השדה בוקר של ההודים

רוני מ. האס

. "הכול אפשרי", טוענת איריס כנען, בשובה ממסע להודו, שבו התוודעה למנטרה זו ("סב קוץ' מילגה") וגם לדרכו של גנדי. היא ביקרה בבתי חב"ד ובאשרם נשים, וחזרה משם עם חלום: להקים בישראל קהילה שתחיה על פי תורתו של המנהיג ההודי האגדי בגיל 58, מייד לאחר קבלת התואר הראשון בלימודי מגדר במכללת תל חי, ארזה איריס כנען תרמיל ובו בגדים אחדים וספרים רבים, ויצאה לטיול שעליו חלמה שנים רבות - הטיול להודו. כנען, גרושה זה שנים רבות, אם לשלושה ילדים בוגרים ולשניים מאומצים, היא נוודית של ממש, אחת שלא הולכת בתלם, חלוצה באופיה. "תמיד הלכתי לפני המחנה, גם כשהביאו אותי לסיום חברותי בקיבוץ (כנען מבקשת לא לציין את שם הקיבוץ בדרום שבו הייתה חברה), זה היה בעקבות התמרדותי כנגד החלטת הקיבוץ שלא לשתפני בנסיעה משותפת לחו"ל, מאחר שבאותה תקופה הייתי מחוסרת עבודה. אז יצאתי מטעם עצמי, בנפרד מחברי הקיבוץ, עם חברה משער הגולן. יצאנו לטיול בנפאל, וכשהגענו להימאליה הרגשתי שאין דבר שיעצור אותי, ושכל מה שארצה אפשרי". כשהיא חזרה ארצה, התברר לה, שאסיפת הקיבוץ הצביעה ברוב קולות לשלול ממנה את החברות ולהעזיבה מהקיבוץ. "היום אני מברכת על כך. לולא ההחלטה ההיא של הקיבוץ, לא הייתי מגיעה למקום שבו אני נמצאת היום". עזיבת הקיבוץ לא ניתקה אותה מאידיאלים ומשאיפה לצדק חברתי, והיא לא חדלה להיות פעילה מבחינה חברתית, ואף התגייסה למאבקים למען זכויות העובד, כאשר הקימה ועד עובדים בסמינר למורים בבאר שבע, שבו עבדה שנים רבות. כמו כן, הרבתה בפעילות למען נשים, ובשנים האחרונות היא חברת הוועד המנהל בסניף ויצו בקריית שמונה. כמו כן היא חברה במסגרות שונות מטעם נעמ"ת לקיום דו שיח בין נשים יהודיות לערביות. השיבה להודו במהלך השיחה עמה היא חוזרת שוב ושוב על המנטרה "הכול אפשרי", ומבהירה שבהודו התוודעה למנטרה הזו בשפה המקומית - "סב קוץ' מילגה" - והרגישה שהיא במקום הנכון."היציאה המקורית שלי להודו נבעה מתוך הרצון שלי לערוך מסע בעקבות בתי חב"ד ברחבי המדינה הגדולה הזאת. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מחזקת את הקשר שלי עם היהדות, ומאוד עניין אותי לראות את פועלה של תנועת חב"ד בהודו". הקרבה של כנען ליהדות, שפרחה בתקופת לימודיה, היא אחת הסיבות ליציאתה להודו, אך לא רק. כנען, ספרנית במקצועה, מתרגלת יוגה יותר מעשרים שנה, מאז לידת בתה הבכורה. היא הייתה בין המשתתפות הראשונות בסדנת הוויפסאנה הראשונה שהתקיימה בארץ, בשנת 1999, ולאחר מכן ארגנה בעצמה סדנאות כאלה בדרום הארץ. "בסדנת הוויפסאנה למדתי הרבה מאוד על הודו. באותה שנה יצאתי לטיול הפרטי שלי, ואחרי הטיול בנפאל קינחתי בשבועיים ברג'סטן. כבר אז הבטחנו לעצמנו, חברתי ברוריה חורפי משער הגולן ואני, שעוד נחזור להודו". שמונה שנים חלפו, כנען וחורפי אומנם התמהמהו בהגשמת החלום, אך לרגע לא עלה בדעתן לוותר על השיבה להודו. לפני חצי שנה הן יצאו לשם יחד. אחרי שבועיים של טיול משותף נפרדו זו מזו: חורפי יצאה לטייל בהרים, וכנען יצאה למסע שלה בעקבות בתי חב"ד, ובסופו של דבר התגלגלה לכנס בינלאומי לציון שישים שנה להירצחו של מהטמה גנדי, אי שם במדינת מהראשטה, באשרם סאברגראם. אבל למה להקדים את המאוחר? מה הרגשת בהודו? הגשמת חלום בן שמונה שנים. "כשנחתנו שם, עברתי מעין הלם תרבותי. בחודש הראשון בכלל לא הבנתי איפה אני. הגענו לדרמסאלה, המעוז של הישראלים בהודו, והרגשתי