על הדשא 12 ליולי 2012

על הדשא רוני מ. האס

לא נס ליחם 70 בנות ובני הקיבוץ הדתי, בוגרי כיתות ח', השתתפו בהנחיית מרכז "רוח שדה" במחנה ברוח גדוד העבודה, שבמהלכו, מעבר להיכרות עם ערכי העבודה, הכשירו במו ידיהם שטח גדול של חורש ים תיכוני קלאסי, שלא עובד מעולם במורדות הצפוניים של הגלבוע, לפינות נוי מטופחות, ובהן ספסלים ואתרי תצפית, נטיעות חדשות ומערכות השקיה. למרות השמש הקופחת, לא נס ליחם.

מאיצים חלקיקים. פרופ שלומית טרם מאיצת חלקיקים נירים / טכניון יש נגיעה קיבוצית בגילוי החלקיק האלוהי. פרופסור שלומית טרם, אחת החוקרות שהשתתפו בגילוי החלקיק היא בת נירים. אימה היא פרופסור פרלה נשר, שהייתה המדענית הראשית בימי שרת החינוך שולמית אלוני. נשר הייתה חברת השומר הצעיר בקן צפון תל אביב וחברת קיבוץ נירים מ-1948 עד 1974. אביה של טרם הוא הפילוסוף, ד"ר דן נשר. אחרי השירות הצבאי למדה טרם בטכניון הנדסה אזרחית. את הדוקטורט בפיזיקה של חלקיקים עשתה בארצות הברית, ובשנתיים וחצי האחרונות היא משתתפת במחקר בסירם, ליד ז'נבה, מרכז אירופי לחקר החלקיקים. במחקר הזה, שהשבוע הגיע לשיאו כאשר החוקרים הכריזו על מציאת "חלקיק היגס", לקח חלק משמעותי צוות החוקרים הישראלי שהגיעו ממכון ויצמן, מאוניברסיטת תל אביב ומהטכניון. "מדובר בגלאי ענק מימדים בצורת גליל, שקוטרו 25 מטר ואורכו 45 מטר שכולו אלקטרוניקה, חיישנים וגלאים, ומטרתו למדוד מה קורה בהתנגשות בין חלקיקים", מסבירה פרופסור טרם. "אנחנו חוקרים את החלקיקים הכי יסודיים של החומר, שאין קטן מהם, שאין בהם חלקים. יש לנו נוסחה המתארת, מי הם כל החלקיקים הללו ומהן האינטראקציות בין כל החלקיקים. בפיזיקה, כשאומרים תיאוריה מדובר בנוסחה מחושבת היטב, שיכולה לתת תחזיות מדויקות ולנבא תדירויות שבהן יקרו תהליכים שונים. כדי שהנוסחה הזו תוכל להסביר את כל זאת, צריך להתקיים בה איבר המכונה חלקיק היגס. אם מוציאים אותו מהנוסחה, לכל החלקיקים האחרים לא תהיה מסה. כל החלקיקים נמדדו ונמצאו נכונים. למעט ההיגס, שרק לפני שבוע אספנו מספיק נתונים כדי לומר בוודאות שמצאנו אותו. היינו קרובים לנקודה, שאו שמגלים אותו או שהוא לא קיים, ואז התיאוריה לא נכונה. הגילוי מאפשר לתמוך בתיאוריה וזהו צעד חשוב מאוד בחקר הפיזיקה". פשוט? מסובך?

נותנת פּוּש מגל ציפי דגן, ממגל, מרכזת את עמותת "פּוּש" בחדרה, הפועלת בעזרת מתנדבים לקידום ילדים הסובלים מפערים לימודיים וחינוכיים, כתוצאה מהרקע הסוציו-אקונומי שממנו באו. דגן מספרת, כי מאז הקמתה פועלת "פּוּש" למימוש המטרה של הצלחה ושוויון בחינוך על ידי הקניית ידע וכלים למיצוי הפוטנציאל האישי של כל ילד. "הפעילות מבוססת על הפעלת מערך מתנדבים, המשמשים כמורים פרטיים לילדים, שזקוקים לסיוע במקצועות לימוד שונים. השיעורים מתקיימים בבית הספר, בשעות הלימודים או בצמוד לסיומם, כאשר בית הספר מחליט מי יקבל עזרה, באילו שעות, באיזה היקף ובאילו תכנים. הלימוד מתקיים 'אחד על אחד' או בקבוצות קטנות". כדי להיות מתנדב ב"פּוּש" אין צורך להיות מורה. די בהשכלה ובידע בתחום כלשהו. כמובן נדרשים: לב רחב, אוזן קשבת, התמדה ואחריות. "מערך המתנדבים הוא אוצר, וכך אנו מתייחסים אליו, ולפיכך, "פּוּש" דואגת לקיום השתלמויות תקופתיות, כנסים, ובעיקר - למילה טובה פה ושם. את כל השאר משלים הסיפוק האדיר שחווה כל מתנדב מהקשר שנרקם עם תלמידיו ומהתקדמותם והצלחתם בלימודים". חזון "פּוּש" הוא להגיע לכל ילד שזקוק לסיוע לימודי בכל פינה בישראל. לשם כך שואפים בעמותה לגייס מתנדבים רבים. ניתן ליצור קשר במרכז "פּוּש" בטלפון: 03-5354965 או נייד: 052-5017588, או בדוא"ל: tzdagan1@walla.com

רולנדה שגרן צחוק נשי שמיר/ מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית גליל-גולן מתנדבות מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואונס של הגליל והגולן לא צחקו ככה כבר הרבה זמן. ביום חמישי שעבר הגיעה אליהן רולנדה שגרן, והצחיקה אותן בהתנדבות במופע הבידור "רק על עצמי לצחוק ידעתי". המתנדבות, בהן סטודנטיות צעירות, אימהות ואף סבתות גאות, זכו לחוות את ההיבט הקומי שבחיי הזוגיות, האהבה והרומנטיקה. רולנדה שגרן הגיעה לקיבוץ שמיר, שתרם את המקום, מכפר האמנים עין הוד, שם היא מתגוררת עם בעלה ג'וליאן. היא פתחה את המופע באמירה: מי שנותן צריך לקבל", ואפשרה למתנדבות מרכז הסיוע לשים בצד את החלק הפחות יפה של החיים וליהנות מאחווה נשית רווית רגעי צחוק וחסד. מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, קו חירום 1202.

בין חיים למוות: בקבוק ויסקי לד"ר גולדברג

21.6.2012 ארכיון עיתונות    בין חיים למוות: בקבוק ויסקי לד"ר גולדברג רוני מ. האס אסתי אמוזג בספטמבר האחרון עברה אסתי אמוזג משמיר אירוע של קרע בעורק הראשי והתמוטטה. בזכות פרמדיק שהתעקש להשאיר אותה בחיים, רופא שהתעקש להטיס אותה לתל השומר, וחיל האוויר ששלח מסוק לבצע את המשימה - ניצלו חייה. את עלות ההטסה, 67,000 שקל, היא התבקשה לשלם הבית של אסתי אמוזג, עושה לך אביב בלב. בית מלא אוויר ואור ופרחים, המון שלווה ורוגע, ועל קירותיו הלבנים תצלומי פרחים; כל אלה מלווים את האישה הנעימה והיפה הזו, בשעה שהיא מובילה אותי בסיפורה האישי, שהתרחש לפני מעט יותר מחצי שנה, בין בתי חולים ומחלקות חירום שונות, הזנקת מסוק, החייאות, רופאים משתאים ובתי חולים שפוחדים לקחת אחריות, לאחר שלקתה במפרצת, באמצע יום עבודה וללא אתרעה מוקדמת. אסתי, 56, חברת קיבוץ שמיר, מנהלת את הכל-בו בקיבוצה. באחד הימים, בספטמבר האחרון, ישבה אחר הצהריים במשרדה, כשפתאום חשה בכאבים עזים. "דיברתי עם חברה שלי בטלפון, הרגשתי כאבים נוראיים בחזה מימין ובגב, כאילו חותכים אותי בסכין. אמרתי לחברה שיש לי כאבים מטורפים, והיא אמרה לי שאני חייבת לקבל טיפול. באותו רגע התערפלתי. למזלי, נכנסה במקרה אחת מחברות הקיבוץ למשרד שלי וראתה שמשהו לא בסדר. היא ראתה אותי יושבת עם ראש שמוט, ותיכף הזמינה נט"ן (ניידת טיפול נמרץ). למזלי, למרות שמגן דוד אדום התווכחו איתה שלא חייבים נט"ן, היא התעקשה. תוך שבע דקות הם הגיעו. מסתבר שבקריית שמונה יש רק נט"ן אחד, והיה לי מזל גדול שבמקרה היא הייתה פנויה ובאזור". קיבוץ שמיר אמוזג פונתה מיד לבית חולים בצפת כשהיא מחוסרת הכרה. "קראו לאחות של הקיבוץ, כי חשבו שיש לי אירוע מוחי. והיד שלי זזה מעצמה. כשהגיעה הנט"ן, הסתבר שאין בה רופא אלא רק פרמדיק. הסיעו אותי לבית חולים צפת ובדרך כבר היו צריכים לבצע החייאה". בעליות לצפת היא עברה דום לב. הפרמדיק לא איבד עשתונות וביצע בה החייאה באמצעות שוקים חשמליים. חייה ניצלו. אבל שום דבר לא הלך פשוט בסיפור הזה. בכניסה לצפת שוב עברה אמוזג דום לב, והפרמדיק, בתושייה רבה שוב הצליח להחזיר אותה לחיים. תלויה בחסדי שמים כל אחיותיה ואחיה של אמוזג חיים בקיבוץ. מירה, אחותה הגדולה, לא יכלה לשער באותה שעת צהריים מלאת תהפוכות, שפחות משעה לאחר שתסיים לסעוד כהרגלה את ארוחת הצהריים בחדר האוכל, היא תוזעק כי "משהו חמור מאוד קרה לאחותה". בית החולים זיו מירה: "אחרי הארוחה בחדר אוכל ירדתי לקריית שמונה לקנות משהו, וצלצלו לי שקרה משהו לאסתי. בעלייה לקיבוץ ראיתי את ניידת הטיפול נמרץ חולפת על פניי, והיה לי ברור שאחותי בפנים. התחלתי לבכות. הגעתי לקיבוץ, באתי מיד לכל-בו, ופגשתי שם את האחיות של הקיבוץ, שאמרו לי שכנראה היה לה התקף לב ושטף דם במוח. יצרתי קשר עם אחותי הגדולה, יעל, ודהרנו אחרי האמבולנס לצפת. "ידענו שהיא במיון, שם פגשה אותנו האחות שקיבלה אותה, וגם היא לא ידעה מה קורה". כל אותו זמן פרפרה אסתי בין חיים למוות, מחוסרת הכרה, הרופאים עדיין לא בטוחים במה מדובר, אחרי 20 דקות העלו אותה למחלקה לטיפול נמרץ קרדיולוגי, למזלה של אמוזג ברגע האחרון נמנעה התערבות גורלית, כי הרופאים חשבו לצנתר אותה, אבל כשהגיעו תוצאות הבדיקות היה ברור שהיא לא עברה אירוע לבבי, כי אם נגרם לה קרע בעורק הראשי (מפרצת). לולא היו עולים על כך בצפת, היה הצנתור מוביל אותה למוות בטוח. ד"ר גולדברג המשפחה התכנסה בבית החולים וניסתה להבין מה קורה. מירה: "הקמנו 'חמ"ל' משפחתי, התחלנו לחשוב מה כדאי לעשות. למזלנו, קראו לד"ר גולדברג, מנהל היחידה לקרדיולוגיה פולשנית, במיוחד מהבית, ואחרי שבדק אותה, הוא אמר לנו שהמצב מאוד חמור. שאלתי אותו, 'ד"ר, מה היית עושה לו זו היה אשתך?' הוא אמר לי שהוא לא יודע. ד"ר גולדברג הוא הרופא שעלה על כך שמדובר במפרצת, הוא יצר קשר עם בי"ח כרמל שאמרו שאינם יכולים לטפל בכזה מקרה, בי"ח רמב"ם הסכימו שיעבירו אותה אליהם להשגחה. מאחר והיה ברור לד"ר גולדברג, שהשגחה לא תספיק במקרה הזה וחייבים למצוא מישהו שינתח אותה במיידי, הוא המשיך לחפש בקדחתנות מענה מתאים. הוא ידע שהשעון מתקתק וממש לא לטובתה של אמוזג. "ד"ר גולדברג פחד מאד שבנוסף לכל הבעיות, בגלל אי אספקת דם למוח אני עלולה להיפגע באופן במוח באופן בלתי הפיך ככל שהזמן חולף". מסתבר שהסיכויים לצאת ממפרצת בשלום מאוד נמוכים, ואין הרבה בתי חולים בארץ שיכולים או מעוניינים לקחת את הסיכון. לבסוף, יצר ד"ר גולדברג קשר עם ד"ר אורלוב מבית החולים שיבא, תל השומר, מומחה בתחום, שהסכים לקבל אותה. עכשיו היה צריך להעביר אותה לתל השומר. לשם כך הייתה זקוקה אמוזג להטסה. מסתבר שמד"א מבצעים פינוי בהטסה רק עד השעה 22:00, אחרי כן נכנס צה"ל לכוננות פינוי מוטס. כך מצאה עצמה אמוזג מחוסרת הכרה, תלויה בחסדי שמים, תרתי משמע, ובחסדי ידיו המסורות של הרופא הצבאי המוטס, שלמזלה היה קרדיולוג וידע לנהל את ההעברה תוך התחשבות מלאה במצבה. מירה: "לפני הטיסה אסתי התחילה להקיא, הרופא ראה שהיא מקיאה וחשש שהיא לא תעמוד בהטסה, כנראה שהסיכויים לחיות חייבו שתגיע כמה שיותר מהר לתל השומר, והרופא החליט שחייבים להמריא. עמדתי והסתכלתי על המחזה שהיה נראה סוריאליסטי לחלוטין - חיילי הצוות המוטס הגיעו עם הסרבלים הצבאיים שלהם, לקחו אותה, כאילו נפלו מלאכים מהשמים להציל אותה". ולנסי ברגע שהמסוק המריא, האחיות יצאו לכיוון תל השומר, בינתיים הזניקו את הבת של אמוזג, לי, שגרה במרכז הארץ ואת בנה החייל, אורי, להמתין למסוק, הם הגיעו לשם עשר דקות לפניה. אסתי: "נחתּי באחת בלילה. בשתיים וחצי נכנסתי לניתוח לב פתוח, לתקן את העורק הראשי שנקרע (orta) , הרופא אמר לילדים שזה ניתוח מאוד ארוך, לפני זה בדרך כלל עושים CT אבל אני אלרגית ליוד, ולא עשו לי". הילדים עמדו וחיכו, המתנה מורטת עצבים, רק בסביבות 11:00 בבקר, הרופא יצא מחדר הניתוח ואמר שהניתוח הצליח, אבל ש-24 השעות הקרובות הן קריטיות. ואכן הן היו. מירה: "כל מה שהרופא עשה בניתוח לא החזיק מעמד ואסתי שוב עברה דום לב. הרופאים הסבירו שחייבים להיכנס לניתוח נוסף כי הכול התמוטט וחייבים להכניס חלק סינתטי שידביקו בדבק ביולוגי ובנוסף כבר יעשו מעקף ליתר ביטחון". בינתיים דור, הבן השלישי הגיע מחו"ל, והצטרף למשפחה המודאגת. אסתי: "הרופא שמע שהבן שלי הגיע מחו"ל והציע שייכנס לראות אותי לפני הניתוח. ב-22:00 נכנסתי לניתוח השני". המשפחה ממתינה בתל השומר אני חיה? אני מתה? הניתוח השני לקח ארבע שעות וחצי, ובסיומו קראו לבני המשפחה המתוחים, לראות את אסתי. שתי אחיותיה של אמוזג נכנסו ראשונות. מירה: "אסתי פתחה עיניים, ראתה אותי ומיד שאלה - 'מירה מה קרה לי?' אמרתי לה: 'הרגשת מאוד לא טוב ואת בבית חולים'. הכי פחדנו שהיא תישאר משותקת בצד שמאל. אמרו לנו שלפי ה-CTאין פגיעה מוחית, אבל כל מי שמבין בזה יודע, שעד שפוקחים עיניים לא יודעים מה המצב". אסתי: "אני זוכרת שמעירים אותי 'אסתי תתעוררי, אסתי תתעוררי', ואני שואלת את עצמי מאיפה אני חוזרת? כאילו הייתי באיזה מסע ארוך קשה, קשה. עובר לי בראש 'אני חיה? אני מתה?'" מירה: "אנחנו סיכמנו בינינו עם הילדים שלה, שאנחנו לא מנדבים לה יותר מדי אינפורמציה, חשבנו שתשמע על זה לאט לאט. ואז הרופא נכנס וסיפר לה הכול. בגלל שאסתי יודעת שהיא אלרגית ליוד, היא ישר אמרה לנו 'זה מהיוד בדג שאכלתי בארוחת צהריים', עד היום אנחנו נזכרים באמירה הזאת שגרמה לכולנו לפרץ של צחוק, שסוף סוף שחרר קצת מהמתח הגדול בו היינו נתונים". כשהבת של אמוזג נכנסה לבקר אותה, היא נכנסה עם חברה שלה שעובדת כאחות בתל השומר. אמוזג אמרה לה: "עכשיו אני מבינה שאני בתל השומר", הערה שצוינה לשבח על ידי האחות: "היא הרגיעה אותנו ואמרה לנו, שהיא חדה כמו תער, סימן טוב כשאתה בספק אם האירוע פגע במוח". אחרי הניתוח השני העבירו את אמוזג מטיפול נמרץ לכירורגיית לב. אסתי: "בסוף השבוע הראשון כשפתחתי את העיניים, ד"ר אורלוב נסע לחופש בסוף שבוע, הוא נתן את הנייד שלו לילדים שלי והנחה אותם שיתקשרו אליו על כל שאלה שמתעוררת. ערב אחד הוא הגיע אליי ואמר לי, 'עכשיו את חייבת להסתרק ולהתלבש יפה ואני שולח תמונה לרופאים בצפת, כי הם לא מאמינים שאת בחיים'. אז גם שמענו לראשונה, שרק אחוז אחד של חולים יוצאים בשלום ממפרצת כמו שהייתה לי. מזל שזה קרה בכל-בו באמצע היום, ומיד קבלתי את העזרה שהייתי צריכה". במהלך הימים והשיחות עם ד"ר אורלוב שמעה המשפחה, שכאשר ד"ר גולדברג דיבר עם ד"ר אורלוב וביקש ממנו לקבל את אמוזג לטיפול, ד"ר אורלוב אמר לו שישלח אותה אבל זה יעלה לו בוויסקי טוב. מירה: "קנינו בקבוקי ויסקי, נסענו לקריית שמונה לד"ר גולדברג, ואמרתי לו, 'אתה בטח לא זוכר אותי'. אבל הוא דווקא מיד השיב לנו שהוא זוכר היטב את המקרה שלנו, ושבאותו יום היה כונן ודיווחו לו שהגיעה חולה, ולמרות שהוא מאוד רצה כבר לחזור הביתה, משהו בבטן אמר לו לעלות לצפת. הוא פנה לאסתי ואמר לה, 'את מבינה שאף אחד לא רצה אותך. אני נלחמתי על החיים שלך'. אסתי פרצה בבכי". אסתי: "אמרתי לו - 'אני מבינה שלמדינה היה יותר זול לו הייתי מתה'. אחר כך הסביר לנו הד"ר, שכאשר יש חשש לאירוע מוחי, יש חשש לעשות ניתוח, כיוון שכל זמן שהחולה מורדם, זה כמו ריצת מרתון מול השעון. בתל השומר הם מומחים לניתוח הזה. למזלי, ד"ר גולדברג ידע לאן לשלוח אותי". לאחר כשבועיים בבית החולים, חזרה אמוזג הביתה. "כשחזרתי לקיבוץ, לאן שלא זזתי - ילדים קטנים, זקנים, כל אחד, עצרו אותי בשבילים. כולם שאלו אותי איך זה יכול להיות שקרה לי כזה דבר. 'איך זה קרה לך? את הרי שיא הבריאות, אישה צעירה, מנהלת את הכל-בו, שוחה, הולכת כל יום". אמוזג מספרת, שכאשר חזרה הביתה גילתה דבר או שניים על טיבו של המקום שבו היא חיה. "הקיבוץ התגלה בתפארתו. ממנהל הקהילה ועד אחרון החברים. כשהייתי בבית החולים וגם אחר כך, אנשים לא הפסיקו להתקשר ולבדוק מה קורה. הקיבוץ כולו היו על הרגליים, דאגו לי, ובסוף הודענו שאנחנו מסמסים עדכונים לכל הקיבוץ כדי לעשות סדר. פעמיים ביום כולם קיבלו מסרון לטלפונים". בהתחלה אסור היה לאמוזג לארח מבקרים, שלא תידבק חלילה בשום דבר. "החניכים שלי לשעבר, שאיתם עבדתי במערכת החינוך, כל הזמן התקשרו אליי. רק כשיום אחד עניתי, אחד החבר'ה, כבר איש, בדרך למילואים, הביא את כולם, 13 חבר'ה, כולם כבר הורים לילדים, ישבו אצלי בבית, והבת שלי סיפרה להם את כל הסיפור. הם אמרו לי, 'בסופו של דבר הגיבורים של הסיפור הם הילדים שלך'. באמת הייתה להם חוויה טראומטית". אמוזג הייתה צריכה לעבור כעת שיקום ארוך וקשה. גם כאן הקיבוץ ידע לתת ולעזור. "הייתי זקוקה כל היום להשגחה. היו לי שתי מטפלות, אחת ביום ואחת בלילה. בשעות אחר הצהריים הילדים היו איתי. הבן החייל, אורי, קיבל חופשה מהצבא והבן השני, דור, החליט לחזור מחו"ל כדי להיות איתי. היה אסור להשאיר אותי לבד. הייתי כמו תינוקת. ישנתי כל היום. לא היה לי כוח ללכת מפינה לפינה. הייתי בריפוי בעיסוק, הכול היה נורא אטי - החשיבה, הדיבור - ועבדנו על זה. יד שמאל הייתה חלשה לגמרי ואני שמאלית. הכתיבה עדיין קשה לי. עבדתי על עצמי בלי רחמים. יום אחד נורא התחשק לי לראות את הפרמדיק שהציל את חיי. נסענו לקריית שמונה, נכנסתי למד"א, הלכתי לחדר הנהגים, ודפקתי על הדלת. נעמד מולי בחור חתיך חבל על הזמן, ומלמל לעצמו 'היא לא מזהה', הבנתי שזה הוא. הוא סיפר לי איך הגיע לקיבוץ, איך עבד עליי. הוא סיפר לי שכל הזמן הזה חשב לעצמו שהוא חייב לראות אותי. 'לא האמנתי ששרדת', הוא אמר". חשבון ממשרד הביטחון לסיפור הזה יש סוף טוב לכל הדעות, אך עננה אחת עדיין רובצת מעל, עננה שמטרידה רבים מתושבי הפריפריה, שהסיכויים שלהם לשרוד אירוע חירום בריאותי הרבה יותר נמוכים מאשר לתושבי המרכז. אסתי: "ההטסה שלי לתל השומר עלתה 67,000 שקל. יום אחד הגיע אליי חשבון ממשרד הביטחון. הגשנו לקופת חולים בקשה לממן את הפינוי, אך מסתבר שפינוי במסוק לא נכלל בהחזרים של הקופה. גם הביטוח לא לקח אחריות. כתבתי מכתב לשר הבריאות וקבלתי תשובה, שהחל מינואר 2012, זכאים תושבי הפריפריה לפינוי במסוק על פי החלטת ראש מחלקה, אולם האירוע שלי חל לפני כן ועל כן אינני זכאית למימון ההטסה". אמוזג ומנהל קהילת שמיר, איציק כהנא, נעזרו בראש המועצה האזורית גליל עליון, אהרון ולנסי. ולנסי, המשמש גם כראש פורום ראשי הרשויות בגליל המזרחי ורואה בפיתוח השירות הרפואי באזור הצפון את אחת המשימות האקוטיות למען רווחת התושבים, ניהל חליפת מכתבים ארוכה עם ראשי משרד הבריאות, לעת עתה ללא תוצאות. אבל הוא לא מתכוון לוותר. ולנסי: "המדינה שלנו לפעמים שוכחת, שגם בפריפריה חיים אנשים ושגם הם זכאים לשירותי בריאות זהים לאלו שקיימים למי שמתגורר במדינת תל אביב ונמצא מרחק שלוש דקות נסיעה מבית חולים גדול, שיש בו את כל המחלקות הרלוונטיות להצלת חיים. המקרה של אסתי אמוזג הוא דוגמה לתושבת פריפריה שהצליחו להציל את חייה בזכות ההטסה. לצערנו, יש אחרים שלא הספיקו להגיע בזמן לבית חולים במרכז וחייהם לא ניצלו". עובדים על קידום מערך הבריאות בצפון בחודשים האחרונים עוסק פורום ראשי הרשויות בגליל המזרחי, בראשותו של אהרון ולנסי, בקידום מערך בריאות הציבור באזור, תוך התמקדות בשלושה תחומים: שדרוג בתי חולים, חיזוק הרפואה הקהילתית והטמעת רפואה מונעת בחיי הקהילה. מטעם הפורום מונה פרופסור שאול שאשא לעמוד בראש צוות בריאות, כשהכוונה לייצר תוכנית עבודה רב-שנתית שתוגש לממשלת ישראל, ובה יפורטו הצעדים השונים, הנדרשים לשיפור ולשינוי מצב הרפואה בגליל כולו. בין היתר, מקדם הפורום שינוי בגישה הנהוגה עד היום, ולפיה בית חולים מהמרכז מהווה מעין בית חולים אב לאחד מבתי החולים בצפון, ואליו נשלחים חולים לטיפולים שלא קיימים באזור. לפי הגישה החדשה שמובילים בפורום, כל אחד מבתי החולים בגליל יתמחה בסוג מסוים של רפואה, שאליו יופנו חולים מכל האזור. המטרה היא לייצר מערך אזורי של בתי חולים, שכל אחד מהם יתמחה בתחום מסוים שכיום חסר בגליל: פוריה - כירורגיה; צפת - אונקולוגיה; נהריה - ניתוח מוח ונוירוכירורגיה; העמק בעפולה - ילדים, כך שבסופו של דבר, התושב בגליל יוכל לקבל מענה מקצועי ואיכותי בכל תחום במרחק נסיעה סביר, ולא יצטרך להרחיק עד תל אביב. את הפעילות מוביל פרופסור שאשא מול מנהלי בתי החולים באזור, שמגדירים את הצרכים המדויקים שקיימים בשטח. לאחר ריכוז כלל הנתונים יועבר מסמך מעודכן למשרד הבריאות, שכבר נתן בעבר את הסכמתו העקרונית למהלך. פורסם בעלון קיבוץ שמיר חצי שנה אחרי האירוע תודה ענקית אסתי אמוזג לחברים ולתושבים שלום! יש רגעים המצריכים זמן, כדי להבין ולעכל את גודל החוויה והמעמד שאדם עובר לפעמים בחייו. וחשבתי לעצמי שהיום, כשאני חוזרת לאט לאט לעבודה ולחיים רגילים זה הזמן, להודות לכל המקום הזה שנקרא שמיר, שעבורי הוא בית ומשפחה אחת גדולה. על הדאגה האינסופית על החיבוק החם שקיבלתי, ועד היום עודני מקבלת מכולם, תושבים וחברים כאחד. כי עבורי זה היה הסם להחלמה שדחף והמריץ אל עבר החיים. אז שוב תודה ענקית והרבה בריאות לכולם

על הדשא - חמישי לאפריל 2012

5.4.2012 Share| daf@maariv.co.il    ארכיון עיתונות    על הדשא רוני מ. האס צילום זיו גנדלמן גת חג שמח במסגרת חגיגות ה-70 בקיבוץ גת, העלו חברי הקיבוץ וילדיו את ההצגה "מעלה קרחות" שכתב אפרים סידון, בבימויו של חבר הקיבוץ (וגם המזכיר), משה טנא, המרכז את החגיגות. המקצועיות והצבעוניות הזכירו לצופים, כי הבמאי המקומי בתפקידו הנוסף הוא בכל זאת מנכ"ל צוותא. כבוד. ד"ר יוסי חלמיש חכם מה הוא אומר כפר הנשיא/ מכון וייצמן/ ותיקי הגליל ד"ר יוסי חלמיש, 43, הצטרף לפני שנה כתושב לקיבוץ כפר הנשיא. למרות שעיקר עשייתו המקצועית, כחוקר מוח וכמרצה, מתרחשת במכון וייצמן ובסמינר הקיבוצים, בחר חלמיש להגשים את משאלתו מזה זמן - לעבור לחיות בקיבוץ בגליל. חלמיש - רופא במקצועו, שהתמחה במשך שנתיים בפסיכיאטריה בבית חולים העמק, ומשם המשיך לפוסט-דוקטורט בחקר המוח במכון וייצמן - מספר כי אחת התופעות שמפתיעות אותו ואת חבריו החוקרים היא העובדה, שידע פשוט המוכר על ידיהם כחוקרי מוח, שהיה יכול לעניין כל חבר בגזע האנושי, אינו מוכר כלל ועיקר לציבור הרחב, לא כל שכן בקרב אנשי מקצוע כגון אנשי חינוך, אנשי טיפול וכדומה. "החלטתי שאני לוקח על עצמי את המשימה להביא את ההבנות הקיימות בתחום חקר המוח, הנוגעות לכולנו כגון בתחום הזיכרון או הריכוז, לציבור הרחב". ד"ר חלמיש נתן הרצאה בכפר הנשיא, ואחד המשתתפים שמאוד התרשם מפתיחת הצוהר המרתקת לעולם המוח, אורי גנני, החליט לקשר בין עמותת ותיקי הגליל, במועצה האזורית הגליל העליון, וכך נרקחה תוכנית לימודית קצרת מועד לבאי הבית. "הקורס, שייפתח במאי הקרוב, לא כולל רק ידע מתוך המחקרים החדשניים ביותר בתחום, אלא גם יישום - תרגולים פשוטים שמבצעים בכיתה וגם בבית, ורואים איך אפשר להפעיל "אפליקציות חדשות" במכשיר המפותח הזה שלנו הקרוי מוח". מבצע סבתא טובה מבצע סבתא טובה שמיר טובה מירון, שמיר, אימא וסבתא מרובת נכדים, מצאה את עצמה עמוסת עבודה ערב חג הפסח, ולא רק בגלל הבישולים והניקיונות בביתה. שכן מירון, גמלאית גאה, לקחה על עצמה לפני שנה לנהל את עובדות הניקיון בקיבוצה, העובדות בבתי החברים תחת חסותו של הקיבוץ המופרט. איך זה שקיבוץ מופרט לקח על עצמו משימה שכזו? הכול התחיל בכמה מקרים, שבהם נשים שעסקו בניקיון בתים אצל חברים, אך סירבו שידווחו עליהן בביטוח לאומי, נפצעו במהלך העבודה והגישו תביעה לביטוח לאומי כנגד המעסיקים. זה עורר את הקיבוץ לעשות סדר בבלגן ובניקיון הבתים, והקיבוץ החל להעסיק מנקה באופן מסודר, כולל תלוש משכורת ותנאים סוציאליים. הרעיון הזה היה כרוך במורכבות מסוימת, שכן הוא הצריך לגבות תשלומים מכל החברים, ולאחר חישובי שכר לשלם באופן מתאים למנקה. כאן נכנסה לתמונה מירון, שהסכימה להתנדב לעבודת השיבוצים והקישורים שבין העובדת לנשות הקיבוץ, וכמובן להנהלת החשבונות המקומית. השמועה פשטה, ותוך מספר חודשים הדרישה כה גדלה, עד שהקיבוץ נצרך להעסיק שלוש עובדות ניקיון, וידיה של מירון מלאות ומסופקות. והמנקות עצמן? הן נהנות ממשרה מלאה, כל יום הן מנקות שניים-שלושה בתים, וכמובן שלפסח, איך לא, הן קיבלו שי לחג מכובד. נטיות סוציאליסטיות למופרטים? המואזין בזרזיר. באדיבות מ.א עמק יזרעאל מואזין שקט מוא"ז עמק יזרעאל/ מ"מ זרזיר בלי הרבה רעש ועם הרבה רצון טוב, הצליחו ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, אייל בצר, וראש המועצה המקומית זרזיר, חסן אל הייב, למצוא פתרון ייחודי לעוצמת רעש המואזין, שהפכה למטרד בעייתי עבור תושבי עמק יזרעאל היהודים, השכנים לכפרים הערביים. בצר פנה לאל הייב, כדי לפעול בשיתוף פעולה ולפתור באופן ממוקד את הבעיה בכל יישוב, תוך שימוש בפתרונות טכנולוגיים להפחתת הרעש. לטובת הפתרון, השקיעה מוא"ז עמק יזרעאל במיזם ניסיוני וחדשני בארץ, והתקינה בעלות של 30 אלף שקל מערכת של תשעה רמקולים אלחוטיים, המחוברים למערכת כריזה מרכזית במסגד בכפר מנשייה זבדה, הנמצא בתחום שיפוטה של המועצה. המואזין קורא לתפילות, וקריאתו נשמעת באופן ישיר בשכונות ולא בכל הכפר והסביבה. בבדיקות שנעשו התברר, כי המערכת הפחיתה בחצי את עוצמת הדציבלים וכעת ביישובים הסמוכים למנשייה זבדה כלל לא שומעים את קריאת המואזין. בצר: "לאור הצלחת הפיילוט, נבחנת כעת התקנת המערכת גם במועצה המקומית זרזיר. פניתי למשרד הפנים בנושא, והוא יממן את התקנת הרמקולים שם. יחד יצרנו עם שכנינו מודל נוסף לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים, התורם לחיי שכנות טובים באזורנו". מסתבר שגם מואזין שקט חודר ללבבות. להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547 סרטוני קיבוצים  אתר סיפורי קיבוצים  הרשמו לקבלת עידכונים של אתר הקיבוצים  ישירות באימייל גדי רביב כוכב אמת גדי רביב, 48, דור שלישי בקיבוץ יגור, משמש בשלוש השנים האחרונות כרב של הקהילה הרפורמית בכרמיאל. רביב התנדב במהלך השבוע לקיים סדרי פסח בבתי ספר ובקהילות שונות בצפון. רגעים מרגשים במיוחד נחוו במרכז הקליטה לעולים, מעון לנערות בסיכון, מועדון החרשים ומעון היום לקשישים. אבל הכי משמעותי לרב(יב) עצמו היה לשמש "אב הסדר" בגנון "כרמל" ביגור, אצל בנו בן הארבע, ארי.

על הדשא - חותרים ושרים רוני מ. האס דרקונים בכנרת דרקונים בכנרת גליל גולן קבוצת נשים מאוטווה, קנדה,הפעילות במסגרת שותפות2000 ומגבית קנדה, מצאודרך מקורית לגייס כספיםלטובת מיזמים חינוכיים בצפוןהארץ. הן החליטו להביא לכנרת סירות דרקוןסיניות, מתוך כוונה לקיים בחודש מאיהקרוב תחרות "סירות דרקון"(Dragon boat), שהיא תחרותעתיקת יומין ובה משתתפות סירותסיניות מסורתיות בנות 2,500 שנה,אשר שימשו בעבר ללחימה וכיוםמשמשות לתחרויות ספורט למטרותחברתיות וקהילתיות. מדובר בסירותמגולפות ומעוטרות בקשקשים לכלאורכן, ובחרטומן ראש צבעוני שלדרקון. כל סירה באורך של 12 מטרובתוכה יושבים 20 חותרים ונווט בעלניסיון, המנווט את הסירה במסלול. בחלק הקדמי יושב מתופף אשר נותן את הקצב, מאחדומגבש את הקבוצה. הפעילות הקנדיות החלו בהרשמת קבוצות מכל הארץ לתחרות, חלקמהקבוצות יגיעו מחו"ל וחלקן מכל רחבי הארץ. התחרות מיועדת לגילאים שמונה עד 80 ללאצורך בניסיון קודם. התנאי הבסיסי להקמת קבוצה הוא 20 איש, מתוכם שמונה נשים לפחות!.עלות ההשתתפות תשמש תרומה לטובת הפריפריה הצפונית. בתום התחרות יישארו הסירותבבית ספר לחינוך ימי באוהלו. לייק מרובע ליוזמה הקנדית. להרשמה באתר התחרות:http://www.dragonboatisrael.com/he/teams_he/registration_he.aspx מטה יהודה היכון, הכן, שתה! יריית הפתיחה לפסטיבל אירועי היין במטה יהודה ניתנה ביום שישי האחרון, ל-500 אצנים שגמאו מרחקים במסגרת מירוץ היקבים השלישי. במהלך החודש, מדי סוף שבוע, יתקיימו אירועי יין שונים במרחבי המועצה. תל יוסף קרדיט רבקה בן חור פתאום קם אדם בית אלפא / תל יוסף יובל חבצלת, בן בית אלפא, היה חבר להקת הנח"ל בימי השיא, כשבין השאר נהנה מחברתם של שלום חנוך, ירדנה ארזי, דני סנדרסון וגידי גוב. לימים, השתחרר ונסע ללמוד מוזיקה בבית הספר ברקלי בבוסטון. החיים חייכו אליו והוא נשאר לחיות בארצות הברית, כשהוא משלב בין עסקים לעיסוק שאהב - כתיבה ובימוי של מחזות זמר ושל מופעי שירה בעברית. לפני שלוש שנים עשה חשבון נפש והגיע למסקנה, כי הוא חייב את הרבע האחרון של חייו להקדיש לדבר שהוא באמת אוהב, והחליט לחזור ארצה. זה שנתיים הוא מתנייד בין בית אלפא לקונטיקט, ומציע את כישוריו לתושבי העמק. "באמנות צריך לרגש, לא להרשים ולא לעשות כסף. אם אני מצליח לרגש את האנשים שעומדים על הבמה ואת הקהל, מבחינתי זו הצלחה. ככה אני מרגיש כשאני עובד עם חבורות זמר וכך בכל מופע שאני עובד עליו". הדי המופע האחרון שיצר הדהדו חזק ברחבי העמק. היה זה המופע לרגל 90 שנה לתל יוסף, שהפתיע רבים ברמתו המקצועית. "היתרון של קיבוץ במופע, שבו מככבים החברים, הוא קודם כול ההנאה מעצם העבודה וכמובן הסיפוק של ההופעה. בתל יוסף היה צמא עז לדברים כאלה, אנשים, ביניהם כישרונות מדהימים, עבדו עם כל הלב והקהל (1,300איש), בני תל יוסף ואורחים מקיבוצי הסביבה, השיב אהבה. אנשים שלחו אינספור מכתבי התפעלות מהמופע ותודה על כך שהצלחנו להרים את המורל ולהפיח רוח מחודשת בקהילה". הצימאון הוליד ניצנים של חבורת זמר שבימים אלה עובדים על הקמתה בקיבוץ. געגועים לאמריקה? "רק לקרירות. לא זכרתי שחם פה כל כך". איריס יהיה בסדר לעשות סדר בארונות ובנשמה שמיר בשביל איריס פיאנקו-סרף, 41, שמיר, להחליף ארונות קיץ בחורף, זה מקצוע. בשנים האחרונות היא התמחתה בלעשות סדר לאנשים. "זה התחיל מקטע של ארגון אירועים ועבר לכל מיני תחומים. בהתחלה עזרתי לחברים ולמשפחה לעשות סדר בכל מיני דברים, ולאט לאט ראיתי שאני ממש יכולה לעזור לאנשים, להיכנס לבלגן שלהם ולארגן אותו עם המון אמפתיה ובלי טיפת ביקורתיות. הערך המוסף הוא, שכולם יוצאים גם עם סדר פנימי, בנפש. בלגן זה משהו מאוד אישי, לאחד בלגן מסוים נורא יפריע ולאחר ממש לא; יש כאלה שאוגרים, יש כאלה שאוהבים לנחם את עצמם בקניות, יש כאלה שצריכים עזרה עם ארונות הבגדים או עם הניירת, ויש שעוברים שינויים בחיים שמחייבים התארגנות מחדש". עד לפני כחצי שנה זו הייתה עבודה חלקית שלה, היום זו הפרנסה העיקרית. היא עוזרת לאימהות עסוקות, לגמלאים שהחליטו להיפרד ממאגרים של שנים וגם לבעלי עסקים לעצב את המשרד ביעילות, לעשות סדר בארונות, בניירת ואפילו במחשב. טיפ למעבר לארונות החורף? "כאן דווקא צריך להתחיל מהסוף להתחלה; אם נארגן את בגדי הקיץ לפני שנשים אותם בבוידעם, זה יעזור לנו כשנוריד אותם בעונה הבאה. למיין ולהיפרד ממה שאפשר - לזרוק או לתת. זה מפנה מקום בארון וגם בנשמה". צילום: איתי לביא כוכבי אמת 16 מטפלים מטייוואן, אוהבי ישראל, שוהים בימים אלה בקיבוץ רוחמה ומעניקים, ללא תשלום, טיפולי "תרמו תראפיה" לעשרות מתושבי שער הנגב ועוטף עזה.