‏הצגת רשומות עם תוויות אריאל שמיר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אריאל שמיר. הצג את כל הרשומות

יום שני, 24 בינואר 2011

על הדשא - 20-1-2011





20.1.2011
daf@maariv.co.il  ארכיון עיתונות  
על הדשא ועל צומחים אחרים
רוני מ. האס 

צילום: דוד עינב
סלימה - קולעת סלים
עלי קדם
חפציבה

סימה אורן פתחה בחפציבה מרכז לקליעת סלים, שהוא גם מקום לסדנאות עם חזון לשלב יהודים וערבים בפעילות משותפת.

לסימה, 51, אם לשלושה, יש היסטוריה קיבוצית. היא הייתה בשל"ת בבית השיטה, ואחר כך הצטרפה אל הגרעין של מקימי אורטל שברמת הגולן. בהמשך עברה עם בעלה ליישוב מעלה צביה שבגליל, ועזרה לו בניהול חברת הייעוץ שלו, עד שהחליטה על שינוי בחייה. "עסקתי בקליעת סלים כתחביב, ואז נפגשתי עם האפשרות לקלוע סלים מסנסיני תמר, ונוכחתי כי הסלים שהכנתי נחטפו. החלטתי להפוך זאת מתחביב למקצוע. למכלול הדברים שאני עושה בחרתי בשם "סלימה" - שמורכב מסימה ומסלים. אנשים חושבים שאני ערבייה, ואני אומרת להם - אני יהודייה, שמשתפת ערבים ויהודים בפרויקטים שלה, כי בסלימה יש גם "סלאם". סלימה בערבית זה "בריאה מאוד", ואכן, אני מפעילה את הקליעה גם כעבודה תראפויטית. סלאם מתחבר עם אמונתי הרוחנית. פעם באתי לייהד את הגליל, והיום מטרתי לייעד אותו לשיתופי פעולה ולחיבורים. במהות - כולנו אחד. החזון שלי הוא Weman Weaving Peace, נשים אורגות שלום, שבכל הארץ יישבו נשים ערביות ויהודיות ויעבדו יחד". בנוסף, היא מעבירה ביישוב מלכישוע שבגלבוע סדנה לנגמלים מסמים, בסיסמה: "לא לסמים - כן לסלים".

אורן לקחה את קליעת הסלים למקום של סדנאות העצמה, מפגשים ופיתוח אישי. "יש לי רכב שטח, ובו אני מגיעה לכל מקום. אני יכולה להיפגש עם מנהלים בשטח המפעל, או על מחצלאות תחת איזה עץ בטבע. אני מלמדת את טכניקת הקליעה, ומשלבת סיפורים. אגב, גברים עושים סלים מדהימים. הקליעה מעצימה את המיוחד שבכל אדם".

באחד בינואר פתחה סימה את מרכז "סלימה" החדש, במחסן ישן בכניסה לקיבוץ חפציבה, שאותו שיפצה וריהטה והפכה לאתר מרווח ונעים. במקום יש שולחן עבודה גדול, פינות ישיבה, תה צמחים וחומר גלם לסלים - מענפי תמר, זית, רימון, אלה ועוד. "במקום שהיה לי במעלה צביה", היא מספרת, "לא יכולתי להדריך קבוצות. עכשיו אפשר לבקר כאן, לקנות סלים ולהתנסות בפעילות קבוצתית או משפחתית. האורח מקבל את חומר הגלם והדרכה בסיסית, ומעצב את הסל כמיטב דמיונו, בפעילות שמחברת בחיבור רב עוצמה, גם בין אדם לטבע וגם בין אדם לאדם. בכל אדם יש אמן, שאפשר להביא לביטוי". היזמות מתחברת, לדברי אורן, למתווה שמקדמת המועצה האזורית גלבוע, שמטרתו לחזק את התיירות באזור, ומדברים אפילו על שיתוף פעולה עם ג'נין, פעם עיר של טרור והיום עיר שנהנית מפריחה כלכלית מרשימה. אם תרצו, זו עוד דוגמה שהסלים, אולי, יביאו "סלאם".

בית מלאכה לאהלים ולמלאכות מסורתיות
צבעון

הם הגיעו לצבעון, קבוצה של חברים, להקים בית בהרי הגליל. ליאן ישראלי, הצעיר שבחבורה, 23, גדל כילד בהולנד, בחינוך אנתרופוסופי, שבו התוודע לכל התחום של מלאכות יד. "כשהגענו לצבעון ראינו שיש מצוקת דיור, אז הצענו לקיבוץ והם אישרו לנו - לבנות אוהלי מגורים מסוג יורט (אוהל אסיאתי מסורתי) לפתרון בעיית הדיור. תוך כדי בנייה התחילו להגיע אלינו אנשים שונים, שהתעניינו וביקשו להזמין אוהל מגורים שכזה, מה שעודד אותנו לפתוח כאן בית מלאכה.

