|
על הדשא ועל צומחים אחרים רוני מ. האס
|
|
 |
| צילום: דוד עינב |
סלימה - קולעת סלים עלי קדם חפציבה
סימה אורן פתחה בחפציבה מרכז לקליעת סלים, שהוא גם מקום לסדנאות עם חזון לשלב יהודים וערבים בפעילות משותפת.
לסימה, 51, אם לשלושה, יש היסטוריה קיבוצית. היא הייתה בשל"ת בבית השיטה, ואחר כך הצטרפה אל הגרעין של מקימי אורטל שברמת הגולן. בהמשך עברה עם בעלה ליישוב מעלה צביה שבגליל, ועזרה לו בניהול חברת הייעוץ שלו, עד שהחליטה על שינוי בחייה. "עסקתי בקליעת סלים כתחביב, ואז נפגשתי עם האפשרות לקלוע סלים מסנסיני תמר, ונוכחתי כי הסלים שהכנתי נחטפו. החלטתי להפוך זאת מתחביב למקצוע. למכלול הדברים שאני עושה בחרתי בשם "סלימה" - שמורכב מסימה ומסלים. אנשים חושבים שאני ערבייה, ואני אומרת להם - אני יהודייה, שמשתפת ערבים ויהודים בפרויקטים שלה, כי בסלימה יש גם "סלאם". סלימה בערבית זה "בריאה מאוד", ואכן, אני מפעילה את הקליעה גם כעבודה תראפויטית. סלאם מתחבר עם אמונתי הרוחנית. פעם באתי לייהד את הגליל, והיום מטרתי לייעד אותו לשיתופי פעולה ולחיבורים. במהות - כולנו אחד. החזון שלי הוא Weman Weaving Peace, נשים אורגות שלום, שבכל הארץ יישבו נשים ערביות ויהודיות ויעבדו יחד". בנוסף, היא מעבירה ביישוב מלכישוע שבגלבוע סדנה לנגמלים מסמים, בסיסמה: "לא לסמים - כן לסלים".
אורן לקחה את קליעת הסלים למקום של סדנאות העצמה, מפגשים ופיתוח אישי. "יש לי רכב שטח, ובו אני מגיעה לכל מקום. אני יכולה להיפגש עם מנהלים בשטח המפעל, או על מחצלאות תחת איזה עץ בטבע. אני מלמדת את טכניקת הקליעה, ומשלבת סיפורים. אגב, גברים עושים סלים מדהימים. הקליעה מעצימה את המיוחד שבכל אדם".
באחד בינואר פתחה סימה את מרכז "סלימה" החדש, במחסן ישן בכניסה לקיבוץ חפציבה, שאותו שיפצה וריהטה והפכה לאתר מרווח ונעים. במקום יש שולחן עבודה גדול, פינות ישיבה, תה צמחים וחומר גלם לסלים - מענפי תמר, זית, רימון, אלה ועוד. "במקום שהיה לי במעלה צביה", היא מספרת, "לא יכולתי להדריך קבוצות. עכשיו אפשר לבקר כאן, לקנות סלים ולהתנסות בפעילות קבוצתית או משפחתית. האורח מקבל את חומר הגלם והדרכה בסיסית, ומעצב את הסל כמיטב דמיונו, בפעילות שמחברת בחיבור רב עוצמה, גם בין אדם לטבע וגם בין אדם לאדם. בכל אדם יש אמן, שאפשר להביא לביטוי". היזמות מתחברת, לדברי אורן, למתווה שמקדמת המועצה האזורית גלבוע, שמטרתו לחזק את התיירות באזור, ומדברים אפילו על שיתוף פעולה עם ג'נין, פעם עיר של טרור והיום עיר שנהנית מפריחה כלכלית מרשימה. אם תרצו, זו עוד דוגמה שהסלים, אולי, יביאו "סלאם".
|
|
בית מלאכה לאהלים ולמלאכות מסורתיות צבעון
הם הגיעו לצבעון, קבוצה של חברים, להקים בית בהרי הגליל. ליאן ישראלי, הצעיר שבחבורה, 23, גדל כילד בהולנד, בחינוך אנתרופוסופי, שבו התוודע לכל התחום של מלאכות יד. "כשהגענו לצבעון ראינו שיש מצוקת דיור, אז הצענו לקיבוץ והם אישרו לנו - לבנות אוהלי מגורים מסוג יורט (אוהל אסיאתי מסורתי) לפתרון בעיית הדיור. תוך כדי בנייה התחילו להגיע אלינו אנשים שונים, שהתעניינו וביקשו להזמין אוהל מגורים שכזה, מה שעודד אותנו לפתוח כאן בית מלאכה.
