‏הצגת רשומות עם תוויות זיכרון והנצחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זיכרון והנצחה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 31 באוקטובר 2013

על הדשא 31 לאוקטובר 2013

על הדשא

רוני מ.האס, הזמן הירוק
31/10/2013


מרוץ הסוסיתא
  
בחמישי האחרון התקיימה תחרות הריצה המסורתית בין בתי הספר בעמק הירדן ובגולן, העונה לשם "מרוץ הסוסיתא", לזכרו של תום קרין ז"ל, בן עין גב, שנהרג לפני 17 שנים בדרכו למארב בלבנון. את התחרות מארגנים מדי שנה הוריו וחבריו של תום, המאמינים שאת המרוץ הזה אי אפשר להפסיק.
  






בשביל האיילה
רמות מנשה
  
הדס וייס, 38, מרמות מנשה, הקימה לפני כשנה וחצי את מועדון רוכבות האופניים "בשביל האיילה" לזכר אחותה, איילה יפרח ז"ל, שנספתה באסון השריפה בכרמל. "הרעיון נרקם בשבעה של איילה; אני רוכבת שנים, חשבתי מה הדרך הכי טובה להנציח את זכרה של אחותי, והחלטתי שהדרך הכי טובה להנציח את אחותי היא דרך שתשלב משהו חברתי, עם שמחת חיים וטיולים בטבע, ובגלל שהתחביב שלי הוא רכיבה על אופניים, החלטתי להקים מועדון לרוכבות, ומיד אחרי השבעה נרשמתי לקורס מדריכי רכיבה על אופניים." את השם "בשביל האיילה" העניקה לקבוצה האחות השנייה במשפחה, ענת, שגם חברה במועדון. "המועדון התפתח בהדרגה. בעזרת המועצה האזורית מגידו פרסמנו את פתיחת המועדון, ולמפגש הראשון הגיעו כעשר נשים. התחלנו בהקפה קטנה של הקיבוץ, ובהתחלה בקושי סיימנו אותה. היום אנחנו רוכבות בין 20 ל-30 קילומטר בכל מפגש". הן נפגשות לרכיבה כל יום שישי בבוקר. בשישי האחרון השאירו את האופניים בבית, והצטרפו כקבוצה לצעדה שהתקיימה בהרי הכרמל לזכר נספי אסון השריפה בכרמל. בנוסף, יזמה חברת הקבוצה, נירה ארנט כהן, שעובדת כמנהלת אגף החינוך ברמות מנשה, את הצטרפות ילדי הקיבוץ, כ-70 במספר, לצעדה. "כולם הגיעו בחולצות של רמות מנשה, וזה היה מאוד מחמם לב", מספרת הדס ומוסיפה, "קבוצת הרכיבה פתוחה לעוד נשים שמעוניינות לרכב. לרשותנו שלושה זוגות אופניים, שנרכשו על ידי אימי למען נשים שרוצות לרכב אך אין ברשותן אופניים מתאימים". ליצירת קשר: 0543330332.
  
העצים הנדיבים
עמק הירדן
  
חודש בלבד עבר מאז ארגנו "לקט ישראל" ו"קיבוצניקים למען החברה" סיור הכנה באזור עמק הירדן (כפי שדווח ב"הזמן הירוק", על הדשא, 25.9), ובשבת האחרונה קיימו מבצע לקט בהצלחה יתרה - 220 מבוגרים וילדים הגיעו לפרדס של קיבוץ מעגן, 80 לחווה בין הקיבוצים דגניה א' לדגניה ב', ועוד 25 קטפו במטעי קיבוץ גנוסר. התוצרת בפרדסי הקיבוצים בעמק הירדן הגיעה ל-12 טון (!), כשהצפי היה שישה טונות בלבד, והכול מתוך פרי שנותר על העצים לאחר הקטיף, שהועבר לשיפור תזונתם של אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם - ילדים, קשישים ואחרים.
לקטיף הגיעו גם קבוצות ילדים מהקיבוצים מעגן, אלומות, שער הגולן ואשדות יעקב איחוד ומאוחד, קבוצה גדולה מאפיקים, כולל גרעין צבר שנמצא בקיבוץ, קבוצה של נוער מעין חרוד איחוד, קומונה של שינשינים מנוה איתן וגם גרעין מכפר רופין. אומר עודד אונגר, מראש הנקרה, רכז התחום מטעם התק"צ: "אנו, בקיבוצניקים למען החברה, מבקשים להודות מעומק הלב לכל המתנדבים שסייעו וקטפו, לאלה שעזרו בארגון, בפרסום ובהסעה, ובייחוד למסייעים בגיוס דור העתיד בעזרת מערכות החינוך. בהזדמנות זו נזמין את המעוניינים להתנדב לתפקיד "נאמן לקט" בקיבוצם, להצטרף אלינו ולסייע באיתור הזדמנויות לקטיף או לאיסוף עודפי מזון, ובגיוס המתנדבים לקטיף כזה".
לפרטים: 058-4841010 או בדוא"ל: leketakatz@gmail.com
  