כמו בשינקין, בלב תל אביב, רק בתפאורה הרבה יותר ירוקה ועל רקע סופות המונסון שלא פסקו. מפלט ממזג האוויר המתיש מצאתי בבית חב"ד. בבקרים הגעתי לשם לעזור בבישול, ובערבים הצטרפתי לסדנאות ויפסאנה." כעבור חודשיים החליטה לצאת מהמקום ולשוטט ברחבי הודו. בדרכה הגיעה לכפר נידח בשם קסר דיווי, שם ביקשה למצוא חיבור לבית חב"ד החדש שהוקם לאחרונה במקום. "החב"דניקים מארחים את כל מי שמעוניין בכך. נשארתי שם, ועזרתי לזוג הצעיר, שליחי חב"ד, שהיו אחראים על המקום, לטפל בילדים ולבשל. כל בוקר כשהייתי מתעוררת, רכס ההימליה היה מברך אותי בברכת בוקר טוב. הרגשתי כאילו אני חיה על ענן". היא מספרת, כי במסעה חוותה "נסים גלויים", כמו שתי קשתות שהתנוססו בשמים בערב ראש השנה, או סופת מונסון קשה שנמשכה שלושה ימים ופסקה עם כניסת חג הסוכות, וכך יכלו החוגגים למלא את מצוות החג בסוכה שבנו. איך הגעת מזה לתורה של גנדי? "אז לא ידעתי אפילו שהמסע יזמן לי מפגש קרוב אל תורתו של גנדי, שהוא דמות מופת עבורי, וגם זה קרה במקרה, אבל כמו שאמרתי, אחד השיעורים הראשונים שלמדתי שם הוא, שהכול אפשרי. כבר תכננתי לחזור לארץ, והגעתי לבומבי, אבל רצה הגורל, ולא השגתי כרטיס טיסה. נאמר לי שרק כעבור שלושה שבועות יהיה לי מקום בטיסה לארץ. נכנסתי למצב רוח משברי. שלושה שבועות בבומבי נראו בעיניי משימה בלתי אפשרית. ואז פגשתי בחורה ישראלית, שסיפרה לי כי היא נוסעת לכנס לציון שישים שנה להירצחו של גנדי, בחווה שבה חי גנדי בשנותיו האחרונות". והחלטת להצטרף אליה? "כן, תמיד הערצתי את גנדי, שתמיד התחבר לי עם בן גוריון, שהוא דמות המופת הנערצת עליי מאז ומעולם. כשהגענו לחווה, אחרי ליל נסיעה מפרך ברכבת, ללא מקומות ישיבה, ראיתי את השדה בוקר של ההודים. גן עדן אמיתי: האשרם, המוקף עצי פרי, ניצב בלב חווה אורגנית שהמתגוררים בה ניזונים מגינת הירק שהם מטפחים ומחלב הפרות שהם מגדלים. גנדי הקים אותו בשנת 1933, וחי בו תוך שמירת סדר יום קפדני ביותר. באשרם, בנוסף לחווה החקלאית האורגנית, יש מרכזי מחקר, מוזיאון, גן ילדים ובית ספר. במתחם המשמש כמרכז מבקרים יש בקתות מקוריות, קירותיהן עשויים מחימר וגגותיהם מקש. כמשתתפות בכנס, ניהלנו סדר יום לפי המקובל במקום, כלומר ניקוי האתר, עזרה בהכנת הארוחות והשתתפות בתפילות. החווה שוקקת חיים, והמוני הודים נוהרים אליה מדי יום. גברים, נשים, ילדים וזקנים מגיעים לכבד את זכרו. חלק משעות היום של דיירי החווה מוקדש לטוויית חוטי כותנה, שמגדלים במקום, ולאחר מכן לתפירת בגדים מהם. כצפוי, החיים בחווה צנועים, ומבוססים על הסתפקות במועט, כמעט רק מייצור עצמי. באתר יש חנות ספרים וחנות למכירת בגדים המיוצרים במקום. לא הרחק מהחווה נמצא מכון ללימודים על שם גנדי, ובו מכשירים סטודנטים לעבודה קהילתית, ושם נערך הכנס עצמו". גנדי ורבין כנען, אשר בארץ עוסקת רבות בניסיונות לעשות חיבורים עם השונים ממנה, הייתה, בין השאר, חברה בתנועת ארבע אימהות, ועד היום היא חברה בעמותת "חברים מקשיבים", שנוסדה לאחר רצח רבין, וחבריה מנסים לגשר בין מחנכים חילוניים לדתיים. לכן, אך טבעי היה שתיקח חלק פעיל בכנס שיד הגורל הובילה אותה להשתתף בו. לדבריה, בכנס השתתפו "ענקי רוח וחזון" - נציגים ממדינות השרויות בקונפליקטים קשים, שהמכנה המשותף שלהם הוא יישוב סכסוכים בדרכי נועם והבעת מחאה בדרך לא אלימה, הלא היא הדרך שלה הטיף גנדי בחייו ובה הלך. "אחרי הכנס קראתי שגנדי אמר, שאם