יום חמישי, 27 במאי 2010

כניסה לרשימת ה 25 של אפלטון


הרבה כבוד !
אורי קציר, מבקר הבלוגים, הכניס את הבלוג "מילה של רוני" לרשימה המכובדת של 25 הבלוגים המעניינים של השנה !!!
ברכות לרוני,
עם אורי נתחשבן בהמשך על הביקורת המורכבת...

הכותב
הבלוג
בכמה מילים
blueshark09
''דעה בכלכלה, שיעור במדע והיסטוריה ונקודת מבט על העולם בו כולנו חיים''. כך מגדיר כותב הבלוג את תחומי העניין שלו. ואכן, יש בו התפרשות על כמה וכמה תחומים שלכאורה לא תמיד הקשר ביניהם ברור, אבל כולם יחד מראים על רוחב יריעה אינטלקטואלי. תהיות על מקו שמם של הפלשתינאים, דיון בשאלת כדאיותו הכלכלית של החשמל הסולארי, התרשמויות מהתרבות הספרדית ומעברה המפואר וכן הלאה. החסרון היחיד הוא תדירות העדכון הבלתי-שכיחה. 
אוֹרי אמיתי
אורי אמיתי כבר צבר קילומטראז' נאה עם הבלוג שלו, שמכניס משב רוח רענן לתפיסה הסוציו-פוליטית של המציאות המיוזעת שלנו. הוא מגדיר עצמו כחובש כיפה שקופה, כלומר כמי שאינו דתי בסממניו החיצוניים אך מחובר מאוד לחשיבה התיאולוגית ולמסורת ההלכתית. במקרים רבים הוא מחבר לקח מסיפור מקראי ואירועים אקטואליים. כתיבתו הייחודית יוצרת גשר אסוציאטיבי אל הארמית של אבותינו, כשהוא בוחר לשנות את הכתיב של ביטויים מסוימים בסגנון דומה (''דמוקרטיא'', ''צנזורא''), מה שמוסיף נופך של מקוריות לבלוג. במקביל, הוא מבטא עמדות סוציאל-דמוקרטיות גם בתחומים של פוליטיקה ואיכול סביבה. החסרון היחיד: הבלוג מיעט להתעדכן בחודשים האחרונים, בשל לוח זמנים אקדמי צפוף של כותבו. ועדיין, ''יהודמו'' הוא אחד הבלוגים החביבים עלי ביותר. 
אוּרי הייטנר
את אורי הייטנר הכרתי לפני שנים רבות, תחילה באוניברסיטה ולאחר מכן כשהפכתי לעיתונאי והוא היה פעיל מרכזי בוועד ישובי רמת הגולן ובארגונים נוספים. הייטנר נשאר מעורב מאוד מבחינה חברתית, ובניגוד לאחרים הפעילים בתחומים אלה עמדותיו אינן נראות כאילו נוצקו מתבנית זהה עם פעילים רבים אחרים או מוכתבות על ידי טהרנות נטו. כחבר קיבוץ אורטל הוא כותב רבות על דמות הקיבוצים בעידן המודרני ואינו מתנזר גם מפוליטיקה וביטחון, מדיניות חוץ, איכות סביבה וגם דיווחים מהמתנ''ס של רמת הגולן. כל זה, בסגנון ענייני, לעתים אף יבש, ותוך בניית מסכת טיעונים שלב אחרי שלב עד למסקנה הסופית. גם אם לא מסכימים עם עמדותיו (והייטנר ממוקם ימינה מהרכז, בניגוד למרבית הבלוגרים המשפיעים), תמיד מעניין לקרוא אות ולהנות מהדרך בה הן מוצגותן. 
אורן פרבר
אקולוג ואיש מחשבים, מלמד פיסיקה ומבין גם במוסיקה. נדירים המקרים שבהם מתחברים צירופים כאלה בישות אחת. אצל אורן פרבר זה מתורגם לסדרה של פוסטים הסובבים סביב מדע, פישוטו להמונים ושילובו בתרבות הפופולאריות. מי שמצליח לעשות פופולאריזציה איכותית לנושאים שביומיום אינם מסוקרים באמצעי התקשורת תמיד מושך את עיני. בלוג שהפוטנציאל שלו כבר בתהליכי מימוש. 