עם הזמן אנשים הביעו יותר ויותר עניין לבנות אוהל בעצמם. ישראלי וחבריו פתחו סדנה ובה החלו ללמד את כל התורה כולה, החל ברזי מלאכות הידיים ועד לבניית האוהל המיוחל. הם ראו כי יש היענות, וישראלי וחברו עופר שני, 34, בן משגב עם, שהינו גם בעל ידע במלאכות מסורתיות, החליטו שבית המלאכה יתמחה במלאכות מסורתיות.
ישראלי: "בגיל תיכון למדתי בחינוך ביתי, בשלב מסוים, ואחרי ניסיון של שנה בבית ספר רגיל, פרשתי מבית הספר, והחלטתי שאני מעוניין ללמוד דברים שיתנו לי ידע לחיים. פגשתי נפח יפני המתגורר בעין הוד ושימשתי אצלו שוליה במשך שנתיים, וכך למדתי את מלאכת הנפחות; אחרי זה פגשתי אומן רוסי המתמחה בחרשות, בייצור כלי עבודה מברזל - סכינים, גרזנים ומפסלות - וגם אצלו נשארתי כשוליה במשך שנתיים ורכשתי את המקצוע.
השותף עופר שני, המתמחה בנגרות מסורתית, גם הוא בעל ניסיון במלאכות כפיים שונות, אבל האהבה הגדולה שלו היא לנגרות מסורתית, שבה לא עושים שימוש בברגים וכדומה, אלא בחיבורים פשוטים של עץ לעץ.
המלאכות המסורתיות - כמו נפחות מסורתית, נגרות מסורתית, קדרות מסורתית - בחלקן נעלמות מהעולם. בבית המלאכה הם עובדים בנפחות ובקדרות ללא שימוש בחשמל, אלא באש, ולפעמים הם מתפשרים על שימוש בכלי עבודה מודרניים.
ישראלי עבד בעבר בנפחות עם נוער בסיכון, והוא מתכוון לפתח גם כאן את התחום הזה. "מלאכת ידיים נותנת המון ביטחון, זה כלי מאוד חזק להעניק לנוער לפני שיוצא לעולם הבוגר, וגם למבוגרים שמחפשים חיבור לידיים ולעצמם". כרגע עובד אצלם נער מקומי כשוליה - חצי מהיום עובד וחצי יום לומד.
אל הבית מחוברים שני שותפים נוספים, אשר נעזרים בבית המלאכה כבמעבדה לבניית דגמים ומתקני הסברה לפתרונות, שהם מציעים לייעול אנרגטי מסוגים שונים. הם מפיקים טכנולוגיות מתקדמות לפתרונות אקולוגיים בנושא האנרגיה - אנרגיה סולארית, אנרגיית רוח ופתרונות של חיסכון במים. אשתו של ישראלי, לימן, 26, בת הזורע, קדרית במקצועה, פתחה בבית המלאכה סטודיו לקדרות, והשלימה בכך את הפסיפס הכולל של בית מלאכה, שבו רוחשות יחדיו מלאכות עתיקות יומין בידיים מקומיות.
|
|
 כוורת יוצרת - ארבע אמניות בשותפות שמיר
בתוך מבנה ישן, במתחם המכוורת של קיבוץ שמיר, בחרו ארבע אמניות מקומיות להקים מתחם גלריות משותף. הקיבוץ תמך, המיזם יצא לדרך, והיום מציגות בו את עבודותיהן - יעל שפיגלר, יוצרת שטיחי קיר אמנותיים בטכניקה ייחודית; מיכל פרטיג, צלמת ומדפיסה על חומרים שונים, בנוסף להיותה בימאית סרטים תיעודיים; עירית שני היוצרת קרמיקה שימושית ופיסולית ונעמה קמחי, העוסקת בציור, בפיסול ובעיצוב. שפיגלר: "לפני כשנה וחצי הציעה נעמה שניקח את המבנים הישנים שליד המכוורת לטובת האמניות של הקיבוץ. כולנו התלהבנו, הצלחנו לסחוף אחרינו את הגורמים המתאימים בקיבוץ והתחלנו לעבוד על זה".
המיזם הראשון היה הקמת קיר בוץ בחזית המבנה שיועד לגלריה. "עבדנו בחום של ארבעים מעלות, יחד עם אנשים רבים מהקיבוץ שהתנדבו לעזור לנו, להדביק את הבוץ על הקיר. אחרי כחודש והרבה ספקות וחששות אסתטיים - יצא קיר אמנותי לתפארת. לא היה לנו תקציב להשקעות, רק עזרה של הקיבוץ, שעזר בשיפוץ המבנה ובשיקום כללי של האזור שבו הוא שוכן. דאגנו לצמצם בהוצאות, אספנו רהיטים מכל מקום אפשרי וכך ציידנו את המבנה".
מדובר בשלושה מבנים צמודים, כשבראשון שוכנת הגלריה המשותפת, במבנה הצמוד הסטודיו לאמנות של נעמה קמחי, ובחדר האחרון שוכן הסטודיו לקרמיקה של רחל שני.
הגלריה פתוחה בשבתות, כל פעם אמנית אחרת פותחת. בתיאום איתן אף ניתן לקבל הדרכה ללא תשלום.
אחד החיבורים המקומיים המעניינים הם שטיחי הקיר של שפיגלר. "בשנות ה-80 הקימו בשמיר מפעל לייצור בד לתעשיית הכבישים, שמיוצר בשיטת חיבור של סיבים בדקירות מחטים. אז עוד הייתי מורה לאמנות, כשיום אחד הגיע למפעל אמן אשר הכניס שטיחים לפס היצור, והמחטים פשוט חיברו את הסיבים. למזלי, מישהו במפעל חשב שזה יכול לעניין אותי, אני באתי לראות ונדלקתי".
שפיגלר לקחה את הרעיון, והחלה להקדיש את עצמה לשטיחים האמנותיים. מאז היא מתמחה בטכניקה הזו, כמעט יחידה בארץ.
מה היתרון של גלריה בקיבוץ? "נעים לנו שיש לנו גלריה בבית. קודם כול, אנשים מהקיבוץ אוהבים להגיע אלינו לביקור עם אורחים, וזה נורא כיף. שנית, אנחנו לא צריכות לנדוד בכל הארץ, להציג את העבודות שלנו, לא צריכות מתווכים, אנחנו בבית, הכול כאן".
מבחינה עסקית, האמניות מתחלקות שווה בשווה בהוצאות. פותחות את הגלריה בשיתוף, בחברות ובהתחשבות, לפי העיקרון הפשוט של מי שיכולה - עושה. לדבריהן, הן מצליחות להבין אחת את השנייה ולהתחשב בצרכים. "לכולנו הייתה חשובה המטרה המשותפת של הקמת הגלריה, וזה נתן כוח חיובי לשותפות. אנחנו מייצגות אחת השנייה ומוכרות את המוצגים אחת של השנייה על פי הצורך, באהבה ופרגון מלאים".
|
|
 עלעלים רמת הכובש
אלעד סלע, 42, ושחר סימונדס, 32, בני רמת הכובש, מגדלים ומפיצים ברחבי הארץ את בשורת הנבטים. הכול החל כשסלע חזר משהות ארוכה בסין והלך ללמוד רפואה סינית. בזמן שעבד כאסיסטנט במרפאה לרפואה סינית, המתמחה בטיפול בחולי סרטן, חקר את הנושא של תזונה משלימה והתוודע לסגולות של תזונה תומכת בטיפול בחולי סרטן בעזרת צמחי מרפא. "גיליתי את תורתה של אן ויגמור, אשר הצליחה להחלים באופן אישי על ידי תזונה של צמחי בר ונבטים. מדובר בתזונה עתירה מבחינת הערכים התזונתיים, זאת בנוסף לכך שהיא ידועה ביכולת הניקוי של הגוף. אני יודע שבארצות הברית מקובל להמליץ על תזונה שכזו לחולי סרטן, כתזונה תומכת.
בכל מקרה, נכנסתי לעניינים, התחלתי לגדל נבטים בבית ובדקתי את הדברים על עצמי. ראיתי שממש טוב לי מזה. בשלב מסוים הצעתי נבטים לחדר האוכל, וזה הלך טוב. הצעתי גם לשתי מסעדות ברעננה, שהתלהבו, וכך בשנת 2004 התחלתי באופן קבוע לספק את הנבטים לחדר האוכל ולשתי המסעדות. שנה לאחר מכן הקצה לי הקיבוץ חדר קטן באולם הספורט הישן, מלתחה לשעבר, שם היו תנאים מתאימים לגידול נבטים, אז גם איתרתי את שחר סימונדס, שחזר משהייה ממושכת באנגליה, והצעתי לו להצטרף אליי.
