אם הקיבוצים יסתירו את ילדי העובדים הזרים מפני השלטונות, מה נגיד בפעם הבאה שנוער הגבעות יעבור על החוק ויקים מאחז?
בשקט, בצנעה, מחוץ לאורות הזרקורים והמצלמות, חגגה התנועה הקיבוצית בשנה האחרונה מלאת מאה שנה לדגניה א' - הקיבוץ הראשון בשרשרת המפוארת. בכל מדינה אחרת היה אירוע מעין זה זוכה להתייחסות הראויה לו. אבל אנחנו, לטוב ולרע, איננו כשאר העמים. איש אינו מתרגש ממאה שנים שחלפו על המהפכה החברתית, אולי הגדולה ביותר בתולדות האנושות במאה השנים האחרונות. אין אח ורע לתנועה המונית ששמה לה למטרה לייסד חברה, שבה לא רק כולם שווים, אלא שכל אחד תורם לכלל לפי יכולתו, ומקבל לפי צרכיו.
את החזון יוצא הדופן הזה, לא רק שהגשימו הלכה למעשה במשך עשרות רבות של שנים, אלא שבד בבד עם הגשמתו יצרו ענפים רבים וייחודיים שכמה מהם מסמלים עד היום את מדינת ישראל החילונית, הדמוקרטית והיהודית על פי דרכה. תקצר היריעה מלפרט ולהסביר מה תרמה התנועה הקיבוצית על כל זרמיה ופלגיה למדינת ישראל. מי שיודע-יודע, ומי שלא - ממילא אינו מעוניין לדעת. מה שברור הוא, שאלמלא מאות הקיבוצים, ייתכן כל מה שיש לנו היום לא היה קיים.
אנחנו, בני דגניה לדורותיהם, חגגנו עם עצמנו. אלה שנולדו, בגרו ועזבו, יחד עם אלה שנשארו או הצטרפו עם השנים. זו הייתה שנה של מפגשים, של חגיגות משותפות, של התרפקות על זיכרונות נפלאים של ילדות נשכחת שהייתה יחידה ומיוחדת. בחול המועד סוכות, בדיוק ביום שבו חוגגים מדי שנה את יום ההולדת, זה יקרה שוב. הפעם עם כולם. כל בני דגניה א', מכל המחזורים (עד עכשיו חילקו את זה לקבוצות), ייפגשו בצל עצי התמר שפלי הצמרת שליד חדר האוכל, וישובו לכמה שעות להיות קבוצה מלוכדת של אלפי אנשים, שהייתה להם דרך משותפת, והיא הייתה יפה ומורכבת וססגונית, ובעיקר צודקת. הכי צודקת שאפשר.
בעיניהם הם צודקים, ולעזאזל החוק
באותו הזמן בדיוק, אם התוכנית תצא לפועל, יקבלו 22 קיבוצים כמה עשרות משפחות עם ילדים של עובדים זרים, כדי להסתיר אותם מפני השלטונות. זאת בניגוד להחלטת ממשלה נבחרת שהתקבלה, לגרש כמה מאות משפחות של עובדים זרים לא חוקיים, ובהם כ-400 ילדים. החלטה גרועה, פסולה ומקוממת, כמו הרבה החלטות שמקבלת הממשלה הזו, אבל עדיין מחייבת. כך עובדת הדמוקרטיה. מי שאינו מקיים אותה הוא עבריין.
את המהלך מוביל יואל מרשק, אחד מטובי האנשים של התנועה הקיבוצית, שלעולם אי אפשר יהיה לשכוח לו את מאמציו למען שחרורו של גלעד שליט. והנה, אותו יואל ואותה תנועה מתכננים פעולה בלתי חוקית, שהיא לא פחות פסולה ומקוממת מההחלטה על גירוש הילדים. יותר מכול, יש כאן דוגמה לטירוף שאחז בכולנו באשר לתוכניות (שיש סיכוי סביר שלא ייצאו לפועל) לגרש מהארץ עובדים זרים בלתי חוקיים. יש בכך צד יפה ומעורר תקווה. הנה, אנחנו עדיין חברה אכפתית, שכשצריך להתגייס למען אחרים מוצאת בעצמה כוחות ואנשים טובים שיסחבו את המאבק קדימה.
לעומת זאת, יש גם יציאה מכל גבולות הפרופורציה. אם 22 קיבוצים מחליטים להסתיר את הילדים הללו מפני שלטונות החוק, מה לנו כי נלין על נוער הגבעות שמוכן לעבור על החוק, כדי לקיים את מה שנראה בעיניהם כייהרג ובל יעבור - הקמת מאחזים בלתי חוקיים על אדמה לא להם? ולמה שהם לא יקחו את החוק לידיים וימשיכו לפרוע בפלסטינים באותה דרך מתועבת שנקראת "תג מחיר"? בעיניהם זה צודק, ולעזאזל החלטות השלטון והחוק.
לא זו המתנה שהתנועה הקיבוצית צריכה לתת לעצמה ביום חגה. יותר מדי מונח על כף המאזניים מכדי שאפשר יהיה לתת לחברי קיבוצים לבחור בדרך העבריינית. אין כאן פעולה של ציבור השואף להגדרה עצמית נגד השלטון הכובש - הבריטים, כפי שיואל מרשק הרומנטיקן חולם. זוהי פעולה נגד המדינה שהוקמה כבר מזמן, וברגע שאזרחיה יחליטו שלא לכבד את החוק, יבוא קצה.