עם הזמן אנשים הביעו יותר ויותר עניין לבנות אוהל בעצמם. ישראלי וחבריו פתחו סדנה ובה החלו ללמד את כל התורה כולה, החל ברזי מלאכות הידיים ועד לבניית האוהל המיוחל. הם ראו כי יש היענות, וישראלי וחברו עופר שני, 34, בן משגב עם, שהינו גם בעל ידע במלאכות מסורתיות, החליטו שבית המלאכה יתמחה במלאכות מסורתיות.

ישראלי: "בגיל תיכון למדתי בחינוך ביתי, בשלב מסוים, ואחרי ניסיון של שנה בבית ספר רגיל, פרשתי מבית הספר, והחלטתי שאני מעוניין ללמוד דברים שיתנו לי ידע לחיים. פגשתי נפח יפני המתגורר בעין הוד ושימשתי אצלו שוליה במשך שנתיים, וכך למדתי את מלאכת הנפחות; אחרי זה פגשתי אומן רוסי המתמחה בחרשות, בייצור כלי עבודה מברזל - סכינים, גרזנים ומפסלות - וגם אצלו נשארתי כשוליה במשך שנתיים ורכשתי את המקצוע.

השותף עופר שני, המתמחה בנגרות מסורתית, גם הוא בעל ניסיון במלאכות כפיים שונות, אבל האהבה הגדולה שלו היא לנגרות מסורתית, שבה לא עושים שימוש בברגים וכדומה, אלא בחיבורים פשוטים של עץ לעץ.

המלאכות המסורתיות - כמו נפחות מסורתית, נגרות מסורתית, קדרות מסורתית - בחלקן נעלמות מהעולם. בבית המלאכה הם עובדים בנפחות ובקדרות ללא שימוש בחשמל, אלא באש, ולפעמים הם מתפשרים על שימוש בכלי עבודה מודרניים.

ישראלי עבד בעבר בנפחות עם נוער בסיכון, והוא מתכוון לפתח גם כאן את התחום הזה. "מלאכת ידיים נותנת המון ביטחון, זה כלי מאוד חזק להעניק לנוער לפני שיוצא לעולם הבוגר, וגם למבוגרים שמחפשים חיבור לידיים ולעצמם". כרגע עובד אצלם נער מקומי כשוליה - חצי מהיום עובד וחצי יום לומד.

אל הבית מחוברים שני שותפים נוספים, אשר נעזרים בבית המלאכה כבמעבדה לבניית דגמים ומתקני הסברה לפתרונות, שהם מציעים לייעול אנרגטי מסוגים שונים. הם מפיקים טכנולוגיות מתקדמות לפתרונות אקולוגיים בנושא האנרגיה - אנרגיה סולארית, אנרגיית רוח ופתרונות של חיסכון במים. אשתו של ישראלי, לימן, 26, בת הזורע, קדרית במקצועה, פתחה בבית המלאכה סטודיו לקדרות, והשלימה בכך את הפסיפס הכולל של בית מלאכה, שבו רוחשות יחדיו מלאכות עתיקות יומין בידיים מקומיות.

כוורת יוצרת - ארבע אמניות בשותפות
שמיר

בתוך מבנה ישן, במתחם המכוורת של קיבוץ שמיר, בחרו ארבע אמניות מקומיות להקים מתחם גלריות משותף. הקיבוץ תמך, המיזם יצא לדרך, והיום מציגות בו את עבודותיהן - יעל שפיגלר, יוצרת שטיחי קיר אמנותיים בטכניקה ייחודית; מיכל פרטיג, צלמת ומדפיסה על חומרים שונים, בנוסף להיותה בימאית סרטים תיעודיים; עירית שני היוצרת קרמיקה שימושית ופיסולית ונעמה קמחי, העוסקת בציור, בפיסול ובעיצוב. שפיגלר: "לפני כשנה וחצי הציעה נעמה שניקח את המבנים הישנים שליד המכוורת לטובת האמניות של הקיבוץ. כולנו התלהבנו, הצלחנו לסחוף אחרינו את הגורמים המתאימים בקיבוץ והתחלנו לעבוד על זה".

