ומאמין שנצליח לתת להם תשובות מתאימות". מדוע השוכרים לא נכנסים לקיבוץ כתושבי קבע? "גם ההרחבה השנייה שקמה עכשיו, נמצאת בידיו של הקבלן. את המחירים הוא קובע, יש כאן בעיה שעדיין לא מצאנו לה פתרון - לאפשר דיור קבוע לשוכרי הדירות, בעלויות צנועות יחסית. אולי התשובה תיווצר בעקבות הליך שיוך הדירות וקליטת הבנים שהקיבוץ נמצא כעת בעיצומו". מי שמסתכלים על כל היצירה הזו במבט נוסטלגי, הם ציפי וז'קי, ותיקי הקיבוץ, בשנות ה-50 לחייהם. איך הצלחתם להחזיק מעמד בקיבוץ שעבר כל כך הרבה תהפוכות? ציפי: "הגענו לישראל מצרפת, חדורי רוח חלוצית ובמטרה להקים קיבוץ. כשהגענו ללוטם, זו הייתה גבעה מבודדת, בסוף העולם, בלי כבישי גישה, כפרים ערביים סובבים אותנו. כל הכפרים היו עדיין קטנים ולא מפותחים. לא הייתה בכלל מועצה אזורית, בשנים הראשונות הילדים היו די לבד במערכת החינוכית, הביאו במיוחד משפחה עם ילד שיהווה חברה לבכור שלנו. בקיבוץ עברו המון אנשים, התנאים הקשים הבריחו רבים מהם, בעיקר את המשפחות עם הילדים הצעירים. אפילו מרפאה לא הייתה, היינו צריכים לנסוע לסכנין. עברו כאן חבורות שהגיעו מהעיר, גרעיני נח"ל, ש"ש, מאות אנשים עברו בלוטם והמשיכו הלאה. "אני חושבת שמה שייחד את המשפחה שלנו, זה שלמרות המשברים בקיבוץ, דאגנו כל הזמן לשמור על התא המשפחתי, לא לתת למשברים לחדור אל תוכינו. הבנו בצער, שחייבים ללכת עם השינויים, כי זה מה שיעזור לנו לשרוד כיישוב. רגשית זה היה מאוד קשה. אבל אני חושבת שהמשברים שעברנו כאן, הפכו אותנו לאנשים יותר פתוחים, יותר ליברלים, אני היום רואה בחיוב את הדלתות הפתוחות של הקיבוץ לכל סוגי האנשים - חילוניים, דתיים, זרוקים ואמידים". בשנת 1998 נפל בנם ניצן בלבנון. ניצן קבור בבית העלמין של לוטם. קבר יחיד, פורח, שמחבר את הוריו במשנה תוקף לאדמה בה בחרו לחיות את חייהם. ציפי לוקחת לרגע נייר ועפרון ומשרטטת גבעה, וסביבה מעגלים. "אני מאמינה שבגלל שהיישוב שלנו בנוי על אדמה שמעולם לא שכן עליה יישוב אחר, נובעות ממנה אנרגיות נקיות, חיוביות, גם הרוח שנושבת סביב ההר במעגלים, כאילו דואגת כל הזמן לנקות את האוויר". וז'קי מוסיף שמה שהכי חשוב זה לדעת לזרום, בהדרגה, "כמו השינויים שעשינו בקיבוץ, שום דבר לא נעשה בכוח, הכל בהדרגה". נראה שליישוב יש כוח משיכה משל עצמו. זוג המעיד על כך הנם שוש ושמעון עינב, שעזבו את לוטם ערב פרוץ המשבר הגדול. "הרגשנו את המשבר מגיע, החלטנו שאם כל אחד דואג רק לעצמו, אפשר לעשות את זה בכל מקום, לאו דווקא בלוטם". הם עזבו וחיו 10 שנים ביישוב אחר וכששמעו שקמה בלוטם הרחבה, החליטו שהם חוזרים הביתה. "השתילים הצעירים ששוש נטעה בזמנו, כשהייתה הנויניקית של הקיבוץ, הפכו לעצים עבותים ואנחנו חזרנו לחיות במקום שאנחנו אוהבים". כששמעון נשאל האם הוא חש חרטה על כך שעזב את הקיבוץ הוא מספר כי אין לו מושג אילו תהליכי הפרטה עברו על