שדה המראה וחממה לצעירים
יואל מרשק, מרכז אגף המשימות
אגף המשימות נמצא במרכזן של סערות. חלקן אף ברמה הלאומית. האגף הוא חלק מהתנועה הקיבוצית, וככזה הוא משמש שדה המראה וחממה לצעירים, לקבוצות, לאזרחים שאכפת להם. הללו לא מסתפקים בסיסמאות, אלא קמים ועושים.
אירוח "הילדים המגורשים" בקיבוצים לעת תחילת הגירוש היה בתיאום מלא עם מוסדות התנועה. איש לא האמין כי עשרות קיבוצים ומאות משפחות של חברים יתקשרו עם האגף, וייענו בחיוב "לקול הקורא" שיצא. אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח. ואכן, מערכת משומנת של צי אוטובוסים, צירי נסיעה, לו"ז ואירוח למופת לחודש ימים בחדרי חברים עד יעבור זעם חיכו לילדים, אם היה מתחיל הגירוש בערב ראש השנה. רק פרסום יזום של תוכנית אגף המשימות והארגונים החברתיים בתקשורת הבהיל את שר הפנים, ומנע את גירושם בינתיים.
במקום חלוקתם לאירוח בקיבוצים, ריכזנו את כל הילדים בחג ליום של כיף בשפיים. אלי ישי, שר הפנים, לא הגיב על חידת חמיצר, ולא על ימי הולדת 100 שנה לתנועה. הוא יצא בכותרת, כאשר הבחין כי התנועה הקיבוצית הולכת להיות, לראשונה זה שש שנים, משמעותית ביותר ברמה הלאומית. לטעמי, הצלנו את כבודה של מדינת ישראל על ידי היוזמה, והענקנו משמעות עצומה לחברות היום בתנועה הקיבוצית.
כיסה על הכתף הקרה שקיבלנו ממוסדות התנועה רק חבר מזכירות אחד, עמיקם אוסם (אפיקים), שהרים טלפון בלילה אחרי יום סוער, ושאל "מה נשמע"?
לאור הפרסומים מבהירה התנועה הקיבוצית: "לא ניתן יד לשום פעולה לא חוקית, הקשורה להסתרתם בקיבוצים של ילדי הזרים המועמדים לגירוש"
אביב לשם, דובר התנועה הקיבוצית
בעקבות הפרסומים האחרונים, מבהיר מזכיר התנועה הקיבוצית, זאב (ולוולה) שור:
"התנועה הקיבוצית לא תיתן יד לשום פעולה לא חוקית בנושא מניעת גירוש ילדי הזרים, שעליו החליטה ממשלת ישראל. אנו נגד החלטת הממשלה, ופועלים למניעת הגירוש בדרכים פוליטיות וציבוריות, אולם ישראל היא מדינת חוק, ומאבקנו בהחלטת הממשלה ימשיך להתנהל במסגרת החוק בלבד", הבהיר שור.
מזכיר התנועה הקיבוצית התייחס בדבריו לפרסומים, שלפיהם יסתירו קיבוצים את הילדים המועמדים לגירוש מפני שוטרי משטרת ההגירה.
רוחצים בפארק
רוני מ. האס
400 ילדי העובדים הזרים המיועדים לגירוש מהארץ, היו אורחי פארק המים בשפיים. היוזמה של יואל מרשק רתמה ארגונים חברתיים שונים, תורם שביקש להישאר אלמוני ופארק המים עצמו שהעניק הנחה נדיבה לטובת האירוע.
הרעיון הזה הוביל לגיוס של חברות כישרוניות מקיבוצה, מקיבוץ אפיקים ואף מקריית שמונה, והיא החלה לאסוף כובעי צמר קטנטנים וכן כובעי בד ופליז שנתפרו במיוחד במתפרת אפיקים. "נעזרתי בנהג של אולפני אלרום, הוא העביר את החבילה למשרד שלנו בתל אביב, שם הבת שלנו שחייה בתל אביב, אספה את הכול והביאה לאיכילוב, לבית החולים דנה לילדים". התגובות לא איחרו לבוא, עדויות על הורים נרגשים וילדות מהמחלקה האונקולוגית שזכו בנוסף לכובעים, בתכשיטים סרוגים בחרוזים, פרי ידיה של בראון, הגיעו עד לקיבוץ המושלג. "אף פעם לא ידעתי שיש לי כישורים לוגיסטיים. אבל כאן הצלחתי להתרים את חברת ויטלגו בשניים וחצי קילו צמר, וקבלתי מחנות אבגד בתל אביב חרוזים בהנחה יפה, המון אנשים ונשים טובות נתנו לי יד. כשהייתי צעירה קראתי איפה שהוא שהתנדבות מאריכה חיים, עד שלא התחלתי עם זה לא האמנתי כמה זה עושה טוב". עכשיו היא מחפשת מקום להתנדב בו יום בשבוע עם צאתה לפנסיה. היא גם ספרית בין שאר כישוריה. לתשומת לב הצפוניים שבינינו.
רשומות