המיזם הראשון היה הקמת קיר בוץ בחזית המבנה שיועד לגלריה. "עבדנו בחום של ארבעים מעלות, יחד עם אנשים רבים מהקיבוץ שהתנדבו לעזור לנו, להדביק את הבוץ על הקיר. אחרי כחודש והרבה ספקות וחששות אסתטיים - יצא קיר אמנותי לתפארת. לא היה לנו תקציב להשקעות, רק עזרה של הקיבוץ, שעזר בשיפוץ המבנה ובשיקום כללי של האזור שבו הוא שוכן. דאגנו לצמצם בהוצאות, אספנו רהיטים מכל מקום אפשרי וכך ציידנו את המבנה".

מדובר בשלושה מבנים צמודים, כשבראשון שוכנת הגלריה המשותפת, במבנה הצמוד הסטודיו לאמנות של נעמה קמחי, ובחדר האחרון שוכן הסטודיו לקרמיקה של רחל שני.

הגלריה פתוחה בשבתות, כל פעם אמנית אחרת פותחת. בתיאום איתן אף ניתן לקבל הדרכה ללא תשלום.

אחד החיבורים המקומיים המעניינים הם שטיחי הקיר של שפיגלר. "בשנות ה-80 הקימו בשמיר מפעל לייצור בד לתעשיית הכבישים, שמיוצר בשיטת חיבור של סיבים בדקירות מחטים. אז עוד הייתי מורה לאמנות, כשיום אחד הגיע למפעל אמן אשר הכניס שטיחים לפס היצור, והמחטים פשוט חיברו את הסיבים. למזלי, מישהו במפעל חשב שזה יכול לעניין אותי, אני באתי לראות ונדלקתי".

שפיגלר לקחה את הרעיון, והחלה להקדיש את עצמה לשטיחים האמנותיים. מאז היא מתמחה בטכניקה הזו, כמעט יחידה בארץ.

מה היתרון של גלריה בקיבוץ?
"נעים לנו שיש לנו גלריה בבית. קודם כול, אנשים מהקיבוץ אוהבים להגיע אלינו לביקור עם אורחים, וזה נורא כיף. שנית, אנחנו לא צריכות לנדוד בכל הארץ, להציג את העבודות שלנו, לא צריכות מתווכים, אנחנו בבית, הכול כאן".

מבחינה עסקית, האמניות מתחלקות שווה בשווה בהוצאות. פותחות את הגלריה בשיתוף, בחברות ובהתחשבות, לפי העיקרון הפשוט של מי שיכולה - עושה. לדבריהן, הן מצליחות להבין אחת את השנייה ולהתחשב בצרכים. "לכולנו הייתה חשובה המטרה המשותפת של הקמת הגלריה, וזה נתן כוח חיובי לשותפות. אנחנו מייצגות אחת השנייה ומוכרות את המוצגים אחת של השנייה על פי הצורך, באהבה ופרגון מלאים".

עלעלים
רמת הכובש

אלעד סלע, 42, ושחר סימונדס, 32, בני רמת הכובש, מגדלים ומפיצים ברחבי הארץ את בשורת הנבטים. הכול החל כשסלע חזר משהות ארוכה בסין והלך ללמוד רפואה סינית. בזמן שעבד כאסיסטנט במרפאה לרפואה סינית, המתמחה בטיפול בחולי סרטן, חקר את הנושא של תזונה משלימה והתוודע לסגולות של תזונה תומכת בטיפול בחולי סרטן בעזרת צמחי מרפא. "גיליתי את תורתה של אן ויגמור, אשר הצליחה להחלים באופן אישי על ידי תזונה של צמחי בר ונבטים. מדובר בתזונה עתירה מבחינת הערכים התזונתיים, זאת בנוסף לכך שהיא ידועה ביכולת הניקוי של הגוף. אני יודע שבארצות הברית מקובל להמליץ על תזונה שכזו לחולי סרטן, כתזונה תומכת.

בכל מקרה, נכנסתי לעניינים, התחלתי לגדל נבטים בבית ובדקתי את הדברים על עצמי. ראיתי שממש טוב לי מזה. בשלב מסוים הצעתי נבטים לחדר האוכל, וזה הלך טוב. הצעתי גם לשתי מסעדות ברעננה, שהתלהבו, וכך בשנת 2004 התחלתי באופן קבוע לספק את הנבטים לחדר האוכל ולשתי המסעדות. שנה לאחר מכן הקצה לי הקיבוץ חדר קטן באולם הספורט הישן, מלתחה לשעבר, שם היו תנאים מתאימים לגידול נבטים, אז גם איתרתי את שחר סימונדס, שחזר משהייה ממושכת באנגליה, והצעתי לו להצטרף אליי.