איתמר זוהר
איתמר זוהר מחבב תרבות פופולארית. הרבה פעמים ההעדפות שלו הן נוסטלגיות במהותן ומתורגמות לפרויקטים שהם למעשה אוספי קישורים וסרטונים לאייטמים תרבותיים מלפני שנים. והעובדה שיש לי ולו חיבה משותפת לאותה נוסטלגיה, כמו גם העובדה שהפרויקטים המעניינים שלו בתחום זה משיבים אל התודעה יצירות שלא ראוי לשכחן, מחבבת אותו עלי במיוחד (לבלוג של איתמר זוהר בכתובתו הקודמת).
אלון האס ורוני מ. האס
בני זוג מהגליל העליון שכותבים בלוג משותף על אנשים, פעילויות ומקומות בצפון. הדיווחים מגיעים, ברובם, בסגנון עיתונאי כמעט יבש, כזה שהיה נהוג במקומונים הוותיקים בשנות השבעים, לפני שהפכו למה שהם כיום. במובן הזה הפורמט הוא אמנם בלוגי, אבל הסגנון מאוד לא אישי, ומכאן שגם הטוקבקים מועטים למדי. ובכל זאת, מצאתי בו את העניין שבהצצה אל טריטוריה שאנו מכירים אותו כהגדרה גיאוגרפית והיסטורית אבל פעמים רבות איננו טורחים לפרוט אותה לפרוטות האנושיות שלה – מה שכותבים רבים הפועלים באזורי המטרופולין אינם טורחים לעשות. 
אמיר אהרוני
אמיר אהרוני מגדיר את עצמו כ''ירושלמי שאוהב מוזיקה ולשון''. ואכן, הוא כותב על שני הדברים. הוא כואב את מעמדו המידרדר של הקובוץ בטקסט העברי, ומסביר במדויק מדוע הוא מפסיד מול השורוק בקרב האיטי והמתמשך הזה. הוא מחפש טעויות לשוניות בתוכנית המדינית של מופז ובטקסט של הראל סקעת. והוא גם כותב על ההופעה של ''יו לה טנגו'', שאותה הוא אוהב במיוחד. בחירת נושאים מקורית ומעניינת. בנוסף, קשה למצוא אנשים בעלי כתיבה מוקפדת וזורמת כל כך בבלוגוספירה. יופי. 
אסתי סגל
תרבותניקית בדם שנמצאת תמיד בצנטרום של הפיילה. כותבת ביקורות ענייניות על ספרים ומוסיקה, עם מקדם התלהמות נמוך בהרבה מהמקובל. תחנות התרבות החשובות שלה הן בגדר חידה לחלק מהצעירים המתבגרים כאן כיום, וטוב שהיא מזכירה אותן. בעלת מודעות חברתית גבוהה, תומכת נלהבת של השידור הציבורי (ואף הדגימה את אפשריותו בפוסט מיוחד על NPR, תחנת הרדיו הציבורית בארה''ב), מבקרת נוקבת על הניוון החברתי העובר עלינו – וכל זה, במידה רבה של פיכחון שמאפשרת גם למי שאינם מסכימים עימה להבין את נקודת המבט שלה ולהעריך את צורה החשיבה שלה. השנה הייתה גם אחת המקימות של ''במחשבה שנייה'', אתר תוכן הכולל בלוגיה משלו ומקדם סדר יום בעל דגשים סוציאליים והומניסטיים (לבלוג של אסתי סגל בכתובתו הקודמת). 
אריה מלמד-כץ
תענוג של בלוג מדעי. שיטות להפקת אנרגיה, השפעת טיל ששיגרה נאס''א על תצורת כלבי שמש, בדיקת המיתוס הוותיק שלפיו אכילת גיר גורמת לעליית חום הגוף (ומאפשרת לתלמידים להתחמק מיום לימודים בבית הספר) ודיון בשיטות שונות לקביעת מין העובר והאם זה אפשרי בכלל לביצוע במסגרת הפריה ביולוגית רגילה – את כל אלה אפשר למצוא אצלו, ואף יותר. היפה אצל מלמד-כץ הוא שכתיבתו מפשטת נושאים הנראים להדיוטות כסבוכים מבחוץ ואף מעוררת עניין בהעמקה נוספת. מעולה. 