פירות של שלום
יד מרדכי / חפץ חיים / שער הגולן
  
משה ברוקנטל, מחפץ חיים, מנהל ענף הפירות במועצת הצמחים, היה בין משתתפי המפגש שהתקיים ביד מרדכי, שבו נפגשו 20 סוחרים מרצועת עזה עם מגדלי פירות ישראלים. במפגש שאורגן במשותף על ידי מועצת הצמחים וארגון מגדלי הפירות, ביוזמת קצין התיאום החקלאי בין ישראל לרצועת עזה, נפרדו החקלאים והסוחרים הפלסטינים מאילן אשל, שער הגולן, שסיים לאחרונה את תפקידו כמזכיר ארגון מגדלי הפירות. ברוקנטל: "המפגש עם הסוחרים מעזה מתקיים פעמיים בשנה, צריך לדעת, שהעברת הפירות לעזה מאוד מורכבת, אבל בזכות הבלעדיות המחיר משתלם - התרומה לענף הפירות מוערכת בכ-300 מיליון שקל. המצב הכלכלי בעזה קשה מאוד כרגע, חסימת המנהרות הפסיקה הגעת סחורות ממצרים, והאספקה שלנו נכון לעכשיו היא מצילת חיים". גם הסוחרים הפלסטינים הודו לאילן אשל על תרומתו, וציינו שהשלום מתחיל מלמטה. בסיום המפגש סיכמו המשתתפים לקיים יותר מפגשים שוטפים, במטרה להרחיב את הסחר במוצרי חקלאות. מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות, איציק כהן, סיכם את הפגישה באומרו, ש"יצירת בסיס כלכלי איתן בין ישראל לפלסטינים תתרום להשגת שלום כמו פרי בשל".

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

על הדשא 6 לספטמבר 2012

6.9.2012

 ארכיון עיתונות  
על הדשא
רוני מ. האס

מקדשים שנית
געש

50 שנה עברו מאז נישאו בחתונה משותפת חמישה זוגות צעירים ונרגשים בקיבוץ געש. ארבעה מהם עדיין חברי הקיבוץ, בשנות ה-70 לחייהם, שהחליטו לשחזר את הרגע המאושר והתחברו מחדש, זוגות, זוגות, כמו אז, לפני 50 שנה. משמאל לימין - שולה וגדעון ברק, רבקה ונגרו רובינשטיין, לאה וקלמנט מעיין, ודורית וראובן גפני.
לחיי 50 השנה הבאות.
מסע לזכרם
מוא"ז עמק יזרעאל

כ-200 בני נוער בוגרי י"א, הלומדים בבתי הספר במועצה האזורית עמק יזרעאל, סיימו את הקיץ בשלושה ימי מסע "דרך ארץ". המסע מתקיים זו השנה השישית בגבול הצפון, לזכר חמשת בני העמק שנפלו במלחמת לבנון השנייה - סמ"ר יונתן הדסי, סמ"ר אורן ליפשיץ, סרן גלעד שטוקלמן, סמ"ר יניב טמרסון וסרן צור זרחי, זכרם לברכה. מדי שנה בני הנוער העולים לכיתה י"ב מקדישים את ימי סיום החופש הגדול למסע,כשהמדריכים במסע הם חיילים וחיילות, משוחררים טריים, צעירים וסטודנטים שעוזבים את כל עיסוקיהם ומתנדבים להוביל מסע של הנחלת ערכים לבני הנוער בעמק. את היוזמה למסע הגו חברי הנופלים, במטרה להנציח את חבריהם בדרך חיה, לחזק את הקשר ותחושת המחויבות למדינת ישראל ולעודד את הנוער לעשייה חברתית, ציבורית וקהילתית ולמעורבות פוליטית-מדינית. ארץ תפארת.