סימונדס חיפש עבודה, התנאים התאימו לו ומאז הם יחד. "כל אותו זמן הייתי בקשר עם האחראי על היזמויות בקיבוץ, שרון רוצקי, שידע לראות את הפוטנציאל וממש צעד אחר צעד סייע לנו להפוך את העסק למסחרי". מלכתחילה הם נכנסו לנישה של נבטים למטרות בריאותיות, אבל מהר מאוד עלו על הפוטנציאל בשוק המסעדנות. "ראינו ששוק המסעדות בארץ צמא לחידושים, הנבטים מאוד התאימו - גם יפים וגם בריאים. מדובר בשוק מאוד גדול שנתן לנו דחיפה חזקה החוצה". העסק המשיך לגדול, הם המשיכו לחפש מוצרים נוספים שיתאימו גם לשוחרי הבריאות וגם לשוק הקולינרי. "ניסינו לייצר נבטים מזרעי תבלינים, למשל מזרעי כמון, זה היה ייחודי, שפים סיפרו על זה אחד לשני, והידיעה התפשטה. נישה נוספת שעניינה אותנו הם נבטים מצמחי בר, שיש להם איכויות מרפא - סרפד, גדילן וליחך, שהיתרון שלהם בכך שהם יותר עשירים בנוגדי חמצון. כרגע רק הגדילן מראה פוטנציאל מסחרי".

שנת 2007 הייתה שנת ה"עלייה על הקרקע", ובמהלכה הם בנו מתחם עיבוד חקלאי וחממות לנבטים. כעת הם בשלב של בדיקת האפשרויות לייצוא ועוד כיוונים בתחום מזון הבריאות.

היבול שלהם כיום עומד על כמה מאות קילו נבטים ביום. סימונדס מסכם: "כיף לעבוד בעסק שהייתי חלק ממנו בצעדיו הראשונים, כשהיה במלתחה של אולם הספורט, אני זוכר את ההתרגשות של הפעם הראשונה שנכנסו כמה אלפי שקלים לקופה, ופעם ראשונה לא סיימנו את החודש בהפסד". נבטו יפה.

פינוקי שמן וטבע
שניר

נטלי אביטל נדל הגיעה לקיבוץ שניר שעל גבול הלבנון מהקצה השני של ישראל - קיבוץ אילות. את החודשים הראשונים בגליל המוריק שרדה בעיצומו של התקף אלרגיה חזק, בעקבות שפע הפריחה של האביב הגלילי. כך למעשה נחשפה באופן הכי ישיר לצמחי מרפא מקומיים, והחליטה להעמיק וללמוד לימודי ארומתרפיה (תורת הריפוי באמצעות ריחות) וקוסמטיקה טבעית. התהליך הזה הביא אותה להקים את היזמות שלה - בית מלאכה ריחני העונה לשם "טבע הסבון". מדובר בבית מלאכה לרקיחת מוצרים שונים לגוף, על טוהרת צמחים הגדלים בסביבה הגלילית. בית המלאכה עמוס בחומרי גלם שונים, תלויים לייבוש, מסודרים בארונות, בקופסאות, על מדפים, בבקבוקים, מדיפים בליל ריחות מעודנים, שמהם מפיקה אביטל-נדל מיני סבונים, מלחים ומשחות ריחניות - כולם בעלי סגולות כאלה ואחרות, כולם תוצרת יד. להפקת המוצרים היא מפליאה במלאכת העירוב והרקיחה של שמנים אתריים שונים ושל חומרי גלם גליליים, כדוגמת פרחי לבנדר מקומיים שהושרו בשמן, דונג דבורים תוצרת הגליל או עשבי מרפא ותבלין הצומחים על גדות הבניאס. זאת בנוסף לתוצרת שמניבה גינת צמחי המרפא האורגנית שהיא מטפחת בחצר ביתה. לחומרי הגלם השונים יש סגולות שונות, שבזכותן המוצרים המופקים בבית המלאכה מביאים מרגוע לתחלואי גוף ונפש שונים ולשיפור כללי באיכות החיים. אחד ממלונות הגליל, מצפה הימים, המגדל אף הוא בשטחו גידולים אורגניים למיניהם, הזמין את אביטל נדל להקים בית מלאכה נוסף בשטחם, וכך, כיום היא מקדישה את זמנה הן לעבודה במפעל הסבון הקטן שלה והן לייצור דומה במלון הגלילי.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

אהבתו השנייה היא אהבתו הראשונה - אריאל שמיר


23.12.2010
daf@maariv.co.il  ארכיון עיתונות  
אהבתו השנייה היא אהבתו הראשונה

רוני מ. האס

 

אריאל שמיר
אם זה היה תלוי בו, היה אריאל שמיר ממרום הגולן סוגר את כל גני החיות ומשחרר את תושביו לטבע, כיוון שהוא יודע שזה לא יקרה, הוא הקדיש את מרבית חייו לשיפור רווחת המחיה של החיות השבויות, וכשהשתקע עם משפחתו בהרחבה של מרום גולן, התפנה לאהבתו השנייה - פיסול בעץ - והחל להנציח את דמויות החיות שהוא אוהב בעצים ממוחזרים. אידיאליסט של המאה העשרים ואחת

אריאל שמיר, 49, ממרום גולן, הוא סוג של אידיאליסט נדיר. אוהב טבע וחיות אמיתי, שהקדיש את מרבית חייו ונשמתו למען עולם החי, בייחוד למען אלה הכלואים בינות כתלים או גדרות. אף על פי שאינו מאמין בגחמה האנושית של כליאת חיות למען ישעשעו אותנו, בני האנוש, הוא עשה ככל יכולתו לשפר עד כמה שניתן את רווחתם של בעלי החיים שנאלצים לחיות בסוג של כלא, כפי שמדמה זאת שמיר, על לא עוול בכפם. אין ספק, אידיאליסט. שמיר בילה את רוב שנותיו בקרב חיות בר, בתור מטפל בגני חיות, בספארי וברחבי העולם, כחוקר בעלי חיים. כיום הוא פוגש את עולם החי בטיוליו היומיים ברחבי הגולן, ואת הרשמים הרבים שצבר במהלך חייו הוא מצליח להטביע בפסלי עץ, שבהם הוא מגלף את עולם החי שנותר חקוק בנשמתו.

פינת החי ברמת גן


בשש השנים האחרונות חי שמיר עם אשתו ועם שלושת ילדיו בהרחבה של מרום גולן, לשם הגיע אחרי כמעט 30 שנה שבהן עבד בקרב בעלי חיים מכל הסוגים והמינים, בארץ ובעולם.

משפחתו של שמיר הגיעה לארץ מארגנטינה כשהיה בן שלוש, והתיישבה ברמת גן, בסמוך למקום שנמצא בו היום הספארי בפארק הלאומי. אז הייתה בו פינת חי קטנה והוא צמח כילד טבע בתוככי העיר הגדולה, והקדיש כל רגע פנוי לשהייה בקרב בעלי חיים ולטיפול בהם. שמיר הקטן חילק את זמנו בין חיות פינת החי הרמת-גנית ובין גן החיות הישן של תל אביב.

מה בדיוק עשית שם כילד?
"מגיל צעיר נמשכתי לבעלי חיים. נהוג במקומות כאלה לאפשר לילדים אוהבי חיות לסייע בעבודות הטיפול, וכך גם היה איתי. נתנו לי לעזור בעבודות תחזוקה קלות, בהאכלה, בניקוי כלובים. כך יכולתי לשהות מדי יום בקרב החיות שמאוד אהבתי. הקשר שלי עם הספארי קיים עד היום, כי אני שם פחות או יותר מהיום שהוקם".

אחרי הצבא הוא בחר בטבע הגלילי כבית. "הייתי רועה צאן במצפה אבירים, עבדתי עם כבשים וסוסים, והייתי ממונה גם על כלבי בורדר קולי שאילפנו. בניתי בקתה ביער, וחייתי עמוק בתוך הטבע".

אבל בנוסף לאהבת בעלי חיים, אתה עוסק גם באמנות.

 "כילד אהבתי לצייר ולפסל. הסקרנות שלי בתחום הזה לא ידעה שובע, והתנסיתי בהמון חומרים. אחרי כמה שנים בגליל אמרתי לעצמי, שעכשיו הגיע השלב שבו עליי לבחור באחד מן המסלולים: לימודי אמנות בבצלאל או התמחות בבעלי חיים. בדיוק אז הגיעה קריאה מהספארי, שם חיפשו מישהו שיסייע בהעברת החיות של גן החיות התל אביבי שנסגר, ויקח על עצמו את ניהול מחלקת הטורפים ומחלקת הציפורים. הם פנו אליי ונעניתי".

איפה למדת לטפל בטורפים ובציפורים?
"לומדים תוך כדי תנועה. בשנים ההן לא היו בתי ספר לטיפול. למדתי דרך העבודה עצמה. רכשתי ניסיון. היום זה כבר אחרת. יש קורסים למטפלים, קיימת ספרות מקצועית, אינטרנט, היום טיפול בבעלי חיים הוא מקצוע מוכר".

בתוך כך התחלת להתמקד בסיוע בתנאי המחיה של בעלי חיים. איך עושים את זה?
"זה מתחיל בהרבה אהבה ורצון לתת; לשדרג כלובים, להעשיר תזונה, לדאוג לטיפולים וטרינריים טובים יותר, לתת את הדעת על כך שבעל חיים שצריך בן או בת זוג".

מה זה דורש מהמטפל?
"לטיפול כזה בבעלי חיים האדם המטפל חייב לאהוב בעלי חיים בצורה בלתי מתפשרת, ולהיות מוכן לתת את עצמו על מנת שלבעלי החיים יהיה טוב. זה כולל הכול: לדאוג לצמחייה מתאימה, לשמש, לחיפוי מגשם. תמיד הייתי מסביר לאנשים שלימדתי אותם, לשים את עצמם במקום בעל החיים שנמצא במקום של נזקקות, מאחר שהוא בשבי, לדמיין למה הוא זקוק ואז יוכלו לדעת מה הוא צריך. צריך לזכור, שמצד אחד, מדובר בעבודה פיזית ומלוכלכת, מתעסקים בהכנת האוכל לחיות, בניקיונות, בלדחוף ידיים לביוב שלהם; מצד שני, זו עבודה מרתקת, כל יום קורה משהו חדש, יש גיוון, הרבה ריגושים".

החיים בשבי


איך אפשר כאוהב חיות לראות כל יום בעלי חיים בשבי?
"זו נקודה מאוד כואבת וקשה מבחינתי. גם אחרי 30 שנה בגני חיות, לא ישכנעו אותי שטוב לחיות בשבי. נהפוך הוא, ככל שהזמן עבר ולמדתי יותר וידעתי יותר, גברה אצלי ההתנגדות כלפי גני חיות. גם אסיר עם התנאים הכי טובים, הוא עדיין בכלא ולא מקיים את הייעוד שלשמו הגיע לעולם. בעלי חיים בשבי נמצאים בכלובים על לא עוול בכפם, מתוך גחמה של המין האנושי, שמחזיקים אותם כדי לספק סוג של בידור לאדם. לשמחתי, בשנים האחרונות דברים מאוד השתנו, גני חיות מאוד מחוברים לנושא של שמירת טבע, שימור, מחקר, רבייה בשבי של בעלי חיים בסכנת הכחדה, על מנת להחזירם לטבע, וחינוך. אבל בכל זאת, אם זה היה תלוי בי, אני אישית, הייתי רוצה שירוקנו את כל גני החיות מתושביהם בעלי החיים וישחררו אותם לטבע. מאחר שזה לא יקרה, אפשר למצער, להמעיט במספר גני החיות ולעשות הכול כדי לשפר את רווחת החיות שבתוכם. החיות בגני החיות תלויות לחלוטין במטפלים שלהן, ותמיד צריך לזכור, שבסוף היום המטפל הולך הביתה ובעל החיים נשאר בכלוב כל חייו. אם המטפלים לא יגיעו לגן החיות, החיות פשוט ימותו. מדובר בתלות מוחלטת של החיות בבני האדם".

האם אתה תופס את עצמך כאידיאליסט?
"כן, לגמרי, בהרבה תחומים אני אידיאליסט. מאז שאני זוכר את עצמי הפריע לי, שלאנשים לא אכפת מאחרים או מהסביבה שלהם. אני מאמין בסוג של עולם אוטופי, שהייתי רוצה שיהיה פה בעולם הזה צודק יותר, אכפתי יותר שוויוני יותר ואהבת לרעך כמוך יותר... שאנשים לא יהיו אגואיסטים ויתחשבו יותר באחרים ובסביבה. בכל תחום אני משתדל לעשות כמה שאפשר בשביל שעולם כזה יקרה, אלה הדרישות שלי מעצמי, מילדיי וכך אני גם חבריי".

העבודה בקרב בעלי החיים הפכה להיות העיסוק המרכזי בבגרותו. "זה הפך לדרך חיים, לסוג של דת. הייתי מוכן באותו זמן לעשות הכול למען בעלי חיים. אם צריך היה לריב בשבילם, עשיתי עם זה, עשיתי כל מה שחשבתי שטוב להם, גם אם זה היה כרוך בעימותים. לבעלי חיים אין מי שיגן על זכויותיהם. זה המצב בארץ. בכמה ארצות אחרות מצבם משופר יותר, למשל בקנדה היה קיים ארגון שעסק בזכויות בעלי החיים בגני החיות, הם היו מגיעים לביקורות ומנסים לשמור על הזכויות של החיות".

מה עושים בגני חיות שעלול לפגוע בבעלי החיים שבהם?
"אני אתן לך דוגמה. נאמר שיש לנו נמר ונמרה, הנמרה כבר מבוגרת וגן החיות מעוניין בגורים. הם יביאו במקומה נמרה צעירה, ואז אין מה לעשות עם המבוגרת, אז דוחפים אותה לכלוב אחורי, קוראים לזה "עודפים", ויש עוד הרבה דוגמאות. בואי נאמר, שמה שרואים מכאן, כמבקרים בגן החיות, לא רואים משם, מאחורי הקלעים של גן החיות. מדובר בסך הכול בעולם פרוץ. אין ספר חוקים, כל אחד יכול לעשות מה שנראה לו. זה הכול ספקולציות שלנו, בני האדם, שבנינו טבלאות ואם נראה לנו שהחיה בסדר, לכאורה, טוב לה. אבל אף אחד עוד לא הצליח לשאול את הג'ירף, אם התנאים שלו טובים עבורו".

לצד העבודה בשטח, החל שמיר גם לרכוש השכלה פורמלית בתחום בעלי החיים. הוא הצליח להתקבל לבית ספר מאוד מבוקש למטפלי בעלי חיים באי ג'רזי שליד אנגליה, גן החיות של הסופר וחוקר הטבע הנודע, ג'ארלד דארל. שם השתלם בתחום של טיפול, של ניהול ושל רביית בעלי חיים בסכנת הכחדה. "הלימודים מתקיימים בתוך גן חיות, ובו לומדים ועובדים, ובסוף הקורס, מי שעובר מקבל תעודת הסמכה".

עם סוף הקורס, שארך כחצי שנה, קיבל שמיר את התעודה המיוחלת, ובנוסף זכה במלגת לימודים באוניברסיטת קנט באנגליה. "במסגרת הלימודים עשיתי מחקר התנהגות בנמרי שלג בשבי בשני גני חיות - האחד בג'רזי והשני בקנדה". כשסיים את לימודיו באנגליה, נסע לטורונטו, קנדה, והתקבל לעבודה בגן החיות המקומי. "בגן החיות הזה קיבלתי בשלב מסוים לנהל תוכנית רבייה למין שנמצא בסכנת הכחדה בצפון אמריקה - החמוס שחור הרגל. היה מדובר בתהליך שארך מספר שנים, והרעיון היה, כי לאחר שנצליח לעודד את הרבייה של החמוסים, נחזיר את הצאצאים לטבע במעל עשרה אזורי שחרור. העבודה הזו הייתה מאוד ייחודית; מדובר בטכנולוגיה מהמתקדמות בעולם - מעבדות עם מצלמות במעגל סגור, טכניקות לגילוי ייחום, תזונה קפדנית ועבודה מול גנטיקאים. בסופו של דבר, הצלחנו להגיע לתוצאות מאוד טובות. שחררנו מעל אלף פרטים לטבע בעשרה אזורי שחרור - מדרום ארצות הברית ועד לצפון קנדה, כשהתוכנית ממשיכה לעבוד עד היום". העיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר על ההצלחה, ומבחינתו, אם יש יעד הוגן לעבודה עם בעלי חיים הוא החזרתם לטבע, לביתם האמיתי.

ארץ הגולן


בשנת 1996 חזר לארץ, והתקבל לעבודה בגן החיות התנ"כי בירושלים, גם שם דאג לשפר את רווחת החיות. "אתה עושה דברים קטנים, שבמצטבר מגדילים את רווחת חייהם, כמו למשל, לתת להם העשרה במתחם שלהם כדוגמת מתקנים שיתנו להם יותר עניין, לשפר ולגוון את האוכל שלהם, להאכיל כמה פעמים ביום כדי שיהיה להם יותר מתאים, הרי רוב בעלי החיים הם מלקטים, ולמעשה, זקוקים להאכלה במשך רוב שעות היום".

בשנת 2001 קיבל הצעה לעבוד במיזם ארצי - "התוכנית לטיפול במטרדי ציפורים בבסיסי חיל אוויר".

מדובר בתוכנית שבה משתמשים בכלבי בורדר קולי מאולפים להרחיק ציפורים ממסלולי המראה, על מנת למנוע היתקלויות בין ציפורים למטוסים בזמן המראות ונחיתות - דבר המסכן הן את הטייסים והן את הציפורים. זה היה מיזם של חברה אמריקאית, שבמסגרתו עשה שימוש גם בניסיון שצבר בתחילת דרכו כמאלף כלבי בורדר קולי וגם בידע שלו על עולם חיות הבר. התוכנית פועלת עד היום, ושמיר עדיין מעורב בה במידה מסוימת, אך לפני כעשר שנים חלה תפנית בחייו. "הקמתי משפחה, ופתאום חשתי צורך לטעת שורשים ולבנות לילדים שלי בית". הוא וזוגתו, סיגלית, נעו לאורך ולרוחב הארץ, בדקו הרבה יישובים ולבסוף גילו את מרום גולן.

"משהו במקום הזה דיבר אלינו. החלטנו שאנחנו רוצים לגדל את הילדים קרוב לטבע, שיוכלו לנוע ברגל ובאופניים, קרוב לבעלי החיים, עם הרבה שקט וביטחון. בנינו בית בהרחבה של קיבוץ מרום גולן, וגילינו כאן חבל ארץ בתולי בהרבה מובנים, מערכת חינוך טובה, ערכים של אהבת האדם, חיי קהילה, אפילו הטמפרמנט של האנשים כאן הוא אחר, יותר אטי ואין הטירוף של חיי העיר. אני מגדיר את הגולן כחלק אחר של מדינת ישראל. השקט הזה מאפשר להתחבר לפנימיות ולדברים שלדעתנו חשובים - לאזן את הזמן בין עבודה והילדים, להקדיש למשפחה וכמובן לטבע - היכולת לחוות את החיות במקומן הטבעי. פה אין כלובים, ויש המון בעלי חיים - ציפורים ,צבאים, חזירים, זאבים, נשרים ועוד.."

כשהגיע למרום גולן, המשיך להיות מחובר למיזים שונים בארץ הקשורים בבעלי חיים, אך פתאום הרגיש שזה הזמן לחזור לאהבה השנייה שלו - האמנות.

"כשהגעתי למרום גולן, ניסיתי לעסוק בכמה פרויקטים הקשורים בבעלי חיים, אבל בסוף החלטתי להפוך את התחביב האמנותי שלי למקצוע ופתחתי סטודיו לאמנות. אני מפסל בעיקר בעלי חיים, עובד בעץ בכל מיני טכניקות, כשהקו המנחה שלי זה מחזור עצים; אני לא קונה כמעט עצים, אני נמצא המון בטבע, מוצא בולי עץ, גדמים, ענפים יבשים. אנשים כבר יודעים להרים לי טלפון ולדווח על עצים גדועים שמצאו. אני לוקח את החומר המת הזה ומעניק לו צורות של חיות. מחזיר לו את החיים".

וההיכרות שלך עם בעלי החיים ברמה כל כך אינטימית מסייעת בידך.

"בהחלט, זה מאפשר לי לפסל את החיות כמו שאני מרגיש, בלי מדידות, בלי שרטוטים. אנשים שואלים אותי מאיפה אני יודע את הפרופורציות; אני פשוט יודע. למשל עיט שהחזקתי כל כך הרבה פעמים על היד, פשוט ראיתי אותו בעיני רוחי, והתחלתי לפסל בחומר".

הפסלים של שמיר נראים שונים מכל כיוון שמסתכלים עליהם, ומשרים תחושת עוצמה הנובעת מהפסל. נראה כאילו נועדו לנבוע מתוך בול העץ שמתוכו נוצרו.

בתחילה עסק שמיר באמנות שימושית - רהיטים, מדפים, אבזרים לבית וכלים שונים, אבל האידיאולוג שבו לא יכול היה ללכת עם העניין הזה עד הסוף.

"אני מגדיר את עצמי כאמן יוצר בעץ. לפני שנה קיבלתי החלטה להפסיק להשקיע זמן באמנות שימושית, למרות שהיה לה ביקוש. היו בסטודיו הרבה פריטים למכירה והלך טוב, אבל החלטתי שאני נותן מקום לפסלים, ומי שמעוניין באמנות שימושית יכול להזמין מתוך קטלוג".

כשאתה מפסל אתה משתמש בהרבה טכניקות ובמגוון גדול של כלים חשמליים, משורים לסוגיהם, מפסלות, גרזן.
"בשנה וחצי האחרונות אני מפסל בעיקר במשור שרשרת, זה תחום לא כל כך מפותח בארץ, נחשב לתחום פיסול מסוכן, אבל התמכרתי אליו בטירוף".

אנשים מגיעים אליו לסטודיו. שמעו עבר מפה לאוזן, והוא תמיד מוכן להסביר למבקרים על העבודה בעץ, על סוגי העץ השונים. לעתים, נשארים ויושבים אצלו שעה על כוס תה או קפה, מתעניינים, רוצים להבין את העץ ואת החומרים השונים, שהוא עובד איתם".

הסטודיו שלו קטן וצפוף. יש הרגשה שצריך להסתובב בו שעות, כדי לא להחמיץ את כל הפסלים על פרטיהם. הוא עצמו משתלב מאוד באסתטיקה הפראית של העצים המגולפים, נראה כמי שהצליח לאצור בחדר הקטן חיים שלמים, המחבקים אותו ומחזירים לו אהבה גדולה מעולם הטבע.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

עורך הבלוג