ג'ורג'
כותבת צעירה ושנונה שצברה כבר ותק נאה ברשת. אני לא קורא הרבה בלוגים שעוסקים באופן תכוף מדי בחוויות אישיות, אבל ג'ורג' חריגה בעניין הזה. היא עושה את זה טוב ומהנה. 
דוד מרחב
אחד האינטלקטואלים הבולטים של הימין ברשת. אפשר להתווכח איתו, אבל כל מאמר אנטי-שמאלי שלו ממפורט ומנומק מאוד. כשהוא אינו מסוגל לסבול ישראלים העושים לובי ברחבי העולם למען הטלת סנקציות על הישות הציונית, את תקצובו של המחקר הפוסט-ציוני הפועל נגד המדינה התומכת בו, את התפיסה הרדיקלית לפיה ממשלה ישראלית היא הרוע המוחלט ויש להילחם נגדו בכל אמצעי שהוא. הוא מתרען על סילוף ההיסטוריה, סולד מצדקנות וגלגולי עיניים וניחן בבקיאות מספקת כדי להתפלמס עם מתנגדיו באופן שגורם לקורא לעבור תמיד למשפט הבא (לבלוג של דוד מרחב בכתובתו הקודמת). 
חיים שיבי
בעיני, עיתונאים שיודעים לכתוב (ולא רק להביא מידע בצורה בלתי מגובשת לעורכים שכותבים את הטקסט במקומם דה-פאקטו) ומבצעים מעבר לכתיבה ברשת רק מגדילים את מקדם ההערכה שהם יכולים לקבל. חיים שיבי הוא דוגמה טובה. אחרי שנים ארוכות ב''ידיעות אחרונות'' וצבירת ניסיון עצום בכל הנוגע לתקשורת, לפוליטיקה ולתפר ביניהם, הוא פתח לפני שנים אחדות בלוג ב''רשימות'', שבו פירסם מחשבות, ניתוחים ועמדות בקשר לכל אלה, כולל נושאים אתיים. שיבי תמיד ענייני, תמיד בהיר ותמיד מנומק וממקם את עצמו בעמדה בה הוא משקיף על הכול מרחוק, במעין פרספקטיבה השמורה לוותיקים. יחד עם הבלוגים של רביב דרוקר, דבורית שרגל ועוד אחד או שניים, זהו אחד הבלוגים היותר רלוונטיים לקריאה בתחום התקשורת. מה גם שלעתים הוא נוגע בנושאים שגורמים לי להזדהות איתו באופן מוחלט ושנמצאים בפריפריה של העיסוק במדיה, אבל חשובים בפני עצמם לא פחות ואולי אף יותר. אינגלוזה המתמשך של השפה, למשל (לבלוג של חיים שיבי בכתובתו הקודמת). 
יואב בלום
אחד הבלוגים היותר שוטפים ונעימים שפרחו כאן בשנים האחרונות. הכתיבה שלו שואבת מעולמו האישי (תיכנות), וכך אפשר לראות אצלו תרשימי זרימה על הדרך להגיע לפירסום אישי ודיווחים על משחקי אינטרנט; אבל גם המלצות תרבותיות בלתי שכיחות כאן (מכירים את הקומיקאי האירי אד ברן או את הסרטון על ''מבחן המרשמלו?''), דיווחים על ידיעות מעניינות במיוחד וגם קצת אקטואליה. מעניין. 
יונתן כיתאין
עורך בעל עט קלה היודע היטב את מלאכת ניתוחו של הטקסט העיתונאי. לעתים הוא בודק הנחות שעומדות בבסיס כתיבתם של מאמרים אקטואליים ומפריך אותן באופן חד ובהיר. בנוסף, הוא גם עוסק בסוגיות פוליטיות כשלעצמן, דוגמת מעמדן של הבטחות בחירות או תפקידה של מפלגת קדימה כלם בפני אובדן עצום של קולות שמבקשים לברוח משמאל לימין. תמיד ענייני וקשוב למתרחש. אחלה (לבלוג של יונתן כיתאין בכתובתו הקודמת). 