לשנה הבאה
סעד/גרעין צב"ר

אהרון מלר, 23, חייל בודד, גדל בפרוורי פילדלפיה, בבית יהודי-ציוני-דתי. אחרי הלימודים בקולג', משהו גרם לו לבדוק אפשרות של עלייה לישראל. "קשה לי להסביר מאיפה בא הרעיון לעלות לארץ, זה התבשל אצלי הרבה זמן. כבר בפעם הראשונה כשהגעתי לארץ לביקור משפחתי כנער, הרגשתי שאני רוצה להיות קשור לכאן". הוא התיישב מול המחשב והתחיל לחפש באינטרנט איך אפשר להתגייס לצה"ל, ככה הוא נחשף לפרויקט צב"ר."זה נראה לי רעיון טוב, יצרתי קשר איתם, והתחלתי את התהליך של העלייה. צב"ר חיברו אותי לגרעין דתי, וככה הגעתי בסוף לקיבוץ סעד". מלר מאוד אוהב את החיים בקיבוץ, את הקהילה ואת המשפחה המאמצת. הוא אומר שבקיבוץ החיים רגועים ונחמדים. והצבא? "מצד אחד, אני מאוד מתלהב, מצד שני, יש פער בין הציפיות למציאות". הוא עשה טירונות לפני חצי שנה ואז יצא לקורס חובשים, הציבו אותו במרפאה בסירקין, אבל בגלל שהוא בעצם רצה להיות לוחם בהנדסה קרבית, הוא ביקש לצאת לאימון מתקדם, שבו הוא נמצא בימים אלה. הוא עדיין לא יודע מה יעשה אחרי הצבא. "עוד לא הכרתי בכלל את הארץ, חשוב לי להכיר עוד חלקים בארץ לפני שאני מחליט איפה אחיה ומבחינה מקצועית? "או שאני אמשיך במקצוע שלמדתי בארצות הברית, הנדסה, או שאלך על מסלול חדש - רפואה". לחיי שנה טובה ומלאת הגשמה.

חלוצים במרחב
מוא"ז מגידו

במועצה האזורית מגידו, המתנהלת כמרחב ביוספרי, החליטו להיכנס לניסיון ולבדיקה של רכב חשמלי, מתוך מגמה להשתחרר מהתלות בדלק, מההשלכות האקולוגיות על איכות הסביבה וכמובן לחסוך בעלויות .
הנציג שנבחר לבדוק את הרכב החסכוני הוא כמובן גזבר המועצה, שנכון לעכשיו לא יכול לנסוע יותר מ-120 ק"מ רצוף, טווח הנסיעה המרבי כיום של הרכב, עובדה המאתגרת את הגזבר החלוצי. לאחר תקופת ניסיון והלקחים שיופקו, יבחנו החלוצים אפשרות לרכישת רכבים חשמליים נוספים.

יום חמישי, 26 באפריל 2012

שבוע אחרי פסח (היה אמור להתפרסם בחג) 2012


25.4.2012

 ארכיון עיתונות  
על הדשא
רוני מ. האס

נחל פרוד מלוכלך. צילום: ערן פופלובסקי
מלכלכים - נמאסתם

יכול להיות שחלק מבני ישראל צריכים לצעוד שוב 40 שנה במדבר ולהרהר במעשיהם, אחרת קשה לתושבי הגליל ובעיקר לחברי קיבוץ פרוד, להבין כיצד מדי פסח, משאירים המטיילים הפוקדים את נחל פרוד, כל כך הרבה לכלוך מאחוריהם בלי כל נקיפות מצפון. "פשוט כואב לראות את הנחל כל כך מלוכלך, ומקום שהינו פנינה תיירותית כל השנה, הופך תוך שבוע למזבלה נוראית". ובמילים אחרות: "לכלכנים - נמאסתם!"
לא הולכים בתלם
מדרשת אורנים / שביל ישראל

לפני כשבע שנים יזמו יוסי ורעיה אופנר מטבעון מסע הנצחה לבנם אבי ז"ל שנפל באסון המסוקים לפני 15 שנה. המסע, העונה לשם "לא הולכים בתלם אנשים פורצי דרך", שיצא בסוף פברואר מאילת ומסתיים ביום שישי הזה בשאר יישוב, מקום שבו אירע אסון המסוקים, מצליח להתקיים בזכות ההורים היוזמים וקבוצת חברים צעירים הדואגים לכל הצד הלוגיסטי של המסע, ובסיוע מדרשת אורנים העומדת בראש היוזמה, ללא כל תשלום מצד עשרות המשתתפים שלקחו בו חלק בחודשיים האחרונים. המסע התקיים בכל ימות השבועות האחרונים, להוציא שבתות, כשגרעין של כ-50 צועדים עשה את המסע כולו ואחרים הצטרפו בחלקים ממנו.
כל בוקר קיימו הצועדים טקס פתיחת היום, ובו הנציחו את אחד החללים או קבוצה של נופלים או חללי פיגועים. כמו כן, קיימו קבוצות דיון בנושאים שונים ואירחו מרצים מתחומים שונים. מקומות שונים נרתמו לסייע במתן אכסניה ללינת לילה, בתוכם קיבוצים שונים כגון רמות מנשה, שאירח בשבוע שעבר כ-100 צועדים שפגשו בהזדמנות זו את: עוזי דיין, ששוחח על תקופתו בצבא ותפקידו הנוכחי במפעל הפיס; איציק שמולי, ממארגני המחאה שהתקיימה בקיץ בתל אביב; ומוטי זעירא, מנהל המדרשה באורנים. לקראת פרידה אף פגשו הצועדים את ראש המועצה האזורית מגידו, שמעו קצת על התנהלותה כמרחב ביוספרי וקבלו את ברכת הדרך להמשך מסעם צפונה.

אביב לניצולי שואה
נירים / מחלקת בריאות ורווחה התנועה הקיבוצית

הוא עלה מגרמניה עם משפחתו ערב מלחמת העולם השנייה, בוגר השומר הצעיר בתל אביב וחבר בגרעין שהקים את קיבוץ נירים. הוא ידוע בכינוי סולו, שמו המלא הוא חיים שילה, הוא בן 87 וצלול כמו שכולנו היינו רוצים להיות. הוא מקיבוץ נירים, ובארבע השנים האחרונות מחובר בנשמתו ובעשייתו להתנדבות למען מיצוי זכויותיהם של ניצולי שואה. מדובר ביוזמה של יעל אייזנר ושל אורית גלאור ממחלקת בריאות ורווחה בתנועה, שיזמו לפני ארבע שנים כנס עם עו"ד אביבה סילברמן, העומדת בראש עמותת "אביב לניצולי השואה", אשר מסייעת לניצולי שואה למצות זכויותיהם. "לפני ארבע שנים השתתפתי בכנס שעסק בנושא מיצוי זכויות למען שורדי שואה, ומאז אני בעניין הזה. יצרתי קשר עם בית נווה אשכול של העמותה למען הזקן, אצלנו באשכול, וגם עם המועצה שלנו, והם הפכו מיד לשותפים מלאים. יש לי פינה קטנה בבית נווה אשכול, שם אני נפגש עם יוצאי השואה, מראיין אותם, אחר כך עם החומרים אני הולך הביתה וממלא את הטפסים, יש כל מיני בקשות, את חלקן צריך למלא בגרמנית, אחרות בעברית. יש המון בירוקרטיה סביב זה, צריך לצרף כל מיני מסמכים ועוד. לצערי, דווקא הגורם הישראלי, משרד האוצר, שהוא אחד הגורמים שאליהם מגישים בקשות, הוא אחד הגורמים שמערימים קשיים". עד היום פתח סולו 108 תיקים לטובת 55 שורדי שואה. הוא הצליח לקבל 51 תשובות חיוביות ו-11 שליליות.
"ההרגשה טובה כל כך כשמצליחים ורעה מאוד כשאני מקבל תשובה שלילית". בתשובות החיוביות התקבלו מענקים אישיים חד פעמיים שערכם הכולל כ-300,000 שקל וכן שש קצבאות חודשיות לשישה ניצולים לכל החיים. "מדובר בהליך מורכב וארוך, כשאת התשובות מקבלים בערך אחרי שנה, מה שמביא לעובדה המצערת, ששורדי שואה רבים נפטרים טרם זכו לקבל את הקצבאות עבורן הגישו בקשה".

