הם שישה (3 יהודים, 2 ערבים וגרמניה אחת) בדירה משותפת בחיפה, בשכונה שעל אחת המכוניות שלה היה מודבק שלט "מוות לערבים". אבל הם מדברים בשפה אנושית משותפת, שפת התיאטרון. ניסיון קטן לשינוי העולם הם 6 חבר'ה צעירים, שחיים בדירת 3 חדרים בשכונת חליסה בחיפה. לקומונה שלהם קוראים קומונת נמש"ים. הם צעירים ומצחיקים ושובי לב ומה שעושה אותם מיוחדים זה שהם פשוט נורמלים לגמרי ולא עושים עניין מזה שההורים שלהם ערבים או יהודים או גרמנים וסוחבים על הגב מטען כזה של תרבות עוינת. הקולאז' התרבותי שלהם מכיל שתי בנות יהודיות, אחת גרמניה, שני חבר'ה ערבים מנצרת ועוד בחור יהודי מזיכרון יעקב. כולם שולטים ומשתמשים בשפה אנושית משותפת אחת, שפת התיאטרון. מדובר בפרויקט ייחודי שקם ביוזמת אורי שני, במקור מקיבוץ שומריה, במאי במקצועו, ולשעבר מדריך בתנועת הנוער רעות-סדאקה, ושאדי, במאי ושחקן ערבי ובתמיכת עמותת כפר רעות-סדאקה, שהוקמה על-ידי יונתן פלד (ר' מסגרת). הם פועלים דרך עולם התיאטרון, כדי, כפי שהם אומרים, "לבנות גשרים בין הציבור היהודי והערבי ובכלל". נמ"שים זה ראשי תיבות של נוער משחק שלום, והמפרט השמי שלהם הוא כזה: רננה גל, בת 19 מקיבוץ דליה, חאלד פהוד, בן 19 מנצרת, דניאל להב, בת 18 ממרכז הארץ, אור שי, בן 18 מזיכרון יעקב, אחמד עיאדה, בן 19 מנצרת ואמינה נולטה, גרמניה בת 19 שהוריה הרופאים ילדו אותה באפריקה כאשר התנדבו שם מטעם "רופאים ללא גבולות". היא התוודעה לפרויקט דרך האינטרנט והחליטה לתרום שנת התנדבות לטובת קירוב הלבבות הישראלי הזה. שכונה קשה כשאני מגיעה לשכונת חליסה, רננה מחכה לי למרגלות הבניין השוכן במרומי השכונה,אזור שנראה עדיין מטופח ופסטורלי, יחסית לשאר השכונה המשתפלת למרגלות ההר. שכונה קשה, היא מספרת, אנשים קשי יום, ערבים ויהודים, מתגוררים בסמיכות, כה קרובים וכה רחוקים. אנחנו עולות במדרגות האבן המובילות לבניין, בדרך אנחנו חולפות על פני אקדח המושלך על הקרקע. לבי לרגע מחמיץ פעימה, בהמשך אני רואה גם זוג אזיקי פלסטיק זרוקים, אני מבינה שמדובר בצעצועי ילדים שנשכחו. משחקי מלחמה. חאלד פהוד, אשר עוסק בתיאטרון מגיל 12, התוודע באחת מפעילויות התיאטרון בעירו אל אורי שני ושאדי, שהגיעו לנצרת לטובת סדנת תיאטרון יהודית-ערבית. הצטרף אליו גם אחמד, חבר טוב, והיום שניהם בקומונה. "הסדנה ארכה 5 חודשים, פעם בחודש, ולא ברחה מהנושא הפוליטי, כך שהיה ברור שכאן יוצאים גם מהמסגרת החברתית ומדברים על הדברים. בשבילי זה היה חדש, מרענן". הפעם הראשונה שפגש יהודים הייתה בכיתה ט' במסגרת סדנת דו-קיום שיזמה תנועת "הנוער העובד והלומד" בעירו. הסדנה ההיא לא דיברה אל לבו. ואילו סדנת התיאטרון היהודית-ערבית כן דיברה וסופה היה