הם היו קבוצת חברים שהיו שוחים יחד. יום אחד ביקשו מחברם, איברהים דויירי המהנדס הערבי מנצרת, שיתן חוות דעת מקצועית על מגרש ריק שעמד לבנייה בהרחבה של קיבוץ הסוללים. אבל אחר-כך, כשרצה גם לגור אתם יחד בשכונה, נכשל מבחן החברות וחיכה כמעט שבע שנים עד שיעבור את מבחן האזרחות של בג"ץ. עכשיו מחכים לאישור האחרון ולקיבוץ הסוללים יצטרפו שני חברים חדשים. יהיה מעניין לאורך כל הדרך חושדים אנשי הסוללים באיברהים דויירי שאינו פועל בתום לב. אין ספק שחברי הסוללים, חדשים וותיקים, שהצביעו נגד קליטתה של משפחת הערבית לשכונתם שמעו על העתירה לבג"ץ בשנת 2004, בה תבעו 38 אזרחי המדינה כי בתעודת הזהות שלהם יירשם הלאום "ישראלי". בין העותרים פרופ' עוזי אורנן, יו"ר עמותת "אני ישראלי", הסופר יהושע קנז, הזמר אלון אולארצ'יק, השרה לשעבר שולמית אלוני, מבקר הספרות מנחם בן, המזרחן פרופ' יהושע פורת, חוקר הציונות פרופ' יגאל עילם ועוד ישראלים וביניהם אברהים דויירי, ארכיטקט בונה ערים ואדריכל נוף מנצרת. דויירי הוא זה שמספר על אותה אמנה. היא נותנת לו צידוק מוסרי וממריץ למאבק שהוא נמצא בו, זו השנה השביעית. מאבק של הליכים משפטיים על מנת לקבל אישור לבנות את ביתו במגרש שרכש בשכונה הקהילתית בקיבוץ הסוללים. מאבק שהוא זכה בו. בג"ץ הכריע כי משפחה חדשה תתקבל בקיבוץ הסוללים. ומכיוון שתושבי השכונה הם חברי האגודה השיתופית ואינם תושבים בלבד, אפשר להגיד שיהיה מעניין. יוסי חלבי, מנהל הקהילה לשעבר של קיבוץ הסוללים ומי שמתחיל לנהל בימים אלה את המוסד לגישור ולבוררות של התק"צ אף הוא אינו מייחס לדויירי תום לב במהלכיו והוא אומר כי הם מעריכים שדויירי ממומן ע"י ארגון הדנה והאגודה לזכויות האזרח". דוויירי עצמו מכחיש את ההאשמה הזאת באופן חד משמעי כדבריו. ועתה בג"ץ הכריע כי המשפחה החדשה תתקבל בהסוללים. הקיבוץ מונה כ-70 משפחות ותיקות ו-114 משפחות בשכונה הקהילתית. המגרש שמשפחת דויירי קנתה הוא המגרש האחרון מתוך 115 בתי ההרחבה של שלב א' וב' והוא מסומן כבית מס' 100. בביתו בנצרת מדבר דויירי באיפוק רב על כל הסיפור. הוא איש מטופח, בעל הופעה ספורטיבית המרמזת על אלגנטיות אירופאית-משהו. נראה צעיר לגילו, נעים הליכות. אם יש בו כעס הוא מסתיר אותו היטב, או שהוא באופן טבעי ממיר אותו בעשייה שמטרתה לתקן את העוולות שהוא רואה סביבו. הוא ממהר לצחוק ולחייך. חברו לעבודה, עבד אל סאלם, אומר שהוא אף פעם לא מרים את קולו. ואם תבנה מסגד? דויירי: "הכל התחיל כאשר חברים טובים שלי, אתם אני נוהג לשחות מדי בוקר, סיפרו לי כי הם הולכים לבנות בהרחבה הקהילתית של קיבוץ הסוללים. הם ביקשו ממני לתת חוות דעת מקצועית ולהמליץ להם על מגרשים לבניה. באותו זמן כל המגרשים היו פנויים, למעט בית אחד לדוגמא. הלכנו ביחד לשם, המלצתי להם על מגרשים ולשמחתי החבר'ה האלה גרים שם מזה מספר שנים. בזמן הביקור במקום, הציעו לי חברי לבוא ולבנות את ביתי לצדם בשכונה. אמרתי שאני חייב לחזור עם אשתי ולשמוע מה היא חושבת. אשתי התלהבה ונכנסנו ביחד עם הזוגות האחרים למשרד המכירות של השכונה. "אני זוכר שאמרתי לאשתי משפט כלשהו בערבית ופתאום הרגשתי איך משהו שם התרחש. המבט בעיני הפקידה היה אחר. כאשר