בוצי (ברוריה ארון ברות)
צועקת לגלים
עין שמר / גבעת חיים איחוד

ביום חמישי שעבר הוקרן בערוץ 10 סרטו של יגאל תיבון, עין שמר, "צועקת לגלים", המספר את סיפורה של המשוררת בוצי (ברוריה ארוןברות), חברת גבעת חיים איחוד, החולהבטרשת נפוצה. המפגש הראשון בין תיבון לבוצי, יוצרת סרטים בפני עצמה, היה מקרי, בזמן ששניהם תיעדו חתונה של מקורבים. "היא פנתה אליי, ובנדיבות הייחודית לה הציעה לי מהצילומים שלה, במקרה שאזדקק, כשהכרתי אותה גיליתי שהיא משוררת, אישה לא שגרתית, והבנתי די מהר שזו אישה שמגיע לה להוביל סרט". מחלת הטרשת הנפוצה אובחנה אצל בוצי בשנות הארבעים לחייה. שלושת ספרי השירה, שפרסמה ב-20 השנים האחרונות, מתארים את עולמה הסוער והמורכב ואת החיים עם הטרשת. את הסרט צילם תיבון במהלך חמש השנים האחרונות, כשהמצלמה נצמדת אל בוצי בתחנות שגרתיות של חייה - בביתה, על חוף הים, בשדות עמק חפר, במפגש עם חברות, בבית אימא בנתניה, ליד קברי אחיותיה ואביה ובמרכז לטרשת נפוצה ב"תל השומר" - ומתעדת את השילוב הדרמטי בחייה בין הסבל האנושי בגין מחלתה ובין יצירתה הפיוטית ואחיזתה הבלתי מתפשרת ב"כאן ועכשיו" ובכל רגע ורגע שמעניקים לה חייה.
ולמה קראת לסרט "צועקת לגלים"? "כי יום אחד כשנסענו לאורך הים בוצי התחילה לקרוא לעבר הים, וכששאלתי מה היא עושה, היא ענתה לי, זה הדיאלוג שלי עם הים, אני צועקת לו והוא עונה לי ואז אני כותבת עליו שירים". לצפייה בקליפ מהסרט:http://www.youtube.com/watch?v=VmZC5Fsu_AE

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

יום חמישי, 21 ביוני 2007

עיגול שחור לנצח

רוני מ האס

כל מה שמעניין את גבי, אבא של הרן, זה להנציח את בנו. "זה משהו אובססיבי שנמצא גם אצל ההורים האחרים", הוא אומר * שיחה עם אדם שמלחמת לבנון השנייה לא הסתיימה עבורו, היא הווה שחור ומתמיד, שאינו עובר * עכשיו, יחד עם עוד חמישה הורים מהגליל, הם עורכים תחרות דואתלון באגמון החולה לזכרם של ששת חללי המלחמה מיישובי עמק החולה

יום לפני שהרן לב ז"ל נהרג, יומיים לפני כניסת הפסקת האש לתוקף במלחמת לבנון השנייה, הוא הביא את כל החבר'ה הביתה, למעיין ברוך, להתפנק אצל ההורים שלו.

אימא שלו, ורד לב, מנהלת המכבסה בקיבוץ, שכיבסה כל המלחמה מדים ובגדים ליותר מ-50 פלוגות, חינם אין כסף, כיבסה גם הפעם לכל החבר'ה. אבא שלו, גבי לב, היה אחראי על האוכל.

החבר'ה התרחצו בבריכה, כשהקטיושות שורקות מסביב, אכלו לשבעה, ולסיום הכריח הרן את כולם להצטלם "כדי שנוכל לעשות עיגול שחור מסביב למי שלא יחזור". הם התארגנו לחזור לשטח, מצוידים בצידניות מלאות ארטיקים, ומאפים שאימא שלו הכינה. הם התבדחו ביניהם שזו הסעודה האחרונה. מן הומור שחור שכזה. יום אחרי זה ההורים שלו הרשו לעצמם לנסוע להינפש כמה שעות בקיבוץ האון, הם עשו את זה רק פעם אחת לאורך המלחמה. הנופש נגדע באבו. הם קיבלו הודעה שהטנק של הרן נפגע. כל ארבעת הלוחמים נהרגו.

דיסקית על הצוואר

גבי לב אומר שהוא חי כל המלחמה בתחושת ביטחון מלאה ששום דבר לא יקרה. "הסתובבנו בקיבוץ כשקטיושות מתעופפות מכל עבר, לפנות ערב היינו פותחים שולחן, יושבים, מדברים, כאילו כלום לא יכול לקרות. עסקנו כל הזמן בלדאוג לחיילים. ורד כיבסה בלי הרף, שלחה עוגות ועוגיות, עופות ותפוחי אדמה מבושלים, לחיילים בשטח, אולי בגלל זה חטפתי את ההודעה על מותו של הרן בבומבה כזו גדולה, כל כך הייתי בטוח שלא יקרה לו כלום".

הוא נראה כמו הקיבוצניק האולטימטיבי. מזוקן, חולצה כחולה, שזוף, רק הדסקית שהוא נושא על צווארו שלרגע מתעתעת ונראית כל כך שייכת למראה הישראלי הזה, ואז מכה בך באכזריות באיזה פן של הישראליות מדובר כאן בעצם. הוא מספר על טלטלה שעברה עליו, עדיין לא יצא ממנה, הוא עדיין לא חזר לעבודה במפעל, הוא מעיד שכל מה שמעניין אותו מאז אותו יום שחור זה הרצון להנציח את בנו בכורו, בכל צורה והזדמנות. הוא רואה את זה גם אצל ההורים האחרים. "משהו אובססיבי", הוא אומר.

במלחמה הזו נהרגו שישה חיילים צפוניים, ביניהם כאלה שגדלו לקול שריקות הקטיושות. כולם נהרגו בשביל לשמור על הבית, לא רק הלאומי, גם הפרטי. ואלו שמותיהם: דן ברויר מבית הלל, נמרוד שגב מראש פינה, דודו עמר מקרית שמונה, אשי נוביק מכנף, לירן סעדיה מקרית שמונה והרן לב ממעין ברוך.

משפחות ההרוגים חברו יחדיו וממש מתוך אותה תחושה עליה מדבר גבי לב, של הצורך להנציח את הבן, האח או הבעל והאבא שנהרגו, הם נענו לרעיון שהביאו לפתחם ירון מרק ורפי פרנק מכפר הנשיא לקיים אירוע ספורטיבי גדול לזכרם של ההרוגים.

בנובמבר הם יצאו לדרך. צעד ראשון היה הקמת עמותה "אתנו לנצח" שתנהל את העניין, כולל גיוס כספים שמסתבר כי אינו עניין מובן מאליו. דורית אלמליח, אחת המועמדות לראשות המועצה האזורית הגליל העליון, הסכימה לעמוד בראש העמותה, והחלה לנהל את גיוס הכספים והתומכים השונים. אגמון החולה לקח על עצמו לארח את האירוע, ממלאי תפקידים בקק"ל משתפים פעולה במבצע, המועצות האזוריות הגליל העליון ומבואות החרמון, חברת פרסום ויחסי ציבור מקומית, רואה חשבון, עורך דין ועוד אנשים טובים נתנו יד להרמת האירוע על הרגליים.

מכל הארץ

וכך, בין דמעה ולב כואב לצורך להמשיך לזכור ולהזכיר, יוצאת תחרות הדואתלון הראשונה באגמון החולה לאוויר העולם. שש המשפחות השכולות ייסדו את העמותה ובשיתוף איגוד הטריאתלון ומצאו את הדרך לשלב את הגליל, האהבה לטבע ולמרחבים, עם האהבה לספורט ולבניהם שנפלו במלחמה. לתחרות הוענק השם "דואתלון באגמון" והיא תתקיים ביום שישי ה-29 ביוני. כיאה לדואתלון, התחרות תורכב מריצה ורכיבה על אופנים ותכלול את המקצים: ילדים בשלוש קבוצות גיל שונות, מיני ספרינט, נוער, נבחרת, בוגרים, מקצי חיילים ומקצים עממיים.

מלבד מקצי התחרות והמקצים העממיים יתקיים במקום הפנינג לכל המשפחה, קיר טיפוס, יריד אומנים, הופעה של עידן רייכל ופעילויות נוספות.

האירוע מפורסם בכל הארץ במטרה למשוך ציבור מתחרים וקהל, לא רק מקומיים, כי אם מכל רחבי הארץ.

גבי לב מרגיש שהאירוע הזה מאוד מתאים להנצחת בנו. "הרן היה מטורף על ספורט, לא ברור בדיוק מאיפה זה בא לו, הוא ידע את שמות השחקנים של כל ענפי הספורט בארץ ובעולם, עקב באינטרנט ובעיתונות אחר ההתפתחויות השונות בתחום, בזה הוא התעניין כל הזמן. שיחק כדורגל בגיל צעיר, הצטרף לנבחרת הרוגבי של גליל עליון, היה גבוה וחזק, שיחק גם כדורסל, אבל בתחום הזה הייתי אומר שהוא בלט במיוחד כאוהד שרוף של קבוצת הכדורסל גליל עליון, שם בעצם פגש את דן ברוייר ז"ל, שלמד כיתה מתחתיו. הם שיחקו כדורסל ביחד והשתייכו לקומץ האוהדים המשוגעים של גליל עליון. הרן היה תמיד חייב להגיע לכל משחק כשאתו שני תופי ענק, שבקושי נכנסו לרכב, אבל בשבילו זה היה הכרחי להגיע ככה מצויד, ולתמוך בקבוצה שכל כך אהב".

מלחמה בצריח

שני החברים הללו מצאו את מותם באותו יום, בסוף המלחמה, בתנאים שמשאירים בפי האב טעם מר ותחושת כעס על צה"ל:

"הגיעו אלינו כל מיני אנשי צבא. מפה לשם אני שומע סיפורים ולא מאמין למשמע אוזני. הכי קשה לי עם העובדה שהטנק של הרן נחשף לאש האויב, רק משום שמפקד האוגדה, גל הירש (שפרש מצה"ל לאור החלטת הרמטכ"ל שלא יוכל למלא תפקידי פיקוד), התעקש שהחיילים יעבירו את הטנקים ממקום אחד לשני לאור היום, למרות שהוזהר, שוב ושוב, שהוא מסכן באופן ודאי את החיילים, ושכדאי לו לחכות עוד שעה כשיהיה כבר חשוך, אך הוא התעקש שהטנקים יצאו לדרך.

קראתי את ספרו של עפר שלח 'שבויים בלבנון', גם שם עולה התופעה של שלושה ממפקדי האוגדות שמעולם לא פיקדו על אוגדות שריון ועשו הרבה טעויות".

סיפרו לו שגל הירש לא הקשיב לאף אחד, שהתעקש על שלו. זה מכעיס אותו, מכאיב מאוד. "מוות מיותר", הוא אומר.

הוא חוזר לעניין ההנצחה, לא מתחפר יותר מדי בתסכול, מספר על המאבק שהוא והורי צוות הטנק שנהרגו עם הרן לוקחים בו חלק, לטובת אנדרטה שהם רוצים להקים לזכרם. "ביקשנו מצה"ל את ראש הצריח של הטנק של הבנים שלנו, לטובת האנדרטה. מסתבר שזה לא כל כך פשוט, הצבא התנגד בהתחלה, טען שזה תקדים, מוכנים לתת צריח אחר, אבל אנחנו לא מוותרים, הגענו עם זה לראש הממשלה שהבטיח לעזור, לראש אכ"א, אלוף פיקוד צפון וכל צמרת הפיקוד בצה"ל שאישרו לבסוף את העניין. למרות כל זאת, עדיין שום דבר לא זז".

להתאמן זה יקר

אבל לא זה מה שגורם לו להיות כל כך מאוכזב מהצבא. מעבר למחדלי המלחמה, הוא מספר על כל מיני אנקדוטות שפשוט לא יוצאות לו מהראש. "אחד המפקדים סיפר לי שכאשר הודיעו לו שהוא נכנס ללבנון, הוא שאל למה לא הודיעו לו לפני שבועיים, למה לא גייסו את החיילים והכינו אותם למלחמה. התשובה הייתה שלהתאמן זה יקר".