סימונדס חיפש עבודה, התנאים התאימו לו ומאז הם יחד. "כל אותו זמן הייתי בקשר עם האחראי על היזמויות בקיבוץ, שרון רוצקי, שידע לראות את הפוטנציאל וממש צעד אחר צעד סייע לנו להפוך את העסק למסחרי". מלכתחילה הם נכנסו לנישה של נבטים למטרות בריאותיות, אבל מהר מאוד עלו על הפוטנציאל בשוק המסעדנות. "ראינו ששוק המסעדות בארץ צמא לחידושים, הנבטים מאוד התאימו - גם יפים וגם בריאים. מדובר בשוק מאוד גדול שנתן לנו דחיפה חזקה החוצה". העסק המשיך לגדול, הם המשיכו לחפש מוצרים נוספים שיתאימו גם לשוחרי הבריאות וגם לשוק הקולינרי. "ניסינו לייצר נבטים מזרעי תבלינים, למשל מזרעי כמון, זה היה ייחודי, שפים סיפרו על זה אחד לשני, והידיעה התפשטה. נישה נוספת שעניינה אותנו הם נבטים מצמחי בר, שיש להם איכויות מרפא - סרפד, גדילן וליחך, שהיתרון שלהם בכך שהם יותר עשירים בנוגדי חמצון. כרגע רק הגדילן מראה פוטנציאל מסחרי".
שנת 2007 הייתה שנת ה"עלייה על הקרקע", ובמהלכה הם בנו מתחם עיבוד חקלאי וחממות לנבטים. כעת הם בשלב של בדיקת האפשרויות לייצוא ועוד כיוונים בתחום מזון הבריאות.
היבול שלהם כיום עומד על כמה מאות קילו נבטים ביום. סימונדס מסכם: "כיף לעבוד בעסק שהייתי חלק ממנו בצעדיו הראשונים, כשהיה במלתחה של אולם הספורט, אני זוכר את ההתרגשות של הפעם הראשונה שנכנסו כמה אלפי שקלים לקופה, ופעם ראשונה לא סיימנו את החודש בהפסד". נבטו יפה.
|
|
פינוקי שמן וטבע שניר
נטלי אביטל נדל הגיעה לקיבוץ שניר שעל גבול הלבנון מהקצה השני של ישראל - קיבוץ אילות. את החודשים הראשונים בגליל המוריק שרדה בעיצומו של התקף אלרגיה חזק, בעקבות שפע הפריחה של האביב הגלילי. כך למעשה נחשפה באופן הכי ישיר לצמחי מרפא מקומיים, והחליטה להעמיק וללמוד לימודי ארומתרפיה (תורת הריפוי באמצעות ריחות) וקוסמטיקה טבעית. התהליך הזה הביא אותה להקים את היזמות שלה - בית מלאכה ריחני העונה לשם "טבע הסבון". מדובר בבית מלאכה לרקיחת מוצרים שונים לגוף, על טוהרת צמחים הגדלים בסביבה הגלילית. בית המלאכה עמוס בחומרי גלם שונים, תלויים לייבוש, מסודרים בארונות, בקופסאות, על מדפים, בבקבוקים, מדיפים בליל ריחות מעודנים, שמהם מפיקה אביטל-נדל מיני סבונים, מלחים ומשחות ריחניות - כולם בעלי סגולות כאלה ואחרות, כולם תוצרת יד. להפקת המוצרים היא מפליאה במלאכת העירוב והרקיחה של שמנים אתריים שונים ושל חומרי גלם גליליים, כדוגמת פרחי לבנדר מקומיים שהושרו בשמן, דונג דבורים תוצרת הגליל או עשבי מרפא ותבלין הצומחים על גדות הבניאס. זאת בנוסף לתוצרת שמניבה גינת צמחי המרפא האורגנית שהיא מטפחת בחצר ביתה. לחומרי הגלם השונים יש סגולות שונות, שבזכותן המוצרים המופקים בבית המלאכה מביאים מרגוע לתחלואי גוף ונפש שונים ולשיפור כללי באיכות החיים. אחד ממלונות הגליל, מצפה הימים, המגדל אף הוא בשטחו גידולים אורגניים למיניהם, הזמין את אביטל נדל להקים בית מלאכה נוסף בשטחם, וכך, כיום היא מקדישה את זמנה הן לעבודה במפעל הסבון הקטן שלה והן לייצור דומה במלון הגלילי.
|
|
להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547 |
|
|
|
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה