פתטי להבטיח לילדים שלי שלום היא: דקלה (36) הוא: חגי (37) קיבוץ דפנה דקלה גל-יסעור היא בת קיבוץ דפנה וחגי יסעור הוא ממלכיה כיום הם חיים בדפנה, הורים למעין, (4.5) ורז, (2.5). דקלה יועצת חינוכית ומרכזת את החינוך בדפנה, חגי השלים דוקטורט, חוקר בתחום הצומח. באוגוסט נוסעים לפוסט דוקטורט שלו לארה"ב. משפחת יסעור נמצאים בקיבוץ מאז תחילת הקרבות בצפון, עם 'קפיצות התאווררות' למרכז בסופי שבוע. ישנים כבר מהלילה הרביעי למלחמה במקלט. במשך היום נמצאים במרחב מוגן. אבל את הקטיושה האחרונה הם פספסו ממש בדקות ספורות כשעברו במכוניתם ממש ליד המקום שבו נפלה. מספר טילים נוספים נפלו לא רחוק מהם. יש ימים לא קלים, עם רגעים מפחידים יותר ופחות. היחס למלחמה משתנה בהתאם למה שקורה כל יום. "אנחנו כבר טסים לחו"ל ממש בקרוב, ואולי בגלל זה חגי לא הוקפץ למילואים למרות שהוא קצין שריון", אומרת דקלה. בתור רכזת חינוך אין לה פנאי למחשבות על עצמה. "אני עסוקה מאוד בלתת פתרונות לאחרים", היא אומרת. "לא כל כך עסוקה במחשבות פילוסופיות על המלחמה אלא ביום יום. כל הזמן חושבים אם ללכת או להישאר, אבל שלמים עם הדרך של להישאר בבית. לילדים זה גם נכון וטוב. הם כבר עסוקים בלזהות יציאות ונפילות. היום בבוקר למשל היה בום ומעין אמר לי "אמא אל תיבהלי, זה שלנו". "זו תקופה קשה כאנשים ובטח כהורים. לילדים יש מעט עם מי להיות בדפנה כי הרבה עזבו. לא יודעת אם המלחמה הזאת צודקת. יש בכלל מלחמות צודקות? לא בטוחה. אבל קשה לי שהחיילים שם בפנים לשפוט ולהגיד אם זה צודק או לא יכול להיות שכדי שנחיה בשקט זה מה שצריך לקרות. בסך הכל היו לנו חיים טובים מאז היציאה מלבנון ועד עכשיו". "מוסרית, אני לא משווה עם מה שקורה בלבנון. אבל המצב כאן קשה לכשעצמו. לא להיות בבית שבועיים שלושה זה דבר קשה לאנשים. ובטח שלא פשוט להישאר בצפון. יש בעצם הרבה פליטים בארץ". "לא נראה לי שזו תהיה המלחמה האחרונה. זה פתטי להבטיח לילדים שלי שלום, שקט ושלווה, אבל הייתי רוצה שיהיה להם את זה. שהאזור יחזור להיות אזור ירוק ומשגשג. שיתנו שקט גם לנו וגם לאזרחים בלבנון. אם הייתי בוחרת סטיקר זה היה "שייגמר ומהר". ציירנו לילדים מפה של המלחמה היא: שקמה (38) הוא: יוחאי (40) קיבוץ שמיר שקמה במקור מדליה ויוחאי משמיר, והם היום משפחת פלדמן, הורים ל-4 ילדים: יובל (11) מעין (9), רותם (6) ויעל (3). חיים כבר 11 שנים בקיבוץ שמיר וחיו גם תקופה של שנתיים בדליה. שקמה מרכזת את בית התינוקות בשמיר ויוחאי עובד בחצי משרה באופטיקה ובחצי השני ביזמות פרטית של תוספי מזון. "היינו שבוע בשמיר, שבוע במעגן מיכאל עם עוד כמה משפחות משמיר והשבוע אנחנו בדליה", מספרת שקמה. בדליה היא ארגנה קייטנה של 3 ימים לתלתון הצעיר של שמיר, וזה היה מה שהתאפשר לה לעשות מבחינת עבודה בכל הימים מאז תחילת הלחימה. חוץ מזה לא יצא לה כל כך לעבוד. גם יוחאי עובד מאוד חלקית בתחום התזונה ובמפעל האופטיקה מועסקים רק עובדים חיוניים עובדים, והוא לא מוגדר כזה. "הילדים מתמודדים כל אחד אחרת עם המצב", היא מספרת. "לגדולים יש חששות ושאלות, והם מאוד מתעניינים במה שקורה. ציירנו להם מפה של המלחמה והסברנו מה רוצים ולמה נלחמים ומה המטרות של ישראל ועל יצירת רצועת ביטחון". לדבריה היה מאוד לא פשוט במקלטים. "הרגשנו מאוד מסורבלים ולא בטוחים ולכן נסענו. להיות 6 נפשות יחד בממד במשך שעות זה לא קל עד בלתי אפשרי". הגדולים הרגישו לדעתה הקלה לצאת משמיר, אבל הקטנים מבולבלים, וחשים תלישות. היא מאוד תומכת בהמשך המלחמה עד למיצוי המהלך. "יוחאי ואני מקווים שלא יסיימו אותה מוקדם מדי בגלל דעת הקהל כך שנחזור לאותו מצב תוך שלוש שנים. אני מרגישה שנלחמים על הבית, על התנהלות היומיומית ועל הנורמליות. המלחמה צודקת. אם כבר התחלנו אז עד הסוף. למרות שלבי עם האזרחים בלבנון. חושבת על זה בלי סוף, יוחאי ואני מדברים על זה הרבה. חיזבאללה משתמש באוכלוסייה האזרחית בניגוד גמור לערכים שלנו שמאמינים שצריך להגן על האזרחים. אם הייתי יכולה, הייתי מזמינה אותם לקייטנה בדליה. ברור שהאזרחים בלבנון מאוד סובלים ולא בצדק ויש תחושה של חוסר אונים אל מול המצב הקשה שלהם". "אני רוצה שהילדים שלי יחיו בצפון בשקט ובשלווה בלי חשש, ואני אופטימית", היא אומרת. "המחירים שאנחנו משלמים עכשיו הם קשים, אבל הכרחיים כדי שהמצב הזה לא יחזור". חשוב לה לציין את ההתגייסות של כל כך הרבה גורמים במדינה לטובת תושבי קוו העימות, "מי שמארח אותנו ראוי לכל הפרגון". תנו לעורף לנצח היא: סיוון (33) והוא: יורם (38) קיבוץ עמיר סיוון נולדה ב-1973 בקיבוץ עמיר להוריה, תמר וישראל הדרי. היא ויורם אבן צור הורים ליואב בן 8 חודשים. יורם, יליד קריית שמונה, שהוא גם אב לניב (8.5) מנישואיו הראשונים, הוא בעל משרד לייעוץ תקשורת וייעוץ אסטרטגי באזור הצפון, וסיון מנהלת שיווק במפעל הטקסטיל של עמיר ומנהלת חשבונות בקיבוץ. כשהחלה המלחמה הם עברו לקרובי משפחה באזור המרכז, כשיורם נע לסירוגין בין המשרד, המשפחה ופגישות עסקיות במרכז. מאז המלחמה הם עסוקים בעיקר להעסיק את הילד, שלא מגלה סימני מצוקה. הוא די חברותי ומשחק עם ילדים אחרים. נפגשים עם חברים מהצפון ועם המשפחה, ואז יש מעגל חברתי יותר גדול. אבל יורם כל הזמן עם אוזן קשבת לאזור, ודואג להכניס לקוחות לאמצעי התקשורת. גם סיוון שומרת על קשר עם מקום העבודה שלה, ומבצעת חלק מהמטלות באמצעות המחשב ממרכז הארץ. עם ההורים והחברים בצפון הם שומרים על קשר יומיומי, ומעודכנים מייד על כל קטיושה שנפלה בעמיר. "התחושות מאוד מעורבות", אומר יורם. "מצד אחד, אנחנו שואלים למה זה