גבי לב מריר ומזועזע. הוא אומר שמישהו נתן לו סיבה לכך שבנו וחבריו, הסדירים, הוחלפו על-ידי מילואימניקים והועלו צפונה תחתם על מנת להיכנס ללבנון. זה לא משום שהם חיילים יותר מאומנים ומתאימים, אלא מסיבות כלכליות: כאשר חייל מילואים נהרג, סיפרו לו, הצבא מחויב לשלם למשפחתו פיצויים בסדר גודל של מאות אלפי שקלים. על חייל סדיר הצבא מחויב לשלם רק כמה עשרות אלפי שקלים פיצויים. "מסתבר שמאז שהחלו הפרטות בצה"ל, החישובים הכלכליים תופסים מקום יותר משיקולים אחרים".

לב אומר כי הוא עצמו זוכר צבא אחר: "אני נלחמתי במלחמת לבנון הראשונה, הייתי בתותחנים. אני זוכר איך התפעלתי אז מהסדר והארגון, כל האספקה הגיעה במסוקים - תחמושת, מזון, לא זכור לי שהשאירו חיילים לבזוז חנויות מרוב רעב וצמא. המכונה אז הייתה מתורגלת היטב, עבדה כמו שצריך. אבל זה לא רק במלחמה הזו שנגלו לעיני הבקיעים הללו בתפקוד הצבא, לאורך כל השירות של הרן, נתקלנו במקרים שפעם לא יכולת להיתקל בהם. זכורה לי במיוחד שבת אחת שהרן התנדב כהרגלו להישאר לשמור על הציוד של כל החבר'ה אי שם בשטח. מפה לשם גילינו שבמהלך כל הסופשבוע הבן שלנו נשאר רעב כי אף אחד לא דאג לשלוח לו אוכל. היינו צריכים להרים טלפונים ולהאיץ כמה וכמה פעמים באחראים שיפעלו לכך שהבן שלנו יקבל משהו לאכול. הרן בטח היה נבוך בגללנו, הוא תמיד דאג לכולם, בטח פחד שסיבכנו מישהו בגלל שהתערבנו, אבל אנחנו הרגשנו שזה לא יתכן שהבן שלנו מספר לנו בשלווה שאפיינה אותו כל כך, בנינוחות שלו, שהוא עוד לא ממש אכל, ואנחנו נשב בחיבוק ידיים ולא נעשה משהו בנדון".

לחיזוק הגליל

לב חוזר שוב לאירוע הדואתלון. הוא מספר שהצליחו לאסוף כספים מכל מיני בעלי עסקים, לא כ"כ מצאו מממן גדול, מישהו שיתן חסות מלאה ויתן להורים תחושה שזה בידיים גדולות וטובות. הוא מסביר כי מה שמשמח אותו באירוע ההנצחה היא העובדה שהרבה גורמים בגליל יתחזקו בזכותו. "הכוונה שלנו היא שיהיה יום ספורט גדול בגליל פעם בשנה, כמסורת. זה טוב לאגמון, זה טוב לתיירות בגליל. בשנה הבאה אנחנו מתכוונים כבר לארגן טריאתלון - להוסיף תחרויות שחיה, חשוב לנו שהאירוע ימשוך משתתפים רבים ככל האפשר ומכל הארץ. הספורטאים שמגיעים מרחוק, הוזמנו כבר יום קודם לאזור, הרבה צימרים וקיבוצים תרמו לטובתם מקומות לינה, בערב נעשה להם ארוחה משותפת בכפר בלום, הכל ממומן מתרומות שהעמותה קיבלה מבעלי עסקים בגליל".

שלושה שבועות לפני התחרות נרשמו כבר 500 משתתפים, בנוסף לכ-400 חיילים מיחידות הנופלים וכ-500 משתתפים עממיים, לא תחרותיים. זאת מעבר לקהל הרב הצפוי להגיע.

עידן רייכל יופיע מול הקהל הרחב, הרבה צעירים ישבו על הדשא לשמוע אותו ורק שישה חבר'ה צעירים לא יהיו שם, למרות אהבתם הגדולה לנופי הבית שלהם ואהבתם הגדולה לספורט.

משפחותיהם בחרו להזכיר לכולנו בדרך האמיצה והמרגשת הזו שאת המנגינה שלהם אף אחד לא יוכל להפסיק.

עורך הבלוג