יעל רגב
בלוג עם שם מוזר במיוחד (יש הסבר בגוף הבלוג עצמו), אבל יעל עושה שם עבודה מצוינת. הדיווחים שלה על הטיולים לפינות נידחות על הגלובוס דוגמת אנטארקטיקה ואיי פוקלנד היא מספרת בשפה בהירה ועשירה שיכולה לשלב אותה בקלות ב''נשיונל ג'יאוגרפיק''. מלבד זה, כמו מרבית הבלוגים בפלטפורמת ''העונג'', היא חובבת גדולה של מוסיקה, מבקרת באירועים דוגמת אינדינגב וחוצמזה 3 והפוסט בו בחרה את ארבעת שירי מאיר אריאל האהובים עליה הוא מקסים במיוחד. יופי. 
מרגוליס
פעיל רשת ותיק וממגיירי תבניות הוורדפרס, שיודע לכתוב גם על נושאים חברתיים ואישיים. בכנות נדירה הוא הוא מודה שאין לו חלופה חברתית אמיתית לקפיטליזם השנוא עליו, מתעב את הטבעת העי אילת במסחרה מאוסה ומהרהר בבעיה הטורדנית האם הרב-ערוציות של הרשת אכן משקפת פלורליזם או שמא היא רק מגבירה א הצורך שלנו להתכנס סביב הדומים לנו ובכך מעצימה קיטובים הקיימים ממילא. יפה. 
מיכאל זילברמן
מהבודדים שנבחרו כאן שנה שנייה ברציפות. כותב איכותי ובעל ידע עצום הרוחש חיבה גדולה לפרשיות היסטוריות נשכחות ויודע לתאר אותן באופן בלתי שכיח. השנה העלה מהאוב את סיפורה המרתק של ציידת המיליונרים פאמלה צ'רצ'יל; את סיפורו של הספורטאי, הפיסיקאי ואיש הביון מו ברג; את העובדות שמאחורי תמונתו של קונרד שומאן, האיש שזינק מעל הגבול בין שתי הגרמניות; ועוד רבים אחרים. היכולת של זילברמן לחבר היסטוריה עלומה לנושאים אקטואליים והחיבה הבלתי-מסותרת שהוא רוחש לאוצרות תרבות מתקופת הילדות הופכות את הבלוג שלו לפנינה אמיתית. תענוג. 
נמרוד אבישר
שנה שנייה ברציפות גם לבלוגיקה של אבישר ברשימה. כרגיל, ביקורת ליברלית מנומקת ומעוצבת היטב משמאל, שלובה בהרהורים פילוסופיים. לייבניץ, קריפקה וטיורינג צצים בדיון על ההפרדה הדואליסטית בין גוף ונפש והקשר של כל זה לעולם ההיי-טק. הניתוח שלו את הביקורת של יואש מייזלר נגד המהפכה החוקתית של אהרון ברק מרתק את העין ומעורר את המחשבה. כך גם המאמר שלו על שואה, זיכרון, אנושיות וצדק, אותו הכתיר בתואר ''Ecce Homo'', מלים הנטולות ממשפט של ישו הנוצרי ומתארות, בין השאר, את אישיותו של ד''ר עז א-דין אבו אל-עייאש. פשוט כיף לקרוא. 
קפיטן עופר, אופטימוס אפרים
בלוגרים אוהבים את העיסוק במילה הכתובה, ולעתים גם משתמשים בה ככותרת. במשך הזמן קיבל העיסוק בעברית נפח משלו, אבל התרחב גם לתחומים נוספים. רשמים מאירופה, תובנות משועשעות על העולם החרדי ועוד נגיעות באקטואליה. כתוב היטב. הבעיה היחידה היא שמזה מספר חודשים לא הועלו פוסטים חדשים. 
רוני הפנר
כחלק מהמסורת להכניס לרשימת ה-‏25 גם אתר אישי אחד שלא תמיד עונה להגדרה המקובלת של בלוג, דומה כי אתר השפה העברית של רוני הפנר הוא המתאים ביותר. הפנר השקדן אסף עד היום מאות ביטויים המצויים בשימוש יומיומי, עמד על שורשיהם ופירושיהם, הביא היסטוריה מקוצרת של השפה העברית והפך את האתר שלו לאורים ותומים בתחום זה. עבודה נהדרת, לא פופוליסטית ומאוד מועילה. התשובה האינטרנטית הניצחת לאבשלום קור. 