מגיע לנו, ומצד שני, יש רצון שהצבא יגמור עם העניין, למרות שאני לא רואה לזה סוף. זו לא המלחמה האחרונה". הוא חושב מדי פעם על הפליטים בצד השני, ואפילו חושב שהישראלים מפונקים יותר, אבל מרגיש שהוא פליט בדיוק כמוהם. "קיבלנו כל פעם החלטה שהייתה גורלית לילד שלנו. הסתבר שצדקנו בכל פעם שהחלטנו לנוע דרומה, כי בדיוק אחר כך נפלה קטיושה במקום שיצאנו ממנו. אני לא עוסק כרגע בשאלה אם מוצדק להפציץ את לבנון או לא, אלא מסתכל על מה שלי כואב. כואב לי שחולה נפש כמו נסראללה מחליט לטווח בי ובמשפחתי. כואב לי גם שמזכ"ל האו"ם לא מציג את העובדה שאנחנו קורבנות במלחמה הזו". וכואב לו גם על הלבנונים. צר לו עליהם, "אבל יש להם ממשלה שצריכה לדאוג להם". הסטיקר שהוא היה מחבר למלחמה הזו הוא "תנו לעורף לנצח". ולא, הוא לא יכול לצערו להבטיח לילדיו עתיד נטול מלחמות. הוא נולד בקריית שמונה בשנת 1968, השנה שבה החלו ליפול על עירו הקטיושות. "הייתי רוצה שהילדים שלי יתעסקו בחיים ולא במלחמות, אבל אני מאוד פסימי בעניין הזה". אכזבה וכעס היא: טל (34) הוא: אמציה (40) שמיר טל שלומי בת כפר סירקין, נשואה לאמציה בן גדות, ומתגוררת אתו ועם שלושת ילדיהם, יובל (בת 7), עופרי (4.5) וניר (3 שבועות), בשכירות בשאר יישוב. הם בונים את בית הקבע בהרחבה הקהילתית בשמיר וטל עובדת ביחידה לאיכות הסביבה במועצה האזורית גליל עליון. אמציה בתאגיד המים והקולחין של גליל עליון. המלחמה תפסה אותה ארבעה ימים אחרי הלידה של ניר, כשהיא בתחילת חופשת הלידה. בערב הראשון נסעו לגדות להתרחק מהקטיושות והתותחים, ולמחרת כבר הבינו שצריך להתרחק עוד ונסעו להורים של טל בכפר סירקין. מאז היא שם עם הילדים והוא חזר לעבודה בצפון. "בשבועיים הראשונים ערכנו את הברית והייתי צריכה להתאושש מהלידה", היא מספרת, "וההורים והאחים שלי מאוד עזרו והעסיקו את הילדים. הבת הגדולה הייתה בקייטנה. מעכשיו אני מתחילה להתרוצץ כדי להעסיק את הילדים". הילדים מתחנכים בקיבוץ דן. היא שומרת על קשר עם החברים בגליל, ונפגשת עם הורים של ילדי הגן בדן שנמצאים במרכז הארץ. "היינו ביום כייף שהקיבוץ ארגן במרכז הארץ". הילדה הגדולה היא זו ששואלת שאלות, ולפעמים היא בוכה בגלל הדאגה לאבא ולסבים בגדות. "אני שמחה שהיא לא חוותה ממש את הנפילות והשהות במקלטים. הבעיה שלי היא איך להסביר לה את המלחמה הזו, הסבר אמין אבל לא מפחיד מדי. הייתה לי תחושה אופטימית שהמצב עם לבנון יהיה טוב, אבל עכשיו לא נראה לי שזה יקרה אי פעם. הקושי שלי הוא עם המכה הזו שקיבלנו מאלו שלא רוצים אותנו כאן. התחושה היא שרוצים אותנו בים, ואני הייתי דווקא מאלו שתמכו ביציאה מלבנון. עכשיו אני מאוכזבת וכועסת". קשה לה עכשיו להתעסק עם המחשבות על הפליטים בלבנון, כשהיא בעצמה פליטה. "כרגע אני יותר מדי