החברים. הוא חי את חייו, עינו אינה צרה בהם וטוב לו כחבר בקהילה. וסטפני פוקס מספרת שהמון פעמים פגשה אנשים שחיו פעם בקיבוץ, וקראו לאחד מילדיהם בשם לוטם". בוהמיינים הזוג האחרון שנקלט בהרחבה הם מאיה ועמיקם רוטמן, אנשי תקשורת בעלי חזות בוהמיינית משהו. היא מפיקת חדשות לשעבר, להנאתה פורטת על נבל, הוא עדיין משדר ברשות השידור. יום אחד החליטו לעזוב את העיר הגדולה ולעבור ללוטם. "הכל התחיל בטיול לצפון בו בילינו את הלילה בלוטם. כשפתחנו בבוקר את החלונות וראינו איזה נוף משקיף מהם הבנתי שכאן אני רוצה לבלות את חיי. התאהבנו במקום", אומרת מאיה. זה לקח קצת זמן. מאיה הייתה הדוחפת, עמיקם קצת היסס, בסוף היא הציבה אולטימטום והוא קיבל. בכדי להתפרנס הם סגרו חלק מהבית לטובת צימרים, אחר-כך החליטו להשתמש בכשרונותיהם ולהפיק אירועים בביתם. ההחלטה הזאת גרמה להתחלת המתיחות ביניהם לבין אנשי הקיבוץ. הרעש שנבע מביתם הקשה על השכנים, המתיחות לא תרמה לאף אחד מהצדדים, לקח קצת זמן אבל הם הבינו שחייבים למצוא מקום יותר מתאים. הם גילו את המועדון הסגור של לוטם. שכרו אותו מהקיבוץ, שיפצוהו לתפארת והוא הפך למסעדה ומקום לאירועים. זו מסעדה יפה עם אופי ייחודי, חמדה נוספת בתוך האסתטיקה של לוטם. בסמוך הקימו צימרים, חנות עתיקות והיד עוד נטויה. החיבור שלהם הוא בעיקר עם הנוף והמקום. הם מודים שאינם מעורבים בחיי הקהילה. "אנחנו מאמינים ב'חיה ותן לחיות', לא מנסים להכתיב שום דבר לאף אחד, פשוט נהנים מהמקום היפה הזה ומהשלווה השוררת בו". בפועל, אנשי לוטם אינם מגיעים למסעדה, הממוקמת בנקודה הגבוהה ביותר ביישוב בסמוך לבניין הקטן והצנוע של המזכירות והנהלת החשבונות, שהוא אולי אחד השרידים האחרונים המזכירים את היישוב כפי שהיה בתחילה. גישור - לפעמים מצליח, לפעמים לא בעת סכסוכים, הם מעדיפים לפתור אותם באמצעות גישור. "אם כבר לריב, אז עדיף בנחמדות", אומר כליפה. כך קרה כאשר היה ויכוח בנושא גובה המסים, וכך היה כאשר קבוצת שכנים, השוכרים דירותיהם בקרבת מסעדת "רוטמן", התלוננה על הפרעה באיכות החיים בשל פעילות המסעדה. כאשר לא הצליחו להגיע לפתרונות, ביקש הקיבוץ מהצדדים ללכת לגישור. הצדדים הסכימו, אך חתימה לא הייתה. אחת המשפחות שהובילו את המאבק, לא הסכימה לקבל את הצעת הפשרה של הקיבוץ לעבור לדיור אחר, מרוחק מהמסעדה. המשפחה שסירבה לחתום על חוזה השכירות המציין כי הם מסכימים לקבל את פעילות המסעדה שלצדם, קיבלו לאחרונה הודעה מהקיבוץ כי אינם יכולים לחדש את חוזה השכירות שלהם ועליהם לעזוב בסוף השנה את הקיבוץ. "לא תמיד הגישור מצליח, אך לרוב זהו כלי מאוד יעיל לפתירת חילוקי דעות ומניעת הסלמת קונפליקטים בקהילה". פורץ רק אחרי שריפה שיח הלוטם - שיח רב שנתי ים תיכוני. הזרעים שלו יכולים לשרוד במשך עשרות שנים במצב של תרדמת. כאשר פורצת שריפה, חדל עיכוב הנביטה והזרעים נובטים בהמוניהם.