נכנסנו לראות את הבית לדוגמא, ניגשה אלי הפקידה ושאלה אותי באופן ישיר אם אני יהודי או ערבי. אמרתי לה שאני ערבי-ישראלי המתגורר בנצרת. ואז היא מיד אמרה לי, 'לערבים אנחנו לא מוכרים'. החבר'ה שלי, שעמם באתי לראות את הדירה לדוגמה, נכנסו אתה לוויכוח ואמרו לה שזו ממש גזענות, אני אמרתי להם שצריך לדבר עם בעל הסמכות ופניתי אל מנהל הקהילה, יוסי חלבי. נפגשנו מספר פעמים כשבפגישה האחרונה אמר לי - 'תראה, על פניו רואים שאתה אדם משכיל, נעים לשבת ולדבר אתך, אבל מאיפה אני יודע שאחרי מספר ימים או חודשים, לא תגיד לי 'אני רוצה להתפלל' ותבנה לי מסגד? "צחקתי ועניתי לו שראשית, אני לא דתי. ושנית, אני בכלל נוצרי. אבל מעבר לכל זאת, אני מוכן לחתום שלא אבקש להקים לא מסגד ולא כנסיה. הוא אמר שעליו להתייעץ עם חברי הקיבוץ. בסופו של דבר הוזמנתי עם אשתי על-ידי ועדת קבלה של הקיבוץ. היו שאלות ותשובות ואחרי הפגישה הזו קיבלתי מכתב מהקיבוץ, בו כתוב בשורה אחת - 'אתה ואשתך נמצאתם לא מתאימים לגור בשכונה'. "החלטתי לפנות לבית המשפט, למרות שהעדפתי כמובן את קבלתי לשכונה ללא פניה לבית המשפט. בהליך המשפטי שנמשך כ-6.5 שנים, בתחילה המאבק שלי היה מול המינהל, אך לאחר שזכיתי הקיבוץ עצמו, להפתעתי ולצערי, הגיש ערר. אך כידוע בג"ץ לא קיבל אותו ואני זכיתי". בטח הרגשת תחושת ניצחון. "אני לא קורא לזה ניצחון, אלא הצלחה. הרגשתי מה שמרגיש אדם כשהצדק לצדו. לפני כשנה התקיימה פגישה של אשתי ושלי עם כעשרים אנשים מהקיבוץ והשכונה, כולל אחד מאותם חברים ותיקים שלי, ששחו אתי בבריכה. פגישת היכרות. התרשמתי טוב מהפגישה. בשלב מסוים אחד הדוברים גילה את אוזנינו וסיפר שהייתה הצבעה בנושא שלנו, ו-93% הצביעו נגדנו. שאלתי אותו אם הוא נגדי או בעדי. הוא ענה לי, 'למען הכנות - הצבעתי נגדך'. ואז שאלתי אותו איך אתה, משכיל שכמוך, מצביע נגדי בשעה שאינך מכיר אותי". אתה יודע איך חבריך מהשחייה המשותפת הצביעו? "אני לא חושב שיש לי זכות להיכנס לתוך העצמות שלהם. זו שאלה שלעולם לא אשאל. יכול להיות שהם החליטו להצביע נגד ולהיות יחד עם החברים שלהם בשכונה. עד היום, רוב האנשים בקיבוץ לא פגשו אותי. הם בעצם לא יודעים מי אני, אך ממשיכים להלחם נגד הצטרפותי לשכונה. היו ביניהם שאמרו, 'אנחנו לא בשלים לקבל ערבי לשכונה'. "כשהקיבוץ עתר לבג"ץ, זה היה למעשה מולי ונגד מנהל מקרקעי ישראל. העובדה שהמינהל עבר עתה לצד שלי, היה לי כנחמה. בכל מקרה, העובדה שהאדמות שייכות למעשה למינהל, והן לא אדמות פרטיות של חברי הקיבוץ, נותנת מבחינתי גיבוי מוסרי לעתירתי. בכל מקרה, עתירת הקיבוץ נדחתה על-ידי בג"ץ. "אני כרגע מחכה לתשובה לבקשתי למינהל על פני יותר מחודש ימים לקבל את דמי השכירות של המגרש, על מנת להמשיך בהליכים החוקיים להתחלת בניית ביתי בשכונה. מה שחבל לי, זה על השכנים מסביב שכבר חיים מספר שנים בבתיהם, ויצטרכו לסבול את הרעש והלכלוך שיגרמו מהקמת ביתי במקום, ואני שולח מכאן את התנצלותי על כל הפרעה שתיגרם בגין הבניה". דויירי, בן נצרת, בשנות ה-60 לחייו, נשוי להילדה ואב ל-4 בנות אקדמאיות, שלוש מהן נשואות, שימש 28 שנה כמתכנן שימור קרקע וניקוז במשרד החקלאות. הוא גם נשלח להשתלמות בהולנד מטעם המשרד. אחד מהאנשים שהשפיעו עליו ביותר ושימש כמדריך בכל תחומי החיים היה יצחק לניר ז"ל מקיבוץ שער העמקים. "עם יצחק ישבתי לא מעט פעמים לאכול בחדר האוכל, ראיתי ושמעתי ממנו הרבה על החיים בקיבוץ. הוא זה שכיוון אותי ללמוד אדריכלות נוף, הוא היה מבוגר ממני. אדם עקבי, חרוץ, שאינו מוותר. גם אני אדם חרוץ. בסירה אחת "משנת 1990 אני מנהל עסק עצמאי. במשך השנים העסקתי במשרד הרבה עולים מחבר-העמים, ומעולם לא העזתי לשאול אותם אם הם יהודים או ערבים. לו הייתי שואל אותם את השאלה האתנית הזו, שאני מתנגד לה, איך היו מגיבים אם הייתי מסרב שהם יעבדו אצלי בשל היותם יהודים. העם היהודי סבל יותר משאר העמים מבעיות הגזענות. זה מפחיד ומצער מאוד שעולות בעיות של גזענות ודווקא בקיבוץ. אני מאמין שאנחנו, הישראלים, יהודים וערבים, בסירה אחת. אנחנו מוכרחים לחיות ביחד, זה הסיכוי היחיד שלנו כאן. לא לחיות ביחד זה סיכון שאני לא מוכן לקחת. עברו כבר כמעט 60 שנה מאז קום המדינה, ולצערי אני עדיין רואה שתי חברות החיות זו לצד זו אבל אנחנו לא מכירים בכלל אחד את השני". עבד אל-סאלם, העובד במשרדו של דויירי, אומר עליו כי "האיש הזה הוא אדם שמה שמניע אותו זה לעשות הכי טוב שאפשר. הוא לא מוכן להתפשר, ולא רק בעבודה. בכל הפרשה הזו, הוא מוכן להשקיע את כל המאמץ הזה, שמעטים היו מוכנים לעבור אותו, את ההרגשה הזו - שלא רוצים אותך. ובכל זאת הוא מתעקש שהדרך היחידה במדינת ישראל היא חיים בדו-קיום והוא לא מוכן להתייאש. אני שומע אותו משוחח עם הגורמים השונים בקיבוץ, הוא אף פעם לא מאבד את הסבלנות, תמיד מדבר באורך רוח. הוא פשוט חדור אמונה שזו הדרך היחידה וכך הוא פועל. ואצלו זה לא סתם דיבורים. אני גם מכיר את החברים הטובים שלו, הייתי אומר שיש לו חברים יהודים לא פחות מחברים ערבים ואולי אפילו יותר. הוא באמת חי את מה שהוא מאמין ואותו דבר גם לגבי אשתו. הם זוג שמאמין וחושב באותה דרך והם מגבים זה את זו". למה החלטת שאתה רוצה לחיות בקיבוץ? מה יש לך לחפש שם? "למען האמת, לא אכפת לי קיבוץ או מושב. רציתי לבנות את ביתי במקום הנעים והשליו הזה, לצד חברי הטובים. אני מאמין בקירוב לבבות ואהבה אנושית ואני מאמין שכאשר יכירו אותנו זה ישנה את הדעות של האנשים. זה נכון שאני מאוכזב והייתי מאוד מופתע שדווקא הקיבוצניקים, האמורים לייצג את החלק בעם שמאמין באחוות עמים, דווקא כאשר באים לממש זאת - הם מדברים אחרת". לא עבר את בחינות הסף יוסי חלבי, מנהל הקהילה לשעבר מסביר כי קיבוץ הסוללים מאגד בתוכו כיום כ-200 משפחות. כשמונים מהן שייכות לקיבוץ הוותיק והיתר הן משפחות שבאו לגור בהרחבה הקהילתית. עם הקמת השכונה הוקמה אגודה שיתופית-קהילתית הנקראת "מתיישבי הסוללים", האגודה כוללת את חברי הקיבוץ, חברי השכונה והקיבוץ עצמו. "אנחנו האמנו לאורך כל הדרך, כי זכותו של יישוב קטן כשלנו, לשמור על האיזון העדין הקיים בתוכו" אומר חלבי. "לאור העובדה כי אמורה לקום בישוב הרחבה קהילתית נוספת, מבחינתנו משפחת דויירי אינה המשפחה ה-115 של השכונה הקיימת, כי אם המשפחה הראשונה מתוך 80 משפחות העתידות להצטרף לשכונה החדשה. לגבי הטענה בנושא הגזענות הריני מבטלה מכל וכל, גם לו היה מדובר במשפחה חרדית המעוניינת להיכנס ליישוב קטן כשלנו היינו מתנגדים לא משום שחלילה יש לנו משהו נגד חרדים אבל אנחנו מאמינים שחשוב לשמור על המרקם העדין בקהילה המתפתחת. לראייה היישוב נווה-שלום (ישוב מעורב יהודים-ערבים), בו בחרו התושבים לחיות בשיתוף והישוב סובל ממריבות קשות בין תושביו. בבג"ץ קציר, אשר הורה לאפשר לאזרח ערבי להיכנס ליישוב, צוין כי לו היה מדובר בקיבוץ או מושב לא היו ממליצים לאפשר קליטה של תושב ערבי. ולהפך - כאשר מדינת ישראל הקצתה אדמות בנגב בחינם ליוצאי צבא בדואים, הם לא אפשרו לאזרח יהודי שבקש להצטרף לישוב החדש להיקלט בו משום שראו בקליטתו של יהודי בישוב בדואי משום ערעור האיזון העדין בישוב החדש". חלבי מאמין כי מינהל מקרקעי ישראל היה פועל נכון יותר לו היה מקצה אדמות לטובת הקמת ישוב לצעירי נצרת, במקום לתמוך במהלך של משפחת דויירי שעשוי לפגוע בקיבוץ הקיים. עפר בר-זיו, דובר קיבוץ הסוללים, שמגיב על הפרשה של דויירי לעיתונות מספר את השתלשלות האירועים מבחינת הקיבוץ: "מר דויירי פנה לגור בקיבוץ, הקיבוץ אמר לו שאינו עומד בחלק מדרישות הסף לקבלה למגורים בשכונה, הוא פנה לבג"ץ ובג"ץ ביקש להעביר אותו בתהליך קליטה רגיל, למרות שלא עמד בחלק מדרישות הסף. מר דויירי נכשל בוועדת הקבלה וכן במבחנים של מכון אובייקטיבי, בהם יצא שאינו מתאים לחיים בישוב קהילתי. הוא פנה איפוא לבג"ץ בטענה שהמניע של אי קבלתו לקיבוץ הוא רק בשל היותו ערבי. בג"ץ הפנה אותו למכון נוסף לעבור מבחני התאמה. גם אותם הוא לא עבר, אבל באופן מתון יותר. אני מניח שזאת משום שקיבל לידיו את תוצאות המבחנים הקודמים ויכול היה ללמוד מה למעשה אנחנו מצפים במבחני ההתאמה הללו. יש לנו טענות כלפי המינהל שלקחו את האחריות לידיהם ואישרו לו, שהוא מבחינתם מתאים לגור בקיבוץ וזאת ללא שיתוף של הקיבוץ. מאז אנחנו נלחמים גם במינהל. בכל מקרה עדיין לצדנו התקנה כי יישוב המונה עד 300 משפחות רשאי למיין את תושביו. בהצבעה שקיימנו בקיבוץ, בה השתתפו חברים גם מהשכונה (הסוללים הנה אגודה שיתופית ותושבי השכונה הקהילתית הנם גם כן חברים בה), בדקנו האם החברים מוכנים לקבלו או להמשיך בתהליך למניעת קבלתו לקיבוץ ו-93% הצביעו נגד קבלתו לקיבוץ. קשה לנו להתמודד מול טענתו של דויירי שהבעיה שלנו כביכול היא רק היותו ערבי. בג"ץ פסק, כי למרות שטענותינו כבדות משקל ואכן המינהל נהג בפזיזות והיו פגמים בדרך פעולתו, אין למנוע את קבלתו של מר דויירי, במיוחד מאחר ומדובר במגרש האחרון והמשפחה האחרונה שאמורה להתקבל לקיבוץ. אנו מתכוונים לפנות לבג"ץ לערער שוב מאחר וטענה זו פשוט אינה נכונה, כיוון שקיימת עוד הרחבה של 80 משפחות בדרכה לקום בקיבוץ". שירות צבאי וכשירות לחברות בהסתדרות הציונית בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, דחה עתירה של קיבוץ הסוללים, שביקש לערער על החלטה של מינהל מקרקעי ישאל להיענות לפנייה של משפחה ערבית ישראלית להצטרף להרחבה הקהילתית של הקיבוץ. הסוללים פנה לבג"ץ על מנת שיקבע כי תנאי הסף לקבלה לשכונה הקהילתית שלו, שכללו שירות צבאי וכשירות לחברות בהסתדרות הציונית העולמית, הנם לגיטימיים. בית המשפט לא קיבל את הפנייה. |
שלח לחבר
הדפס
רשומות