עסוקה בעצמי ואין לי את היכולת הנפשית להתמודד גם עם הבעיות שלהם. אני מאמינה שזה יגיע בעתיד". טל הייתה נורא רוצה לחשוב שזו המלחמה האחרונה ולהבטיח את זה לידיה, כמו שניסו להבטיח לה אחרי מלחמת יום הכיפורים. "אני אופטימית", היא אומרת, "אבל קשה לי להאמין בזה, ואני מאוד חוששת שגם הבנים שלי יתגייסו לצבא ויתמודדו עם אותן בעיות בדיוק". לא מבטיחים לילדים הוא: גולן (36) היא: ריקי (33) קיבוץ יחיעם גולן וריקי רוזנברג, קיבוץ יחיעם. היא ילידת חורף 73'. שלושה ילדים - מורן בן שש, ותאומים רומי ועילאי, בני שלוש וחצי. גולן, בן יחיעם, הוא איש קבע, סגן אלוף. ריקי עובדת בבית הספר הקיבוץ. הם גרו תקופה ארוכה בקיבוץ, ולפני כשמונה שנים עברו לכפר ורדים ובנו שם בית. בספטמבר שנה שעברה הם חזרו לקיבוץ. הם חזרו בגלל המשפחה בקיבוץ, בגלל שהילדים המשיכו להתחנך במערכת החינוך הקיבוצית, בגלל ההטבות שיחיעם הציעו לבני קיבוץ חוזרים, בגלל שגולן נמצא הרבה בצבא, ובגלל שטוב בקיבוץ. "אנחנו מאושרים עד הגג", אומרת ריקי. ריקי הייתה בחו"ל כשפרצה המלחמה, וחזרה עם תחילתה. במהלך השבועיים הראשונים הם נשארו ביחיעם, אחר כך היא לקחה את הילדים ונסעה לאמא שלה באשקלון. בקיבוץ עצמו לא היו נפילות של קטיושות, אם כי סמוך לו נפלו לא מעט. "שמענו כמה בומים מאוד חזקים". הבן הגדול, מורן, היה מוטרד וכל בום הבהיל אותו. הקטנים לא התייחסו. אותם יותר העסיקו המסוקים שעברו מעל הקיבוץ בדרך צפונה, ואפילו נהנו מהשהות במקלט. גולן במהלך שלושת החודשים האחרונים נמצא בקורס בצבא, ובשבועיים האחרונים, בגלל המצב, קיצרו את הקורס והוא הגיע יותר הביתה. מלחמה צודקת וללכת עד הסוף? "כמי שנשואה לאיש בצבא קבע, כולל פציעה מאוד קשה, אני חושבת בכל זאת שהמלחמה הזו צודקת. מלחמת אין ברירה. הייתי בחו"ל כשהיא פרצה, התגובות ברחוב היו נוראיות כלפי הישראלים, ואני חשבתי לעצמי - מה אנחנו צריכים את זה? כשהגעתי הנה והבנתי כמה אנחנו נלחמים בשביל המדינה שלנו, הרגשתי שזה מאוד צודק. פשוט לא הייתה ברירה". הבטחתם שלום, יונה עם עלה של זית? "זו הבטחה שלא מתגשמת. אני לא מעיזה להבטיח את זה לילדים שלי, כי אין לזה שחר". לכסח אותם היא: קרן (35) הוא: ירון (37) קיבוץ עברון לקרן וירון עווד שני בנים - בן בן שמונה, וסיון בן חמש וחצי. ירון אחראי על המטבח בעברון, ומכיוון שהוא צריך לדאוג שלאנשים יהיה מה לאכול, ברור שהוא פה. קרן מחנכת במוסד אופק. היא צריכה ללדת בכל רגע, וגם את זה טוב לעשות בבית, ליד ההורים. כשפרצה המלחמה הם החליטו להישאר בעברון, אבל כשהמצב קצת יותר החמיר, קרן והילדים ירדו דרומה אל אחיו של ירון. זה לקח חמישה ימים עד שהם החליטו לחזור הביתה ומאז הם פה. הרבה עזבו את הקיבוץ עד יעבור זעם, ברוב המשפחות נשאר אחד מבני הזוג, כדי להמשיך לקיים את המקום. בייחוד הדברים אמורים לגבי העובדים במפעל ברמד. למעט הילדים שנשארו, ששה שבעה, מארגנים פעילות כל יום מתשע בבוקר עד אחת, באחד המקלטים. שאר היום הם בבית, יוצאים החוצה לנשום אוויר כשיש רגיעה. ישנים בממ"ד. היו נפילות בעברון. קטיושה פגעה במרכז הקיבוץ, ליד הקומונה, נגרם נזק ניכר, אבל לא היו נפגעים. הרבה נפילות באזור, במה שנקרא "שטחים פתוחים". ירון יליד פתח תקווה, וזו בשבילו הפעם הראשונה שהוא חווה מצב כזה כבעל משפחה וכאב לילדים. "אני לא אגיד לך שאני לגמרי לא מפחד, אין דבר כזה", הוא אומר, "אבל הדאגה העיקרית היא לגבי הילדים. אתה לא יודע למה לצפות. אתה יכול לצאת לרגע לנשום אוויר, ובאותו הרגע תהיה נפילה". מלחמה מוצדקת? להמשיך עד הסוף? "מלחמה מוצדקת, וצריך להמשיך בה עד שיכסחו אותם", אומר ירון. "זה היה צריך להגיע מתישהו. ספגנו וספגנו, עד שאי אפשר היה יותר. אני מתרשם שזו הדעה של חלק גדול מאזרחי המדינה, כולל תושבי הצפון, ונדמה לי שבלי התמיכה של האזרחים, הממשלה לא הייתה יכולה להמשיך עם זה. צריך להמשיך את העבודה ולהגיע ליעדים שהצבנו לעצמנו. אין מה לעשות. אחרת זה לא יפסיק". שלום? רק בבית היא: מיטל (32) הוא: חן (31) קיבוץ עמיעד חן ומיטל קרוטוריו. היא חברת קיבוץ, הוא תושב. מגדלים את עמר (4) ועידו (3) בבית מטופח בקיבוץ עמיעד. הקטיושות שהגדילו טווחים לפתע והחלו לצנוח באזור הקיבוץ, נתנו לזוג הצעיר את הדחיפה עם תחילת הירי, לנסוע לסוף שבוע בעפולה, אצל המשפחה של חן ומשם עברו לחברים ברעננה ולבסוף נחתו אצל הדודה בראשל"צ. חן, שעובד כמפקח בנייה באזור עמק יזרעאל, ממשיך לעבוד כרגיל. הנסיעה לעבודה מעט ארוכה מהרגיל. מיטל נשארת עם הילדים בראשון לציון. מערכת הגיל הרך בעמיעד בה היא עובדת בימים כתיקונם, הצטמצמה למספר ילדים מועט, אך האחראית דואגת להתקשר מדי כמה ימים לשאול מה נשמע ולעדכן מה העניינים בחזית. מיטל וחן משתדלים למצוא לילדים עיסוקים שונים. ובכלל, הילדים, שמקפידים לוודא בכל יום לאן הולכים ולאן חוזרים (אל הדודה כמובן), מאוד נהנים מהחופשה הכפויה, למרות הגעגועים לבית, לסבתא ולכלבה ג'ני, עליה סבתא משגיחה בעמיעד. חן ומיטל מאמינים כי המלחמה היא אומנם מלחמת אין ברירה. "אחרי שנים בהן נסראללה והחיזבאללה מתעללים בנו, בתוכן בשש השנים האחרונות, בהן אנו קיימנו את חלקנו על פי החלטת האו"ם ואילו החיזבאללה לא רק שלא פורק מנשקו כפי שהתחייב על-ידי האו"ם, הם אף המשיכו לגדול ולהתחזק כאשר השיא התבטא בחטיפת שני החיילים". מיטל מספרת כי המצב החדש עורר בה חרדה. העובדה שנפלו קטיושות בעמיעד מעציבה ומלחיצה. עסוקה הרבה בחשיבה על איך חוזרים הביתה. אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולספוג את ההתקפות על העורף הישראלי, הם אומרים. קשה להאמין שזו המלחמה האחרונה, וקשה למיטל להשוות עצמה, נכון לעכשיו, כאשר היא עסוקה בשאלות קיומיות של עצמה ומשפחתה, לאזרחים הלבנוניים הסובלים מההתקפות שלנו על החיזבאללה. אך זה לא מונע בעדה להצטער על הפגיעה בחפים מפשע. סיסמאות כמו "ישראל חזקה" הן סיסמאות שנותנות כוח, אבל חן היה מעדיף משהו קצת יותר ישיר כמו "ביחד נפתח להם ת'תחת". הם היו מאוד שמחים להבטיח לילדיהם עתיד של שלום ושלווה, אך מאחר והם מקפידים לקיים הבטחות - הם מבטיחים לילדיהם שלום ושלווה, בינתיים, רק במישור המשפחתי. הכל יחסי היא: אורלי (38) הוא: ניצן (40) קיבוץ ברעם אורלי וניצן מאסטרו דהן הם שניהם בני משק. מגדלים את יובל (8.5), עידו (7) ומיקה (1). אורלי היא עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה של המועצה האזורית הגליל העליון וניצן מרכז המשק בברעם. בברעם, שסובל שנים מהתקפות הקטיושות, זו הפעם הראשונה שלקחו החלטה והעבירו את כל הילדים לקיבוצים מחוץ לטווח הקטיושות בליווי חלק מההורים. ניצן נשאר בקיבוץ ואחראי על צוות החירום שממשיך לתפעל את המשק היצרני, כולל הקטיף במטעים וכולל העבודה במפעל. אורלי נודדת בין הבית לילדים ולעבודה בצוותי החירום והתמיכה של המועצה. עם תחילת המצב, הם שלחו את הילדים הגדולים אל הדודה במרכז, כאשר אורלי ומיקה התינוקת נדדו בין הקיבוץ ואבא לבנים, עד שהתמקמו בקיבוץ בית זרע עם חלק מהחברים האחרים. מארחים את הילדים שלהם מאוד יפה, המשפחות עצמן תומכות אלה באלה וכן הצוותים החינוכיים, יש הרבה עזרה לאימהות שנמצאות ללא הבעל ועם ילדים צעירים, האחים הגדולים עוזרים לקטנים. הגיעו מהקיבוץ מאורגנים - מצרכי מזון, חומרי ניקוי וכל מה שצריך לקייטנה הכפויה הזו. אז הילדים מאוד נהנים, בשבילם זו אכן קייטנה אמיתית ויש זרם בלתי פוסק של מבקרים מברעם - סבים, סבתות וקרובי משפחה אחרים. וחוץ מזה sms שדרכם הם יכולים להזדהות באופן מלא עם כל התראה על נפילת קטיושות. הם מאמינים כי זו מלחמה בלתי נמנעת ואם לא הייתה פורצת עכשיו, היא הייתה פורצת במועד אחר בכל מקרה. לצערם, חוששים כי המלחמה לא תפתור כלום ותוך שנתיים-שלוש, עם או בלי הסכם, החיזבאללה יתחמשו ויתארגנו מחדש. אורלי, שמאמינה שזו לא המלחמה האחרונה, יודעת לברך על מזלה. "לעומת הפליטים הלבנוניים, אנחנו במאיון העליון. הם בתחתית הסולם. אבל לא צריך להרחיק ללבנון, גם כאן רבות המשפחות שמצבן בלתי נסבל - במקלטים, לעתים ללא מזון ומוצרים בסיסיים לתינוקות וללא הפעלות לילדים. כעובדת רווחה במועצה האזורית הגליל העליון, היא יודעת להעריך את רמת התמיכה הגבוהה שמצליחה המועצה לספק לתושביה וחשה שהייתה שמחה לעזור יותר מכפי שמתאפשר כרגע, גם לתושבי המועצות השכנות. הסיסמאות האחרונות כמו "ישראל חזקה" ו"ישראל תנצח" רק מעצבנות אותה. היא מעדיפה סיסמה נצחית כמו "שלום עכשיו", ומספרת שאולי עלה של זית לא תבטיח לילדיה, אבל עצם ההבטחה שלא משנה מה יהיה - הם תמיד יהיו ביחד, מספיקים על מנת לחזק אותה, את ניצן ואת ילדיהם בתנאים הנוכחיים. שידווחו על מזג האוויר היא: ענת (37) הוא: איתן קיבוץ שניר ענת ואיתן ניסים החליטו לפני שלוש שנים לטעת יתד בהרחבה בקיבוץ שניר. איתן, בן מרגליות, וענת, ילידת מרכז הארץ, מגדלים את ילדיהם - שי (בת 4 וחצי) ודור (בן 2) - ומחוברים אל המציאות הגלילית בעבותות של אהבה. איתן העובד ברשות הטבע והגנים, מנהל את שמורת דן, וענת, המשמשת מזה שנה ושבעה חודשים כמנהלת האגודה המוניציפלית בשניר, פגשו עם ילדיהם, בימיה הראשונים של הלוחמה, טיל קטיושה שנפל מאוד קרוב אליהם, בעת ביקור בשאר ישוב. הילדים לא נשארו אדישים, והבומים אליהם היו רגילים להתייחס כאל "אש ידידותית", הפכו להיות מאיימים. בשבוע הראשון בילו בממ"ד בשניר כשענת ואיתן עושים תורנויות ביניהם, בסוף השבוע נסעו עם עוד מספר משפחות להתאווררות בקיבוץ ברקאי, שהעניק להם אירוח למופת, ואז הבינו שהם לא יכולים להחזיר את הילדים לקו האש. ענת מספרת כי הייתה צריכה לעשות הכרעה מאוד קשה - להישאר עם הילדים בשניר או לצאת אתם למקום שקט ובטוח. מה שהכריע היה כשהילדה ביקשה לא לחזור אל הבומים המפחידים. איתן, ששהה ימים רבים במקלטים כילד במרגליות, החליט שהוא מבקש לילדיו זיכרונות ילדות נעימים יותר. הם עברו לבית הדודה בקיבוץ דגניה ב', כשלמעשה איתן רוב הזמן עסוק בכיבוי שריפות באזור השמורה ומגיע רק לעתים רחוקות לבקרם. ענת שוהה בדגניה ולבה ומחשבתה נתונים לקהילת שניר, שם דרך אגב נחלצו לעזרת האם הצעירה ומצאו פתרונות בדמות מחליפה נאמנה - נורית שפרן, וקהילה שמתארגנת למופת, כולל מערכת חינוך שממשיכה לפעול לאורך כל התקופה. בימים האחרונים, כאשר הילדים השתלבו בפעילות של ילדי דגניה, מתאפשר לענת לנסוע מדי יומיים לשניר. העבודה השוטפת די הוקפאה, כי עוסקים בעיקר בפתרון בעיות הקשורות למלחמה, אבל האפשרות בכל זאת להיות בשניר בזמן כל כך קשה, מקלה עליה. הם מאמינים כי המלחמה הזו מאוד צודקת, והגיע הזמן לשים סוף להתגרויות והפגיעה בריבונות הישראלית. היה ברור לכולם שמדובר בחבית חומר נפץ - אך המוצב של חיזבאללה המשקיף היישר על ביתה של הסבתא במרגליות, מחזק בהם את התובנה כי חייבים לעשות משהו על מנת לשנות את המצב. ענת, שכשנולד בנה, התפללה כי לא תצטרך לשלוח אותו לצבא, חוששת שזו נאיביות לחשוב כי מעגל הלוחמה הזה יפסק מתישהו. ובכל זאת היא מאחלת לילדיה כי כאשר יגדלו, מה שיפתח את מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה יהיו דיווחי מזג האוויר וחדשות הספורט... | 
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה