ייסוריה העזים של עזה

רוני מלישקוביץ'-האס

עזה בן-ארי, מי שהייתה בין מובילי ענף הדיג בצפון, מתה מות ייסורים. בעלה פנחס סבור שהקיבוץ יכול היה למנוע קצת מייסוריה ומטעמי חיסכון ונוחיות נמנע מכך. תגובת מנהל הקהילה: הקיבוץ טיפל בעזה על פי הצורך והתנאים האופטימליים למצבה עזה הייתה בת 14 וחצי כאשר פגשה את פנחס בן ארי ופרחה ביניהם אהבה גלילית - היא בת אילת השחר, הוא בן משמר הירדן הישנה, ושניהם מלח הארץ. שבע וחצי שנים של פער גילאים ומלחמת השחרור במהלכה נפל פנחס בשבי הסורי, הפרידו בין האוהבים. זה היה תחילתו של סיפור האהבה ביניהם. היום, פנחס יושב שבור בביתו. עזה, אשתו, שם דבר באזור הגליל, אחת הפמיניסטיות הראשונות שהחלה לעבוד בבריכות הדגים והפכה למומחית בתחום הזה, מתה מות ייסורים, כשהיא סובלת מכאבי תופת, שאולי ניתן היה למנוע אותם. כשהוא נזכר בימיהם המשותפים יחד, הוא חוזר אל תקופת השבי ומעדיף לראות בתקופה ההיא מעין הקדמה שהייתה בה תועלת. "הסורים עשו לי טובה", כיוון שרק כאשר יצא מהשבי, עזה הייתה בגיל מתאים לבוא בברית הנישואין. ואכן, הזוג נישא וקבע את מושבו בקיבוץ אילת השחר. כריתה של הרגל לפני 5 שנים החלה התדרדרות ממשית בבריאותה של עזה. היא, שלא האמינה עד ימיההאחרונים כי המוות יכול לנצח אותה, צחקה למחלות בפנים, אך הן המשיכו לנגוס בבריאותה. בשנתיים האחרונות נאלצה להיעזר בהליכון וכמעט שלא יצאה מהבית. עזה הקשוחה, החזקה, הפכה חולה סיעודית. פנחס סייע לידה והעניק לה טיפול ככל הנדרש. מעבר לפגיעה בתפקוד, הפך גופה של עזה רגיש לכאב, כך שכל נגיעה קלה, שלא לדבר על טיפולים שהייתה צריכה לעבור, תבעו ממנה סבל רב. עזה הפכה פחות ופחות עצמאית, היה צריך לעזור לה בפעולות בסיסיות. רגליה בגדו בה, מחזור הדם הלקוי בעקבות מחלת הסכרת הלך והתדרדר. לפני כחצי שנה, לאחר ניתוחים ברגלים שלא עזרו, הוחלט לבצע כריתה ברגליה. הכריתה לא עזרה ולאחר שניתוח נוסף לא עזר, חזרו בני הזוג הביתה, עם התובנה כי עזה תזדקק כעת לטיפול בבית הסיעודי. בקיבוץ אילת השחר קיים בית לחולים סיעודיים, "כליל החורש". הבית קולט חולים סיעודיים הן מהקיבוץ והן מבחוץ ופועל תחת רשיון משרד הבריאות. פנחס מספר כי עזה לא הייתה מוכנה להיכנס לבית סיעודי, לו הייתה נשאלת לכך. בכל מקרה בבית הסיעודי לא היה מקום פנוי והקיבוץ טיפל בעזה בדירונית כאשר הצמיד לה אחיות 24 שעות ביממה. הכאבים מהם סבלה עזה היו קשים מנשוא. על מנת לתת לה משככי כאבים היה למעשה צורך בזריקות אל תוך העורקים. בשבוע האחרון לחייה, הסבל היה נוראי, בקושי יכלו לעזור לעזה בהפחתת הכאב. האחות שטיפלה בה והבת, החליטו שרק בבית החולים יהיו מסוגלים לעשות משהו על מנת להקל עליה בסבלה. פנחס מספר כי היו רגעים שהיה חייב לסור ממיטתה כי כבר לא יכול היה לראותה בסבלה. בלילה שלפני פטירתה התקשרו מבית החולים על מנת שיבואו לקחת את עזה הביתה, כיוון שבמצבה הקשה כל שנותר הוא לסעוד אותה בשעותיה האחרונות. מספר שעות לאחר מכן, בצוהרי היום, הלכה לעולמה, תוך שהיא קורעת את שלוות הקיבוץ בצעקות הכאב הנוראיות שלה. ענף המדגה עזה ופנחס היו כיחידה אחת המורכבת משני הפכים - "אני טיפוס שקט, רגשן, ולעומתי עזה, הלם לה שמה עד מאוד - קשוחה, דומיננטית, אסרטיבית בלשון המאה ה-21", מספר פנחס. "ידעתי בדיוק עם מה אני מתחתן, והלא הייתי בוגר ממנה בשנים רבות. אולי בשל כך הצלחתי להתמודד עם מזגה המתפרץ. הייתי כמו מטפחת