הצטרפות לקומונה שתעסוק בתיאטרון דו-שפתי, רב תרבותי, ותתרום לקהילה בחיקה היא יושבת, השראה בתחום האפשרות לקיים אורח חיים משותף ושוויוני. איזה לאום אני משרת? ש: למה בעצם לא הצטרפת לקומונה, כמו רננה, אור ואחמד, דרך שירות לאומי? ת: "אני פשוט לא מאמין במושג הזה. איזה לאום אני משרת? מאחורי המילים 'שירות לאומי' יש כוונה מסוימת, המושג הזה עורר בי התנגדות. זו זכות שלי לשרת או חובה? היום אני יודע שקיימת האופציה החברתית, כמו הקומונה שלנו, אבל עדיין השם הזה צריך להשתנות. אם באמת קוראים גם לאזרחים ערבים לשירות לאומי ולא רק ליהודים, אפשר לקרוא לו 'שירות אזרחי'. השם הנוכחי מטעה, שינויו יכול להיות צעד ראשון של הצהרת כוונות". חאלד אומר כי בחברה הערבית הרעיון של התנדבות לא מפותח, לכן עוד קשה להתנדב לטובת החברה הערבית. "אבל למעשה יש הרבה מה לעשות אם תושקע בכך מחשבה - בכל מקרה אי אפשר לכפות התנדבות, זה צריך לבוא מהלב". חאלד נראה ביישן מעט, אולי מופנם, אולי קצת "אסטרונאוט". הוא לומד כלכלה באוניברסיטה, ומדבר על הפער בין השקט והסדר בעולם האקדמי והרעש והבלגן בזמן העבודה בתיאטרון. אני מנסה לבדוק אם מאחורי השקט והנועם שהצעירים האלה מפגינים מסתתר במקרה גם איפשהו רעש, איזה דיסונאנס שקצת יעשה בלגן וכעסים. אם יש, הם לא ממש מראים אותו. הם מסבירים שאף אחד ביניהם אינו דתי. אבל כל אחד מביא מנהגים אחרים. למשל חאלד צם ברמאדן, "אבל זה כמנהג תרבותי ולאו דווקא דתי", הוא אומר. הוא מסביר כי בישראל, אין הבדל ממשי בין ערבים מוסלמים וערבים נוצרים. "אצל הערבים יותר חזקה התרבות הערבית, מאשר הדת, ההבדל בין הדתות לא משמעותי, אנחנו חיים ביחד בערים וכפרים, והדת לא מפריעה לקיים אורח חיים משולב". מסורבת מצפון רננה גל באה מבית קיבוצי, נשמע כי היא לא היחידה בבית שבוחרת לפעול מתוך אידיאולוגיה ומצפון. "כשנקראתי ל'ועדת מצפון' בצה"ל (יש דבר כזה), כאשר בקשתי לא להתגייס לצה"ל מטעמי מצפון, אימא שלי הייתה צריכה להעיד בפני הוועדה. כאשר נשאלה מה יהיה אם בכל זאת יגייסו אותי, היא אמרה להם בלי לחשוב פעמיים, 'היא תשב בכלא כל הצבא'. הם הבינו מייד עם איזה משפחה יש להם עסק ושחררו אותי. גם אחותי ואחי לא התגייסו מטעמי מצפון, וההורים מכבדים את זה". בפעמיים שהתקשרתי אל רננה, כי לא הייתה בקומונה, היא הייתה בבית הוריה, עם חאלד או עם אמינה. נראה כי הבית בקיבוץ שותף מלא להיכרות הרב תרבותית של הבת. ש: במקום צבא את עושה שירות לאומי. למה שנתיים? ת: "בשנה שעברה הייתי בקומונה של תנועת הנוער 'רעות סדאקה' ביפו, שם בעיקר עסקנו בהנחיית קבוצות חשיבה, שיחה ואנליזה. רק לקראת סוף השנה, הנחיתי סמינר תיאטרון לנוער יהודי-ערבי. זה היה בשבילי שיא. ידעתי מלכתחילה ששנה להתנדב זה לא מספיק. עד שאתה תופס מה קורה, בורחת השנה בין הידיים. חיפה היא המשך, אבל כאן העשייה מאוד משמעותית, כאן אני עושה תיאטרון שמחובר לפעילות משותפת אמיתית בין ערבים ויהודים, אני גם מתפתחת בתחום המשחק וגם מרגישה משמעותית. לא סתם מפגש לנגב חומוס ביחד כדי להפגין 'דו-קיום', מושג פופוליסטי שאני ממש לא מצליחה להתחבר אליו". הקומונה, שפועלת 4 חודשים בלבד, כבר פיתחה מספר פרויקטים שרובם ממש עכשיו מתחילים לצאת לדרך. מעבר להפקת שתי הצגות "האדי ותמי" - המבוססת על "עמי ותמי" וההצגה "זאבלנד" המשאילה את סיפורה של כיפה אדומה לתיאור המציאות הישראלית-פלשתינית, כל אחד מהם מעורב בפרויקט אחר עם ילדי השכונה. את "האדי ותמי" הם העלו עד היום רק פעמיים, אחת מהן במתנ"ס. "הפצנו את דבר ההצגה בכל דרך. במתנ"ס, בבתי ספר, ברחוב או במכולת. כל מי שהיה מתעניין לדעת מי אנחנו, השכנים החדשים, חלקינו בעלי מבטא אחר, היינו מייד משתפים בקיומינו ומשלבים הזמנה להצגה". אבל מסתבר, שהמציאות לא כל כך תמימה וידידותית. את ההצגה שלהם התכוון המתנ"ס להעניק למנויים כהצגת בונוס. מספר מנויים יהודים ששמעו כי בהצגה מדברים גם ערבית, הזדעקו ודרשו להחליף להצגה אחרת. "כך קרה, שההצגה שלנו, בלי קשר למנויי המתנ"ס, עלתה לקהל החופשי, ללא תשלום כמובן, ומעז יצא מתוק. האולם היה מלא בקהל, ובפעם הראשונה הגיעו גם ילדים ערבים לצפות בתיאטרון". חאלד: "הילדים הערבים כאן כל כך מנותקים, שהם לא יודעים בכלל מה זה תיאטרון. עצם ההכרה בעולם הדמיוני קשה להם. אם הם רואים אחד מאתנו ברחוב, הם מייד קוראים לו בשם שלו מההצגה.כמה שהסברנו ששמינו האמיתיים הם אחרים, זה לא ממש עזר, הם בטוחים שדמויותינו על הבמה הן האמיתיות ולא ההיפך, אבל גם הלמידה הקטנה הזו, מבחינתנו, תהיה הישג - ההבחנה בין עולם המציאות ועולם התיאטרון". מדבקות אידיאולוגיות הם מספרים כי בבניין ממוצע, כמו זה בו ממוקמת דירתם הצנועה, חיים בשכנות יהודים וערבים. "היחסים ביניהם סובלים מאדישות הדדית במקרה הטוב ומשנאה וגזענות במקרה הגרוע. לא מזמן ראיתי על אחת המכוניות של השכנים, מדבקה 'מוות לערבים'", מספר חאלד. "ניסיתי לחשוב איך בעל הרכב עובר ליד השכן הערבי שלו, בלי להרגיש שלא בנוח". הם גם יודעים לספר על מפגש עם בני נוער בבית ספר תיכון יהודי באזור, שם הנחו קבוצת בני נוער והאמירות והתגובות של בני הנוער היו בלתי נסבלות לאוזניהם האידיאולוגיות של המתנדבים. "תגובות גזעניות חריפות, ממש ביטויי שנאה". חאלד: "המפגשים שלנו עם האוכלוסייה תמיד מעלים סימני שאלה. מי אנחנו, מה אנחנו רוצים מהם. אנחנו פה מתוך רחמים, התנשאות, או שאנחנו סתם יפי נפש. מה שכן, התגובות מכל סוגי האוכלוסייה מאוד דומות, כאן יש שוויון מלא. והעובדה שכולנו באים מבתים ממוצעים וצריכים להסתדר בעצמנו עם פרנסה ושגרת היומיום, עוזרת לצמצם את הפערים שנראים מאוד גדולים בהתחלה". ש: חוץ מהעולם החיצוני אתם צריכים לדעת להתמודד בתוככם עם פערים לא קטנים. ת: "דווקא בעניין הסדר והניקיון אנחנו קומונה פרפקציוניסטית יחסית. יש לנו תורנות ניקיון פעם בשבועיים ותורנות שירותים יומית, אבל הרבה פעמים מישהו מאתנו נשבר ומתחיל לנקות ולסדר מבלי לחכות ליום התורנות". השיחה אתם מתרחשת בפינת האוכל הקטנטנה. הבית נראה במצב נשלט, כולל פתקי הוראות רב-לשוניים על דלתות השירותים. הם מגלים לי שאימא של חאלד ביקרה שם אתמול, חלק מהניקיון המרשים הוכן בכלל בשבילה. רננה וחאלד מספרים שיש הבדלים בתחום האירוח, לא רק באחזקת הבית. "אצל היהודים, אם מישהו בא להתארח, מאוד מקובל שהוא יישאר לישון או למשל שייגש למקרר מתי שבא לו. אצל הערבים, זה כמו מסלול אחר, ישנה הכנסת אורחים מאוד יפה, אבל כשהאירוח מסתיים, כל אחד הולך לדרכו". "לא הבנתי תחילה מה הבעיה באירוח חברים ללינה", אומרת רננה. "היום למדתי להבין את ההיגיון מאחורי זה. אם מישהו מאתנו רוצה להביא חבר שיישאר גם ללון אנחנו מדווחים על כך, זה יותר נעים לקום בבוקר כשאתה יודע מי בדיוק תופס את חדר האמבטיה. אבל האמת היא שהיחסים בינינו הרבה יותר חשובים מאורחים, לשם כך אנחנו נפגשים פעם בשבוע עם המלווה שלנו, אינאס, שהיא פסיכולוגית ועוזרת לנו להתמודד עם כל האתגרים שמעלים החיים בקומונה". חיי קומונה חוץ מחאלד הסטודנט, כולם משתדלים גם להתפרנס. רננה ואחמד עובדים במסעדה ערבית במושבה הגרמנית, שם רננה משמשת כאטרקציה, מלצרית יהודייה יחידה בין מלצרים ערביים. אור עובד בגרינפיס והוא הנציג הנאמן לנושא איכות הסביבה, אמינה מדי פעם מוצאת עבודות תרגום ודניאל מצטרפת לפרויקטים ניהוליים-קולינרים בים המלח, מדי חודש. חאלד, שהוא גזבר הקומונה, מספר שכעת הם כבר יודעים פחות או יותר מה ההוצאות וההכנסות שלהם והם מתכוונים בינואר להפעיל קופה משותפת. "זה יהיה הרבה יותר חסכוני", הם אומרים, "וגם יעשה סדר בממד הכלכלי". אני מתעניינת לגבי אוכל ומה מבשלים. לכבוד אמו של חאלד הכינו פסטה, 2 סוגי סלטים, ירקות מוקפצים ומרק תירס. הם מאמינים שהם עברו את מבחן האימא, אבל מודים שלא כל יום זה ככה. בכל מקרה חאלד ואחמד נאלצו להיחשף למזון טבעוני וצמחוני שרננה ואמינה הביאו לשולחן האוכל המשותף, כשלטעמן של האחרונות החבר'ה האלה מנצרת אוכלים קצת יותר מדי בשר ביותר מדי ארוחות. ההורים שלהם, כך נשמע, מקבלים בשוויון נפש את עניין הקומונה. "אבא שלי בפעם הראשונה היה מודאג שזה יפגע לי בלימודים, אבל כל דבר אחר לא הדאיג אותו", מספר חאלד. התגובות מהחברים יותר מעניינות. "מה, תגורו 6 בבית אחד, בטח אתה תהיה עם הבחורה באותו חדר". ש: מה באמת קורה פה עם אהבה? ת: רננה: "אין אפשרות לרומנטיקה בתוך הקומונה, מזה כל קומונה מפחדת, כי זה הורס קומונות. מי שרוצה להתאהב בתוך הקומונה, יצטרך להתאפק ולחכות שנה. כל הדימוי הזה שהורישו לנו קומונות היסטוריות למיניהן של סקס, סמים וכו', ממש לא קשור אלינו. זה לא שאנחנו לא נהנים מהחיים, אבל יש לנו גבולות". אולי אין רומנטיקה, אבל אהבה יש בשפע. החבר'ה הם כמו משפחה קטנה. כשהם מתחילים להחליף בדיחות פרטיות בשפה הרב לאומית שהם פיתחו בבית, אני מתחילה להרגיש קצת מנודה והם מייד שומרים עלי שאחוש בנוח. ש: מה תרצו להיות כשתהיו גדולים? ת: אחמד עומד ללמוד הנדסת מחשבים אבל מתעתד אחר-כך להמשיך בתיאטרון, רננה מתכוונת בתום שנתיים של התנדבות ללכת לעבוד קצת בחקלאות אצל הקרובים בראש פינה ולאחר מכן מקווה ללמוד משחק בניסן נתיב, חאלד בינתיים ימשיך בלימודי הכלכלה והתיאטרון ישאר כתחביב. את האחרים לא הספקתי לשאול, כולם כבר היו לחוצים ללכת לאיזה בוסתן שהם אמורים להציל לטובת איכות הסביבה, ואני נותרתי עם אווירת התום והאומץ שהם טוו לעיני בעדינות מצטנעת וידעתי שהם בדרכם, בטוח משנים את העולם. בחינוך אין איסטנט עמותת כפר רעות-סדאקה הוקמה בשנת 1999 על-ידי יונתן פלד ממעברות, פעיל שמאל פוליטי לשעבר, איש חינוך בהווה. העמותה הוקמה לאחר שעזב את ניהול תנועת הנוער היהודית-ערבית "רעות-סדאקה", שהקים שנים קודם לכן (83'), במטרה לאפשר מקום מפגש לבני נוער יהודים וערבים. "מפגשים קבועים לאורך זמן - זו הדרך היחידה לשנות תפיסות ורגשות. בחינוך אין אינסטנט", הוא אומר. העמותה היום מנהלת שורת פרויקטים כמו פיתוח סוכני שינוי בחברה הישראלית-פלשתינית, מפגשים בין פוליטיקאים צעירים יהודים וערבים (מהמפלגות עבודה, ליכוד ושינוי), פרויקט מעורבות לסטודנטיות להוראה ועוד. הפרויקט הוא גמיש ויצירתי. רננה ואחמד עושים קבוצת נוער תיאטרון יהודית-ערבית במושבה הגרמנית. כרגע הצליחו להגיע ל-4 נערים שהצטרפו, קבוצה מעורבת מהשכונה, "ואנחנו מתחילים לעשות אתם תיאטרון". הם פועלים גם לשימור מועדון הנוער. קשה להם, "קשה לרכוש את האמון של האוכלוסייה". אור עובד עם קבוצה של נערים אתיופים והם עומדים להפעיל חוגי מוזיקה במתנ"ס. דניאל מאוד מחוברת למתנ"ס נווה יוסף, היא באה מתחום השירה ועובדת עם מקהלת המתנ"ס. דניאל מתכוונת לתת שיעורי פיתוח קול במתנ"ס, אליו מגיעים בעיקר מהאוכלוסייה היהודית, הרבה עולים חדשים מאתיופיה. ויש גם את אמינה. המתנדבת הגרמניה חברה למתנדב אחר שלא קשור לקומונה, והם עובדים בצהרון של ילדים ערבים בגן בחליסה. ילדי רווחה, רובם מבתים לא מתפקדים. |
רשומות