הוא ימות מוות רגיל סימן שהוא אדם פשוט, ובאמת לאחר שישה ניסיונות התנקשות, הצליחו מתנגדיו לרצוח את המנהיג המיתולוגי, ומותו הפך לזעקה רמה כנגד האלימות. זה מאוד הזכיר לי את רצח רבין, שהתבצע בשיא עשייתו למען השלום". אחת המשתתפות בכנס הייתה הנציגה הערבייה שהגיעה מישראל. כנען, ששמחה להכירה, מצאה את עצמה מייצגת את ישראל בדיונים השונים שהתקיימו בכנס, כי הנציגה היהודייה מישראל שהוזמנה לא יכלה להגיע. "זה היה כנס ראשון מסוגו, שבו דנו במצוקות השונות ברחבי העולם, מתוך ניסיון למצוא פתרונות המבוססים על דו שיח ועל כבוד הדדי. המשתתפים נפרדו בהצהרת כוונה למסד את המפגש החשוב הזה ולקיימו מדי שנה, והכול למען עולם טוב יותר לאור תורתו של גנדי". כנען יצאה נפעמת מהכנס, והחליטה להמשיך לאשרם הנשים בפונר, אשר הוקם לפני חמישים שנה על ידי וינובה בהבה, חסידו ויד ימינו של גנדי שקיים צעדות ברחבי הודו ואיתר אדמות לחלוקה לעניים. "באשרם ניצבים פסלים עתיקים ויפים להפליא שנמצאו באדמת המקום בעת שחרשו אותה". עברת מחוויה אחת לשנייה. "כן. נחשפתי לאנשים מיוחדים. התרשמתי מאוד ממה שראיתי באשרם הנשים. חלק מהנשים הללו נמצאות במקום עוד מימי וינובה וגנדי, כי עוד בהיותן נערות בחרו לוותר על חיי משפחה ולחיות במסגרת זו. מדובר בנשים מאוד אינטליגנטיות ומעורות בחיי העולם הזה, אף על פי שאינן מצוידות באמצעי התקשורת המקובלים כיום. המפגש עם נשים שזכו לחיות באמת לצד גנדי היה כמו לגעת בהיסטוריה, זו הייתה חוויה משמעותית ביותר. הרגשתי עד כמה אנחנו כישראלים זקוקים לחיבור הזה, עד כמה הוא חסר לנו". איך התרשמת מהחיים שלהן באשרם? "אורח החיים באשרם מאוד מסודר ואף נוקשה משהו. הנשים קמות בבוקר, מתפללות, עובדות יחד במטבח, ולאחר ארוחת הבוקר יוצאות לגינה ומעשבות את גן הירק. לאחר מכן הן מדריכות את קהל המבקרים המגיע לאתר מכל העולם. האשרם נמצא לחוף נהר, ובסמוך לו יש אשרם של גברים, שבו מדפיסים את הספרים ואת החוברות שהן מוציאות לאור. הן לא מסכימות לקבל תרומות, וחשוב להן להיות יצרניות. לשם כך הן מבשלות ממתקים מחלב הפרות שהן מגדלות, ומוכרות אותם". רבים מהמבקרים באשרמים מתפעלים מדברי הנזירים ההודים, אך האמת היא שהודו היא אחת המדינות האכזריות ביותר לענייה. "העובדה, שהמהפכה התעשייתית מכרסמת עוד יותר באי השוויון החברתי בהודו, בלטה מכל פינה. באמת אני לא בטוחה שדרכו של גנדי הצליחה לנצח את העוולות הקיימים בחברה ההודית. בכלל, רוב ההודים כיום נכנעים לעולם המערבי ומפנימים את דרכיו. עובדה מצערת היא, שבשני האשרמים שבהם ביקרתי, מתגוררים לא יותר מעשרים איש. לעומת זה, בכנס שבו השתתפתי התרשמתי מההשפעה הרבה שהייתה לגנדי על מקומות מחוץ להודו, כאשר במקומות שונים ברחבי העולם פזורות קהילות שחיות לנרו, ועסוקות בפעילות יומיומית המוקדשת לקידום העולם למקום טוב יותר". כנען שבה לארץ לפני שבועיים, והחלה לחפש את מקומה: עבודה ובית. היא שואפת לחזור לצפון, שבו התאהבה בשנות לימודיה בתל חי. היא מחפשת קהילה אקולוגית, שמיישמת עקרונות חיים דומים לאלה שהכירה במולדתו של גנדי. אך היא לא תסתפק בזה לאורך ימים, כי חזרה מהודו, כשבאמתחתה חלום חדש: להקים בארץ קהילה החיה על פי תורתו. "בחור יהודי שפגשתי בהודו אמר לי, שקהילות אלה מצליחות מאוד ליישם את דרכו של גנדי דווקא במקומות, שבהם קיימים סכסוכים בין חלקים שונים באוכלוסייה. אני מאמינה שישראל בהחלט עונה על ההגדרה הזו".