שעוטפת אגרוף קפוץ ומייד משכך את המים הגועשים". עזה, שהייתה חזקה גם מבחינה פיזית, נמשכה לעבודה בבריכות הדגים. היא החלה לעבוד בענף המדגה ועם הזמן הפכה למומחית בתחום. בשלב מסוים הפכה להיות מדריכה. כשהחלה דרכה כמדריכה, נזכר פנחס, הדייגים לא האמינו כי הילדונת הזו מתכוונת להנחות אותם, אך מהר מאוד כבשה את מקומה. היא פיתחה את ענף המדגה, הגדילה יבולים, עסקה בפיתוח ושיווק ואף בחפירת בריכות חדשות. היא שימשה במשרד החקלאות כמדריכה האזורית משך עשרות שנים. עזה ופנחס זכו לחיות בקיבוץ בשנותיו הגדולות. הם האמינו בדרך וברעיון. לימים, כאשר היו הורים לשני ילדים צעירים והוזמנו לשליחות חקלאית בבורמה, הם לא היססו לנסוע ולהשאיר את הילדים משך שנה באחריות הסבים ומערכת החינוך הקיבוצית, במקום לסכנם בטלטלות לבורמה. אך המשברים בתנועה הקיבוצית לא פסחו על אילת השחר. בצער ראו פנחס ועזה כיצד מחלחלים שינויים לאורחות הקיבוץ. זה החל בשנות ה-80 והמשיך עד לימים אלה בהם אילת השחר נמצאת בתהליכי הפרטה רציניים. פנחס רואה בראש וראשונה את ההתדרדרות במנהיגות הקיבוצית. הוא משווה את הזנחת הדרך בקיבוץ להזנחת הדרך במדינה - כאשר מפסיקים להוביל מתחילים לטעות בדרך, המנהיגות הופכת רדודה. "נרדמנו בשמירה", הוא מסכם בצער. את הקושי העיקרי בשינויים בקיבוץ הוא רואה בהפרטת הפרט, כדבריו, בכך שהפרט מוצא עצמו בודד במערכה. "זה קשה במיוחד כי אנחנו חיינו בקיבוץ כל חיינו מתוך אמונה כי זו הדרך הנכונה, בעיקר בשל תחושת הביטחון אותה העניק לנו הקיבוץ, ידענו שאפשר לסמוך על המערכת בכל תחום - הילדים היו מטופלים והתחנכו באופן נהדר, ההורים עבדו וחיו חיי שיתוף, זקנים עוד לא כל כך היו, אבל היה ברור כי הקיבוץ דואג לרווחת החבר באשר הוא. ההידרדרות החלה בגיל 50 פיקחה עזה על חפירת מאגר חדש במלחה, שעות רבות של עבודה מאומצת גבו ממנה מחיר יקר - בריאותה נפגעה והתגלתה אצלה מחלת הסוכרת. מעבר לבעיות ראייה שנבעו מהסוכרת היא אף מעדה ושברה את רגלה בשטח. פנחס מציין את נקודת הזמן הזו כתחילתה של התדרדרות הדרגתית בגופה החסון של אשתו. לאחר זמן מה הופיע שיתוק חלקי בפלג גופה הימני, הגורם היו גידולים שהופיעו בעמוד השדרה הצווארי. הם החליטו ללכת לניתוח שאמור היה לעצור את ההתדרדרות, אך הניתוח לא צלח. עזה המשיכה לעבוד שנים רבות, למרות המגבלות הפיזיות שהטילו בה המחלות, ורק בגיל 68 פרשה מעבודה. פנחס נותר בתחושת החמצה, בהרגשה שלא עשה מספיק, בתחושה שלו הייתה נכנסת ל"כליל החורש" הייתה יכולה לקבל מענה לכאביה. שם, הוא אומר, לפחות יש רופא שיכול היה להזריק לה זריקות נגד כאבים. הכאב והכעס מופנים גם כלפי הקיבוץ. האם לא יכלו להכניס את עזה בימיה האחרונים ל"כליל החורש"? ברור לו כי יש נהלים ובירוקרטיות, אך הוא עדיין מתקשה לקבל את העובדה כי דווקא בימים בהם היה זקוק למקום שנבנה מיסודו לרווחת חברי הקיבוץ, דווקא אז לא יכול היה להסתייע בו. תגובת גל סער, מנהל הקהילה: "אנו מודעים לכאבו של פנחס בן ארי, ומיצרים מאוד על תחושותיו הקשות. עם זאת הקיבוץ שהיה בקשר יומיומי עם המשפחה, פעל לטובת הטיפול בעזה על פי הצורך והתנאים האופטימליים למצבה. אכן קיימות מגבלות חוקיות בנוגע לפינוי חולה סיעודי לטובת חולה מהקיבוץ ובדיוק לשם כך קיימת הדירונית הסיעודית הסמוכה לכליל החורש, שעלותה, אגב, יותר יקרה. משפחת בן ארי היא משפחה יקרה בבית אילת השחר ואנו מבכים בכאב את מחלתה ופטירתה של עזה".