רוני גלבפיש
קשה למצוא ברשת שילוב של חוכמה, רגישות וסימפטיה כמו זה שמגישה רוני גלבפיש. היא ניחנה בסגנון כתיבה אישי מאוד, כמעט אינטימי, הרבה פעמים מרומז וכזה שדורש מהקורא לחשוב מעט על הרובד המסתתר מתחת לטקסט. היא מחויבת למאבקים שנראים לה חשובים, אך אינה מהססת לנקוט קו שונה ובלתי מתחסד ככל שהדבר נוגע, למשל, בזכותם של בני נוער לעשות טעויות או בזכותו של אדם שלא לפעול תחת לחץ, גם אם הלחץ אמור להביא לפעולה חיובית. הסיפורים האישיים מעברה נוגעים בטרגדיות, לעתים מצמררים. וכן, היא בהחלט יודעת לספר סיפור (לבלוג של רוני גלבפיש בכתובתו הקודמת). 
רועי רוטמן
רוטמן החל לפני מעט יותר משנה עם תיאור עצמי של עורך דין גבה קומה, אוהד מנצ'סטר יונייטד ומת על הכלב שלו. בפועל, רוטמן הוא כותב פורה המשגר תובנות מחכימות על לא מעט נושאים, רובם בנגיעה אישית למדי: תמיכה בתשלום דמי אבטלה למתמחים במשפטים, ביקורת על תופעות גזעניות בסגל המשטרה – וכל אלה לצד ביקורות מוסיקליות בטווח שבין רונה קינן לאלאניס מוריסט. רוטמן עושה את זה קצר, ענייני, ולעתים קרובות מסתפק בהפניה למה שאחרים, לדבריו, הקדימו והיטיבו לומר לפניו. מידת הצניעות, בהקשר זה, אינה חשובה פחות מאשר הכישרון – ושניהם קיימים אצלו. 
שאול אמסטרדמסקי
אחד הכותבים היותר רציניים ברשת. עיתונאי שאינו חושש – בניגוד לרבים ממקצועו – לכתוב גם על חייו האישיים. גם כשהוא כותב על אקטואליה וגם כשהטקסט עוסק במשפחתו הוא ישיר, בהיר ולא מתחכם יתר על המידה. יש גם התחכמויות ציניות, אבל דומה שנגיעות מסוג זה הן בלתי-נמנעות כשמדובר בכתובים הבאים מתחום העיתונות. טוב מאוד. 
שרה איינפלד
כבר למעלה משלוש שנים, מאז התוודתה בפוסט הראשון שלה על היום שבו גילתה שגברים ונשים צריכים לעשות משהו כדי להביא ילדים לעולם, האישה המרתקת הזו מזריקה לנו, במנות קצובות ורהוטות, את סיפורי העולם החרדי שממנו באה. המיניות המודחקת, הדעות הקדומות, העוקצנות כלפי הצביעות של הפוליטיקאים החרדים – כל אלה מובעים בשפה עשירה ורגישה של מי שמכירה היטב את שני העולמות. הביקורת אינה חד-צדדית: באופן דומה היא גם נרתעת מהשטחיות של האייטמים הפופולאריים בתרבות החילונית ומזדעזעת ממה שמשודר בטלוויזיה שלנו. הנקודה הבעייתית היחידה היא שתדירות העדכונים הידלדלה משהו בחודשים האחרונים. 
תומר פרסיקו
דוקטורנט במעד הדתות הכותב מזה מספר שנים על זוויות שונות של האמונה ופשרה. בשונה מרבים מחבריו, הוא עוסק גם בדתיות לא-יהודית ובכך מרחיב את היקף המידע והניתוח שלו המובאים בבלוגו. הוא עוסק במיניות בבודהיזם, בליטורגיה הודית ובפולחן השומרוני באותה סקרנות עמוקה שבה הוא מחטט בנושאים עסיסיים הקשורים בבני ישראל, דוגמת המיניות בחסידות גור או פרשת ההטרדה המינית שיוחסה לרב מוטי אלון. תענוג (לבלוג שלתומר פרסיקו בכתובתו הקודמת). 





אין תגובות:

עורך הבלוג